מרן הגר"ע הררי-רפול זצ"ל
Active member
א
כפאו ואכל מצה יצא
כפאו ואכל מצה יצא
איתא בגמ' ר"ה כ"ח ע"א, שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצא יצא, כפאו מאן וכו', אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים. אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא [דמצוות אינן צריכות כוונה - תוס'], ופריך פשיטא היינו הך, ופריק מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא, קמ"ל. אלמא קסבר רבא מצוות אינן <llc>צריכות כוונה. ע"כ.
והנה בפשוטו ביאור הגמ' הינו דסד"א דבשופר איכא דין מיוחד דבעי כוונה, כיון דכתיב ביה "זכרון תרועה", משא"כ במצה דלא כתיב ביה דין זיכרון, אף במתעסק יצא יד"ח ולא בעי כוונה, וקמ"ל דאף בשופר אין דין מיוחד של זיכרון, אלא הא דכתיב "זכרון תרועה" הוא סימן שהשופר עולה לזיכרון לפני ה' וכדו', וכן ביאר הרש"ש דברי הגמרא.
אלא דיעוי' ברש"י שכתב וז"ל, מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא, שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף י"ט ע"ב) המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה [משא"כ בתקיעת שופר דלא הוי זכרון תרועה כ"א מתעסק בעלמא].
ומבואר בדברי רש"י והוא מהגמ' בכריתות, דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, וצ"ב מה עושה הנאתו דנפיק מיניה שם מתעסק דמשום הכי פטור. [וכשי' רש"י כ"ה אף בר"ן בר"ה שם].
ועוד צ"ב למה מיאן רש"י בפשט הפשוט בביאור הגמ' וכדביאר הרש"ש, שמהא דכתיב בשופר "זכרון תרועה" חזינן דאית ביה דין מיוחד דבעי זכירה משא"כ בשאר מצוות, וחידש דס"ד דגמ' דבשופר בעי כוונה ובמצה לא, משום דבמצה איכא הנאה. [ובבית הלוי (יובא בל"נ לקמן) כתב דרש"י לא גרס הכי, והיא גופא קשיא כנ"ל מ"ט לא גרס הכי].
והנה בפשוטו ביאור הגמ' הינו דסד"א דבשופר איכא דין מיוחד דבעי כוונה, כיון דכתיב ביה "זכרון תרועה", משא"כ במצה דלא כתיב ביה דין זיכרון, אף במתעסק יצא יד"ח ולא בעי כוונה, וקמ"ל דאף בשופר אין דין מיוחד של זיכרון, אלא הא דכתיב "זכרון תרועה" הוא סימן שהשופר עולה לזיכרון לפני ה' וכדו', וכן ביאר הרש"ש דברי הגמרא.
אלא דיעוי' ברש"י שכתב וז"ל, מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא, שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף י"ט ע"ב) המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה [משא"כ בתקיעת שופר דלא הוי זכרון תרועה כ"א מתעסק בעלמא].
ומבואר בדברי רש"י והוא מהגמ' בכריתות, דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, וצ"ב מה עושה הנאתו דנפיק מיניה שם מתעסק דמשום הכי פטור. [וכשי' רש"י כ"ה אף בר"ן בר"ה שם].
ועוד צ"ב למה מיאן רש"י בפשט הפשוט בביאור הגמ' וכדביאר הרש"ש, שמהא דכתיב בשופר "זכרון תרועה" חזינן דאית ביה דין מיוחד דבעי זכירה משא"כ בשאר מצוות, וחידש דס"ד דגמ' דבשופר בעי כוונה ובמצה לא, משום דבמצה איכא הנאה. [ובבית הלוי (יובא בל"נ לקמן) כתב דרש"י לא גרס הכי, והיא גופא קשיא כנ"ל מ"ט לא גרס הכי].
ב
החילוק בין שוגג למתעסק
החילוק בין שוגג למתעסק
והנה יעוי' בגמ' בכריתות ברש"י ובשיטמ"ק בשם התו"י (שם) דביארו החילוק בין שוגג למתעסק, דשוגג הוא היכא שידע שעושה את המלאכה אך לא ידע שהיא אסורה, [בין היכא שלא ידע שעצם המלאכה אסורה, ובין היכא שלא ידע שהיום אסור במלאכה], ומתעסק הוא היכא דלא התכוון כלל לעשות את אותה מלאכה, כגון שרצה להגביה את התלוש ונמצא מחובר, ואפי' כגון היכא דהיו בפניו ב' חלבים, ונתכוון ליקח אחד מהם ובטעות לקח השני ואכלו פטור, משום דלא התכוון לעשות את המלאכה הזו. [ועיי"ש פלוגתת רש"י ותוס' בגדרי מתעסק, וע"ע שו"ת עונג יו"ט סי' כ"א ושו"ת אבני נזר או"ח סי' רנ"ה משכ"ב].
ג
ביאור האתו"ד בפטור דמתעסק
ובגדר החיוב שכן נהנה
ביאור האתו"ד בפטור דמתעסק
ובגדר החיוב שכן נהנה
ובגדר הפטור דכל מתעסק כתב האתוון דאורייתא (כלל כ"ד), דהוא משום שכל דבר שלא נעשה מדעתו ומכוונתו הר"ז נחשב כאילו נעשה ממילא, ואין המעשה מתייחס אליו כלל. וכעי"ז ביאר החזו"א (הוריות ט"ו ט').
ובהא כתב ליישב קושיית התוס' ברי' לולב הגזול (סוכה ל' ע"א), דהקשו ל"ל קרא לפסול מצה של טבל, תפ"ל משום מהב"ע[1]. וכ' האתו"ד דלפמשנ"ת איכא נפקותא היכא דהיו לפניו מצה של טבל ומצה שאינה של טבל, ורצה לקחת המצה שאינה של טבל ועלתה בידו המצה של טבל, דעתה לענין העבירה הו"ל מתעסק ופטור, ואילו לענין המצוה לא הוי מתעסק, כיון דגם שניהם מצות כשרות הן, וממילא אי לאו פסול מצה של טבל, בכה"ג לא היה נפסל מטעם מהב"ע.
וכתב האתוון דאורייתא שם, דשאני חלבים ועריות שחייב בהם שכן נהנה, היינו משום דבחלבים ועריות עיקר האיסור הוא ההנאה עיי"ש שהוכיח כן מכ"מ, וממילא נהי דלא מייחסים אליו את מעשה העבירה, אך כיון דהתם עיקר איסור התו' הוא ההנאה, א"כ שפיר יש לחייבו על הנאתו.
ומעתה צ"ב א"כ למה בכפאוהו לאכול מצה אמרי' דיצא יד"ח משום דנהנה, הא כיון דהוי בכפייה אית ליה שם מתעסק ואין המעשה מתייחס אליו, מאי אכפת לן דנהנה באכילתו, הא באכילת מצה אין עיקר המצוה היא הנאתו באכילה, כ"א עצם מעשה אכילת המצה גרידא.
ואף בזה כבר עמד האתו"ד שם, וכתב להוכיח דאף במצה עיקר מצוותה הינה בעצם מה שנהנה, ודימה זאת לאכילת קדשים דבהם הוכיח מתוס' ביבמות דההנאה היא המצוה.
ובחלקת יואב סימן ז' ג"כ כתב כעי"ז, דנהנה חשיב ככונה רק במצוות דאכילה ועריות, ולא בכה"ת.
[וע"ע בזה בשפ"א סוכה ל' ע"א משכ"ב, ומה שהשיג עליו בשרידי אש לסוכה סי' ה'].
ובהא כתב ליישב קושיית התוס' ברי' לולב הגזול (סוכה ל' ע"א), דהקשו ל"ל קרא לפסול מצה של טבל, תפ"ל משום מהב"ע[1]. וכ' האתו"ד דלפמשנ"ת איכא נפקותא היכא דהיו לפניו מצה של טבל ומצה שאינה של טבל, ורצה לקחת המצה שאינה של טבל ועלתה בידו המצה של טבל, דעתה לענין העבירה הו"ל מתעסק ופטור, ואילו לענין המצוה לא הוי מתעסק, כיון דגם שניהם מצות כשרות הן, וממילא אי לאו פסול מצה של טבל, בכה"ג לא היה נפסל מטעם מהב"ע.
וכתב האתוון דאורייתא שם, דשאני חלבים ועריות שחייב בהם שכן נהנה, היינו משום דבחלבים ועריות עיקר האיסור הוא ההנאה עיי"ש שהוכיח כן מכ"מ, וממילא נהי דלא מייחסים אליו את מעשה העבירה, אך כיון דהתם עיקר איסור התו' הוא ההנאה, א"כ שפיר יש לחייבו על הנאתו.
ומעתה צ"ב א"כ למה בכפאוהו לאכול מצה אמרי' דיצא יד"ח משום דנהנה, הא כיון דהוי בכפייה אית ליה שם מתעסק ואין המעשה מתייחס אליו, מאי אכפת לן דנהנה באכילתו, הא באכילת מצה אין עיקר המצוה היא הנאתו באכילה, כ"א עצם מעשה אכילת המצה גרידא.
ואף בזה כבר עמד האתו"ד שם, וכתב להוכיח דאף במצה עיקר מצוותה הינה בעצם מה שנהנה, ודימה זאת לאכילת קדשים דבהם הוכיח מתוס' ביבמות דההנאה היא המצוה.
ובחלקת יואב סימן ז' ג"כ כתב כעי"ז, דנהנה חשיב ככונה רק במצוות דאכילה ועריות, ולא בכה"ת.
[וע"ע בזה בשפ"א סוכה ל' ע"א משכ"ב, ומה שהשיג עליו בשרידי אש לסוכה סי' ה'].
ד
ביאור הקה"י בהנ"ל
ביאור הקה"י בהנ"ל
אכן יעוי' בקה"י למסכת שבת (סי' ל"ה) שכתב טעמא אחרינא ביסוד פטור מתעסק, דודאי אף מתעסק חשיב כמעשה דידיה, אלא דהתורה לא חייבה על מעשה בלא כוונה, וכיון שלא נתכוון לעשות כלל את המעשה איסור שפיר יש לפוטרו.
והיכא דנהנה, נחשבת הרגשת ההנאה בגופו ככוונה, כיון שענין כוונה הוא השתתפות הנפש במעשה הגוף, וגם הרגשת הנאה הינה השתתפות הנפש במעשה הגוף ושפיר נחשבת לכוונה.
ולפ"ז נראה לבאר ג"כ למה בכפאוהו פרסיים לאכול מצה אמרי' דיצא יד"ח כיון שנהנה, משום שההנאה משוי לה ככוונה, וכל מה שמתעסק לא יצא יד"ח הוא משום דהוי כמעשה בלא כוונה, והכא שפיר חשיב דאיכא כוונה שכן נהנה והוי השתתפות הגוף במעשה האכילה.
וקמ"ל דרבא דס"ל דמצוות אצ"כ, וממילא אע"פ שתקע לשיר והו"ל מתעסק, בכ"ז יצא יד"ח, דכיון דמצוות אצ"כ א"צ בהשתתפות הגוף במעשה המצוה, וסגי במה שגופו קיים את המצוה. [וע"ע לקמן באורך בביאור הקמ"ל דרבא].
[והחילוק בין האתו"ד לקה"י, דלאתו"ד חשיב כאילו המעשה נעשה מאליו, ולקה"י ודאי חשיב דהמעשה נעשה על ידו, אלא דכיון דליכא כונה לית ביה איסור.
ונפק"מ נוספת, דלאתו"ד בשאר איסורים ומצוות [מלבד חלבים ועריות, אכילת קדשים ואכילת מצה] לית בהנאה שום דבר יותר מאיסורים ומצוות אחרים, משא"כ לקה"י דבכל איסורים ומצוות ההנאה משוי ליה ככוונה לחייבו ולצאת יד"ח. וכ"כ בפשיטות בשו"ת רעק"א [יובא לקמן בעז"ה].
אכן יש לדקדק דאין ב' נפק"מ אלו תלויות אחת בחברתה, דאפ"ל כביאור האתו"ד אף אי נימא דבלא כונה המעשה מתייחס אליו אלא דלא אסרה התורה כזה מעשה, ואפ"ל כביאור הקה"י אף אי נימא דבלא כונה אין המעשה מתייחס אליו כלל].
והיכא דנהנה, נחשבת הרגשת ההנאה בגופו ככוונה, כיון שענין כוונה הוא השתתפות הנפש במעשה הגוף, וגם הרגשת הנאה הינה השתתפות הנפש במעשה הגוף ושפיר נחשבת לכוונה.
ולפ"ז נראה לבאר ג"כ למה בכפאוהו פרסיים לאכול מצה אמרי' דיצא יד"ח כיון שנהנה, משום שההנאה משוי לה ככוונה, וכל מה שמתעסק לא יצא יד"ח הוא משום דהוי כמעשה בלא כוונה, והכא שפיר חשיב דאיכא כוונה שכן נהנה והוי השתתפות הגוף במעשה האכילה.
וקמ"ל דרבא דס"ל דמצוות אצ"כ, וממילא אע"פ שתקע לשיר והו"ל מתעסק, בכ"ז יצא יד"ח, דכיון דמצוות אצ"כ א"צ בהשתתפות הגוף במעשה המצוה, וסגי במה שגופו קיים את המצוה. [וע"ע לקמן באורך בביאור הקמ"ל דרבא].
[והחילוק בין האתו"ד לקה"י, דלאתו"ד חשיב כאילו המעשה נעשה מאליו, ולקה"י ודאי חשיב דהמעשה נעשה על ידו, אלא דכיון דליכא כונה לית ביה איסור.
ונפק"מ נוספת, דלאתו"ד בשאר איסורים ומצוות [מלבד חלבים ועריות, אכילת קדשים ואכילת מצה] לית בהנאה שום דבר יותר מאיסורים ומצוות אחרים, משא"כ לקה"י דבכל איסורים ומצוות ההנאה משוי ליה ככוונה לחייבו ולצאת יד"ח. וכ"כ בפשיטות בשו"ת רעק"א [יובא לקמן בעז"ה].
אכן יש לדקדק דאין ב' נפק"מ אלו תלויות אחת בחברתה, דאפ"ל כביאור האתו"ד אף אי נימא דבלא כונה המעשה מתייחס אליו אלא דלא אסרה התורה כזה מעשה, ואפ"ל כביאור הקה"י אף אי נימא דבלא כונה אין המעשה מתייחס אליו כלל].
ה
דקדוק מדברי הראשונים בזה
דקדוק מדברי הראשונים בזה
והנה יעוי' ברש"י שכתב וז"ל, "מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל. ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה", עכ"ל.
ולכאו' דברי האתו"ד דבחלבים ועריות הוא גזיה"כ מיוחדת דאסרה תורה את ההנאה, ובמצה הוי גזיה"כ אחרת דהמצוה הינה ההנאה, ק"ק לפרנס דברי רש"י, מה הביא רש"י ראיה למצה מחלבים ועריות הא הוי תרי ילפותות שונות. וצ"ל בדוחק דכוונתו להביא דכמו דבחלבים ועריות מצינו דיש מושג כזה שהתורה אסרה את ההנאה, הכא נמי במצה התורה ציותה על ההנאה, ואכן הוי תרי ילפותות שונות.
אכן לדברי הקה"י דבכל התורה הנאה משוי ככונה, דברי רש"י ברורים ומכוונים, דשפיר מביא רש"י ראיה להנאה דמצה דחשיבא ככונה, מחלבים ועריות שהם היסוד להאי דינא דהנאה היו ככונה.
עוד ראיתי (בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' נ"ז אות ד' ועוד) שדייקו כהקה"י מתוס' בסנהדרין, דעי' בתוס' ס"ב ע"ב שכתבו וז"ל, להגביה את התלוש וחתך את המחובר. פ"ה דכתיב אשר חטא בה כדדרשינן בפרק ספק אכל (כריתות דף י"ט ע"ב) פרט למתעסק וקשה למה ליה לשמואל במתעסק בשבת טעמא דמלאכת מחשבת ת"ל מבה, וי"ל דה"ק בשבת פטור אף על פי שנהנה משום מלאכת מחשבת, עכ"ל. ומבואר דלולי קרא דמלאכת מחשבת איכא האי סברא דנהנה אף בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר.
ועתה ראיתי למאירי בבית הבחירה בהקדמתו לש"ס שכתב וז"ל, והדעת השנית הוא שנמשכו לדברי הדעת הראשון בקצת מצות, והם כל מצוה שאין בה הנאה גשמית כענין תקיעת שופר ונטילת לולב וכיוצא באלו, אבל כל מצוה שתמשך הנאה לגוף כענין אכילת מצה והדומים לה, יאמרו עליה שיצא ידי חובת המצוה בבלתי הצד הנזכר, ר"ל אף על פי שלא כיון במעשה לשום מצוה אחר שהיתה לו כונה בעשייה, ר"ל שלא עשאה כמי שמתעסק בדבר ואינו מתכוין אף לעשייה, וזה הדעת אפשר להמשיכו למה שכוונו בו, וזה שמתוך הנאתו ממנה אי אפשר שלא ימשך בה, ואחר שימשך בענין בכונת עשיית המצוה עם דעתו על אותו זמן שהוא זמן המצוה קרוב לנמנע שלא יתעורר מעט על זה בכונתו, עכ"ל.
ומדבריו שלא חילק בהנאה גשמית דעסקינן בחלבים ועריות גרידא, מבואר להדיא דס"ל כהקה"י ודלא כהאתו"ד.
[והן אמת שהביא שם עוד ב' דרכים נוספות בעניין מצוות צריכות כונה, יעויי"ש שבאחרונה שבהם כתב שכל עוד שלא עשה המצוה בצורה של התעסקות הרי יצא יד"ח אף דליכא כוונה, וממילא היא כלל דלא כסוגיין דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, וכן בראשונה שבהם לא הזכיר מזה כלל. ובפרט שעל הדרך הראשונה כתב "זה הדעת נאות ומתקבל למה שכוונו לאמרו בעניני עשיית המצות להמון ולחלושי השכל", ועל הדרך השלישית כתב "ואולם נודה לדבריך ונלך אחר השטה השלישית", כלומר שהחילוקים בדרך השניה נכונים, אלא שיש להוסיף עליה].
ולכאו' דברי האתו"ד דבחלבים ועריות הוא גזיה"כ מיוחדת דאסרה תורה את ההנאה, ובמצה הוי גזיה"כ אחרת דהמצוה הינה ההנאה, ק"ק לפרנס דברי רש"י, מה הביא רש"י ראיה למצה מחלבים ועריות הא הוי תרי ילפותות שונות. וצ"ל בדוחק דכוונתו להביא דכמו דבחלבים ועריות מצינו דיש מושג כזה שהתורה אסרה את ההנאה, הכא נמי במצה התורה ציותה על ההנאה, ואכן הוי תרי ילפותות שונות.
אכן לדברי הקה"י דבכל התורה הנאה משוי ככונה, דברי רש"י ברורים ומכוונים, דשפיר מביא רש"י ראיה להנאה דמצה דחשיבא ככונה, מחלבים ועריות שהם היסוד להאי דינא דהנאה היו ככונה.
עוד ראיתי (בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' נ"ז אות ד' ועוד) שדייקו כהקה"י מתוס' בסנהדרין, דעי' בתוס' ס"ב ע"ב שכתבו וז"ל, להגביה את התלוש וחתך את המחובר. פ"ה דכתיב אשר חטא בה כדדרשינן בפרק ספק אכל (כריתות דף י"ט ע"ב) פרט למתעסק וקשה למה ליה לשמואל במתעסק בשבת טעמא דמלאכת מחשבת ת"ל מבה, וי"ל דה"ק בשבת פטור אף על פי שנהנה משום מלאכת מחשבת, עכ"ל. ומבואר דלולי קרא דמלאכת מחשבת איכא האי סברא דנהנה אף בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר.
ועתה ראיתי למאירי בבית הבחירה בהקדמתו לש"ס שכתב וז"ל, והדעת השנית הוא שנמשכו לדברי הדעת הראשון בקצת מצות, והם כל מצוה שאין בה הנאה גשמית כענין תקיעת שופר ונטילת לולב וכיוצא באלו, אבל כל מצוה שתמשך הנאה לגוף כענין אכילת מצה והדומים לה, יאמרו עליה שיצא ידי חובת המצוה בבלתי הצד הנזכר, ר"ל אף על פי שלא כיון במעשה לשום מצוה אחר שהיתה לו כונה בעשייה, ר"ל שלא עשאה כמי שמתעסק בדבר ואינו מתכוין אף לעשייה, וזה הדעת אפשר להמשיכו למה שכוונו בו, וזה שמתוך הנאתו ממנה אי אפשר שלא ימשך בה, ואחר שימשך בענין בכונת עשיית המצוה עם דעתו על אותו זמן שהוא זמן המצוה קרוב לנמנע שלא יתעורר מעט על זה בכונתו, עכ"ל.
ומדבריו שלא חילק בהנאה גשמית דעסקינן בחלבים ועריות גרידא, מבואר להדיא דס"ל כהקה"י ודלא כהאתו"ד.
[והן אמת שהביא שם עוד ב' דרכים נוספות בעניין מצוות צריכות כונה, יעויי"ש שבאחרונה שבהם כתב שכל עוד שלא עשה המצוה בצורה של התעסקות הרי יצא יד"ח אף דליכא כוונה, וממילא היא כלל דלא כסוגיין דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, וכן בראשונה שבהם לא הזכיר מזה כלל. ובפרט שעל הדרך הראשונה כתב "זה הדעת נאות ומתקבל למה שכוונו לאמרו בעניני עשיית המצות להמון ולחלושי השכל", ועל הדרך השלישית כתב "ואולם נודה לדבריך ונלך אחר השטה השלישית", כלומר שהחילוקים בדרך השניה נכונים, אלא שיש להוסיף עליה].
ו
האם נהנה חשיב ככונה למסקנת הגמרא
האם נהנה חשיב ככונה למסקנת הגמרא
והנה יש לדון מהו ביאור הקמ"ל בגמרא. דלרש"ש הס"ד בגמ' דשופר שאני ודוקא בו בעי כונה משום דכתי' "זכרון תרועה", וקמ"ל דהזכרון אזיל על המציאות, שבשעת תקיעת שופר המציאות הינה שזה זכרון לפני ה', עיי"ש.
ולרש"י יש לדון לב' המהלכים, של האתו"ד והקה"י. ונבאר קודם בעז"ה לקה"י כיון שלכאו' הוא פשוט יותר.
דס"ד דגמ' דמצוות צריכות כונה, ושאני מצה דא"צ בכונה כיון דאיכא השתתפות הנפש בהא דנהנה, וס"ד דבהא סגי. וקמ"ל דבהנאה לא סגי להשתתפות הנפש, או יותר מזה, דהא דבעינן כונה אי"ז משום דבעינן השתתפות הנפש, אלא משום שלא יהא זה מעשה הנעשה ע"י גולם, ולפיכך נמצא לקה"י דלמסקנת הגמ' נהנה לא חשיב ככונה.
אלא דלאתו"ד דיליף מגזיה"כ דבמצה מצות התורה אינה המעשה אכילה, כ"א ההנאה כקדשים, א"א לבאר הכי, ולדבריו אף למסקנת הגמ' נהנה חשיב ככונה [אכן רק במצה וכמשנ"ת באורך], וצ"ב טובא מאי מסקנת הגמ' לשיטתו.
ועי' במצפה איתן בסוגיין שהביא הכי מספ"י דפשטות הסוגיא הינה דלמסקנא לא אמרינן האי סברא דהנאה משוי ככונה, והקשה דמהר"ן משמע שפי' הכי אף למסקנת הגמ', ועיי"ש שחילק בין אכילת מצה דמצוות לאו להנות ניתנו לשאר דברים, עיי"ש. וע"ע ישרש יעקב למסכת יבמות (מ' ע"א).
ולרש"י יש לדון לב' המהלכים, של האתו"ד והקה"י. ונבאר קודם בעז"ה לקה"י כיון שלכאו' הוא פשוט יותר.
דס"ד דגמ' דמצוות צריכות כונה, ושאני מצה דא"צ בכונה כיון דאיכא השתתפות הנפש בהא דנהנה, וס"ד דבהא סגי. וקמ"ל דבהנאה לא סגי להשתתפות הנפש, או יותר מזה, דהא דבעינן כונה אי"ז משום דבעינן השתתפות הנפש, אלא משום שלא יהא זה מעשה הנעשה ע"י גולם, ולפיכך נמצא לקה"י דלמסקנת הגמ' נהנה לא חשיב ככונה.
אלא דלאתו"ד דיליף מגזיה"כ דבמצה מצות התורה אינה המעשה אכילה, כ"א ההנאה כקדשים, א"א לבאר הכי, ולדבריו אף למסקנת הגמ' נהנה חשיב ככונה [אכן רק במצה וכמשנ"ת באורך], וצ"ב טובא מאי מסקנת הגמ' לשיטתו.
ועי' במצפה איתן בסוגיין שהביא הכי מספ"י דפשטות הסוגיא הינה דלמסקנא לא אמרינן האי סברא דהנאה משוי ככונה, והקשה דמהר"ן משמע שפי' הכי אף למסקנת הגמ', ועיי"ש שחילק בין אכילת מצה דמצוות לאו להנות ניתנו לשאר דברים, עיי"ש. וע"ע ישרש יעקב למסכת יבמות (מ' ע"א).
ז
בדברי השו"ע והאחרונים בזה
בדברי השו"ע והאחרונים בזה
והנה יעוי' בשו"ע סי' ס' (ס"ד) שהביא ב' השיטות אי מצוות צריכות כונה או לאו, ופסק כהשיטה השניה דמצוות צריכות כונה.
אכן יעוי' בסי' תע"ה (ס"ד) שפסק השו"ע, אכל מצה בלא כונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו, כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חיב באכילת מצה, עיי"ש.
והקשה המג"א מ"ט באנסוהו לסטים יצא יד"ח, הא דעת השו"ע דמצוות צריכות כונה. ותי' דשאני מצה דכיון דנהנה חשיב ככונה, והוכיח כן מסוגיין.
ובחק יעקב שם (ס"ק י"ח) תמה על דברי המג"א, דהא דמבואר בסוגיין דנהנה חשיב ככונה הוא לס"ד דגמרא, אך למסקנת הגמרא אין לחלק אי נהנה או לאו, ובכל כה"ג שלא התכון לא יצא יד"ח. דז"ל שם, וצ"ע קצת, דמשמעות הסוגיא דראש השנה דף כ"ח בהא דאמר רבא זאת אומרת, משמע דאין לחלק הכי.
והנראה בביאור מחלוקתם, דהשו"ע והמג"א למדו כהאתו"ד, דכיון דהוא גזיה"כ דבמצה ההנאה היא המצוה, א"כ אף למסקנת הגמרא נהנה חשיב ככונה ושפיר יוצא יד"ח אף אם לא כיון, ואילו החק יעקב למד כהקה"י, וממילא למסקנת הגמ' נהנה לא מוסיף בכדי להחשיבו ככונה, וא"כ כיון דלא כיון לא יצא יד"ח.
אמנם יעוי' בלשון המג"א דנראה מדבריו דלא ס"ל כהאתו"ד, כיון דמשמע מדבריו דה"ה בכל נהנה ולאו דוקא במצה, ואילו לאתו"ד הוא גזיה"כ במצה גרידא דהוי כאכילת קדשים, ואינו תח"י לעיין בו כרגע. אכן שפיר שייך לבאר הכי בפלוגתת השו"ע והחק יעקב.
אכן יעוי' בסי' תע"ה (ס"ד) שפסק השו"ע, אכל מצה בלא כונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו, כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חיב באכילת מצה, עיי"ש.
והקשה המג"א מ"ט באנסוהו לסטים יצא יד"ח, הא דעת השו"ע דמצוות צריכות כונה. ותי' דשאני מצה דכיון דנהנה חשיב ככונה, והוכיח כן מסוגיין.
ובחק יעקב שם (ס"ק י"ח) תמה על דברי המג"א, דהא דמבואר בסוגיין דנהנה חשיב ככונה הוא לס"ד דגמרא, אך למסקנת הגמרא אין לחלק אי נהנה או לאו, ובכל כה"ג שלא התכון לא יצא יד"ח. דז"ל שם, וצ"ע קצת, דמשמעות הסוגיא דראש השנה דף כ"ח בהא דאמר רבא זאת אומרת, משמע דאין לחלק הכי.
והנראה בביאור מחלוקתם, דהשו"ע והמג"א למדו כהאתו"ד, דכיון דהוא גזיה"כ דבמצה ההנאה היא המצוה, א"כ אף למסקנת הגמרא נהנה חשיב ככונה ושפיר יוצא יד"ח אף אם לא כיון, ואילו החק יעקב למד כהקה"י, וממילא למסקנת הגמ' נהנה לא מוסיף בכדי להחשיבו ככונה, וא"כ כיון דלא כיון לא יצא יד"ח.
אמנם יעוי' בלשון המג"א דנראה מדבריו דלא ס"ל כהאתו"ד, כיון דמשמע מדבריו דה"ה בכל נהנה ולאו דוקא במצה, ואילו לאתו"ד הוא גזיה"כ במצה גרידא דהוי כאכילת קדשים, ואינו תח"י לעיין בו כרגע. אכן שפיר שייך לבאר הכי בפלוגתת השו"ע והחק יעקב.
ח
בדברי הראשונים דלכו"ע
בעי' שידע שהיום פסח ואוכל מצה
בדברי הראשונים דלכו"ע
בעי' שידע שהיום פסח ואוכל מצה
ועי' בר"ן משמיה דהרא"ה בסוגיין, דהא דיצא באכילת מצה הוא דוקא שיודע שעכשיו פסח וזוהי מצה אלא שלא נתכוין לשם מצת מצוה, אבל היכא דכסבור חול הוא או שלא ידע שהוי מצה ודאי שלא יצא, והוכיח כן דאי איתא שגם כה"ג יצא למ"ל למנקט כפאוהו פרסיים, וכן הביא המ"מ (פ"ו ממצה ה"ג), וכתב שדברי טעם הן.
ולכאו' הדבר צ"ב למה צריך שידע שפסח היום וזה מצה, הא כיון דההנאה מייחסת את המעשה אליו שפיר י"ל דיצא יד"ח, ומה החילוק בין ידיעת הדבר שהוא חפצא דמצוה וכו' לכונה בגוף המצוה.
וצ"ל דישנם שני גדרים במצ"כ, האחד הוא שידע שעושה מעשה מצוה, ובלא זה אינו יוצא יד"ח אף לולי האי דינא דמתעסק, ודין שני הוא לכוון במעשה מצוה הזה שאכן עושה את זה לשם מצוה, ואכן בזה פליגי אי מצ"כ או דמאצ"כ.
ולכן היכא שאינו יודע שהיום פסח והחפצא שהוא אוכל הוי מצה, הרי אינו יודע שעושה מעשה מצוה, ובכה"ג אינו יוצא יד"ח לכו"ע ולאו מטעמא דמתעסק, משא"כ היכא דיודע פרטים אלו ורק אינו מכוין לשם אכילת מצה, בכה"ג פליגי אי בעי כוונה או לאו. [וע"ע בקה"י (שם) מה שביאר בזה].
וראיתי בבית הלוי (ח"ג סי' נ"א אות ב') שכתב בפשיטות דהראשונים בסוגיין מבארים דבכפאו ואכל מצה איירי כשהנכפה סובר דמאכילים אותו חמץ, ומצאתי דכן הביא הב"י (סי' תע"ה) מהרי"ו. ופשיטא דלפ"ז ישתנה הגדר, ולדברי הראשונים הנ"ל אין לחלק בין כונה למעשה מצוה לכונה למצוה הזו, ואכמ"ל.
ולכאו' הדבר צ"ב למה צריך שידע שפסח היום וזה מצה, הא כיון דההנאה מייחסת את המעשה אליו שפיר י"ל דיצא יד"ח, ומה החילוק בין ידיעת הדבר שהוא חפצא דמצוה וכו' לכונה בגוף המצוה.
וצ"ל דישנם שני גדרים במצ"כ, האחד הוא שידע שעושה מעשה מצוה, ובלא זה אינו יוצא יד"ח אף לולי האי דינא דמתעסק, ודין שני הוא לכוון במעשה מצוה הזה שאכן עושה את זה לשם מצוה, ואכן בזה פליגי אי מצ"כ או דמאצ"כ.
ולכן היכא שאינו יודע שהיום פסח והחפצא שהוא אוכל הוי מצה, הרי אינו יודע שעושה מעשה מצוה, ובכה"ג אינו יוצא יד"ח לכו"ע ולאו מטעמא דמתעסק, משא"כ היכא דיודע פרטים אלו ורק אינו מכוין לשם אכילת מצה, בכה"ג פליגי אי בעי כוונה או לאו. [וע"ע בקה"י (שם) מה שביאר בזה].
וראיתי בבית הלוי (ח"ג סי' נ"א אות ב') שכתב בפשיטות דהראשונים בסוגיין מבארים דבכפאו ואכל מצה איירי כשהנכפה סובר דמאכילים אותו חמץ, ומצאתי דכן הביא הב"י (סי' תע"ה) מהרי"ו. ופשיטא דלפ"ז ישתנה הגדר, ולדברי הראשונים הנ"ל אין לחלק בין כונה למעשה מצוה לכונה למצוה הזו, ואכמ"ל.
ט
אי מתעסק פטור או מותר
אי מתעסק פטור או מותר
והנה יש לחקור האם מתעסק הוא פטור, כלומר דאיכא איסור אלא דפטור, או דילמא הוא מותר, דליכא איסור כלל. ואיכא בהו נפק"מ טובא וכפשי"ת בעז"ה.
דהנה יעוי' בשו"ת רעק"א (ח"א סי' ח') דכתב לחדש דבמתעסק חומר האיסור הינו כבשוגג, אלא דאיכא מיעוט מ'אשר חטא בה' שנאמר לגבי קרבן חטאת לפטרו מקרבן, ובמקו"ח (בפתיחה לסי' תל"א) פליג וכ"ה באו"ש (גירושין א' י"ז) בדעת הרמב"ם, וס"ל דלא הוי מעשה עבירה כלל [או כהאתו"ד והחזו"א או כהקה"י] וכן מבואר מדברי האתו"ד והקה"י וק"ל.
ונפק"מ לכאורה אי בעי כפרה למקום לצאת ידי שמיים על מעשה מתעסק כבכל עבירה בשוגג, דלמקו"ח והאחרונים הנ"ל א"צ כפרה כלל, ולרעק"א איכא פטור מקרבן, אך כפרה בעי.
נפק"מ עוד היכא דרואה את חבירו עומד לעבור עבירה באופן שהוא מתעסק, דאי נימא דהוי כעבירה בשוגג, ודאי דמחוייב להפרישו מלעבור על רצון קונו, משא"כ למקו"ח והאו"ש דלא הוי מעשה עבירה כלל, אינו צריך להפרישו ממעשה זה כלל, כיון דהמעשה אינו מתייחס אליו או דלא הוי מעשה עבירה כלל.
אכן לאתו"ד והחזו"א דס"ל דהוי מעשה עבירה אלא שרק אינו מתייחס אליו, י"ל דאף לדידהו מן הראוי להפרישו ממעשה זה, כיון דאע"פ שאין העבירה מתייחסת אליו, אך עכ"פ הוי מעשה עבירה, ומן הראוי לעשות כמה שיותר רצון ה', וכיון דהוי מעשה עבירה הוי היפך רצון ה', ודו"ק.
עוד הביא רעק"א שם דאיכא נפק"מ בדין קלב"מ, דאי נימא דחשיב איסור, שפיר יש לפוטרו על מעשה היזק שעשה בשעת האיסור מדין קלב"מ, משא"כ אי נימא דלא הוי איסור, ליכא פטורא דקלב"מ בכה"ג (ועי' לאפיקי ים ח"ב סי' ל"ז משכ"ב).
עוד העירוני דאיכא נפק"מ בדינא דאין איסור חל על איסור, דאי נימא דהוי פטור, הרי ליכא בזה איסור, ולא שייך בזה ההלכה דאין איסור חל על איסור, משא"כ אי נימא דהוא איסור, שפיר שייך ביה האי הלכה.
ולכאו' יש לדקדק כרעק"א דדינא דמתעסק הוא פטור מחטאת גרידא מרש"י בסוגיין שכ' וז"ל, "מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל. ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה", עכ"ל. ומבואר מדברי רש"י להדיא דלענין חיוב חטאת גרידא אמרי' האי דינא דמתעסק.
וכ"ה בר"ן (על הרי"ף) שכתב וז"ל, כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק דהא אפילו לענין חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב, עכ"ל. ומבואר בדברי הר"ן כנ"ל. ויל"ע.
וכן יש להביא מהמאירי בשבת דף ע"ג ע"א (ד"ה כבר) וז"ל, כבר ידעת בענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, מעתה לא סוף דבר נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר שפטור מחטאת, שהרי לא נתכוון לשום חתיכה בעולם, אלא אפילו נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שהוא מתכוין מיהא לחתיכה, הואיל ומכל מקום אינו מתכוין לחתיכה של איסור פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה חומר בשאר מצוות מבשבת, ששאר מצוות אף במתעסק חייב חטאת, ע"ש. ומבואר ג"כ דהפטור דמתעסק הינו פטור מחטאת גרידא.
דהנה יעוי' בשו"ת רעק"א (ח"א סי' ח') דכתב לחדש דבמתעסק חומר האיסור הינו כבשוגג, אלא דאיכא מיעוט מ'אשר חטא בה' שנאמר לגבי קרבן חטאת לפטרו מקרבן, ובמקו"ח (בפתיחה לסי' תל"א) פליג וכ"ה באו"ש (גירושין א' י"ז) בדעת הרמב"ם, וס"ל דלא הוי מעשה עבירה כלל [או כהאתו"ד והחזו"א או כהקה"י] וכן מבואר מדברי האתו"ד והקה"י וק"ל.
ונפק"מ לכאורה אי בעי כפרה למקום לצאת ידי שמיים על מעשה מתעסק כבכל עבירה בשוגג, דלמקו"ח והאחרונים הנ"ל א"צ כפרה כלל, ולרעק"א איכא פטור מקרבן, אך כפרה בעי.
נפק"מ עוד היכא דרואה את חבירו עומד לעבור עבירה באופן שהוא מתעסק, דאי נימא דהוי כעבירה בשוגג, ודאי דמחוייב להפרישו מלעבור על רצון קונו, משא"כ למקו"ח והאו"ש דלא הוי מעשה עבירה כלל, אינו צריך להפרישו ממעשה זה כלל, כיון דהמעשה אינו מתייחס אליו או דלא הוי מעשה עבירה כלל.
אכן לאתו"ד והחזו"א דס"ל דהוי מעשה עבירה אלא שרק אינו מתייחס אליו, י"ל דאף לדידהו מן הראוי להפרישו ממעשה זה, כיון דאע"פ שאין העבירה מתייחסת אליו, אך עכ"פ הוי מעשה עבירה, ומן הראוי לעשות כמה שיותר רצון ה', וכיון דהוי מעשה עבירה הוי היפך רצון ה', ודו"ק.
עוד הביא רעק"א שם דאיכא נפק"מ בדין קלב"מ, דאי נימא דחשיב איסור, שפיר יש לפוטרו על מעשה היזק שעשה בשעת האיסור מדין קלב"מ, משא"כ אי נימא דלא הוי איסור, ליכא פטורא דקלב"מ בכה"ג (ועי' לאפיקי ים ח"ב סי' ל"ז משכ"ב).
עוד העירוני דאיכא נפק"מ בדינא דאין איסור חל על איסור, דאי נימא דהוי פטור, הרי ליכא בזה איסור, ולא שייך בזה ההלכה דאין איסור חל על איסור, משא"כ אי נימא דהוא איסור, שפיר שייך ביה האי הלכה.
ולכאו' יש לדקדק כרעק"א דדינא דמתעסק הוא פטור מחטאת גרידא מרש"י בסוגיין שכ' וז"ל, "מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל. ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה", עכ"ל. ומבואר מדברי רש"י להדיא דלענין חיוב חטאת גרידא אמרי' האי דינא דמתעסק.
וכ"ה בר"ן (על הרי"ף) שכתב וז"ל, כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק דהא אפילו לענין חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב, עכ"ל. ומבואר בדברי הר"ן כנ"ל. ויל"ע.
וכן יש להביא מהמאירי בשבת דף ע"ג ע"א (ד"ה כבר) וז"ל, כבר ידעת בענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, מעתה לא סוף דבר נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר שפטור מחטאת, שהרי לא נתכוון לשום חתיכה בעולם, אלא אפילו נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שהוא מתכוין מיהא לחתיכה, הואיל ומכל מקום אינו מתכוין לחתיכה של איסור פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה חומר בשאר מצוות מבשבת, ששאר מצוות אף במתעסק חייב חטאת, ע"ש. ומבואר ג"כ דהפטור דמתעסק הינו פטור מחטאת גרידא.
י
סתירה בדברי רבא
סתירה בדברי רבא
והנה בעיקר מה שתלתה הגמ' דינא דמתעסק בדינא דמצ"כ, יצא דין מחודש ביותר, דמ"ד דמצוות אצ"כ פליג אעיקר דינא דמתעסק פטור וס"ל דמתעסק חייב, והוא תימה עצומה לומר כן, דהא רבא גופיה דאית ליה הכא דמאצ"כ וממילא ס"ל דמתעסק קיים את המצוה ובעבירה כה"ג חייב, אית ליה במס' שבת (ע"ה ע"ב) דהיכא שנתכון להגביה את התלוש והגביה את המחובר פטור משום דהוי מתעסק.
אלא דיעוי' בגמ' בשבת שם דבדיני שבת כו"ע ס"ל האי פטורא דמתעסק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובמתעסק אי"ז מלאכת מחשבת, וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דס"ל לרבא בדיני שבת דמתעסק פטור, בכ"ז ס"ל דבשאר דיני התורה מתעסק חייב. [ועי' במסוהש"ס דגירסת הרא"ש בסוגיין הינה רבה, אכן יעוי' במסוהש"ס בשבת שם מש"כ, ואף לגרסת הרא"ש בעינן להכי].
אלא דיעוי' בגמ' בשבת שם דבדיני שבת כו"ע ס"ל האי פטורא דמתעסק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובמתעסק אי"ז מלאכת מחשבת, וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דס"ל לרבא בדיני שבת דמתעסק פטור, בכ"ז ס"ל דבשאר דיני התורה מתעסק חייב. [ועי' במסוהש"ס דגירסת הרא"ש בסוגיין הינה רבה, אכן יעוי' במסוהש"ס בשבת שם מש"כ, ואף לגרסת הרא"ש בעינן להכי].
יא
בביאור הא דמיאן רש"י
בפשטות דגמ' וכדביאר הרש"ש
בביאור הא דמיאן רש"י
בפשטות דגמ' וכדביאר הרש"ש
והשתא נהדר למה דהקשינו בריש דברינו, למה מיאן רש"י בביאור הפשוט בגמ' וכדביאר הרש"ש, וחידש דסוגיא דידן תליא בסוגיא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה.
ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' נ"א) כתב ליישב בהקדם, דהנה איתא במתני' דפסחים קט"ז ע"א, "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור", ע"כ.
והקשה המהרש"א שם, דבשלמא בפסח כתי' "ואמרתם זבח פסח הוא", ומוכח דבעי אמירה, אבל במצה ומרור טעמא מאי דכל שלא אמר לא יצא ידי חובתו. ותי' המהרש"א דהוא משום דכתי' באכילת מצה "שבעת ימים תאכל עליו מצות וכו' למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים", וכן מרור נכלל במה דכתיב "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' וכו'", וזכירה הוי בפה עיי"ש.
ולפ"ז א"ש היטב הא דמיאן רש"י בגירסא זו, דליכא למימר הכי משום דאף במצה גופא מבואר להדיא בתורה דבעי זכירה, וא"כ א"א לחלק בין מצה לשופר עיי"ש, והדברים שמחים ומאירים כנתיתן מסיני.
ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' נ"א) כתב ליישב בהקדם, דהנה איתא במתני' דפסחים קט"ז ע"א, "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור", ע"כ.
והקשה המהרש"א שם, דבשלמא בפסח כתי' "ואמרתם זבח פסח הוא", ומוכח דבעי אמירה, אבל במצה ומרור טעמא מאי דכל שלא אמר לא יצא ידי חובתו. ותי' המהרש"א דהוא משום דכתי' באכילת מצה "שבעת ימים תאכל עליו מצות וכו' למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים", וכן מרור נכלל במה דכתיב "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' וכו'", וזכירה הוי בפה עיי"ש.
ולפ"ז א"ש היטב הא דמיאן רש"י בגירסא זו, דליכא למימר הכי משום דאף במצה גופא מבואר להדיא בתורה דבעי זכירה, וא"כ א"א לחלק בין מצה לשופר עיי"ש, והדברים שמחים ומאירים כנתיתן מסיני.
יב
בקושיית הטו"א
בקושיית הטו"א
ולפ"ז כתב המנח"י ליישב קושיית הטו"א בר"ה שם, דהקשה מר"ל על ר"ל, דבפסחים דף קי"ד ס"ל לר"ל גבי מרור דמצוות צריכות כונה, ואילו בנזיר דף כ"ב ס"ל גבי פסח דמצוות אצ"כ. דלעולם ס"ל לר"ל דמצוות אצ"כ, והא דהצריך כונה במרור, הוא משום דאית ביה גזיה"כ מיוחדת לחייבו כונה וכמשנ"ת במהרש"א.
[וצ"ב, דהא המהרש"א הביא מקור להדיא דאיכא דין לזכור את אכילת הפסח, והן אמת דכתיב בקרא "ואמרתם זבח פסח הוא", שהוא דין באמירה, אכן פשיטא דאין כוונת הכתוב שיאמר 'פסח' ותו לא מידי, אלא שבשעת אכילת הפסח יאמר 'זבח פסח הוא', ובכך יזכור דאוכל קרבן פסח. וצ"ע].
ובשו"ת בית הלוי (ח"ג סי' נ"א אות ג') כתב ליישב באופן נוסף את קושיית הטו"א, די"ל דבמצוה המוטלת על גוף האדם ס"ל לר"ל דמצוות צריכות כונה, וכהא דאכילת מרור דבעי כונה, אך במצוה דאינה מוטלת על גופו, כאכילת קדשים, ס"ל לר"ל דמצוות אצ"כ, ואפשר דבהא כו"ע מודו דא"צ כונה.
והוכיח כן מהא דמצינו גבי לחם הפנים דחד אמר הגיעני כפול (פסחים ג' ע"ב), דהוכיחו מכאן האחרונים דאכילת קדשים א"צ כזית, ובמק"א כתב הבית הלוי (ח"א סי' ב') הסברא בזה, דבשלמא אכילת פסח ומצה דהוא חיוב על האדם שפיר י"ל שיש דין אכילה וממילא דינה בכזית שהוא אחד משיעורי אכילה, משא"כ מצות אכילת קדשים דאינה חיוב על גוף האדם שהוא יאכלנו, אלא דהמצוה היא רק דהקרבן יאכל, משו"ה גם כשמחלקו להרבה אנשים ואין כ"א מקבל כזית, מ"מ הקרבן נאכל, ושפיר מתקיימת המצוה דאכילת הקרבן.
ונראה להוסיף ולבאר בגדר הדבר, די"ל דדוקא במצוה המוטלת על גופו חייבה התורה כונה, כיון דהכונה הינה אגברא ולא אחפצא דמצוה, וממילא במצוה המוטלת עליו בעי כונה, משא"כ במצוה שאינה מוטלת עליו דוקא, הרי המצוה הינה על החפצא דמצוה, וא"כ מצד החפצא דמצוה לא בעי כונה, ואף מצד הגברא לא בעי כונה כיון דאין המצוה מוטלת עליו, ופשוט.
וע"ע לקמן מה שהבאנו מהפנ"י ליישב באופן נוסף את קושיית הטו"א.
[וצ"ב, דהא המהרש"א הביא מקור להדיא דאיכא דין לזכור את אכילת הפסח, והן אמת דכתיב בקרא "ואמרתם זבח פסח הוא", שהוא דין באמירה, אכן פשיטא דאין כוונת הכתוב שיאמר 'פסח' ותו לא מידי, אלא שבשעת אכילת הפסח יאמר 'זבח פסח הוא', ובכך יזכור דאוכל קרבן פסח. וצ"ע].
ובשו"ת בית הלוי (ח"ג סי' נ"א אות ג') כתב ליישב באופן נוסף את קושיית הטו"א, די"ל דבמצוה המוטלת על גוף האדם ס"ל לר"ל דמצוות צריכות כונה, וכהא דאכילת מרור דבעי כונה, אך במצוה דאינה מוטלת על גופו, כאכילת קדשים, ס"ל לר"ל דמצוות אצ"כ, ואפשר דבהא כו"ע מודו דא"צ כונה.
והוכיח כן מהא דמצינו גבי לחם הפנים דחד אמר הגיעני כפול (פסחים ג' ע"ב), דהוכיחו מכאן האחרונים דאכילת קדשים א"צ כזית, ובמק"א כתב הבית הלוי (ח"א סי' ב') הסברא בזה, דבשלמא אכילת פסח ומצה דהוא חיוב על האדם שפיר י"ל שיש דין אכילה וממילא דינה בכזית שהוא אחד משיעורי אכילה, משא"כ מצות אכילת קדשים דאינה חיוב על גוף האדם שהוא יאכלנו, אלא דהמצוה היא רק דהקרבן יאכל, משו"ה גם כשמחלקו להרבה אנשים ואין כ"א מקבל כזית, מ"מ הקרבן נאכל, ושפיר מתקיימת המצוה דאכילת הקרבן.
ונראה להוסיף ולבאר בגדר הדבר, די"ל דדוקא במצוה המוטלת על גופו חייבה התורה כונה, כיון דהכונה הינה אגברא ולא אחפצא דמצוה, וממילא במצוה המוטלת עליו בעי כונה, משא"כ במצוה שאינה מוטלת עליו דוקא, הרי המצוה הינה על החפצא דמצוה, וא"כ מצד החפצא דמצוה לא בעי כונה, ואף מצד הגברא לא בעי כונה כיון דאין המצוה מוטלת עליו, ופשוט.
וע"ע לקמן מה שהבאנו מהפנ"י ליישב באופן נוסף את קושיית הטו"א.
יג
ביאור המנח"י לשי' הרש"ש
ביאור המנח"י לשי' הרש"ש
ובביאור פשטיה דגמ' וכגרסת גמרא דידן וכדביאר הרש"ש כתב המנח"י, די"ל דשאני שופר דכתיב זכרון בגוף המצוה, דהמצוה עצמה הינה זכרון תרועה, משא"כ במצה ומרור דנכתב זיכרון רק לטעם המצוה.
אלא דדבריו צ"ב טובא, מאי איכפת לן אי הא דכתי' זכרון הוא בגוף המצוה או טעמא דהמצוה, הא אפילו היכא דכתיב בטעמא דהמצוה, הרי מבואר להדיא דהמצוה הינה בכדי שיזכור טעם המצוה, והיכא דאינו זוכר פשיטא דלא יצא יד"ח, דאפי' אם את המעשה היבש קיים, מעשה מצוה זה אינו. וצע"ג.
ואולי אפשר לבאר דבריו ע"פ מש"כ בחי' הגרי"ז למנחות (ס"ו ע"א) גבי הא דאין מברכים שהחיינו בספירת העומר, דכתב הרשב"א בתש' (ח"א תש' קכ"ו) וכ"ה בבעה"מ (סוף פסחים) דהוא משום דספה"ע הינה זכר לחורבן, ולא שייך לברך שהחיינו אלא על מצוה הבאה לשמחה.
והקשה הגרי"ז מאי שנא מלולב דאף הוא זכר לחורבן ובכ"ז מברכים שהחיינו. ועיי"ש שחילק בגדר התקנ"ח שהיתה בספה"ע לבין גדר התקנה שהיתה בנטילת לולב, דבנטילת לולב התקנה היתה להמשיך לעשות כמו בזמן הבית, משא"כ בספה"ע דהתקנה היתה זכר לחורבן, אלא שעצם המצוה הינה כמו שהיה בזמן ביהמ"ק.
ולפ"ז יש ליישב אף בענייננו, דבשופר המצוה הינה הזכרון, אלא שהזכרון נעשה ע"י תקיעה בשופר, משא"כ במצה דהמצוה הינה לאכול מצה, ואמנם טעם המצוה הינו לזכור את יציאת מצרים, אך גדר המצוה מה"ת הינה המעשה אכילה גרידא.
אלא דדבריו צ"ב טובא, מאי איכפת לן אי הא דכתי' זכרון הוא בגוף המצוה או טעמא דהמצוה, הא אפילו היכא דכתיב בטעמא דהמצוה, הרי מבואר להדיא דהמצוה הינה בכדי שיזכור טעם המצוה, והיכא דאינו זוכר פשיטא דלא יצא יד"ח, דאפי' אם את המעשה היבש קיים, מעשה מצוה זה אינו. וצע"ג.
ואולי אפשר לבאר דבריו ע"פ מש"כ בחי' הגרי"ז למנחות (ס"ו ע"א) גבי הא דאין מברכים שהחיינו בספירת העומר, דכתב הרשב"א בתש' (ח"א תש' קכ"ו) וכ"ה בבעה"מ (סוף פסחים) דהוא משום דספה"ע הינה זכר לחורבן, ולא שייך לברך שהחיינו אלא על מצוה הבאה לשמחה.
והקשה הגרי"ז מאי שנא מלולב דאף הוא זכר לחורבן ובכ"ז מברכים שהחיינו. ועיי"ש שחילק בגדר התקנ"ח שהיתה בספה"ע לבין גדר התקנה שהיתה בנטילת לולב, דבנטילת לולב התקנה היתה להמשיך לעשות כמו בזמן הבית, משא"כ בספה"ע דהתקנה היתה זכר לחורבן, אלא שעצם המצוה הינה כמו שהיה בזמן ביהמ"ק.
ולפ"ז יש ליישב אף בענייננו, דבשופר המצוה הינה הזכרון, אלא שהזכרון נעשה ע"י תקיעה בשופר, משא"כ במצה דהמצוה הינה לאכול מצה, ואמנם טעם המצוה הינו לזכור את יציאת מצרים, אך גדר המצוה מה"ת הינה המעשה אכילה גרידא.
יד
מ"מ נוספים בענין זה
מ"מ נוספים בענין זה
א. עיין במרחשת ח"א סי' מ"ב מש"כ בזה. ועיין בקוב"ש ח"ב סי' כ"ג מש"כ בזה. ובטו"א ר"ה שם באורך. דברי יעקב מועד ב' עמ' רי"ט (על דברי הגמ' בפסחים קי"ד עיי"ש). עי' שו"ע ס"ס, במשנ"ב ובבאה"ל, ובערוך השלחן שם. וע"ע בספר מגן גבורים ס"ס. עי' תשובות והנהגות ח"ד סי' ק"ץ בענין מתעסק באכילת מאכל ונתברר שהיו בו תולעים. עי' שו"ת כת"ס או"ח תש' ק"ז בסוגיא דמצ"כ.
מתעסק במרור
ב. כתב רעק"א בהגהותיו לשו"ע סי' תע"ה וז"ל, במשבצות זהב בפתיחה כוללת ח"ג אות ה' מסתפק אם אנסוהו לאכול מרור י"ל דלא יצא כיון דהוא מר ומזיק עיין שם. ועי' בפמ"ג שם כתב וז"ל, ואני מסופק אם אנסוהו לאכול מרור מר ומזיק לגרונו אם יצא ידי מרור או לאו, דמצה נהנה כמתעסק בחלבים דחייב שכן נהנה, משא"כ במרור כהאי גוונא, עכ"ל.
ולכאו' אפשר לבאר את ספקו של הפמ"ג בכמה אנפי. חדא האם אמרינן דדוקא הנאה היא זו דמשוי למעשיו שם ככונה, אך הרגשה שאינה הנאה כגון הכא במרור לא נחשבת ככונה, א"ד אפילו אם לא נהנה, עצם ההרגשה של הדבר העובר בגרונו מיחשב ככונה, וממילא במרור אע"ג דאינו נהנה מאכילתו, בכל זאת נימא דתחשב אכילתו ככונה.
ושו"ר דבסברא זו פליגי אשלי רברבי, דהפנ"י בסוגייא דר"ה כתב דרק הנאה חשיבא ככונה, אך הרגשה בעלמא כמרור לא חשיב ככונה. [ובהא כתב ליישב קושיית הטו"א מר"ל לר"ל, דבפסחים ס"ל לר"ל גבי מרור דמצ"כ, ואילו בנזיר ס"ל גבי פסח דמצוות אצ"כ, דבפסח י"ל דנהנה וממילא מוציאו משם מתעסק, משא"כ במרור דאי"ז הנאה כ"א הרגשה בעלמא, דבהא הצריך ר"ל כוונה].
ואילו יעויין במאירי בר"ה שם דכתב להדיא דאף במרור שייכא האי סברא דנהנה, וכ"ה בתוס' פסחים קט"ו ע"א (ד"ה מתקיף). ועי' בחת"ס חי' סוגיות לר"ה (מכון ירושלים עמ' פ"ט) דג"כ כתב להוכיח מתוס' הנ"ל דאין לחלק בין היכא דנהנה להיכא דלא נהנה, דכל שמרגיש הדבר סגי בזה בכדי להוציאו משם מתעסק ולהחשיבו ככונה.
עוד אפ"ל, דפשיטא ליה כצד קמא דדוקא הנאה משוי למעשיו שם ככונה, אלא דהכא יש להסתפק באכילת מרור דמצד אחד אינו נהנה מטעם המרור כיון דהוא מר ומזיק, אך מאידך נהנה בכך שמקיים את המצוה דאכילת מרור. ומעתה הסתפק הפמ"ג האם אף הנאה כזו חשיבא ככונה, א"ד לאו.
ואין לומר דמסתפק הפמ"ג האם מתעסק חשיב ככונה למסקנת הגמרא או לאו וכפשנ"ת לעיל דפליגי בזה האחרונים, דאי נימא ההכי לא הו"ל להסתפק הכי במרור, אלא בכל המצוות, ועוד דהא כתב להדיא ספיקו במרור כזה שהוא מר ומזיק, ופשוט.
ולכאו' אפשר לבאר את ספקו של הפמ"ג בכמה אנפי. חדא האם אמרינן דדוקא הנאה היא זו דמשוי למעשיו שם ככונה, אך הרגשה שאינה הנאה כגון הכא במרור לא נחשבת ככונה, א"ד אפילו אם לא נהנה, עצם ההרגשה של הדבר העובר בגרונו מיחשב ככונה, וממילא במרור אע"ג דאינו נהנה מאכילתו, בכל זאת נימא דתחשב אכילתו ככונה.
ושו"ר דבסברא זו פליגי אשלי רברבי, דהפנ"י בסוגייא דר"ה כתב דרק הנאה חשיבא ככונה, אך הרגשה בעלמא כמרור לא חשיב ככונה. [ובהא כתב ליישב קושיית הטו"א מר"ל לר"ל, דבפסחים ס"ל לר"ל גבי מרור דמצ"כ, ואילו בנזיר ס"ל גבי פסח דמצוות אצ"כ, דבפסח י"ל דנהנה וממילא מוציאו משם מתעסק, משא"כ במרור דאי"ז הנאה כ"א הרגשה בעלמא, דבהא הצריך ר"ל כוונה].
ואילו יעויין במאירי בר"ה שם דכתב להדיא דאף במרור שייכא האי סברא דנהנה, וכ"ה בתוס' פסחים קט"ו ע"א (ד"ה מתקיף). ועי' בחת"ס חי' סוגיות לר"ה (מכון ירושלים עמ' פ"ט) דג"כ כתב להוכיח מתוס' הנ"ל דאין לחלק בין היכא דנהנה להיכא דלא נהנה, דכל שמרגיש הדבר סגי בזה בכדי להוציאו משם מתעסק ולהחשיבו ככונה.
עוד אפ"ל, דפשיטא ליה כצד קמא דדוקא הנאה משוי למעשיו שם ככונה, אלא דהכא יש להסתפק באכילת מרור דמצד אחד אינו נהנה מטעם המרור כיון דהוא מר ומזיק, אך מאידך נהנה בכך שמקיים את המצוה דאכילת מרור. ומעתה הסתפק הפמ"ג האם אף הנאה כזו חשיבא ככונה, א"ד לאו.
ואין לומר דמסתפק הפמ"ג האם מתעסק חשיב ככונה למסקנת הגמרא או לאו וכפשנ"ת לעיל דפליגי בזה האחרונים, דאי נימא ההכי לא הו"ל להסתפק הכי במרור, אלא בכל המצוות, ועוד דהא כתב להדיא ספיקו במרור כזה שהוא מר ומזיק, ופשוט.
אי כונה הינה חלק מהמצוה
ג. נחלקו האחרונים האם הא דבעי' כונה הוא חלק מהמצוה והוא פרט בכל מצוה ומצוה, א"ד הוא דין כללי בכה"ת דבעינן כונה בכל מצוה, עי' הערות מרן הגרי"ש לפסחים קי"ד ע"ב, ומה שהביא מהאמרי בינה, ובשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' ט'.
בסוגיא דהמוכר איסור ואכלו הלוקח בשוגג
ד. איתא במתני' בכורות ל"ז ע"א, השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו, והכי קיי"ל בשו"ע חו"מ רל"ד ס"ד, המוכר טריפות, אפילו כשאכל הלוקח המוכר מחזיר המעות, משום דאמרינן האוכל איסור חותה בו. עכ"ל.
ולכאו' הסוגיא דבכורות צ"ב טובא מסוגיא דמתעסק בחלבים ועריות, דקיי"ל שחייב שכן נהנה, וא"כ אמאי המוכר מחזיר מעות היכא דאכלו הלוקח, הא נהנה באכילתו, וצ"ע.
וראיתי לרעק"א במערכה ה' (וכן הו"ד בליקוטים לפסחים כ"ט ע"א) דהקשה איפכא, דהניחא בסוגיא דבכורות י"ל דלא מקרי נהנה כיון דיותר היה ניחא ליה אילולי היה אוכלו, אך במתעסק בחלבים דמיחייב משום נהנה, קשה אמאי מיחייב הא באמת לא מקרי נהנה משום דאין לו שום הנאה באכילת איסור, ונשאר בצ"ע.
אכן כל קושיה זו מתחילה רק לדעת הקה"י, דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה הוא סברא בכל התורה כולה, אך לדעת האתו"ד דהוא ריבוי מיוחד גבי חלבים ועריות ומצה, לק"מ, כיון דרק שם חידשה התורה דהאיסור או המצוה הוא ההנאה.
ועי' בסמ"ע שהביא ב' טעמים לדברי המחבר, ובטעם אחד כתב דהוא משום קנסא, ולפ"ז לק"מ, כ"א לטעם השני שהבאנו לעיל. [וי"ל דהא דכתב ב' טעמים אלו בדעת המחבר, הוא משום דרצה לפרנס ב' הביאורים בטעמא דמתעסק פטור].
שו"מ שעמד בזה מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (ח"א יו"ד סי' י"ט), וכתב דגזיה"כ הוא לחייב כפרה אף בהנאה זו שסופו להצטער עליה, עיי"ש. ועי' שו"ת בית שערים או"ח סי' א' (ד"ה ובתוס' כריתות) משכ"ב, ובשו"ת משנה הלכות (חלק י"ט סימן שד"מ) כתב ליישב, דיש דבר שההנאה היא עיקר אצלו, ויש דבר שהאכילה עיקר, ויש דבר שהאכילה וההנאה תרוייהו ישנם בו, עיי"ש באורך.
אכן מדברי האחרונים שהקשו קושיה זו מבואר דס"ל כהקה"י ודלא כהאתו"ד.
ובעיקר דברי רעק"א לכאו' יש להקשות סתירה בדבריו, דמחד הבאנו לעיל דהסתפק גבי אכילת מרור במתעסק אי אמרינן דחשיב נהנה באכילתו או לאו כיון דהוא מר ומזיק, ומאידך כתב באופן פשוט דהסוגיא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה צ"ב טובא אמאי חייב, הא למעשה אינו נהנה באכילת איסור, ומשמע שאכילת דבר שמזיק אינו מתייחסת אליו, וצ"ע.
[וראיתי מי שכתב שרעק"א לשיטתו, אך ודאי שזה אינו, ובדיוק להיפך וכמשנ"ת, דבמרור רעק"א מסתפק ולא מכריע, משא"כ במערכה כן מכריע בקושייתו].
וקשה לומר דבאכילת איסור פשיטא טובא דאינו מתייחס אליו מאכילת דבר שמזיק בפועל, דמסתברא איפכא, דדבר שמזיק בפועל אינו מתייחס אליו, ואילו מאכלות אסורות יש להסתפק אי מתייחס אליו, וצע"ג.
ולכאו' הסוגיא דבכורות צ"ב טובא מסוגיא דמתעסק בחלבים ועריות, דקיי"ל שחייב שכן נהנה, וא"כ אמאי המוכר מחזיר מעות היכא דאכלו הלוקח, הא נהנה באכילתו, וצ"ע.
וראיתי לרעק"א במערכה ה' (וכן הו"ד בליקוטים לפסחים כ"ט ע"א) דהקשה איפכא, דהניחא בסוגיא דבכורות י"ל דלא מקרי נהנה כיון דיותר היה ניחא ליה אילולי היה אוכלו, אך במתעסק בחלבים דמיחייב משום נהנה, קשה אמאי מיחייב הא באמת לא מקרי נהנה משום דאין לו שום הנאה באכילת איסור, ונשאר בצ"ע.
אכן כל קושיה זו מתחילה רק לדעת הקה"י, דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה הוא סברא בכל התורה כולה, אך לדעת האתו"ד דהוא ריבוי מיוחד גבי חלבים ועריות ומצה, לק"מ, כיון דרק שם חידשה התורה דהאיסור או המצוה הוא ההנאה.
ועי' בסמ"ע שהביא ב' טעמים לדברי המחבר, ובטעם אחד כתב דהוא משום קנסא, ולפ"ז לק"מ, כ"א לטעם השני שהבאנו לעיל. [וי"ל דהא דכתב ב' טעמים אלו בדעת המחבר, הוא משום דרצה לפרנס ב' הביאורים בטעמא דמתעסק פטור].
שו"מ שעמד בזה מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (ח"א יו"ד סי' י"ט), וכתב דגזיה"כ הוא לחייב כפרה אף בהנאה זו שסופו להצטער עליה, עיי"ש. ועי' שו"ת בית שערים או"ח סי' א' (ד"ה ובתוס' כריתות) משכ"ב, ובשו"ת משנה הלכות (חלק י"ט סימן שד"מ) כתב ליישב, דיש דבר שההנאה היא עיקר אצלו, ויש דבר שהאכילה עיקר, ויש דבר שהאכילה וההנאה תרוייהו ישנם בו, עיי"ש באורך.
אכן מדברי האחרונים שהקשו קושיה זו מבואר דס"ל כהקה"י ודלא כהאתו"ד.
ובעיקר דברי רעק"א לכאו' יש להקשות סתירה בדבריו, דמחד הבאנו לעיל דהסתפק גבי אכילת מרור במתעסק אי אמרינן דחשיב נהנה באכילתו או לאו כיון דהוא מר ומזיק, ומאידך כתב באופן פשוט דהסוגיא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה צ"ב טובא אמאי חייב, הא למעשה אינו נהנה באכילת איסור, ומשמע שאכילת דבר שמזיק אינו מתייחסת אליו, וצ"ע.
[וראיתי מי שכתב שרעק"א לשיטתו, אך ודאי שזה אינו, ובדיוק להיפך וכמשנ"ת, דבמרור רעק"א מסתפק ולא מכריע, משא"כ במערכה כן מכריע בקושייתו].
וקשה לומר דבאכילת איסור פשיטא טובא דאינו מתייחס אליו מאכילת דבר שמזיק בפועל, דמסתברא איפכא, דדבר שמזיק בפועל אינו מתייחס אליו, ואילו מאכלות אסורות יש להסתפק אי מתייחס אליו, וצע"ג.
מתעסק בציצית
ה. כתב הביאור הלכה סימן ס' סעיף ד' ד"ה וי"א שצריכות כונה, ועיין בב"ח ובפמ"ג בסימן ח' ובסימן תרכ"ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו בשאר המצות, ולפ"ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית, ממילא עובר בזה על המ"ע, אם לא כשמכוין לשם מצוה ואז יוכל לברך ג"כ וכו'. עכ"ל.
והעולה מדברי הבאור הלכה, דהלובש טלית במתעסק, הריהו כמי שלובש טלית שאינה מצויצת ועובר בעשה.
ולכאו' דבריו תמוהים טובא, אמאי לא נימא הכא דכיון שנהנה הרי הנאתו תחשב ככונה. והניחא לאתו"ד דהנאה אינה ככונה כ"א בחלבים ועריות, אכילת מצה וקדשים גרידא, אלא לקה"י דהנאה בכל המצוות משוי ככונה, אמאי הכא לא תחשב הנאתו ככונה, ויחשב לו כקיום מ"ע דציצית.
וכעי"ז כתב רעק"א (מהדו"ק סימן ח') גבי שעטנז, דבכלאים האיסור הנאת חימום הוי כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב שכן נהנה.
וצ"ל, דאמנם נהנה מלבישת הבגד, אך בפתילים התלויים בו אין לו שום הנאה, ולכן כתב המשנ"ב דבכה"ג עובר בעשה. והן אמת דמקופיא ק"ק לחלק בין הבגד לחוטים, אך לכאו' כצ"ל לקה"י וסייעתו.
והעולה מדברי הבאור הלכה, דהלובש טלית במתעסק, הריהו כמי שלובש טלית שאינה מצויצת ועובר בעשה.
ולכאו' דבריו תמוהים טובא, אמאי לא נימא הכא דכיון שנהנה הרי הנאתו תחשב ככונה. והניחא לאתו"ד דהנאה אינה ככונה כ"א בחלבים ועריות, אכילת מצה וקדשים גרידא, אלא לקה"י דהנאה בכל המצוות משוי ככונה, אמאי הכא לא תחשב הנאתו ככונה, ויחשב לו כקיום מ"ע דציצית.
וכעי"ז כתב רעק"א (מהדו"ק סימן ח') גבי שעטנז, דבכלאים האיסור הנאת חימום הוי כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב שכן נהנה.
וצ"ל, דאמנם נהנה מלבישת הבגד, אך בפתילים התלויים בו אין לו שום הנאה, ולכן כתב המשנ"ב דבכה"ג עובר בעשה. והן אמת דמקופיא ק"ק לחלק בין הבגד לחוטים, אך לכאו' כצ"ל לקה"י וסייעתו.
[1]. וראיתי בכתבי אאמו"ר הגאון שליט"א עמ"ס סוכה שכתב ליישב קושיית התוס' באופן נוסף, שבגזל לולב לולי הגזל זה לא היה אצלו, וא"כ כל החפצא של המצוה באה ע"י הגזל שהוא עבירה, אבל במצה לא ע"י עבירת האכילה של טבל באה המצוה, כי העבירה זה לחוד, שלא הפרישו מזה מעשר, ולא העובדה שלא הפרישו מעשר היא הגורמת שיוכל לקיים המצוה, אלא יש כאן קמח ומים שזה מצה והוא הגורם למצוה, ומה שלא הפרישו הוא ענין צדדי כאן, ונעשית כאן מצוה ועבירה יחד. אבל לא העבירה גורמת למצוה, דאע"פ שהוא אוכל עכשיו טבל ועבירה היא עם מצוה באותו זמן, אך לא העבירה גורמת למצוה.
