בענין פרדות

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד (כו יג)

פירש רש"י שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. והקשו הראשונים הרי לקמן בפרשת וישלח (לו כד) פירש רש"י "הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר" שהוא מצא את הפרדים, שהרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד. א"כ בזמן יצחק אבינו עדיין לא היו פרדים כלל.

ותירץ החזקוני לקמן בפרשת תולדות ומובא בפירוש הריב"א כאן, שקודם ענה ג"כ היו פרדות שנעשו מאליהן שהורכבו על ידי עצמן, וענה היה הראשון שמצא את החכמה כיצד לעשות פרדים והתחיל לעשות כן בידים. ובאמרי שפר לרבינו יהודה בנו של מהר"ם חלואה זצ"ל כתב דהוא טעות סופר וצ"ל "זבל פרותיו".

ויש לעיין מאי פסיקא להו להראשונים דענה לא היה בזמן יצחק אבינו, הרי הוא היה חותנו של עשו שהרי אשת עשו היתה אהליבמה בת ענה, וא"כ אפשר שהוא היה בן גילו של יצחק אבינו, ויתכן שמצא את הימים בילדותו וכדכתיב ברעותו את החמורים לצבעון אביו, משמע שהיה עדיין ברשות אביו והיינו בילדותו, וא"כ בזמן שיצחק אבינו היה בימי פלשתים כבר היו ידועים הפרדות, וצע"ג. ושוב ראיתי במהרש"א פסחים נד. שכתב כן.
​

◆ ◆ ◆​

 

[גרינפלד]

המשך:
בטעם הדבר שפרדות אינן יולדות, כתבו החזקוני בפרשת וישלח שם והדעת זקנים מבעלי התוס' בפרשת בראשית (א כב), כיון שלא היו בשעת הברכה של פרו ורבו, שהרי נמצאו רק בימי ענה. ולפי זה כל הבא מב' מינים אינו יכול להוליד, שהרי לא היה בכלל הברכה, ועי' בחזקוני שם. וקשה טובא דבחולין עט: איתא "בתייש הבא על הצבייה וילדה בת, ובת ילדה בן, וקא שחיט לה ולברה", ודנה הגמ' האם יש בזה איסור אותו ואת בנו, עכ"פ מבואר להדיא דתייש הבא על הצביה וילדה בת, יכולה להיות לה דורות, ומבואר דאין זה כלל שכל הבא מב' מינין אין לו דורות.

ונראה דהסברא שלא היו בברכת פרו ורבו זהו רק למ"ד חוששין לזרע האב, דאז נעשה מהם "מין חדש" וממילא מין זה לא היה בכלל ברכת פרו ורבו, אבל אי אין חוששין לזרע האב א"כ ממה נפשך, כאשר אמו היא חמור הו"ל חמור גמור והוא בכלל ברכת החמור, וכאשר אמו היא סוס הו"ל בכלל ברכת הסוס. ועוד נראה לומר, דגם למ"ד חוששין לזרע האב, מ"מ להסוברים ד"שה ואפילו מקצת שה" היינו דיש לו דין שה לענין אותו ואת בנו ושאר דיני שה עי' חולין שם, ממילא הוא הדין דיש לו שם "שה" לענין הברכה. וא"כ כל דברי החזקוני הם רק למ"ד חוששין לזרע האב, ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן. ולפי"ז יש מקום ליישב דבריו, דבחולין שם מיירי או למ"ד שה ואפילו מקצת שה, או למ"ד אין חוששין לזרע האב, ולפי זה שפיר יתכן שיהיה ולד לנולד מתיש וצביה, דהוי בכלל הברכה וכנ"ל.

אך עדיין קשה על מש"כ שם החזקוני עוד טעם בזה "ולפי שאין רוח הקדוש ברוך הוא נוחה ממנהג זה, אין לך בריה יוצאת מב' מינין שתוליד". וטעם זה שייך לכו"ע, ושוב קשה מדברי הגמ' בחולין הנ"ל, וצ"ע. ואולי יש לומר דגם זה תלוי בפלוגתא, דבפסחים נד. איכא למ"ד דבמוצאי שבת נתן הקב"ה דעה לאדם הראשון והרכיב שתי בהמות ויצא פרד, משמע דזה היה דבר טוב, ורק רשב"ג דס"ל שם דענה שהיה פסול לפיכך הביא פסולים לעולם, הוא ס"ל דאין רוח הקב"ה נוחה מזה. וא"כ י"ל דהגמ' דכלאים מוליד שם היא דלא כרשב"ג. [ולפי דעות אלו מה שפרד אינו מוליד הוא דבר מיוחד בטבעו של הפרד ולא מהטעמים הנ"ל].
​

◆ ◆ ◆​

 

[גרינפלד]

המשך:
בפרק שירה איתא "פרד אומר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך". ובספר יש מנחילין סי' קכ"ב הביא להקשות בשם רבי יונה תאומים ז"ל מדוע יש שירה מיוחדת לפרד, הרי ממה נפשך אם בן סוסה הוא יאמר את השירה של הסוס המבוארת בפרק שירה מקודם לכן, ואם בן חמורה הוא יאמר את שירת החמור. וכתב דצ"ל דקאי כמאן דאמר חוששין לזרע האב, וא"כ נעשה מין בפני עצמו, ולכן יש לו ג"כ שירה בפני עצמה.

ויותר נראה לומר ע"פ המבואר בירושלמי כלאים פ"ח ה"ב דיש שני מיני פרדות, ואיכא פרדה שהיא בריה מששת ימי בראשית והיא פרה ורבה כשאר בהמות, ומעתה י"ל דשירת הפרד היינו אותו הפרד שהוא בריה מששת ימי בראשית. אבל פרדה הנולדת מסוס וחמור, אפילו למ"ד דחוששין לזרע האב אין להם שירה מיוחדת, דמין חדש שנוצר על ידי איסור לא מסתבר שיתחדש לו עי"ז שירה. וביותר, דמבואר בחולין עט: דלגבי מתנות וכיסוי הדם, אף למ"ד חוששין לזרע האב חשיב "מקצת שה" ו"מקצת צבי", עי"ש, הרי דלא הוי מין חדש לגמרי, אלא רק לענין כלאים, וא"כ יהיה לו השירה של הסוס והחמור.

[ולכאורה לפי דברי הירושלמי היה מקום ליישב קו' הראשונים הנ"ל על דברי רש"י איך אמרו זבל פרדותיו של יצחק וכו', הרי לא היו פרדות בימי יצחק, ולהנ"ל היה אפ"ל דקאי על הפרדות שמששת ימי בראשית. אמנם בפשוטו הא דנקטו דוקא זבל פרדות היינו משום דהוי דבר שאינו עושה פירות ואינו בכלל ברכה וכמ"ש בשפתי חכמים, ואילו מין הפרדות שמששת ימי בראשית הלא הם פרים ורבים, וא"כ לא היתה הכוונה אליהם].​

 

[גרינפלד]

בטעם הדבר שפרדות אינן יולדות, כתבו החזקוני בפרשת וישלח שם והדעת זקנים מבעלי התוס' בפרשת בראשית (א כב), כיון שלא היו בשעת הברכה של פרו ורבו, שהרי נמצאו רק בימי ענה.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובדעת זקנים שם הוסיפו דאף למ"ד בפסחים נד. שבמוצאי שבת הראשונה שלאחר בריאת העולם אדם הראשון הרכיב שני בהמות ויצא פרד, מ"מ ברכת פרו ורבו היתה קודם לכן, ומבואר דכוונתם לברכת פרו ורבו שנאמרה בבריאת העולם, אמנם בחזקוני שם כתב דלא היו בברכת פרו ורבו ביציאה מן התיבה.​

 

[זעיר אנפין]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד (כו יג)

פירש רש"י שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. והקשו הראשונים הרי לקמן בפרשת וישלח (לו כד) פירש רש"י "הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר" שהוא מצא את הפרדים, שהרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד. א"כ בזמן יצחק אבינו עדיין לא היו פרדים כלל.

ותירץ החזקוני לקמן בפרשת תולדות ומובא בפירוש הריב"א כאן, שקודם ענה ג"כ היו פרדות שנעשו מאליהן שהורכבו על ידי עצמן, וענה היה הראשון שמצא את החכמה כיצד לעשות פרדים והתחיל לעשות כן בידים. ובאמרי שפר לרבינו יהודה בנו של מהר"ם חלואה זצ"ל כתב דהוא טעות סופר וצ"ל "זבל פרותיו".

ויש לעיין מאי פסיקא להו להראשונים דענה לא היה בזמן יצחק אבינו, הרי הוא היה חותנו של עשו שהרי אשת עשו היתה אהליבמה בת ענה, וא"כ אפשר שהוא היה בן גילו של יצחק אבינו, ויתכן שמצא את הימים בילדותו וכדכתיב ברעותו את החמורים לצבעון אביו, משמע שהיה עדיין ברשות אביו והיינו בילדותו, וא"כ בזמן שיצחק אבינו היה בימי פלשתים כבר היו ידועים הפרדות, וצע"ג. ושוב ראיתי במהרש"א פסחים נד. שכתב כן.
​

◆ ◆ ◆​

ולדידי עיקר השאלה צ”ע. הרי אין זה אלא משל שהיו אומרים, ולא מחייב שאמרו דוקא זבל פרדות אלא אמרו את הזבל המצוי בזמנם, ורש’”י והתלמוד נקטו לפי המשל המצוי בזמנם.