שאלה: הרב ביאר בעבר[1], שיש חיוב אמירת התפילה אפילו למי שבד"כ הוא לא מכוון. וזאת ע"פ פסיקתו של מרן זצ"ל, ולא כמו שנפסק ב"הלכה ברורה" (שפסק שאפילו אדם שיודע שהוא לא יצליח לכוון אפילו בברכת אבות, אז לא יתפלל). ובתכנית הרב ביאר את ההסבר לפסק זה, כי יש 2 דינים בתפילה: א. אמירת מילות התפילה ב. כוונת התפילה. ולגבי הכוונה, מלכתחילה היה צריך לכוון, ואם לא כוון היה צריך לחזור ולהתפלל, אבל היום לא חוזרים להתפלל. ואילו לגבי אמירת מילות התפילה, אפילו אם אדם שלא מכוון בתפילה, הוא צריך לומר את מילות התפילה.
רציתי לשאול מה המקור לזה שיש 2 חיובים בתפילה, כי בגמרא ורוב הראשונים שהובאו ביביע אומר ח"ג (סי' ח-ט) משמע שהכוונה בברכת אבות מעכבת, ואם אדם יודע שהוא לא יכוון אפילו בברכת אבות, אז לא יתפלל. ולעומת זאת יש רק את "שבולי הלקט" שפוסק, שאפילו בלא כוונה כלל, אין ברכה לבטלה. ולכן יש קושי, מדוע פסק מרן זצ"ל שאדם יתפלל, אפילו שהוא יודע שלא יצליח לכוון, שזה נגד הרשב"א ורבנו יונה ושכמותם? ועוד רציתי לדעת, מה המקור לחילוק בין טרדה מיוחדת שבזה פטרו חז"ל את האדם מתפילה, לבין אדם שרגיל שלא לכוין בגלל שהוא טרוד בענייני היום יום ואין לו את החשק להתאמץ ולכוין?
תשובה: החילוק מבואר ע"פ מה שהביא מרן זצ"ל ביביע אומר (שם אות ב) את דין הגמרא במסכת עירובין, שהבא מן הדרך לא יתפלל 3 ימים. ובארו הגאונים והראשונים, שזה דווקא היה בזמנם כאשר הם היו מכוונים. ההבדל בין זמנם לזמננו, מרן זצ"ל ביאר שם, שבזמנם שהיו רגילים לכוין הם לא רצו להרגיל את עצמם לתפילה ללא כוונה, אז לכן הם אמרו שאדם שבא מן הדרך הוא טרוד, לכן לא יתפלל, כדי שאדם ישמור על עצמו ויתפלל תמיד בכוונה. ואילו בזמננו שבלאו הכי רובא דעלמא לא רגילים לכוין, ואם אדם יבוא מן הדרך הוא גם לא יכוון. לכן הוא צריך להתפלל אפילו שהוא בא מן הדרך. רואים שדוקא כשהסיבה של מניעת הכוונה אינה שגרתית העדיפו לפטור אותו מתפילה, ע"מ שישמר את התפילה בכוונה בשאר זמנים, כגון שבא מן הדרך, או כמו שכותב מרן השו"ע עפ"י הרמב"ם, שהרָעֵב והצָמֵא באופן מיוחד, שקשה להם להתרכז בתפילה, הם פטורים. משא"כ במניעת כוונה שהיא מורגלת, כמו בזמננו שבלאו הכי רובא דעלמא לא רגילים לכוין, לא פטרו את האדם מתפילה, ולכן צריך להתפלל.
המקור לזה שיש שני חיובים בתפילה, ואינם מעכבים זה את זה, אמירת מילות התפילה, והכוונה בתפילה, הוא מבואר מאליו בהכרח ע"פ ההלכה המוסכמת בש"ס ופוסקים, שמי שהוא טרוד ומשער בעצמו שיצליח לכוין רק בברכת אבות אבל בכל שאר ברכות התפילה יודע שלא יכוין, אעפ"כ צריך להתפלל (אפילו בזמן חז"ל שהיו מכוונים בדרך כלל). וזאת למרות שכל הברכות הבאות יהיו לבטלה, כי תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה, ואיך זה יתכן. אלא על כרחך שאמירת מילות התפילה של י"ח ברכות הם דין בפני עצמו, והכוונה היא חיוב בפני עצמו. אז בזמנם, מלכתחילה צריך לכוון בכל התפילה, ואם לא אז רק בברכת אבות. ואילו בזמנינו, שהרבה בלאו הכי לא רגילים לכוין אפילו בברכת אבות, לא מספיק נותנים דגש על החינוך לכוונה בתפילה, לכן צריך להתפלל לפחות את חיוב אמירת המילות. וכמו שפסק מרן זצ"ל ביבי"א שם (סוף סימן ט) ע"פ הסכמת גדולי האחרונים. וכן הביא בשם "אדרת אליהו" לרבינו יוסף חיים (פרשת תצווה), שם מוסבר בהרחבה ענין זה, שהחיוב הזה הוא חיוב מינימלי, וכל אחד חייב אותו, אפילו מי שלא מכוון בתפילה[2].
ומה שמרן זצ"ל מביא שם (בסי' ח) כמה ראשונים כמו הרשב"א וכן רבינו יונה ועוד, שמשמע שהם חולקים על "שבולי הלקט", והם אומרים שמצווה שבאמירה הכוונה מעכבת, אז איך פסק ביבי"א שאפילו בלא כוונה יתפלל, דמשמע שהסתמך על שבולי הלקט נגד רוב הראשונים. אבל כשמתבוננים שם, רואים שהדברים הובאו בעיקר לענין דין מצוות צריכות כוונה. שמצווה שבאמירה אז צריך את הכוונה, כי העיקר זה האמירה. אבל לא מדובר של על כוונת המילות, אלא שיתכוון לשם מצווה, ולא יעשה את זה סתם. ממילא כל מה שמרן זצ"ל הביא שם לענין כוונת המילות, זה יותר על דרך 'לכאורה'[3]. שהרי המתבונן בדברי שבולי הלקט יראה שכוונתו לומר שבתפילה אפילו כוונה מינימלית, לשם שמים, לשם מצוה, אינה מעכבת, דהיינו שמתפלל מלומדה, לבו במזרח והוא בסוף מערב, וביאר הטעם ע"פ מי שסובר בגמרא שתפילות כנגד תמידין תקנום, והקרבנות הללו סתמן לשמן[4]. וכבר עמד על זה בשו"ת "ארץ צבי" שהזכיר שם ביביע אומר סו"ס ט, שהשיבולי הלקט מדבר על הכוונה הבסיסית לשם מצוה, ולא על כוונת המילות.
לכן מובן מדוע מרן זצ"ל הביא את "שבולי הלקט" כנגד כמה ראשונים, ופסק בכל זאת שבוודאי מתפלל גם מי שלא מכוון. כי הם מדברים מצד כוונה לשם מצוה, ומרן דן לגבי כוונת התפילה, וכגון פירוש המילות וכדומה. ובזה אין מחלוקת, שכבר הביא שה"חסד לאלפים" הוכיח, שחז"ל אמרו אפילו אדם שלא יכוון אלא רק בברכת אבות, הוא צריך להתפלל את כל התפילה, למרות שיש כאן ברכות לבטלה, אלא על כורחך, שיש חיוב של אמירת מילות י"ח ברכות התפילה לחוד, וחיוב של כוונה לחוד. ובזמנם שהיה רגילות לכוון, אז הכוונה היא לעכובא. ואם יש טרדה מיוחדת, כגון שהוא בא מהדרך או שהוא רעב וצמא, אז לא יתפלל. אבל בזמננו שבלאו הכי בעוונותינו לא רגילים להתחנך לכוין, לכן יש להתפלל אף שיודע שמסתמא יעשה כהרגלו בלא לכוין. ולכן פסק מרן זצ"ל, שאצלנו, אז אפילו שיש לו טרדה מיוחדת, בכ"ז רשאי להתפלל.
ומטעם זה מרן זצ"ל פסק שם גם להיפך, שאדם שבד"כ רגיל לכוון בברכת אבות, ועכשיו הוא נמצא באמצע הדרך, כגון ברכבת וכדומה, והוא יודע שאם הוא יתפלל עכשיו, אז הוא לא יצליח לכוון אפילו בברכת אבות, ועד שיגיע למחוז חפצו, יעבור זמן התפילה, אז פוסק שם, בגלל שהוא רגיל תמיד לכוון, עדיף לו שידלג על התפילה של עכשיו, ולא יתפלל, כמו דין התלמוד, ויתפלל את התפילה הבאה פעמיים. (ז"א אחד לתפילה ואחד לתשלומים), כגון שיפסיד תפילת מנחה כעת בלא כוונה כלל, ויתפלל אח"כ תפילת ערבית פעמיים. וזאת כדי שירוויח את עיקר הדין של הכוונה. אבל אם הוא לא רגיל לכוון בד"כ בתפילה אפילו באבות, אז הוא צריך להתפלל ברכבת בדרך, וזאת אפילו אם הוא מתפלל מיושב, ואפילו שהוא לא יצליח לכוון בברכת אבות.
למסקנה: אדם שרגיל לכוין לפחות בברכת אבות, וכעת טרוד במיוחד ולא יוכל לכוין אפילו באבות, עדיף שלא יתפלל עכשיו כלל, ויתפלל בתפילה הבאה פעמיים, (אחד לתשלומין). אבל אדם שלא התחנך כראוי להשתדל לכוין בתפילה, ולכן בדרך כלל אינו רגיל לכוין אפילו בברכת אבות, יתפלל את התפילה שלפניו אף אם יודע שמחמת הטרדה כעת לא יכוין כלל. ובזה יקיים לפחות את החיוב של אמירת מילות התפילה, ותעלה לרצון עם שאר ישראל המכוונים.
[1] בתכנית מפרשת וישב, נכתב בעלון פרשת מקץ (גליון 6).
[2] יש שם משל יפה, במקום מסוים צריך לתת מס למלך, והסכום הוא מינימלי. אדם אחד יכול לתת אותו בצורה של חיוב, אפילו שהסכום הזה מאוד זוטר זה בסדר, הוא מחוייב בזה. אבל אם אחד יביא סכום כזה נמוך בתור מתנה למלך, זה בזיון למלך. הנמשל, מילות התפילה זה חיוב, אפילו אם הוא לא מתפלל בכוונה, כיון שאין בידו להביא מתנה גדולה מביא לפחות את החיוב, אין בזה זלזול. ואילו תפילת נדבה היא כמו מתנה, לכן היום לא מתפללים נדבה כי לא רגילים לכוין, זה בזיון להביא תפילה כזו אם לא מצד חיוב.
[3] וגם בענין זה עצמו של הכוונה לשם מצוה, מה שהביא מהרשב"א הוא רק לדחות 'הראיה' של שבולי הלקט, ולכאורה דעת נוטה שהרשב"א יחלוק, אבל לא בהכרח שהרשב"א יחלוק.
[4] זאת אומרת המחלוקת אם תפילות כנגד אבות תקנום או כנגד תמידין תקנום, באמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, ושניהם להלכה. מי שסובר תפילות כנגד אבות תקנו, זה מתייחס לענין הכוונה התמימה, הרעותא דלבא, הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, ומי שסובר כנגד תמידין תקנו, זה מתייחס לענין המעשה, סדרי מערכות התפילה, לפי שלביה, עם כל גדרי ההלכות שיש בתפילה עצמה, וכן לפניה ולאחריה. ולכן לפי הצד של כנגד תמידין תקנום, יש כאן חיוב של אמירה, וזה לא קשור לכוונת הלב. ולפי הצד של כנגד אבות תקנום זה קשור לכוונת הלב. (כך מבואר בספרי הפנימיות, וכן ביאר הרב הצדיק רבי חיים הכהן זצ"ל בהרחבה מן המקורות בשיעורו השבועי, מובא בספרו טללי חיים בראשית).
רציתי לשאול מה המקור לזה שיש 2 חיובים בתפילה, כי בגמרא ורוב הראשונים שהובאו ביביע אומר ח"ג (סי' ח-ט) משמע שהכוונה בברכת אבות מעכבת, ואם אדם יודע שהוא לא יכוון אפילו בברכת אבות, אז לא יתפלל. ולעומת זאת יש רק את "שבולי הלקט" שפוסק, שאפילו בלא כוונה כלל, אין ברכה לבטלה. ולכן יש קושי, מדוע פסק מרן זצ"ל שאדם יתפלל, אפילו שהוא יודע שלא יצליח לכוון, שזה נגד הרשב"א ורבנו יונה ושכמותם? ועוד רציתי לדעת, מה המקור לחילוק בין טרדה מיוחדת שבזה פטרו חז"ל את האדם מתפילה, לבין אדם שרגיל שלא לכוין בגלל שהוא טרוד בענייני היום יום ואין לו את החשק להתאמץ ולכוין?
תשובה: החילוק מבואר ע"פ מה שהביא מרן זצ"ל ביביע אומר (שם אות ב) את דין הגמרא במסכת עירובין, שהבא מן הדרך לא יתפלל 3 ימים. ובארו הגאונים והראשונים, שזה דווקא היה בזמנם כאשר הם היו מכוונים. ההבדל בין זמנם לזמננו, מרן זצ"ל ביאר שם, שבזמנם שהיו רגילים לכוין הם לא רצו להרגיל את עצמם לתפילה ללא כוונה, אז לכן הם אמרו שאדם שבא מן הדרך הוא טרוד, לכן לא יתפלל, כדי שאדם ישמור על עצמו ויתפלל תמיד בכוונה. ואילו בזמננו שבלאו הכי רובא דעלמא לא רגילים לכוין, ואם אדם יבוא מן הדרך הוא גם לא יכוון. לכן הוא צריך להתפלל אפילו שהוא בא מן הדרך. רואים שדוקא כשהסיבה של מניעת הכוונה אינה שגרתית העדיפו לפטור אותו מתפילה, ע"מ שישמר את התפילה בכוונה בשאר זמנים, כגון שבא מן הדרך, או כמו שכותב מרן השו"ע עפ"י הרמב"ם, שהרָעֵב והצָמֵא באופן מיוחד, שקשה להם להתרכז בתפילה, הם פטורים. משא"כ במניעת כוונה שהיא מורגלת, כמו בזמננו שבלאו הכי רובא דעלמא לא רגילים לכוין, לא פטרו את האדם מתפילה, ולכן צריך להתפלל.
המקור לזה שיש שני חיובים בתפילה, ואינם מעכבים זה את זה, אמירת מילות התפילה, והכוונה בתפילה, הוא מבואר מאליו בהכרח ע"פ ההלכה המוסכמת בש"ס ופוסקים, שמי שהוא טרוד ומשער בעצמו שיצליח לכוין רק בברכת אבות אבל בכל שאר ברכות התפילה יודע שלא יכוין, אעפ"כ צריך להתפלל (אפילו בזמן חז"ל שהיו מכוונים בדרך כלל). וזאת למרות שכל הברכות הבאות יהיו לבטלה, כי תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה, ואיך זה יתכן. אלא על כרחך שאמירת מילות התפילה של י"ח ברכות הם דין בפני עצמו, והכוונה היא חיוב בפני עצמו. אז בזמנם, מלכתחילה צריך לכוון בכל התפילה, ואם לא אז רק בברכת אבות. ואילו בזמנינו, שהרבה בלאו הכי לא רגילים לכוין אפילו בברכת אבות, לא מספיק נותנים דגש על החינוך לכוונה בתפילה, לכן צריך להתפלל לפחות את חיוב אמירת המילות. וכמו שפסק מרן זצ"ל ביבי"א שם (סוף סימן ט) ע"פ הסכמת גדולי האחרונים. וכן הביא בשם "אדרת אליהו" לרבינו יוסף חיים (פרשת תצווה), שם מוסבר בהרחבה ענין זה, שהחיוב הזה הוא חיוב מינימלי, וכל אחד חייב אותו, אפילו מי שלא מכוון בתפילה[2].
ומה שמרן זצ"ל מביא שם (בסי' ח) כמה ראשונים כמו הרשב"א וכן רבינו יונה ועוד, שמשמע שהם חולקים על "שבולי הלקט", והם אומרים שמצווה שבאמירה הכוונה מעכבת, אז איך פסק ביבי"א שאפילו בלא כוונה יתפלל, דמשמע שהסתמך על שבולי הלקט נגד רוב הראשונים. אבל כשמתבוננים שם, רואים שהדברים הובאו בעיקר לענין דין מצוות צריכות כוונה. שמצווה שבאמירה אז צריך את הכוונה, כי העיקר זה האמירה. אבל לא מדובר של על כוונת המילות, אלא שיתכוון לשם מצווה, ולא יעשה את זה סתם. ממילא כל מה שמרן זצ"ל הביא שם לענין כוונת המילות, זה יותר על דרך 'לכאורה'[3]. שהרי המתבונן בדברי שבולי הלקט יראה שכוונתו לומר שבתפילה אפילו כוונה מינימלית, לשם שמים, לשם מצוה, אינה מעכבת, דהיינו שמתפלל מלומדה, לבו במזרח והוא בסוף מערב, וביאר הטעם ע"פ מי שסובר בגמרא שתפילות כנגד תמידין תקנום, והקרבנות הללו סתמן לשמן[4]. וכבר עמד על זה בשו"ת "ארץ צבי" שהזכיר שם ביביע אומר סו"ס ט, שהשיבולי הלקט מדבר על הכוונה הבסיסית לשם מצוה, ולא על כוונת המילות.
לכן מובן מדוע מרן זצ"ל הביא את "שבולי הלקט" כנגד כמה ראשונים, ופסק בכל זאת שבוודאי מתפלל גם מי שלא מכוון. כי הם מדברים מצד כוונה לשם מצוה, ומרן דן לגבי כוונת התפילה, וכגון פירוש המילות וכדומה. ובזה אין מחלוקת, שכבר הביא שה"חסד לאלפים" הוכיח, שחז"ל אמרו אפילו אדם שלא יכוון אלא רק בברכת אבות, הוא צריך להתפלל את כל התפילה, למרות שיש כאן ברכות לבטלה, אלא על כורחך, שיש חיוב של אמירת מילות י"ח ברכות התפילה לחוד, וחיוב של כוונה לחוד. ובזמנם שהיה רגילות לכוון, אז הכוונה היא לעכובא. ואם יש טרדה מיוחדת, כגון שהוא בא מהדרך או שהוא רעב וצמא, אז לא יתפלל. אבל בזמננו שבלאו הכי בעוונותינו לא רגילים להתחנך לכוין, לכן יש להתפלל אף שיודע שמסתמא יעשה כהרגלו בלא לכוין. ולכן פסק מרן זצ"ל, שאצלנו, אז אפילו שיש לו טרדה מיוחדת, בכ"ז רשאי להתפלל.
ומטעם זה מרן זצ"ל פסק שם גם להיפך, שאדם שבד"כ רגיל לכוון בברכת אבות, ועכשיו הוא נמצא באמצע הדרך, כגון ברכבת וכדומה, והוא יודע שאם הוא יתפלל עכשיו, אז הוא לא יצליח לכוון אפילו בברכת אבות, ועד שיגיע למחוז חפצו, יעבור זמן התפילה, אז פוסק שם, בגלל שהוא רגיל תמיד לכוון, עדיף לו שידלג על התפילה של עכשיו, ולא יתפלל, כמו דין התלמוד, ויתפלל את התפילה הבאה פעמיים. (ז"א אחד לתפילה ואחד לתשלומים), כגון שיפסיד תפילת מנחה כעת בלא כוונה כלל, ויתפלל אח"כ תפילת ערבית פעמיים. וזאת כדי שירוויח את עיקר הדין של הכוונה. אבל אם הוא לא רגיל לכוון בד"כ בתפילה אפילו באבות, אז הוא צריך להתפלל ברכבת בדרך, וזאת אפילו אם הוא מתפלל מיושב, ואפילו שהוא לא יצליח לכוון בברכת אבות.
למסקנה: אדם שרגיל לכוין לפחות בברכת אבות, וכעת טרוד במיוחד ולא יוכל לכוין אפילו באבות, עדיף שלא יתפלל עכשיו כלל, ויתפלל בתפילה הבאה פעמיים, (אחד לתשלומין). אבל אדם שלא התחנך כראוי להשתדל לכוין בתפילה, ולכן בדרך כלל אינו רגיל לכוין אפילו בברכת אבות, יתפלל את התפילה שלפניו אף אם יודע שמחמת הטרדה כעת לא יכוין כלל. ובזה יקיים לפחות את החיוב של אמירת מילות התפילה, ותעלה לרצון עם שאר ישראל המכוונים.
[1] בתכנית מפרשת וישב, נכתב בעלון פרשת מקץ (גליון 6).
[2] יש שם משל יפה, במקום מסוים צריך לתת מס למלך, והסכום הוא מינימלי. אדם אחד יכול לתת אותו בצורה של חיוב, אפילו שהסכום הזה מאוד זוטר זה בסדר, הוא מחוייב בזה. אבל אם אחד יביא סכום כזה נמוך בתור מתנה למלך, זה בזיון למלך. הנמשל, מילות התפילה זה חיוב, אפילו אם הוא לא מתפלל בכוונה, כיון שאין בידו להביא מתנה גדולה מביא לפחות את החיוב, אין בזה זלזול. ואילו תפילת נדבה היא כמו מתנה, לכן היום לא מתפללים נדבה כי לא רגילים לכוין, זה בזיון להביא תפילה כזו אם לא מצד חיוב.
[3] וגם בענין זה עצמו של הכוונה לשם מצוה, מה שהביא מהרשב"א הוא רק לדחות 'הראיה' של שבולי הלקט, ולכאורה דעת נוטה שהרשב"א יחלוק, אבל לא בהכרח שהרשב"א יחלוק.
[4] זאת אומרת המחלוקת אם תפילות כנגד אבות תקנום או כנגד תמידין תקנום, באמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, ושניהם להלכה. מי שסובר תפילות כנגד אבות תקנו, זה מתייחס לענין הכוונה התמימה, הרעותא דלבא, הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, ומי שסובר כנגד תמידין תקנו, זה מתייחס לענין המעשה, סדרי מערכות התפילה, לפי שלביה, עם כל גדרי ההלכות שיש בתפילה עצמה, וכן לפניה ולאחריה. ולכן לפי הצד של כנגד תמידין תקנום, יש כאן חיוב של אמירה, וזה לא קשור לכוונת הלב. ולפי הצד של כנגד אבות תקנום זה קשור לכוונת הלב. (כך מבואר בספרי הפנימיות, וכן ביאר הרב הצדיק רבי חיים הכהן זצ"ל בהרחבה מן המקורות בשיעורו השבועי, מובא בספרו טללי חיים בראשית).