שאלה: אדם שלא כוון בתחילת תפילת שמו"ע, ז"א ברכת "מגן אברהם", ויש אומרים שאם לא כוון שם, הוא לא יצא ידי חובה, אז מדוע הדין שלו שהוא צריך להמשיך את התפילה, וכי אנו לא חוששים לאותה דעה שאומרת שלא יצא ידי חובה, וכל מה שממשיך אח"כ, יש בזה ספק ברכה לבטלה. וכמו שפסק מרן לגבי ברכת "המלך המשפט", שאם אדם לא אמר כך, אז אסור לו להמשיך בתפילה מחשש ספק ברכה לבטלה?
תשובה: יש מחלוקת בפוסקים מהי הברכה שאם אדם לא כוון בה, היא מעכבת בשביל המשך התפילה. יש אומרים ברכת "מגן אברהם", ויש אומרים ברכת "מודים". אנו נלך, לפי הדעה שאומרת שזו ברכת "מגן אברהם", לכאורה אם אדם סיים את הברכה הזו, ולא כוון בה, הוא לא יכול להמשיך את התפילה, והרי יש דין ספק של ברכות להקל. אלא יש את הדין של הכוונה בתפילה, שהרי "תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה", ולכן עיקר התקנה היתה בזמנם, שאם אדם לא כוון בתפילה הוא צריך לחזור ולהתפלל שוב. אבל היום אנו לא חוזרים להתפלל שוב, שמא הוא שוב לא יכוון, ולכאורה לפי זה מדוע מתפללים כשיודעים שלא מכוונים, מה ההבדל בין להתפלל פעם ראשונה, שמתפללים, לבין לחזור אם לא כיון, שלא חוזרים.
אלא שיש לחקור, האם יש חיוב בעצם אמירת המילים של התפילה, גם ללא הכוונה, רק שזה כמו גוף בלא נשמה, או שאין שום ענין וחיוב באמירת המילים כשאין בהם כוונה כלל.
התשובה לזה, הדבר לא ברור בראשונים. אבל ביביע אומר מבואר, שאדם אפילו שהוא יודע שיהיה לו קשה עכשיו לכוון בתפילה, הוא חייב להתפלל. ואילו הרב דוד יוסף שליט"א פוסק בספרו "הלכה ברורה", שמכיון שאם התפלל ולא כוון, מצד הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, משמע שבתפילה הראשונה לא יצא י"ח, ולכן פוסק שם שאם יודע מראש שלא יצליח לכוון, לא יכול להתפלל כלל. יש לזה דימוי למה שכתוב בתלמוד ובראשונים, שאדם שיש לו טרדה מיוחדת (כגון שטבעה ספינתו בים), והוא יודע שלא יצליח לכוון בתפילה, פטור מהתפילה, בגלל שחכמים לא תקנו זאת לאדם שלא יכול לכוון בתפילה. לכן ע"פ זה פוסק שם, שגם אדם שאין לו חשק ומצב רוח להתפלל, לא יתפלל.
אבל אין כן דעתו של מרן זצ"ל ביביע אומר, אלא יש חילוק בין אדם שטרוד בטרדה מיוחדת, לבין אדם שאין לו חשק להתפלל ולכן אינו מכוון בתפילה. אדם שטרוד בטרדה מיוחדת, חכמים פטרו אותו להתפלל, מכיון שהוא במצב של טרדה במהות, כמו חתן שפטור מק"ש בלילה הראשון, "שליבו בל עמו". אבל אדם שאין לו טרדה מיוחדת, אין לו טרדה במהות, ולכן אותו מעולם לא פטרו, הוא חייב להתפלל גם אם הוא יודע בוודאות שלא יצליח לכוון. שמא תאמר, שאם הוא מתפלל ולא מכוון, אין על זה תורת תפילה, וסתם אומר ברכות לבטלה, אלא יש תשובה על זה עפ"י יביע אומר כמדומני בשם הסמ"ק ועוד ראשונים, שיש חיוב בעצם אמירת מילות התפילה, אפילו שהוא לא מכוון כלל, שעיקר חיובי המצוות שלנו הם המעשה, וגם בתפילה עיקר החיוב הוא חיתוך תיבות התפילה בפה, שהוא המעשה, אלא שאם אינו מכוין נחשב שקיים את גוף המצוה שנתחייב בה, רק בלא נשמה, וזה חיסרון גדול, אבל את החיוב לכל הפחות קיים.
לסיכום: יש 2 חיובים בתפילה- א. להגיד את מילות התפילה, וזה חייב רק אדם שאין לו טרדה מיוחדת. ב. לכוון בתפילה, כי "תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה". ואם לא כוון, מעיקר הדין היה צריך לחזור להתפלל שוב, כי יצא רק י"ח אמירת התפילה, אבל לא יצא י"ח כוונת התפילה, אלא שבדורות האחרונים חששו הפוסקים והש"ע שמא בלאו הכי כשיחזור על התפילה שוב לא יכוין, ולכן פסקו שאם לא כוון אינו חוזר. אבל את הפעם הראשונה חייב להתפלל כדי לקיים את החיוב העיקרי של אמירת מילות התפילה. כי כל הפעולות שעושים לשם מצווה, הם פעולות חשובות ויקרות לפני הקב"ה, ויש עליהם שכר, אלא שאין מעלה מספיק אם אין כוונה, אבל עיקר חיוב המצוה לעיכובא הוא גוף המצוה, שהוא המעשה.
למסקנה: אדם שאין לו טרדה מיוחדת, חייב להתפלל אפילו שיודע בוודאות שלא ישתדל מספיק או שלא יצליח לכוין כלל, ואין בזה ברכה לבטלה, כי בעצם אמירת מילות התפילה הוא חייב לפי כל הדעות, וממילא גם מי שהתחיל להתפלל ולא כיון בברכת מגן אברהם, כיון שלהלכה אינו חוזר, ומקיים מצות אמירת מילות התפילה, ממשיך בתפילתו ואין בזה ספק ברכות להקל. ורק אדם שיש לו טרדה מיוחדת שאינה שגרתית, חכמים פטרוהו מתפילה לגמרי עד שתחלוף אותה טרדה.
תשובה: יש מחלוקת בפוסקים מהי הברכה שאם אדם לא כוון בה, היא מעכבת בשביל המשך התפילה. יש אומרים ברכת "מגן אברהם", ויש אומרים ברכת "מודים". אנו נלך, לפי הדעה שאומרת שזו ברכת "מגן אברהם", לכאורה אם אדם סיים את הברכה הזו, ולא כוון בה, הוא לא יכול להמשיך את התפילה, והרי יש דין ספק של ברכות להקל. אלא יש את הדין של הכוונה בתפילה, שהרי "תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה", ולכן עיקר התקנה היתה בזמנם, שאם אדם לא כוון בתפילה הוא צריך לחזור ולהתפלל שוב. אבל היום אנו לא חוזרים להתפלל שוב, שמא הוא שוב לא יכוון, ולכאורה לפי זה מדוע מתפללים כשיודעים שלא מכוונים, מה ההבדל בין להתפלל פעם ראשונה, שמתפללים, לבין לחזור אם לא כיון, שלא חוזרים.
אלא שיש לחקור, האם יש חיוב בעצם אמירת המילים של התפילה, גם ללא הכוונה, רק שזה כמו גוף בלא נשמה, או שאין שום ענין וחיוב באמירת המילים כשאין בהם כוונה כלל.
התשובה לזה, הדבר לא ברור בראשונים. אבל ביביע אומר מבואר, שאדם אפילו שהוא יודע שיהיה לו קשה עכשיו לכוון בתפילה, הוא חייב להתפלל. ואילו הרב דוד יוסף שליט"א פוסק בספרו "הלכה ברורה", שמכיון שאם התפלל ולא כוון, מצד הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, משמע שבתפילה הראשונה לא יצא י"ח, ולכן פוסק שם שאם יודע מראש שלא יצליח לכוון, לא יכול להתפלל כלל. יש לזה דימוי למה שכתוב בתלמוד ובראשונים, שאדם שיש לו טרדה מיוחדת (כגון שטבעה ספינתו בים), והוא יודע שלא יצליח לכוון בתפילה, פטור מהתפילה, בגלל שחכמים לא תקנו זאת לאדם שלא יכול לכוון בתפילה. לכן ע"פ זה פוסק שם, שגם אדם שאין לו חשק ומצב רוח להתפלל, לא יתפלל.
אבל אין כן דעתו של מרן זצ"ל ביביע אומר, אלא יש חילוק בין אדם שטרוד בטרדה מיוחדת, לבין אדם שאין לו חשק להתפלל ולכן אינו מכוון בתפילה. אדם שטרוד בטרדה מיוחדת, חכמים פטרו אותו להתפלל, מכיון שהוא במצב של טרדה במהות, כמו חתן שפטור מק"ש בלילה הראשון, "שליבו בל עמו". אבל אדם שאין לו טרדה מיוחדת, אין לו טרדה במהות, ולכן אותו מעולם לא פטרו, הוא חייב להתפלל גם אם הוא יודע בוודאות שלא יצליח לכוון. שמא תאמר, שאם הוא מתפלל ולא מכוון, אין על זה תורת תפילה, וסתם אומר ברכות לבטלה, אלא יש תשובה על זה עפ"י יביע אומר כמדומני בשם הסמ"ק ועוד ראשונים, שיש חיוב בעצם אמירת מילות התפילה, אפילו שהוא לא מכוון כלל, שעיקר חיובי המצוות שלנו הם המעשה, וגם בתפילה עיקר החיוב הוא חיתוך תיבות התפילה בפה, שהוא המעשה, אלא שאם אינו מכוין נחשב שקיים את גוף המצוה שנתחייב בה, רק בלא נשמה, וזה חיסרון גדול, אבל את החיוב לכל הפחות קיים.
לסיכום: יש 2 חיובים בתפילה- א. להגיד את מילות התפילה, וזה חייב רק אדם שאין לו טרדה מיוחדת. ב. לכוון בתפילה, כי "תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה". ואם לא כוון, מעיקר הדין היה צריך לחזור להתפלל שוב, כי יצא רק י"ח אמירת התפילה, אבל לא יצא י"ח כוונת התפילה, אלא שבדורות האחרונים חששו הפוסקים והש"ע שמא בלאו הכי כשיחזור על התפילה שוב לא יכוין, ולכן פסקו שאם לא כוון אינו חוזר. אבל את הפעם הראשונה חייב להתפלל כדי לקיים את החיוב העיקרי של אמירת מילות התפילה. כי כל הפעולות שעושים לשם מצווה, הם פעולות חשובות ויקרות לפני הקב"ה, ויש עליהם שכר, אלא שאין מעלה מספיק אם אין כוונה, אבל עיקר חיוב המצוה לעיכובא הוא גוף המצוה, שהוא המעשה.
למסקנה: אדם שאין לו טרדה מיוחדת, חייב להתפלל אפילו שיודע בוודאות שלא ישתדל מספיק או שלא יצליח לכוין כלל, ואין בזה ברכה לבטלה, כי בעצם אמירת מילות התפילה הוא חייב לפי כל הדעות, וממילא גם מי שהתחיל להתפלל ולא כיון בברכת מגן אברהם, כיון שלהלכה אינו חוזר, ומקיים מצות אמירת מילות התפילה, ממשיך בתפילתו ואין בזה ספק ברכות להקל. ורק אדם שיש לו טרדה מיוחדת שאינה שגרתית, חכמים פטרוהו מתפילה לגמרי עד שתחלוף אותה טרדה.
