שאלה: אני אכלתי לחמנייה מזונות, אחרי שסיימתי אותה אני רוצה לאכול לחמניה המוציא. האם צריך לברך עליה המוציא? או שיצאתי ידי חובה כבר בברכת המזונות על הלחמנייה?
תשובה: מרן זצ"ל ביביע אומר (חלק ה' סימן י"ז אות ב), דן לגבי אדם שאוכל עוגה ושותה קפה, בד בבד לא ביחד, אלא ביס בזה, לגימה מזה. האם הוא נפטר מאחת מהברכות מדין עיקר וטפל. וההכרעה, שצריך לברך על שניהם. אבל נוצרת שאלה, איך הוא מברך על המשקה, הרי פת הבאה בכיסנין, (העוגה), היא ספק המוציא (עפ"י סי' קסח ס"ז), ולכן מספק אנחנו מברכים מזונות. ולכן כיוון שזה ספק המוציא, ועכשיו הוא שותה את הקפה זה כאילו עכשיו הוא באמצע הסעודה, ולכאורה לא מברכים על משקים בסעודה. אז יש ספק ברכות להקל, ואיך הוא יכול לברך על הקפה?
אלא מתרץ מרן זצ"ל, יש הבדל בין אכילת פת בצורה של אכילת קבע, לבין אכילת פת בדרך של אכילת עראי, כמו פת הבאה בכיסנין.
הפת שפוטרת כל דברי הסעודה כולל המשקין, זה דווקא שאוכל פת בדרך של אכילת קבע (כזית). אבל אדם שאוכל פחות מכזית של פת, לא פוטר את השאר. ולכן למרות שברך המוציא, צריך לברך על המשקים.
ואילו פת הבאה בכיסנין כמו עוגה, זה ניכר שהוא למטרת אכילת עראי. ממילא זה לא אכילת קבע, וזה לא נקרא סעודה, ולכן הוא לא פוטר בזה את המשקים. זה חידוש גדול.
מרן זצ"ל כותב ביבי"א (שם בסוף הסימן): אדם שאכל ע"ב דרהם דהיינו 230 גרם של עוגה, לכתחילה צריך לברך המוציא וברכת המזון, ואז הוא פוטר גם כן את המשקים. ומוסיף ע"כ בהערה בשם הרב עמק יהושע לר' יהושע ממן זצ"ל, שאפילו אם אכל רק נ"ד דרהם ז"א רק 3 ביצים, שזה ספק אם זה המוציא או מזונות, ולהלכה נפסק שמברכים מזונות. אבל מספק, זה פוטר את המשקים שהוא שותה עם זה. דהיינו מ-3 ביצים מברך מזונות, וזה פוטר את המשקים, ואת שאר המאכלים, שנקראים כמו מחמת סעודה, אף שמברך מזונות ולא המוציא, כי הוא אכל אכילה שיש בה חשיבות, יש בה צורה של קבע, והוא ספק המוציא. וזה לא כמו שאדם אוכל חתיכת עוגה כביצה או שתי כביצים, שהוא דרך אכילה של עראי, ולכן לא פוטר את המשקים, אפילו שזה ספק המוציא. ז"א שיש הבדל בין אכילת פת הבאה בכיסנין בדרך עראי לבין אכילת פת הבאה בכיסנין בדרך קבע. כי אם הוא היה אוכל חתיכת עוגה (כמו רוגלך), והוא ברך עליה בורא מיני מזונות לפני הסעודה, ועכשיו הוא בא לעשות נטילת ידיים ולאכול המוציא, והוא שואל האם לברך המוציא או לא. ההכרעה תהיה לברך המוציא, למרות שהרוגלך הוא ספק המוציא. כי אכילת רוגלך, במהות שלו הוא אכילת עראי, והוא לא פוטר את הלחם, כמבואר ביבי"א שם (אות ב). ובפרט לפי מה שהרשב"א כתב, שאדם שברך על דבר שהוא לא חשוב, לא פוטר אגב זה דבר שהוא חשוב, כגון חביב או דבר שהוא משבעת המינים, אז קל וחומר שרוגלך שבמהותו נאכל עראי, לא יפטור פת גמור שמהותו אכילת קבע.
אבל בנידון השאלה שלפנינו הדין הוא אחר, שכאשר הוא אכל לחמניה מזונות הרי היא לשובע, ולא אוכלים אותה כאכילת עראי, כמו ממתק, ובפרט שיכול להיות שבעיסה שלה יש בצל וזיתים וכדומה, ובסעודה אפשר לאכול אותה כלחם גמור, ולא חייב שזה יהיה מתוק. וכל דבר שבתוך העיסה נבלל מיץ או אבקה (כגון אבקת שום וכדומה), ברכתו תהיה מזונות, וזה לא משנה אם הוא מתוק או לא. (כך אמר לי מרן שליט"א בשנה שעברה, שזה פשוט כך), אז לכן כאשר הוא אוכל את הלחמניה למטרת שביעה, ואח"כ החליט לאכול לחם, כי לא שבע מהלחמניה, הוא לא צריך לברך על הלחם, כי הוא נפטר מהברכה שברך על הלחמניה (מזונות), שהלחמניה היא ספק המוציא, אז לכן מספק זה, היא פוטרת את הלחם שיאכל אח"כ, ואינו דומה לרוגלך שאינו פוטר את הלחם מספק, שכבר אמרנו שהרוגלך צורת אכילתו עראי, כמבואר ביבי"א (שם אות ב)[1].
למסקנה: אדם שאכל לחמנית מזונות לצורך שביעה, ואח"כ רוצה לאכול לחם, הוא לא צריך לברך המוציא. והוא צריך ליטול ידיים בברכה, כי הוא רוצה לאכול כעת לחם. ואילו אם אכל משהו בדרך פרפרת (כגון: רוגלך), ואח"כ רוצה לאכול לחם, הוא צריך לברך המוציא. והוא צריך ליטול ידיים בברכה.
[1] ולכאורה יש מקום להקשות לפ"ז, כפי שטענו הרה"ג משה לוי זצ"ל וכן הרה"ג יצחק רצאבי שליט"א ועוד, אם כדברינו שהלחמניה מזונות, דרך אכילתה לשובע כמו לחם, לכאורה היה צריך לברך עליה המוציא. כי כל הסיבה שמברכים מזונות על פת הבאה בכיסנין, זה רק מחמת שהיא נאכלת כאכילת עראי, וכאן הוא אוכל אותה למטרת שובע. אלא יש תשובה לזה, שהלחמנית מזונות, אוכלים אותם גם היום בדרך עראי. והראיה לכך, שאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות לוקחים לחם רגיל ולא לחמנית מזונות, כי אין להם עניין אם זה מזונות או המוציא, אבל להאמור זה סברא טובה אבל לא מספיק, שהרי גם המזונות נאכל לשובע ובדרך קבע לפעמים כמו לחם.
אבל התשובה העיקרית לזה, אנחנו תמיד צריכים לבדוק, על מה חז"ל קבעו את הברכה. מרן הבית יוסף, מביא שלוש דעות מהי פת הבאה בכסנין. ומספק מכריע לברך על הכל מזונות ואח"כ על המחייה. ולכאורה מרן היה צריך לומר, שאם המנהג לאכול את זה בדרך קבע, אז ברכתו המוציא. ואם אין מנהג לאכול את זה בדרך קבע, אז ברכתו מזונות. אלא מרן פסק כך, מפני שאין הולכים לפי המנהג של עכשיו, אלא לפי מה שחז"ל קבעו, והם אמנם קבעו לפי מה שהיה נהוג בזמנם לאכול בדרך קבע או עראי, אבל אחר שקבעו על מה מברכים המוציא ומה מזונות, לפי המנהג בזמנם, מעתה גם אם נשתנה אח"כ דרך האכילה, הברכה נשארת כפי שהם קבעו. ולכן כתב מרן הב"י ששלושת המינים מברכים עליהם מזונות מספק, ולא בדק לפי דרך אכילתם במציאות.
תשובה: מרן זצ"ל ביביע אומר (חלק ה' סימן י"ז אות ב), דן לגבי אדם שאוכל עוגה ושותה קפה, בד בבד לא ביחד, אלא ביס בזה, לגימה מזה. האם הוא נפטר מאחת מהברכות מדין עיקר וטפל. וההכרעה, שצריך לברך על שניהם. אבל נוצרת שאלה, איך הוא מברך על המשקה, הרי פת הבאה בכיסנין, (העוגה), היא ספק המוציא (עפ"י סי' קסח ס"ז), ולכן מספק אנחנו מברכים מזונות. ולכן כיוון שזה ספק המוציא, ועכשיו הוא שותה את הקפה זה כאילו עכשיו הוא באמצע הסעודה, ולכאורה לא מברכים על משקים בסעודה. אז יש ספק ברכות להקל, ואיך הוא יכול לברך על הקפה?
אלא מתרץ מרן זצ"ל, יש הבדל בין אכילת פת בצורה של אכילת קבע, לבין אכילת פת בדרך של אכילת עראי, כמו פת הבאה בכיסנין.
הפת שפוטרת כל דברי הסעודה כולל המשקין, זה דווקא שאוכל פת בדרך של אכילת קבע (כזית). אבל אדם שאוכל פחות מכזית של פת, לא פוטר את השאר. ולכן למרות שברך המוציא, צריך לברך על המשקים.
ואילו פת הבאה בכיסנין כמו עוגה, זה ניכר שהוא למטרת אכילת עראי. ממילא זה לא אכילת קבע, וזה לא נקרא סעודה, ולכן הוא לא פוטר בזה את המשקים. זה חידוש גדול.
מרן זצ"ל כותב ביבי"א (שם בסוף הסימן): אדם שאכל ע"ב דרהם דהיינו 230 גרם של עוגה, לכתחילה צריך לברך המוציא וברכת המזון, ואז הוא פוטר גם כן את המשקים. ומוסיף ע"כ בהערה בשם הרב עמק יהושע לר' יהושע ממן זצ"ל, שאפילו אם אכל רק נ"ד דרהם ז"א רק 3 ביצים, שזה ספק אם זה המוציא או מזונות, ולהלכה נפסק שמברכים מזונות. אבל מספק, זה פוטר את המשקים שהוא שותה עם זה. דהיינו מ-3 ביצים מברך מזונות, וזה פוטר את המשקים, ואת שאר המאכלים, שנקראים כמו מחמת סעודה, אף שמברך מזונות ולא המוציא, כי הוא אכל אכילה שיש בה חשיבות, יש בה צורה של קבע, והוא ספק המוציא. וזה לא כמו שאדם אוכל חתיכת עוגה כביצה או שתי כביצים, שהוא דרך אכילה של עראי, ולכן לא פוטר את המשקים, אפילו שזה ספק המוציא. ז"א שיש הבדל בין אכילת פת הבאה בכיסנין בדרך עראי לבין אכילת פת הבאה בכיסנין בדרך קבע. כי אם הוא היה אוכל חתיכת עוגה (כמו רוגלך), והוא ברך עליה בורא מיני מזונות לפני הסעודה, ועכשיו הוא בא לעשות נטילת ידיים ולאכול המוציא, והוא שואל האם לברך המוציא או לא. ההכרעה תהיה לברך המוציא, למרות שהרוגלך הוא ספק המוציא. כי אכילת רוגלך, במהות שלו הוא אכילת עראי, והוא לא פוטר את הלחם, כמבואר ביבי"א שם (אות ב). ובפרט לפי מה שהרשב"א כתב, שאדם שברך על דבר שהוא לא חשוב, לא פוטר אגב זה דבר שהוא חשוב, כגון חביב או דבר שהוא משבעת המינים, אז קל וחומר שרוגלך שבמהותו נאכל עראי, לא יפטור פת גמור שמהותו אכילת קבע.
אבל בנידון השאלה שלפנינו הדין הוא אחר, שכאשר הוא אכל לחמניה מזונות הרי היא לשובע, ולא אוכלים אותה כאכילת עראי, כמו ממתק, ובפרט שיכול להיות שבעיסה שלה יש בצל וזיתים וכדומה, ובסעודה אפשר לאכול אותה כלחם גמור, ולא חייב שזה יהיה מתוק. וכל דבר שבתוך העיסה נבלל מיץ או אבקה (כגון אבקת שום וכדומה), ברכתו תהיה מזונות, וזה לא משנה אם הוא מתוק או לא. (כך אמר לי מרן שליט"א בשנה שעברה, שזה פשוט כך), אז לכן כאשר הוא אוכל את הלחמניה למטרת שביעה, ואח"כ החליט לאכול לחם, כי לא שבע מהלחמניה, הוא לא צריך לברך על הלחם, כי הוא נפטר מהברכה שברך על הלחמניה (מזונות), שהלחמניה היא ספק המוציא, אז לכן מספק זה, היא פוטרת את הלחם שיאכל אח"כ, ואינו דומה לרוגלך שאינו פוטר את הלחם מספק, שכבר אמרנו שהרוגלך צורת אכילתו עראי, כמבואר ביבי"א (שם אות ב)[1].
למסקנה: אדם שאכל לחמנית מזונות לצורך שביעה, ואח"כ רוצה לאכול לחם, הוא לא צריך לברך המוציא. והוא צריך ליטול ידיים בברכה, כי הוא רוצה לאכול כעת לחם. ואילו אם אכל משהו בדרך פרפרת (כגון: רוגלך), ואח"כ רוצה לאכול לחם, הוא צריך לברך המוציא. והוא צריך ליטול ידיים בברכה.
[1] ולכאורה יש מקום להקשות לפ"ז, כפי שטענו הרה"ג משה לוי זצ"ל וכן הרה"ג יצחק רצאבי שליט"א ועוד, אם כדברינו שהלחמניה מזונות, דרך אכילתה לשובע כמו לחם, לכאורה היה צריך לברך עליה המוציא. כי כל הסיבה שמברכים מזונות על פת הבאה בכיסנין, זה רק מחמת שהיא נאכלת כאכילת עראי, וכאן הוא אוכל אותה למטרת שובע. אלא יש תשובה לזה, שהלחמנית מזונות, אוכלים אותם גם היום בדרך עראי. והראיה לכך, שאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות לוקחים לחם רגיל ולא לחמנית מזונות, כי אין להם עניין אם זה מזונות או המוציא, אבל להאמור זה סברא טובה אבל לא מספיק, שהרי גם המזונות נאכל לשובע ובדרך קבע לפעמים כמו לחם.
אבל התשובה העיקרית לזה, אנחנו תמיד צריכים לבדוק, על מה חז"ל קבעו את הברכה. מרן הבית יוסף, מביא שלוש דעות מהי פת הבאה בכסנין. ומספק מכריע לברך על הכל מזונות ואח"כ על המחייה. ולכאורה מרן היה צריך לומר, שאם המנהג לאכול את זה בדרך קבע, אז ברכתו המוציא. ואם אין מנהג לאכול את זה בדרך קבע, אז ברכתו מזונות. אלא מרן פסק כך, מפני שאין הולכים לפי המנהג של עכשיו, אלא לפי מה שחז"ל קבעו, והם אמנם קבעו לפי מה שהיה נהוג בזמנם לאכול בדרך קבע או עראי, אבל אחר שקבעו על מה מברכים המוציא ומה מזונות, לפי המנהג בזמנם, מעתה גם אם נשתנה אח"כ דרך האכילה, הברכה נשארת כפי שהם קבעו. ולכן כתב מרן הב"י ששלושת המינים מברכים עליהם מזונות מספק, ולא בדק לפי דרך אכילתם במציאות.