ברכת הגומל כשלא היה בשעת הסכנה [בקשר למאמר שפורסם השבוע בהמודיע]

[גרינפלד]

כתב בנתיבות עולם (נתיב העבודה פי"ג) וז"ל, ועתה יש בני אדם שכאשר זרקו אבן עליו ולא הגיעו האבן מברכין גומל חסדים טובים, וכל זה מנהג של עמי הארץ כי אף אם רדפו אחריו בחרב ונמלט אין זה מן הארבעה אשר צריכים להודות, ולכך אמר מנינא לומר שלא יברך כי אם על ד' דברים, וזה כי אלו ד' דברים כבר היה בים, וכן כבר היה במדבר, וכן כבר היה חולה, וכן כבר היה בבית האסורין ויצא ממנו, אבל דבר אחר שלא היה בצרה רק שלא בא עליו צרה אינו בכלל הארבעה שצריכים להודות, עכ"ל.

ועל פי זה הורה הגרי"ש אלישיב (תורה שבע"פ קובץ ל"א עמ' נ"ט-ס', הובא בדברי הרב טוביה פריינד) באחד שהושלכו לעברו בקבוקי תבערה ואבנים ולא פגעו בו, שלא יברך הגומל, כיון שלא היה בסכנה אלא רק היה יכול לבוא לידי סכנה. ולכאורה זה סותר מה שכתב בשיעורי הגריש"א (ברכות עמ' תרל"ט, הובא בדברי הנ"ל) שאם מחבל ירה לכיוונו ולא פגע בו צריך לברך הגומל.

ובנדה (לא.) דרש רב יוסף מאי דכתיב (ישעיהו יב, א) "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן, התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר "ישוב אפך ותנחמני". וכתב המהרש"א וז"ל, וע״ז אמר שהתחיל אז להודות ומשבח כמ״ש "אודך ה׳", ר״ל כאילו הייתי מיורדי הים והייתי ניצול שהוא אחד מד׳ שצריכים להודות, גם עתה נצלתי ביבשה שלא ירדתי בסחורה שלי לים, עכ"ל. ויש לעיין אם כוונתו שאכן צריך לברך הגומל [ופליג על המהר"ל], או שרק צריך להודות כעין מי שצריך לברך הגומל.

ומסופר שאחד שאל את הג"ר ישראל יעקב פישר שכמעט פגע בו רכב האם צריך לברך הגומל, והשיב לו שהוא כמעט צריך לברך הגומל.​