ב"ה
במחכ"ת, אולם מ"ש שכ"ד שמונה ראשונים, ומנאם אחת לאחת,
ראשית, אף אם הצדק עמו שכן דעת שמונה ראשונים, אולם מלבד שבקונטרס לברך ולהדליק (מצורף) מביא (בעמ' יב והלאה) דעת רוב ראשונים, הרמב"ם, אורחות חיים, כל בו, אשכול, רשב"ץ, מאירי, ר"ן, רבנו יונה, תוס' סוכה, רא"ש, אבודרהם בשם הרז"ה בעל המאור, הרי"ף, ריב"ש, ר"א בן הרמב"ם, מהר"ם אלאשקר, והרדב"ז בשם "כל הגאונים"!, ע"ש. הרי ששה עשר. והוי חד בתרי לגבי שמונה ראשונים שהזכיר. ונמצא שעדיין ב' הספקות אינם שקולים, ולכ"ע אין כאן ס"ס, והרי הוא כמבוא'ר.
ובאמת דהכי הוא סוגיאן דעלמא אצל הפוסקים כדבר פשוט שהדעה הרווחת בזה אינה כהג"א בשם או"ז, ויחידאי נינהו, (ורק נהגו כמותם בכמה מקומות בדינים פרטיים כנט"י שחיטה והדלקת נר שבת, בצירוף ובסיבת דחיישי דדמי לטבילת הגר וכדומה, כמבואר בקונטרס לברך ולהדליק עמ' יג בשם הפוסקים).
וכבר כתב כיו"ב בעל כנה"ג בכללי הפוסקים אות סא', וז"ל: "אין מיחסים לפוסקים, סברות פוסקים אחרים במקום שלא גילו דעתם, הראנ"ח חלק שני סי' עד. ויראה לי, דהיינו דוקא סברות פוס' אחרים שאינה סברת הפוס' הרבים וגדולים, דאם היא סברת הרבים והגדולים, כבר כ' בחלק א' סי' קט' דפוסק שלא נמצא סברתו מפורשת, אין לנו ליחס לו אלא סברת הרבים והגדולים, עכ"ל הכנה"ג, ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין.
אולם מלבד כל הנ"ל, כבר נודע שגדר "רוב" בפוסקים, אינו כמוציא במספר צבאם גרידא, ולאו רבותא למחשב גברי, אלא בעינן שיהיה רוב מנין ורוב בנין, כלומר שיהיה גם משקל הדעות מטה כלפי הרוב, וככל שמדובר בפוסק יותר מפורסם ומובהק ורגיל אצל הפוסקים מעתיקי השמועה מדור דור, דבריו להלכה סמכאי טפי לגבי דידן. וכמ"ש מרן הב"י (אבן העזר סי' סב) וז"ל: וזה שכתב הרא"ש וכו', אינו סותר מה שכתוב בפסקי התוספות פ"ק דכתובות וכו', ואפילו את"ל דפליגי, אנן אהרא"ש סמכינן דפוסק מובהק הוא, עכ"ל. וכיו"ב כתב מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' כו א"ג) וז"ל: ולענין הלכה וכו' שהדבר שנוי במחלוקת בין המהר"ח או"ז שמתיר ובין הרא"ש שאוסר, נראה דנקטינן כד' הרא"ש לאסור (אף שהוא בדרבנן ע"ש), הואיל והרא"ש פוסק מפורסם אחד המיוחד מעמודי ההוראה, והוא רב מובהק בהוראה. וכעין מ"ש מרן הב"י א"ח (סי' סו) בד"ה כתב בעל המנהיג, בענין המחלוקת שבין המנהיג נגד הרשב"א וכו', שאנו אין לנו אלא ד' הרשב"א (שאוסר) דרב מובהק הוא. ע"ש. וכן י"ל במחלוקת של המהר"ח או"ז נגד הרא"ש. וכמ"ש ג"כ מרן החבי"ב בס' דינא דחיי (עשין מט דס"ג ע"ג) לענין מחלוקת הרא"ש נגד הריא"ז (רבינו ישעיה אחרון ז"ל), דנקטינן כהרא"ש, כיון שהוא פוסק מפורסם יותר, וממימיו שותים כל בני ספרד. ע"ש. עכ"ל מרן היבי"א. וכ"כ עוד מרן הב"י סו"ס קעב גבי הר"ח ורמב"ם "דרבנים מובהקים הם ונקטינן כוותייהו" וכו', ע"ש.
ומבואר שלא רק המנין מגדיר רוב, אלא בצירוף משקל הדעות לפי מה שנתקבלו ונתפשטו אצל הפוסקים, והיינו רוב בנין. ומעין המבואר בגמ' ע"ז ז. ובתשובת הרשב"א ח"א סי' רנג, ובהגהת ש"ע חו"מ סי' כה, לגבי גדול בחכמה ומנין, וביארו מהר"ם בן חביב והזרע אמת ועוד, עפ"ד הקדמונים, דהיינו משום דעי"ז חשיב רוב מצד המשקל, וקרינן ביה שפיר אחרי רבים להטות, וכמש"כ בעני' במקו"א בס"ד, ואין כאן מקומו.
ומעתה אותם שמונה ראשונים שחלקם הגדול לא פקיעי שמם אצל הפוסקים, ואין לנו ידיעה ממשקל דבריהם אצל הפוסקים, לעומת ששה עשר ראשונים ו"כל הגאונים" שהזכיר רדב"ז, דרובם ככולם פקיעי שמייהו טובא מהמפורסמים והמורגלים אצל הפוסקים, והם הם עמודי ההוראה, אשר כל הבית בית ישראל הולך לאורם, א"כ בודאי שיש כאן גם רוב מנין וגם רוב בנין בשופי גדול, ושוב אין צד להחשיב בזה ספק ספיקא.
זאת ועוד כשהצצתי במקורות שהזכיר כאן מאותם שמונה ראשונים, לא מצאתי בהם אלא ג' בודאי ואחד שכך נוטים דבריו, אבל לא יותר מזה.
דבאו"ז חולין סי' שסז לא מצאתי בשם ר' משה בן יעקב רק מדנפשיה. לגבי הריקאנטי הצדק אתך. בדברי ראבי"ה סי' קלח לא כתב כן, רק גבי ברכת הנהנין שממנה ודאי אין ראיה, שהרי אפי' להרמב"ם וסיע' שבודאי פליגי אאו"ז, מבואר בב"י סי' קעב, דחשיב כמו עובר לעשייתן ע"ש. ומ"ש ראבי"ה בסי' תתע"ב, היינו שאם עבר זמן הדלקת נ"ח, יכול להדליק ובברכה לאחר הזמן, ולמד כן מתפילה, והוא מטעמא אחרינא, וכדין תשלומין, ע"ש. אבל לברך אחר הדלקה שאינו מדין תשלומין כלל להאו"ז, אלא משום דחשיב נמי עובר לעשייתן, לא כתב שם בראבי"ה כלל, ודו"ק. בדברי המיוחס לרשב"א מנחות לו, כבודו צודק. בדברי ר"י בן פלאת צ"ע, דנתן טעם "משום דברכה על מילה הודאה היא כדאמרינן בפסחים", וזה אפילו להרמב"ם אפשר לאחר המילה, דהודאה ושבח היא, כמ"ש מרן הכ"מ בפ"ג מהל' מילה ה"א. אבל בברכה שאינה הודאה אלא ברכת המצוות משמע דלא קאמר, אולם מלשונו קודם לכן משמע שדיבר בכל ברכת המצוות. וצ"ע. באהל מועד בשני הנתיבים הביא מחלוקת ולא כתב הכרע כלל, ובנתיב א' קצת משמע עיקר כרמב"ם, ובנתיב ב' קצת משמע עיקר כדעה קמייתא, ובשניהם אינו מוכרח. ולכן אי מיניה ליכא למשמע מידי. במנהגות, אצלי הציונים אחרים, וממה שחיפשתי שם לא מצאתי. נמצא לפ"ז שאין כאן אלא ג' ראשונים שדעתם כהאו"ז בודאי, והם האו"ז, הרקאנטי, והמיוחס לרשב"א, ואחד נראה נמי שסובר כן, אלא שעדין צ"ע, והוא ר"י בן פלאת.
גם מ"ש בדעת הפר"ח, הנה דעתו מפורשת בסי' תלב להדיא ש"העיקר כהרמב"ם ודלא כהג"א", והתם הוא בפירושא ולא מדיוק או משמעות דבריו, ע"ש.
[לגבי ספר הפרדס אם סובר דחשיב מצוה מתמשכת, הנה בדבריו אינו מפורש על נר שבת, אדרבא דקדק להדגיש בב' הפעמים דקאי אנר חנוכה, אלא דימוי של כבודו הוא לנר שבת. אולם כבר נודע שבנר חנוכה סיבת המצוה היא פרסום הנס "בלבד", ואיכא למימר דכל זמן שמתפרסם, מצוותו היא. משא"כ נר שבת שכידוע יש בו גם משום עונג שבת, מה שבפועל נהנה מאורו בשבת, וגם דין כבוד שבת, שדואג מבעוד מועד קודם השבת להדליק את הנרות שיהיה מואר בלילה. ודין עונג שבת, עיקרו מצד המקום, שיהיה נר דלוק בבית, ולא העיקר פעולת ההדלקה, כמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שבת, משא"כ דין כבוד שבת, שהעיקר הוא הפעולה של ההדלקה בערב שבת, שהיא מצד הגברא, כמבואר ברמב"ם פ"ל מהלכות שבת, (ונראה שמצד זה, אפילו אם כבתה אין זקוק לה, כמ"ש כמה ראשונים ללמוד כן מנר חנוכה, אלא שעדיין ידליק על מנת שיהיה נר דלוק בלילה בשביל עונג שבת). ולכן י"ל, דגבי שבת שהפעולה מתייחסת לדין כבוד שבת ולא לעונג שבת, ודין כבוד שבת נגמר בפעולת ההדלקה ואינו נמשך בלילה, אף לספר הפרדס לא נחשב מצוה נמשכת, ודלא כנר חנוכה. וכמ"ש להוכיח במישור בקונטרס לברך ולהדליק עמ' ס והלאה, ע"ש. (בדעת מהר"א מלונדריש, לפו"ר כבודו צודק)].
בברכה רבה
