לענ"ד להחמיר בזה.
מאחר שהרי דעת גדולי האחרונים האשכנזים להחמיר באכילת בשר אפילו בתשעת הימים, כמבואר במג"א חיי אדם א"ר דגמ"ר, משנ"ב. ולדעת המ"ב דעת רוה"פ לאסור אפילו לקטן שלא הגיע לכלל אבלות.
ואע"ג דאנן לא פסקינן הכי, הטעם מבואר בשו"ת יבי"א (ח"ט או"ח סי' נ) שאף לדעת הרמב"ם שאסור למספי לקטן איסור דרבנן בידים, זהו דווקא באיסור ולא במנהג. ועוד, שספק במנהג אזלינן לקולא.
ואמנם כל טענה זו שייכת לתשעת הימים שהאיסור הוא מצד המנהג, אבל בתשעה באב שהאיסור מעיקר הדין דלא גרע מסעודה מפסקת דהוי מדינא דגמרא. א"כ בזה הדרינן לדברי הרמב"ם שאסור למספי לקטן איסור דרבנן בידיים. וגם לא שייך בזה שהוא בגדר חולה שאב"ס, שהרי יום אחד בלא בשר אינו מחליש, וגם אפשר לתת לו במוצאי ת"ב.
וגם מה שהוא פטור מתענית זהו לפי שאין מחנכים להתענות, שבמהרה יבנה המקדש, אבל חינוך דהשתא לא מצאנו שיפטרו אותו, אדרבה הוי ככל חינוך באיסורי דרבנן.
וגם מדברי הרמ"ע שכתב ליתן מים ולחם, מבואר דיש חינוך לקטן בת"ב. ועד כאן לא פליגי עליה אלא משום שמאחר ואין עליו דין תענית א"כ שפיר דמי ליתן לו כפי צורכו ורצונו. אבל לכאו' זהו בשאר מאכלים אבל בבשר דאיכא איסור דרבנן אין למספי ליה בידיים.
אך זאת יש להעיר שכל הסברא הנ"ל הוא מצד שפשיטא לן שיש איסור דרבנן באכילת בשר בת"ב מק"ו דסעודה מפסקת, אולם מודה אני לך שיד הדוחה נטויה דסו"ס אין ציווי כזה על ת"ב, מאחר שהוא יום שאסור בלא"ה באכילה. וא"כ אין כאן איסור דרבנן. והבוחר יבחר.
