מוריד הטל בימות הגשמים
בעניין הזכרת הטל בקיץ והזכרת גבורות גשמים בחורף נפסק ברמב"ם שאם לא אמר מוריד הטל בימות החמה לא חוזר, אך אם לא אמר מוריד הגשם בימות הגשמים צריך לחזור.וכן פסק להלכה בשו"ע (ס' קיד) וז"ל:
אם אמר 'משיב הרוח' בימות החמה, או לא אמרו בימות הגשמים אין מחזירים אותו. טעה ולא אמר בימות הגשמים 'מוריד הגשם' אלא 'מוריד הטל' אינו חוזר, ובימות החמה אם לא אמר כלום גם יצא.
ויש לשאול על כך כמה שאלות:
- מדוע בימות הגשמים אם לא אמר כלל לא 'מוריד הטל' ולא 'מוריד הגשם', לא יצא? ואין לומר שכעת אנו זקוקים לגשם לכן לא סגי שלא יזכיר כלום, שהרי אין זה שאלה אלא אזכרה, ועל הגשם מספיק שיבקש בברכת השנים[1].
- מרן יוסף קארו בביאורו על הטור (ב"י ס' קי"ד ד"ה ומ"ש ונ"מ) וכן בביאורו על הרמב"ם (כס"מ תפלה פ"י ה"ח) תמה כיון דתנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר היאך הזכרת הטל עולה במקום מה שחייב להזכיר גשם, והרי בשאלת הגשמים לא מועיל אם הזכיר רק טל ולא מטר[2] (ולקמן נביא תירוצו).
- מדוע קבעו חכמים שהחיוב להזכיר תלוי באם נעצרים לגמרי או לא.
תר"י על הרי"ף (ברכות יט ע"ב) התייחס לשאלה מדוע הזכרת הטל מועילה במקום הזכרת גשם ואילו בברכת השנים לא מועיל, וז"ל:
ואומר הרב מורי נר"ו דדוקא בגבורת גשמים אע"פ שהזכיר טל במקום גשם אין מחזירין אותו, מפני שכיון שאין הזכרה זו אלא שבח בלבד אם אינו מזכיר שבח הגשם כיון שמזכיר שבח הטל אין מחזירין אותו על זה, אבל בברכת השנים שהיא ברכה לצורך שאנו שואלים המטר - אם אמר טל בלבד מחזירין אותו מפני שהוא צריך לשאול, וכשאינו אומר אלא טל בלבד נמצא שאינו שואל כלל שהטל אינו שאלה שבלא שאלתו הוא יורד לעולם, כדאמרינן בתענית (ג.) שהטל והרוחות אינן נעצרין, הלכך אם לא הזכיר מטר בברכת השנים - אע"פ שהזכיר טל - מחזירין אותו, אבל בגבורת גשמים שהוא שבח כיון שהזכיר טל אין מחזירין אותו[3].
מבואר בדבריו שהזכרת גבורת גשמים היא שבח, וגם הזכרת הטל היא שבח, לכן יכול הזכרת הטל בדיעבד להיות תחליף להזכרת הגשם. אך בדבריו לא מבואר כלל מאי שנא ממשיב הרוח שגם הוא שבח, ובכל זאת אם הזכיר רק 'משיב הרוח' חייב לחזור.
גם הר"ן (על הרי"ף בתענית א ע"ב ד"ה היה) נדרש לשאלה כיצד מועיל הזכרת הטל במקום הזכרת הגשם, ותירץ משם הרמב"ן שגם הזכרת הטל היא שבח הדומה לשבח הגשם, ונחשב כריצוי, וז"ל:
לפי שיש שבח והודאה במה שאינו נעצר כמו שיש במה שהוא נעצר, לפיכך הזכרת הטל במקום ריצוי גבורת גשמים עומדת וכו'[4].
לפי דעה זו שבח הזכרת הגשמים מועיל שיעלה זכרוננו לרצון לפני ה' וידוננו לטובה בעניין הגשמים, ולכן הזכרת הטל גם היא יכולה לפעול אותה פעולה. ובזה מתורץ מה שהקשנו לעיל על תר"י, דאף שגם 'משיב הרוח' הוא שבח, אך אינו שבח של ריצוי הקשור לעניין הגשמים.
אך עדיין קשה, שטל תפקידו ותכליתו שונה משל גשם, דכמו שבקשה על טל איננה יכולה להחליף בקשה על הגשם, גם שבח הטל אינו יכול להחליף שבח הורדת הגשמים, שגשמים נקראים גבורות ואילו טל לא נקרא גבורות, וודאי אם מזכיר רק את הטל גרע והחסיר מחיוב השבח[5].
ובכסף משנה הקשה קושיה זו ותירץ בשני אופנים, וז"ל:
וא"ת כיון דטל לא מיעצר מ"ט בימות הגשמים כשהזכיר טל ולא מטר אין מחזירין אותו, והרי הו"ל כאילו לא הזכיר לא גשם ולא טל ויחזור. וי"ל דכיון דבימות הגשמים צריכה הארץ למים וזה הזכיר טל הרי הזכיר גבורתו של הקב"ה שמשפיע מים לארץ, ואף על פי שאותם מים אינם נעצרים מכל מקום גבורה היא. אבל כשלא הזכיר לא טל ולא מטר מאחר שהעולם צריך למים וזה שלא הזכיר גבורתו של הקב"ה כלל מהדרינן ליה. ואפשר לומר עוד דאמרינן בגמרא דטל דברכה נעצר, ואם כן כי מדכר טל בימות הגשמים כיון דבכלל טל הוי טל של ברכה אמרינן דהרי הוא כאילו הזכיר גשם, אבל כשלא הזכיר טל בימות החמה כיון דרוב טל אינו אותו של ברכה ואותו הרוב אינו נעצר לא מהדרינן ליה[6]:
והנה תירוצים אלו מתבססים על ההנחה שהזכרת שבח הקב"ה בעניין הגשם תכליתה לשבח את הקב"ה בדבר שנצרך לעולם, כיון שהשבח על הגשם גדול יותר כאשר מזכירים אותו בזמן שנצרכים לו. אך יש להקשות טובא על הנחה זו:
- בגמ' משמע שהזכרת גבורות גשמים הוא שבח הראוי להזכירו תמיד ללא קשר לתקופת ימות הגשמים, ואפילו בתקופת הקיץ, רק כיון שאיננו סימן ברכה אינו מזכירו [ואכן לדעת ר"א שאינו חושש לסימן קללה מזכירים 'מוריד הגשם' גם בקיץ דלעולם בעונתו משמע (עיין תויו"ט ע"א ד"ה א"כ)]. ועוד שמאחר שהעולם צריך בתקופה זו מים, כיצד יכול להיות הטל תחליף לגשם, והרי אם לא ירד גשם לא תוכל לצמוח תבואה כלל.
- יש לתמוה יותר על התירוץ השני, כיון שבגמ' משמע שלא ניכר ההבדל בין טל של ברכה לטל של קללה, ולכן אליהו הנביא לא הזכיר את גבורתו של השם בהחזרת הטל אלא רק בהחזרת הגשם, כי אין גבורת השם ניכרת בהחזרת הטל. ואם כך לא מסתבר לומר שאמירת השבח על נתינת הטל של ברכה שאינו ניכר יהיה תחליף לאמירת השבח על גבורת השם בגשמים שהיא גבורה הניכרת[7].
- מדוע אם אמר בימות הגשמים רק את השבח של 'משיב הרוח' לא יצא, והרי גם הוא משבחי הבורא, וגם הוא נצרך לקיום העולם[8], ועוד שבגמ' שנינו עניין הטל והרוח בשווה ועל שניהם נאמר שלא חייבו חכמים להזכירם, וכן משמע מרש"י שדינם שווה שכתב ד'משיב הרוח' לאו משום חיוב אלא חק גשם הוא מזכיר דטל ורוחות מועילות לארץ לתקנה וכו' ע"כ, וכן כתב המ"ב (קי"ד ס"ק יא) שאמירתם אינה מעלה ואינה מורידה. ולא ניתן לתרץ שגשמים נצרכים מאד לעולם, שהרי אין זה בקשה אלא אזכרת גבורות. ועוד שאם היה כאן גם צד של בקשה מדוע לא יכול להשלימה בשומע תפילה כמו שאם לא הזכיר טל ומטר לברכה בברכת השנים[9].
לעיל לענין הזכרה בסימן קי"ד סגי בהזכרת טל. נראה לי הטעם דבהזכרה עיקר טעם שתקנוהו שם משום שהגשמים חיים לעולם, כמו שכתבתי שם[10], וטל ג"כ חיים לעולם שעל ידו מתברכת התבואה, וזה נודע בהרבה מקומות שקראו לטל תחיה, על כן סגי בהזכרה זו. מה שאין כן כאן שאנו מבקשים כל דבר המביא לידי ברכה הן טל הן גשם.
כלומר המשותף בין הזכרת גבורות גשמים לבין הזכרת הטל אינו השבח היוצא מההזכרה, אלא התכונה המשותפת לגשם וטל שהם מביאים חיים לעולם, ושהם קשורים לתחיית המתים.
טל ורוחות לא מיעצרי
בספר אמת ליעקב לבעל נתיה"מ מקשה על מה דאיתא בריש מסכת תענית "מאימתי מזכירים גבורות גשמים", דלכאורה קשה מה היא השייכות המיוחדת שיש לגבורה עם גשמים שנקט התנא בלשון מאמתי מזכירין גבורות גשמים, ומה ענין גבורה יש בגשמים יותר משאר תופעות הטבע הגדולות והעצומות אשר עליהם לא נאמר שהם גבורות, ועוד מאי נפקא מינה דהגשמים נקראים 'גבורות'.ובראשונים נדחקו ליישב את הלשון גבורות גשמים, דהר"מ בפיה"מ ברכות תירץ דנאמרה בלשון גבורה לגודל תועלתה, והאבודרהם כ' שהוא בגבורה שכל טיפה וטיפה יורדת ממקום גבוה ואין הרוח מפזרתן אלא יורדין למקום שהקב"ה חפץ וזאת היא גבורה שאין כמוה, והמכתם פי' בגבורה בכח כדי שיכנסו בארץ וירוו אותה ולכל טפה שביל בפני עצמו וכו'. ובס' המנהגות כ' ומוריד הגשם בגבורה פעמים שמפיל ומשבר אילנות [וכתב שם דמשיב הרוח הוא שמגלגל גלגל הרוח ובכח מרוצתו נתלית הארץ ועומדת וזו היא גבורה שאין כמוה] והרא"ה בברכות פי' דענין הגשם שהוא דבר פלא קרי גבורה.
ולכאורה ניתן היה לתרץ שהגשם מלווה בתופעות טבע בעלות עצמה אדירה ומעוררת התפעלות כמו ענן עצומים וברקים ורעמים[11], אולם בגמ' שמה שקובע את חיוב ההזכרה הוא האם הגבורה קבועה או פוסקת, וכלשון הגמ': גשם מיעצרי, אך טל ורוחות לא מיעצרי.
והנה איתא בגמ':
תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר (אפילו בימות הגשמים -רש"י), ואם בא להזכיר מזכיר, מ"ט א"ר חנינא לפי שאין נעצרין... א"ר חנינא הלכך בימות החמה אמר 'משיב הרוח' אין מחזירין אותו, אמר 'מוריד הגשם' מחזירין אותו. בימות הגשמים לא אמר 'משיב הרוח' אין מחזירין אותו, לא אמר 'מוריד הגשם' מחזירין אותו. ולא עוד אלא אפילו אמר 'מעביר הרוח ומפריח הטל' אין מחזירין אותו. תנא בעבים וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר, מ"ט משום דלא מיעצרי.
משמע שהזכרת הטל והרוח לא מעלה ולא מוריד, ומה שמזכירים טל בברכת השנים הוא מפני שאנו מבקשים שיהיה לברכה, כי יש טל שאינו לברכה (מ"ב קי"ד ס"ק יא וס"ק יד).
וכתב הר"ן:
ומנהג אשכנז שלא להזכיר לא טל ולא רוח בימות החמה, וטעמם מדאמרינן בגמרא א"ר חנינא בימות החמה אם אמר 'משיב הרוח' אין מחזירין אותו, משמע דלכתחלה אין לו להזכיר 'משיב הרוח', ומשמע להו דהוא הדין למוריד הטל דבהדי הדדי מיתנו.
נמצנו למדים שרק גשמים נכללים בכלל גבורות השם, אבל רוחות אע"פ שהן חזקות אינן נקראים גבורות, כיון שאינם מפסיקים. ויש להבין מדוע רק כאשר התופעת טבע אינה קבועה אז היא נקראת גבורות.
קשה היא גבורת גשמים
איתא במדרש רבה בראשית יג' ד' בזה"ל:קשה היא גבורות גשמים שהיא שקולה כנגד כל מעשה בראשית.
וכתב היפה תואר להבין לשון המדרש קשה יום הגשמים שהוא צריך תלמוד וז"ל:
והנכון שפירש שבגשמים יש מעשה ניסים גדולים ולזה קשה כבריאה, לאפוקי מהחושדים שהן בטבע, וזה שקר, שאינו מתמיד על אופן אחד בכל שנה ושנה בזמן אחד כעניין הדברים הטבעיים, אבל בא בזמנים מתחלפים ובפנים שונים, ובדרך פלא, שאינו נוהג תמיד מנהג אחד ולא בדרך טבעי, שאחר שנפסק זמן רב וגבר היובש לא היה ראוי שיחזור האויר להתלחלח פעם אחרת ולהעלות אידים, הנה זה ממה שיורה שאין הווית המטר בזמנים מתחלפים אלא ברצון רוצה עכ"ל.
הביאור לדבריו הוא שהקב"ה הטביע בבריאה עניינים הקרויים בלשוננו טבע, כל' מהלכים הנוהגים בקביעות ובתמידות במערכת הידועה מראש, ולכן קרוי טבע כי הם מוטבעים בצורת הנהגת הבריאה, כדוגמת הגרעין הנזרע בקרקע ומצמיח אילן כמותו וכמו ששמן דולק ומאיר וכיוצא בזה, והמאמין מאמין דגם הטבע הוא בגדר נס היינו נס נסתר ולכאורה אין הבדל מצד האמונה בנס מתמיד טבע ונס רגעי נס לרגע כקריעת ים סוף, אך בנקל אפשר לבוא לידי טעות וח"ו לחשוב חלילה שכך הוא טבעו של עולם להתנהל עפ"י טבע ללא יד מכוונת מלמעלה מצד הרגילות היום יומית, ועל זה אומר היפה תואר כי הגשמים הם מהדברים המעידים על עצמם שאינם מתרחשים מאליהם אלא הם בהכרח ברצון רוצה, וביאור טעמו בכך שכתב שהרי אינו מתמיד על אופן אחד בכל שנה ושנה בזמן אחד כענין הדברים הטבעיים, אלא בא בזמנים מתחלפים ובפנים שונים, היינו מכיוון שאין מערכת הגשמים מתנהלת באופן קבוע וידוע מראש הרי בהכרח שירידתם היא ברצון עליון.
וכדברים הללו כתב הרמב"ן בפירושו על הפסוק עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד־אֵין מִסְפָּר (איוב ה ט) פירש בזה"ל:
יספר כי האל ידין עמים בפרט ובכלל, כי יתן המטר וימנעהו על מעשיהם , לרומם ולהשפיל. ועל כן אשים אליו דברתי בהביאו צרה על היחיד. והנה בכל הדברים שבהם תשמישו של עולם, אין דבר נפסק ויבא לעיתים, זולתי המטר. כי השמש והירח לא ימושו, והנהגת הגלגל בכל מערכת המשרתים תמידים נצחת. והגשם ימנע, ואם יאריך מניעתו ימותו רוב השפלים. על כן יביאו ממנו ראיה בספר הזה ויזכרוהו פעמים רבות, להרבות השגחת האל בשפלים.
וכן כתב הגר"א ז"ל באדרת אליהו פרשת וזאת הברכה האופן הב' וז"ל:
מזכירין גבורות גשמים וכו' שהיא שקולה כתחיית המתים, והענין כי הגשמים אינן עפ"י טבע כלל ולכן בזה ניכר גבורות ה' יותר וכו', כי גם תחיית המתים מודים כולם שהוא אינו עפ"י טבע וכו'.
וכן הוסיף לבאר הגר"א בשנו"א ברכות פ"ה
פי' הענין דהחילוק בין גדולה לגבורה שגדולה הוא מהלך הבריאה באופן תמידי כגון הילוך השמש, אך גבורת ה' ניכרת במה שבא לפרקים, שאם צדיק יתפלל ירדו גשמים ולפעמים אין יורדים ולכך נקראו גבורות גשמים.
וכעין זה מצאנו גם בדברי המשך חכמה פרשת ראה (טז ה) וז"ל:
בחג שנידונים על המים בזה גם הטועים מודים שאין זה שייך לשום נברא ולשום משפיע זולת השי"ת לבדו, וכמו שאמר (ירמיה ד) "היש בהבלי הגויים מגשימים", שגם הם מודים שאין שום מבוא לטבע בגשמים ולכן הם יורדים בגבורה[12].
ואכן הגשם מתייחד בשתי תכונות משאר תופעות הטבע, א. אינו נתון לחוקיות ולקביעות, לא ניתן לחזות גשם בתווך של יותר משבוע, וכל שכן לקבוע אם השנה תהיה גשומה או שחונה[13].
ג' מפתחות
נא' בגמ' בתענית (דף ב):אמר ר' יוחנן ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן, מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים... במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה... ור' יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא? אמר לך גשמים נמי היינו פרנסה.
והנה הקשו בתוס' (שם ד"ה ג' מפתחות) על כך שהרי מצאנו שמפתח גשמים נמסר לאליהו וכן מפתח תחיית המתים לאלישע, ותירצו שאין הכוונה שלא נמסרו לעולם לשליח, אלא שלא נמסרו לשליח להיות ממונה עליהם לעולם[14].
אך בספר פרשת דרכים (דרוש כא) לגאון הגדול בעל 'משנה למלך' תמה על דברי הגמ' מכיוון אחר:
דאיך אפשר לומר שהקב"ה לא מסר מפתח של גשמים לשליח, הלא מבואר בגמ' (תענית כה:) "אמר רבה לדידי חזי לי האי רידיא", ופירש שם רש"י שרידיא הוא מלאך הממונה על הגשמים. וכן מצאנו שיש שר ששמו 'אף ברי' שמוריד מטר, ככתוב (איוב לז יא): אף ברי יטריח עב יפיץ ענן אורו", ופירש רש"י שם שהכוונה למלאך הממונה על העננים, והוא יפיץ ענן מטרו של המקום. הרי מבואר שגם על הגשמים יש מלאך ממונה. וכן בגמ' איתא (שם ז:) "אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה... תנא דבי רבי ישמעאל, אפילו בשעה שרקיע נעשה בהורין בהורין להוריד טל ומטר, רוח עברה וטתהרם", ופירש רש"י: אפילו כשהשמים בהורין, כמו בהרת מנומר בעביר לוהריד כשמים, רוח עברה ותטהרם, מפזרת העבים, המלאך אף ברי שמו יפיץ ענן אורו גשם שלו.
יוצא אם כך שיש ג' מקורות שונים לכך שאכן יש מלאך שממונה על המטר, ואם כן כיצד ניתן לומר שמפתח של גשמים הם בידי הקב"ה ולא נמסרו לשליח. ובאמת בתוס' (נדה טז: ד"ה מלאך) כבר הרגישו בקושיא זו וחידשו ש"ואף ברי שהוא שר מטר אין עושה אלא ברשות הקדוש ברוך הוא".
אך בפרשת דרכים תמה על תירוץ התוס' וכתב בזה"ל:
ודבריהם תמוהים הם בעיני, דאטו ירקומי שר של ברד וגבריאל שר של אש הם עושים דבר שלא ברשות, חלילה שיעשה דבר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בלתי רשות אדון הכל, וא״כ מה הפרש יש בין ברי שר המטר לשאר השרים[15].
ומבואר בתוס' שכל שאר הדברים שלא נמנו כאן נמסרו לשליח לעולם.
מקום נוסף העוסק בנתינת סמכות למלאכים הוא בגמ' בבא מציעא דף עז:
אמר רב יהודה אמר רב כל[16] מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל [מה] שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם (במדבר יא, לא) ורוח נסע מאת ה' ויקח חמאה וחלב (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם תחת העץ (שמות יז, ו) הנני עומד לפניך שם על הצור [וגו'] (בראשית יח, טז) ואברהם הולך עמם לשלחם (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם (בראשית יח, ד) יוקח נא מעט מים (שמות יז, ו) והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם.
הכלל העולה דמשמע שאם היה אברהם נותן למלאכים חמאה וחלב ע״י שליח, היה ה׳ פורע לו מדה כנגד מדה והיה נותן המן ע״י שליח, דומיא דבשביל שאמר יוקח נא מעט מים ע״י שליח, עשה הקב״ה לבניו ע׳׳י שליח כדכתיב והכית בצור ויצאו ממנו מים וגו'. משמע שיש מעלה גדולה לקבל מה' בעצמו ולא ע"י שליחו, ושוב יש להבין מה ההבדל, והרי השליח הוא לכאורה ידא אריכתא של הקב"ה.
ווהפליאה היא עצומה, כיצד יתכן שישנם דברים שאינם בשליטת הקב"ה אלא בשליטת שליח שלו, והא אחד מעיקרי הדת הוא שאין עוד מלבדו והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים[17].
והנה בהמשך הגמ' (י ע"א) מבואר שרק את הגשמים בא"י הקב"ה מוריד בעצמו, אבל שאר גשמים אכן יורדים על ידי שליח:
ת"ר א"י נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף, שנאמר (משלי ח) עד לא עשה ארץ וחוצות, א"י משקה אותה הקב"ה בעצמו וכל העולם כולו ע"י שליח, שנאמר (איוב ה) הנותן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות. א"י שותה מי גשמים וכל העולם כולו מתמצית, שנאמר הנותן מטר על פני ארץ וגו'. א"י שותה תחילה וכל העולם כולו לבסוף שנאמר הנותן מטר על פני ארץ וגו'.
ויש להבין מה ההבדל אם הגשם יורד על ידי הקב"ה בעצמו או על ידי שליח, והרי סוף כל סוף אנשי אותה מדינה מקבלים את גשמם בעיתם.
ותחילה יש להבין מהי המהות של אותו שליח ועניינו של המפתח שנמסר לו, ומצאנו בדברי הבן יהוידע בתענית דברים נפלאים בנושא זה, וז"ל:
ענין המפתח וענין השליח הוא, כי כשברא הקב"ה את העולם ברא כח הטבע, והוא שליח של הקב"ה לעשות הפעולות בעולם בכל דבר ודבר, וכמ"ש בעל קערת כסף: בראו אך ביד טבע מסרו, ולכן דרשו הראשונים אלהים גימ' הטב"ע, דהטבע הוא שליח של הקב"ה לעשות הפעולות בעולם, אך לזה כח הטבע שהוא השליח צריך לו כח אחר לעורר אותו כדי לעשות פעולתו, וזה הכח שהוא המעורר את הטבע נקרא מפתח, ובכל כח הטבעי שבעולם קשר הקב"ה עמו כח המעורר הזה הנקרא מפתח, ורק בשלשה אלה שהם חיה וגשמים ותחיה לא קשר עם כח הטבע את הכח המעורר שנקרא מפתח, אלא נשארה התעוררות הטבע בשלשה אלה בידו ית' שהוא ית' גוזר ואומר, והטבע עושה הפעולה שלו בכל דבר משלשה אלו. ועפ"ז נראה לפרש בס"ד רמז הכתוב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת, פירוש הגדולה זה מפתח התחיה שהוא בטל שהוא חסד הנקרא גדולה, והגבורה זה מפתח גשמים שיורדין בגבורה והתפארת זה מפתח של חיה לשון פארות.
מבואר שמושג המפתח הוא מעין האצלת הסמכות שאותה העניק הקב"ה לכוחות הטבע לעשות פעולות בעולם.
ולכאורה היה נראה לומר שהכוונה לגרמי שמים כמו השמש או כוחות אחרים בטבע, אך קשה לומר כך היות שהשליח שמקבל המפתח אינו רק ידא אריכתא של הקב"ה, אלא יש לו סוג מסוים של בחירה, דאם לא נאמר כך אזי מה ההבדל בין אותם העניינים שמפתחותיהם נמסרו לשליח לבין אלו שלא נמסרו, דזה וזה הוא פעולת השם. ולכן לא ניתן לומר שאלו גרמי השמים, דהרי אין להם בחירה כלל, אלא הם קבועים בהנהגתם ובהשפעתם שאינה משתנה כלל. ואפילו לדעת הרמב"ם בהלכות יסוה"ת שהכוכבים הם בעלי נפש ודעה[18], מ"מ בחירה האמיתית יש רק לאדם, כמו שכתב במורה נבוכים: "יסוד תורת משה רבנו ע"ה וכל ההולכים אחריה היא שהאדם בעל יכולת מוחלטת, כלומר שיש בטבעו ובבחירתו וחפצו לעשות כל מה שביד האדם לעשות" (מורה נבוכים ח"ג פרק י"ז). וכן כתב באגרת גזירת הכוכבים:
כל חכמי העולם והם הפילוסופים הגדולים בעלי השכל והמדע הסכימו כולן שיש לעולם מנהיג והוא מסבב הגלגל, ואין הגלגל סובב מאליו, כל מה שיהיה בזה העולם התחתון מהיות כל נפש חיה וכל אילן וכל מין ממיני המחצבים הכל האל עושהו בכוח שיבוא מן הגלגלים ומן הכוכבים, וש כוח הבורא צף בתחילה על הגלגלים והכוכבים ומן הגלגלים והכוכבים יצוף ויפשוט בזה העולם ויהיה כל מה שיהיה. וכשם שאנו אומרין שהקב"ה עושה אותות ומופתים על ידי המלאכים, כך אלו הפילוסופים אומרין שכל אלו הדברים הנעשין בטבעו של עולם תמיד על ידי הגלגלים והכוכבים הם נעשין, והן אמרו שהגלגלים והכוכבים בעלי נפש ומדע הן, וכל אלו הדברים אמת הן ואין בין חכמי ישראל ובין אלו הפילוסופים באלו הדברים מחלוקת כלל.
והנה בתוס' (שם ד"ה וישמע) משמע ששליח משמעותו כח רוחני השולט על טבע הדבר, מכך שהקשו שמצאנו שיש מפתח של זעם שנמסר לשר של ברד ששמו יורקמי. וכן כתבו התוס' (נדה טז: ד"ה מלאך) שעל הלידה אין שום מלאך ממונה כדאמר בריש תענית ג' מפתחות לא נמסרו לשליח אלא בידו של הקב"ה. ואם כך י"ל כי שליח הוא שר הממונה על דבר מסוים בעולם, והוא החיות של אותו דבר. ושר זה לעיתים נקרא בלשון חכמנו גם 'מלאך' (עיין מכות יב א), ולעיתים נקרא גם 'מזל', כמ"ש אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל (בר"ר י). כלל כל הכוחות של השרים הללו נקראים בלשון חז"ל ובראשונים 'המערכת' סתם או 'מערכת הכוכבים'.
ולפי הסבר לא קשה מה שהקשנו שלשליח חייב להיות בחירה כל שהיא שאחרת אינו נקרא שליח אלא ידא אריכתא, כי אכן אצל המלאכים שרי האומות מצאנו סוג של בחירה ואפילו התנגדות לקב"ה, כמו שנא' שאין הקב"ה מפיל אומה אלא אם כן מפיל שרה תחלה (מכילתא שירה ב), וכמו שכותב רש"י על הפסוק עַל־כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ׃ (ישע' יג יג)
כל צבאם ירגז כשאַפִּיל שרה של בבל, שאין הקב״ה נפרע מן האומות עד שנפרע משריהם תחלה, שנאמר: יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם ואח"כ: וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה (ישע' כד כא). ואומר: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר[19]" ואח"כ "נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (ישע' יד יב). אף כאן, תחלה: שָׁמַיִם אַרְגִּיז, ואחר כך: וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ – ירעשו יושביה לקול מפלתה שיתמהו בדבר[20].
דעה זו שיש למלאכים בחירה מובאת במדרש הגדול (פ' וירא בראשית יט כא) בעניין הסכמתו של המלאך לבקשתו של לוט שלא להחריב את העיר מצער, וכך איתא התם:
"ויאמר אליו הנה נשאתי פניך" מגיד הכתוב שיש למלאכי השרת רשות לעשות כחפצם, ושמעשיהן מסורין להן, ואין מעכב על ידם, כדרך שבני אדם רשותם בידם כל אחד ואחד לפי מה שהוא כוחו.
ואכן הרד"ק למד שזו אכן כוונת הכתוב, וז"ל:
נראה מזה כי כשהקב"ה שולח מלאך נותן להם רשות להוסיף או לגרוע מעט משליחותם כפי אשר יראו ויבינו כי בעלי שכל הם[21].
וכן כתב המהרי"ק, וז"ל:
אעפ"י שמצינו בכמה מקומות המלאך מדבר בשמו של מקום, כמו שפי' רש"י גבי 'שוב אשוב אליך', אומר מהרי"ק דלא דמי, דבשלמא אידך הנהו קראי אשר שם - בשמו של מקום אמרו, אבל הכא בהאי קרא ד'משחיתים אנחנו' בהדיא כתיב ביה "וישלחנו ה' לשחתה", א"כ לא בשמו דברו רק תלו השליחות בה' ית', והכח על ההשחתה תלו בהם (פ' רבי יוסף קולון בר' יט כב).
וכיון שמצאנו שיש להם בחירה כלשהיא, מסתבר שגם יכולים לקבל עונש על בחירתם הרעה, כמו שכותב שם רש"י:
"כי לא אוכל לעשות" - זה עונשן של מלאכים על שאמרו "כי משחיתים אנחנו" ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן[22].
אפשר לכאורה להביא ראיה שיש למלאכים בחירה גם מתוך דברי חכמנו ז"ל, דהרי בתפילת ונתנה תוקף לרבי אמנון ממגנצה נאמר "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון", ואם אינם בעלי בחירה על מה יחילו וירעדו. וכן מה שתקנו לומר "וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים", לקבל הרי זה מתוך רצון ורצון בא מתוך בחירה. כמו כן מה שהמלאכים אומרים קדושה "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו" הרי אם באמת אין להם בחירה דומה הדבר למי שיקליט ברשמקול דברי הלל ושבח על עצמו ואחר כך יחזור וישמע את הדברים המוקלטים ויחשוב שזה מה שאומרים עליו.
וברמב"ם (מו"נ ב ז) התייחס למדרש זה, ולמד ממנו שגם למלאכים יש בחירה, אך מוסיף שבחירתם שונה מבחירת בני אדם, כיון שאין להם אפשרות לבחור אלא בטוב, וכך כתב:
כבר בארנו שיתוף שם מלאך ושהוא כולל השכלים והגלגלים והיסודות, כי כולם עושים מצוה, אבל לא תחשוב שהגלגלים או השכלים כדמות שאר הכוחות הגשמיות אשר הם טבע ולא ישיגו פעולתם, אבל הגלגלים והשכלים משיגים פעולותיהם ובוחרים ומנהיגים, אבל לא כבחירתנו והנהגתנו אשר היא כולה בענינים מתחדשים. כבר סיפרה התורה ענינים העירונו על זה, אמר המלאך אל לוט כי לא אוכל לעשות דבר וגו', ואמר לו [למשה] להנצלו "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה", ואמר "השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו", ואלו כולם יורוך על השגתם לפעולותיהם והיות להם רצון ובחירה במה שהושפע להם מן ההנהגה, כמו שיש לנו רצון במה שהושפע לנו ונוכל עליו בעיקר הויתנו, אלא שאנחנו נעשה הפחות ויקדם להנהגתנו ופעולתנו ההעדר, אבל השכלים והגלגלים אינם כן אבל יעשו הטוב לעולם, ואין אצלם כי אם הטוב, כמו שנבאר בפרקים וכל מה שיש להם הוא נמצא בשלמות ובפועל תמיד מעת שנמצאו.
לדעת הרמב"ם השפעת הגלגלים איננה רק פעולה מכנית, הם אינם דוממים, אלא הם בעלי נפש חיה ובעלי שכל והם פועלים מתוך ידיעתם את העולם שהם מנהיגים, ומתוך רצון להשפיע עליו את הכוחות הנטועים בהם.
וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות סנהדרין פרק חלק ביסוד החמישי
שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצותיו.ושלא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם, לפי שכולם מוטבעים, ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו השם יתברך, וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו[23].
ויתכן ליישב את דברי הרמב"ם שגם הוא סובר שלמלכים יש בחירה, אבל קירבתם אל הקב"ה גורמת להם לחוש יראת רוממות עצומה כל כך עד שהיא נוטלת מהם את כוח הבחירה. ובס' לב אהרון (באקשט) הבהיר הדברים על ידי דוגמה: אדם יש בידו הבחירה להסיר כל בגדיו מעליו ולהתהלך עירום בחוצות העיר אבל ברור שלא יעשה זאת כי מן המוסכמות הוא בכל העולם שאין אדם מהלך עירום ברחובה של עיר הרי שהמוסכמה הזאת היא ששוללת ממנו את כוח הבחירה ולא העדר כוח הבחירה הוא שמונע ממנו לעשות זאת.
ועיין בתשובות הגאונים הרכבי סימן שע"ג תשובה ארוכה של רב שרירא גאון שמאריך הרבה, ותו"ד שיש דברים שניתן רשות למלאכים לעשות בלא להמלך בהקב"ה ולכן מבקשים מהם, ועל דברים אלו אין אומרים בלשון ארמי, משא"כ כאשר מבקשים מה', וכתב שחולה שכינה שרויה ר"ל שאז אין עושים בלא להמלך, עיי"ש שקמיעות וכד' זה בקשות מהמלאכים עצמם. ויש בדבריו חידוש גדול שגם למלאכים ניתנה בחירה ואפשר לפנות אליהם ולהשפיע על בחירתם.
הן בקדושיו לא יאמין
מקור נוסף לכך שיש למלאכים בחירה נמצא בשתי מקומות באיוב, וז"ל הפסוק: הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה (איוב ד יח). והפסוק המקביל: הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא־זַכּוּ בְעֵינָיו: (שם טו טו):וכך מפרש הרס"ג שם:
בעבדיו לא יאמין, כלומר שהמלאכים אף על פי שהם מקורבים לפניו ית' ונאמנים, הרי אין נאמנותם כאל, לפי שיש ביכלתם לעשות עול.
ובפרושו לדניאל הרחיב הרס"ג בעניין זה, בהקדימו ג' שאלות, וז"ל:
וצריכים אנו להעלות כאן שלש שאלות השאלה הראשונה מדוע נתאחר גבריאל מדניאל עשרים ואחד יום והוא כבר נשלח אליו מן היוט הראשון והשניה האם לכל אומה מלאך בשמים לעזרה ולחזקה ואם הדבר כן הרי דתה וכפירתה מאת הבורא והשלישית האם המלאכים הללו מעכבים ה את זה ונלחמים זה בזה ואם הדבר כן האם במצות ה' או בבחירתם?
ונשיב על השאלה השניה ונאמר כי כל אומה שיצאה בעולם, חייבה החכמה שיעמיד לה אדון העולמים מלאך מן המלאכים לחזק ענינה ולאמצה מראשית שלטונה ועד סוף ימיה, וכמו שאמר גבריאל לדניאל ואני בשנת אחת לדריוש המדי עמדי למחזיק ולמעון לו (דניאל יא א), אומר לו כי ה' העמידו לאמץ ענינו. וענין בשנת אחת, כוונתו בזה משנת אחת, כלומר מראשית מה שניתן לו שלטון, וכך לשאר העמים, וזה מאת ה' חזוק למלכותה לא חזוק לדתה, כשם שהוא נותן למלכים כח למלכותם לא לכפירתם, וכשם שאצל כל בני אדם המשמעת מסורה לבחירתם ואין לחלק בכך ולומר שהוא נתן להם כח על אותה המשמעת לא זולתה. ונשיב על השאלה השלישית, ונאמר כי המלחמה הוו האמורה בין המלאכים אינה היאבקות והתנצחות עד שיגבר מי שיגבר אלא היא מסירה מזה לזה בצווי ה', עד שתשאר האומה הדחויה בלי מלאך שיחזקנה ואז יסתיימו עניניה ויבטל שלטונה. ונקרא זה מלחמה על דרך ההעברה בלשון והשאלתו מפעולות המלכים והשליטים. הנך רואה כי כיוצא בזה כבר נאמר על פעולות ה' מהם במצרים ה' ילחם לכם, ובזמן יהושע כי ה' נלחם לישראל, ואמר נחמיה אלהינו ילחם לנו, ואמר זכריה ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב, ואמר לנו בזמן גירושינו מן הארץ ונלחמתי אני אתכם ביד נטויה ובזרוע חזקה ובאף ובחמה ובקצף גדול. וכשם שהמלחמות הללו המיוחסים לבורא אינם התגוששות ולא מלחמה אלא תכלית עניניה דחיית עם וביסוס עם, כך המלחמות הללו המיוחסות למלאכים אינם אלא דחיית אומה וביסוס אומה כמו שבארנו.
ג' מפתחות
ואכן כך פירש הריטב"א בריש מס' תענית את עניין ג' המפתחות שלא נמסרו לשליח וז"ל:מפרש בגמרא דלהכי קרי להו 'גבורות גשמים' לפי שיורדין בגבורה, שמפתח של גשמים לא נמסרים ביד שליח אלא בידי הקב"ה הם כדי לרדות בהם את הבריות, שחיי בני אדם בעוה"ז תלויים בהם. וקבעוהו חכמים בתחיית המתים לפי ששקולה כתחיית המתים (תענית ז:) שהוא ענין דומה לו, שהזרעים נקברים תחת הקרקע וצומחים ע"י הגשמים ויוצאים בכמה לבושים, והוא ג"כ לראיה על תחיית המתים כדאמרינן בכתובות (קיא:) ק"ו מחטה, כענין שאמר הכתוב (תהלים עב טז) "ויציצו מעיר כעשב הארץ", וגם שבני אדם כשהגשמים נעצרים ומזונותיהם נמנעים הם נחשבים למתים והקב"ה מחיה אותם ע"י הגשמים[24]. ועוד שכל ענין החסדים שבברכה זו מבטל מערכת הכוכבים, ולפיכך נקראת ברכת גבורות, וכן ענין ירידת גשמים, ולפיכך קבעוה בברכת תחיית המתים, וכן תמצא באותה ברכה שמזכיר שלש פעמים מחיה המתים, והאחרון שבברכה הוא בלבד על תחיית המתים ממש כאמרו ונאמן אתה להחיות מתים.
היוצא מדברי הריטב"א כי משמעות 'גבורות' הוא ביטול הנהגת הטבע הרגילה בעולם, וכל הענינים המוזכרים בברכה זו שייכים לקטגוריה זו, וזהו גם ענין הגשמים שאינם מושפעים מגרמי השמים כמו הכוכבים והמזלות, ואינם מושפעים ממערכת קבועה, אלא ע"י תפילתם של ישראל, ובזה מתגלה גבורתו[25].
ומבואר בזה שבעבור שתי סיבות קבעו להזכיר גבורות גשמים בתחית המתים:
א) שחיי בני אדם תלויים בהם בעוה"ז, וכן יש להם קשר לחיים לעתיד לבא, כמ"ש שהם שקולה כתחיית המתים, ועוד שהיא גם ראיה על תחית המתים.
ב) שירידת הגשמים מבטאת את גבורתו של הקב"ה שמתגבר על חוקי הטבע שהם מערכת הכוכבים והמזלות, שהוא עצמו קבעם וטבעם.
והנה אף ש'משיב הרוח' הוא גבורה עצומה של הקב"ה, ושייך הוא לברכת גבורות, אך אין הוא יכול להיות תחליף לאמירת 'מוריד הגשם', כי אינו מביא חיים לעולם מצד אחד, וגם אין ניכר בו כח השם שמבטל המערכת. לעומת זאת בעניין הורדת הטל, אף שגם בו לא נראה כח השם השולט על הטבע, מ"מ כמו שהגשמים מביאים חיים לעולם כך גם הטל מביא חיים לעולם, וכן קשור הוא לתחיית המתים, כמו שלמדו רבותינו (סנהדרין צ.) את עניין תחיית המתים מהפסוק "יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיהו כו, יט). וכן דרשו על מתן תורה שהקב"ה הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה את עם ישראל, שנאמר (תהלים סח, י) "גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ"' (שבת פח,ב).
ובשו"ע הרב (קיד ו) כתב כדברי הט"ז ואף האריך לבאר מדוע הזכרת הרוחות לא מועיל לעניין זה, וז"ל:
שאף שהטל אינו נעצר מ"מ שבח הוא להקב"ה בהזכרתו כמו בהזכרת הגשם, שכשם שהגשמים חיים לעולם כך הטל הוא חיים לעולם, שעי"כ מתברכת התבואה, ובכמה מקומות קראו חכמים להטל טל תחי', משא"כ הרוח שאף שא"א לעולם בלא רוחות אינו נקרא חיים לעולם כמו גשם וטל[26].
פסק השו"ע אם אמר 'משיב הרוח' בימות החמה או לא אמרו בימות הגשמים אין מחזירין אותו, וכן בטל, אם הזכירו בימות הגשמים או לא הזכירו בימות החמה (למנהג ספרד) אין מחזירין אותו. וכתב המג"א ואם שכח לאמרו אפי' עדיין לא סיים הברכה אין מחזירין אותו מאחר שאין חיוב כלל לאומרו.
וכתב הרמ"א: ואנו בני אשכנז לא מזכירין טל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים רק אומרים בחמה ורב להושיע מכלכל חיים וכו'. טעם למנהג אשכנז כתב הב"י שדייק מהגמ' אר"ח בימות החמה אם אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו, משמע דלכתחלה אין להזכיר רוח, וה"ה טל, דבהדי הדדי מיתנו.
בתענית (נ:) אמרו שאם לא אמר מוריד הגשם בימות הגשמים חוזר. ובירושלמי (תענית פרק א' הלכה א) אמרו דהיינו דוקא כשלא הזכיר טל, אבל הזכיר טל אינו חוזר. והובאו דברי הירושלמי להלכה בהרי"ף (ריש תענית). ואמנם הר"ן בהלכות שם תמה על זה כי משמע דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בזה, וכן הראב"ד היה חוכך בו, ומכל מקום כתב הראב"ד שכיון שהרי"ף כתבו אין בידינו לדחותו. ועיין בבית יוסף שאף הר"ן מודה להלכה להרי"ף, ושכן מוכח ממה שכתב שם בשם הרמב"ן. אך בחידושי הרא"ה והריטב"א תענית (ג:) שפסקו שאפילו הזכיר טל חוזר, ושכן דעת התלמוד שלנו, ודלא כהרי"ף. וכן בספר הבתים (הלכות תפלה שער חמישי סימן נ') כתב בשם בעל התוספות שאפילו הזכיר טל חוזר [אך בספר הבתים עצמו חלק על זה]. ומכל מקוס לענין הלכה הסכימו רבים מרבותינו הראשונים שאם הזכיר טל אינו חוזר. וכן פסקו הטור והשו"ע כאן.
ובפרי מגדים (אשל אברהם סק"ז ומשבצות זהב ס"ק יא) שאם הזכיר רק רוח אינו מועיל, וכתב להסתפק בזה אליבא דהבית יוסף. ועיין בשו"ע הרב (סעיף ו') ובמשנ"ב (ס"ק כו) שכתבו להלכה שאם הזכיר רק רוח חוזר.
מדוע הגשם מבטא גבורה יותר מתופעות טבע אחרות
המושג גבורת ה'
נא' איזהו גבור הכובש את יצרו, כל' כאשר אדם מפעיל כח התגברות על דבר שקשה לו ומצליח לגבור עליו אז הוא נקרא גבור. ולכאורה שבח זה לא מתאים לייחסו לה' כלל, כיון שאין שום דבר שקשה לו ית'. אלא גבורת השם מתייחסת להתגברות על חוקי הטבע אשר הוא ית' קבע בעצמו, שנראה שהוא צריך כביכול להתגבר עליהם.[1] והראיה היא שבגמ' משמע דכיון שאין זו בקשה אלא רק הזכרת גבורות, אם כך היה צריך להזכיר גם בקיץ, ורק משום שגשמים סימן קללה בקיץ אין מזכירין, ור"א ס"ל שאסימן קללה לא קפדינן, מיהו עד השתא לא רמי עליה חובה, אבל בי"ט ראשון חובה לרצות לפני שאלה שכל הבא לבקש מקדים ומרצה (תוס' שם ד"ה אם כן). וכך מסביר התפארת ישראל (על המשנה שם) אמר לו אם כן לעולם יהא מזכיר – אפילו בקיץ, אפשר שיוריד גשמים בגבורתו יתברך, מדמזכירין מדת יום בלילה מהאי טעמא (כברכות יא ב). אלא דהכא שאני דהוא סימן קללה בקיץ. ורבי אליעזר סבירא ליה דבאמת בכל השנה אם רוצה להזכיר – מזכיר, רק קודם שישאל הגשמים – חובה לו לרצות על הגשמים, כמו שמרצה בזמן ההוא בלולב.
ראיה נוספת לכך היא שלא ניתן להשלים מוריד הגשם בברכת שומע תפילה, מה שאין כן שאלת גשמים ניתן להשלים שם.
[2] כגון בנוסח אשכנז שאמר רק 'טל לברכה' ולא הזכיר מטר, וכן לנוסח ע"מ שטעה ואמר 'ברכנו' 'בטללי ברכה'.
[3] ובמ"ב (קי"ד ס"ק כז) הביא את טעמם של הראשונים הללו בקיצור, שכתב בזה"ל: דאע"ג שטל לא נעצר, מ"מ שבח הוא לקב"ה בהזכרתו, מה שאין כן בשאלה שצריך לשאול על דבר הנעצר – לא מהני אם לא שאל מטר אף ששאל טל. עכ"ל.
[4] והובאו דבריו בב"י (ס' קיז ס"ק ד) והגהנו הלשון ע"פ הגהת היעב"ץ שם. וכן כתב הלבוש (קי"ד סעיף ה): כיון ששיבח את הש"ת בטל שצרכו לעולם – מעין צורך הגשם, אע"פ שאינו נעצר. ובחידושי הריטב"א כתב טעם נוסף, שטל הוא מעין גשם, ובכל דהו סגי, אבל זה רק לשיטת הירושלמי שחיוב הזכרת גשם יש בו גם מעין בקשה, ולכן מועיל הזכרת הטל במקום הזכרת הגשם לא רק בהזכרה אלא גם בשאלה, וז"ל הריטב"א: ונראה שדעת הירושלמי שלא הכריחו חכמים כל כך בחיוב הזכרת גשם ושאלתו ובכל דהו סגי להו. ולפיכך אמרו שם שאם הזכיר טל במקום גשם אין מחזירין אותו, ושיש להזכרה תשלומין כשאלה בשומע תפלה, ואע"פ שאינם מענין אחד ואם עבר שומע תפלה דיו שיחזור לשומע תפלה. ואין זו שיטת גמרא שלנו. עכ"ל.
[5] ואח"כ מצאתי חיזוק לסברא שאין מוריד הטל יכול להוות תחליף למוריד הגשם רק בגלל השבח שיש בו, וזאת מדברי האו"ש (פ"י מהלכות תפילה), ומתחלה מסביר שם לשיטת הגמ' דילן דהזכרת גבורות גשמים אינו יכול לאמרה בשומע תפלה, דברש"י ז"ל מבואר הטעם מפני שאינה תפלה לאומרה בשומע תפלה, והוא כותב שם טעם לזה דדוקא טל ומטר שהם שאלות ובקשות מהבורא ית' וכי לא שאל טל ומטר לא קלקל השאר רק מה שחסר לו השאלה לכך מזכירה בשומע תפלה, אבל גבורות גשמים אם אינו מזכיר מה שחייבוהו חכמים הרי הוא כפוחת משבחי הבוית"ש, דשבחי הבורא ית' מצד פעולותיו אין חקר ואין שיעור, רק דאנשי כנה"ג תקנו להזכיר מה שמושג בחוש, וכשמוסיף בשבחים הרי הוא כנותן גבול וערך בשבחיו יתב', ועל זה אמרו סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך, וכשאינו מזכיר גבורות גשמים הרי הוא כמקצר בשבח הבורא ממה שמושג בחוש לכל רואה, וא"כ הוא דומה למלך שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלס בשל כסף, ולכן צריך לחזור משום דהשאר שאמרם אמר בקלקול, ומה מהני במה שיאמר בשומע תפלה, הרי סוף כל סוף הוי כאומר התוארים שהזכיר בקלקול, דג' ברכות ראשונות כולן תוארים הם, ולפיכך גם כן לא מהני מה שישמע הזכרת גבורות גשמים מהש"צ עיי"ש.
[6] ויש להעיר שמרן יוסף קארו הקשה על טעמה של הלכה זו גם בביאורו בב"י (קי"ד סעיף ה' ד"ה תמיהא לי) ושם תירץ רק את התירוץ הראשון, ואילו את השני לא הזכיר כלל, וז"ל: וצריך לומר שכיון שבגבורות אין אנו שואלים אלא מזכירים לשבח להקב"ה, נהי דלכתחילה צריך לשבחו שהוא מוריד הגשם שהוא דבר הנעצר וצריך להתפלל עליו, מ"מ בדיעבד אם שבחו בטל - אע"פ שמתוך שאינו נעצר אין צריך להתפלל עליו, מאחר ששיבח מיהא בדבר שהוא צורך העולם, אין מחזירין אותו, אבל כשלא שיבח לא בטל ולא במטר מחזירין אותו.
[7] עיין לשון הריטב"א (תענית ב): ולענין טל של ברכה שהוא נעצר כיון שאין שינוי בגופו דטל של ברכה ושאינו טל של ברכה - מין אחד הוא, אלא שברכת ה' תבלין להשביחו ואין הגבורה ניכרת, כדאיתא בגמרא, וגופו של טל אינו נעצר - לא חייבו להזכירו.
[8] עיין לשון הריטב"א (תענית ב): למה לא חייבו להזכיר ולשאול ברוחות בימות הגשמים שהם צריכין להביא גשמים וגם לגדל הצמחים והזרעים. וי"ל שלא רצו לחייב הזכרה אלא בדבר ההכרחי שאי אפשר זולתו, אבל הרוחות האלו כל היכא דאיכא גשמים כראוי אין צריך להם, ואין לנו לחייב אלא בגשם שהוא עיקר הדבר בין שיבֹא ע"י רוחות או זולתם, ואם ירדו גשמים כראוי אין אנו צריכין לרוחות לגדל דשאים וצמחים, ולא שאלו בגמרא אלא על טל ורוח מצויה שהם צריכים לעולם צורך גדול ואין קיום לעולם זולתם והיה בראוי להזכירו, ועל זה השיבו שאעפ"כ כיון שאינם נעצרים לא חייבו בו הזכרה שאינן באין בגבורה, אבל על הרוחות שאינן מצויות שאפשר זולתם לא עלה על לב דעת לשאול עליו למה לא יהא חייב להזכירו.
[9] ובאמת דעת הירושלמי שיכול להשלימה. וז"ל התוס' (ברכות כט ע"ב ד"ה הא): הירושלמי פליג אגמרא דידן בגבורות גשמים, דהכא קתני לא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו, ולא קאמר לאומרו בשומע תפלה. ובירושלמי קאמר וכו' אם לא הזכיר גכורות גשמים בתחיית המתים מזכיר בשומע תפלה. ומה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה, הזכרה שהיא מרווח לא כל שכן. אלמא דהדיא איתא התם דחוזר בגבורות גשמים לשומע תפלה.
[10] וז"ל שם (ס"ק א): כיון שיש בה תחיית המתים והגשמים הם חיים לעולם.
[11] ענן: רובנו נוטים להתייחס אל העננים כאל מובן מאליו. הם ניצבים גבוה בשמיים, לבנים ונקיים למראה, עשויים מטיפות מים בלבד – חומר כבד יחסית – אך מעולם לא ראינו אותם נופלים. העננים שוקלים המון. לפי חישוב של המכון הגיאולוגי האמריקאי, ענן קומולוס ממוצע, מהסוג שמזכיר בצורתו כרובית, מכיל כחצי מיליון ליטרים של מים נוזליים, במשקל כולל של כ-500 טונות. זהו משקל עצום, השקול לכ-300 מכוניות ממוצעות. אם כן, איך הם נשארים לרחף באוויר?
סיפורו של ענן מתחיל בקרני השמש, שמחממות את פני הקרקע ואת פני השטח של גופי מים גדולים כמו אוקיינוסים ואגמים. עקב החום, מים מתאדים ומעשירים את האוויר שמעליהם באדי מים. האוויר החם סמוך לפני השטח, שמכיל את האדים, הוא צפוף פחות מהאוויר הקריר יותר שמעליו, ולכן הוא עולה דרכו אל מרומי האטמוספרה, כעמוד של אוויר חם שנקרא תרמיקה.
תופעה נוספת שמעודדת את ההתרוממות של אוויר לח דרך אוויר יבש יותר היא המשקל הסגולי של אדי המים עצמם. אדי מים שוקלים פחות מרוב הגזים האחרים המרכיבים את האוויר, ולכן אוויר המכיל הרבה אדי מים יהיה קל יותר מאוויר יבש. כשהאוויר החם עולה לגובה, הוא מתרחק ממקור החום שלו על פני השטח ומתחיל בהדרגה להתקרר. אוויר קר מסוגל לשאת בתוכו פחות אדי מים (כלומר, מים במצב צבירה גזי) לעומת אוויר חם. כשהאוויר נהיה קר מספיק, אדי המים שבו יגיעו אל נקודת הטל, שנקראת גם נקודת הרוויה, כלומר לטמפרטורה שמעבר לה האוויר אינו מסוגל יותר לשאת את כל אדי המים והם יתעבו לטיפות מים נוזליות. כך קורה שהאוויר, שהיה עד כה שקוף לחלוטין, מתמלא עד מהרה בהמון טיפות מים זעירות וצפופות, שמחזירות חלק מאור השמש הפוגע בהן ולכן נראות מרחוק כצמר גפן לבן ואוורירי. כך נוצר ענן.
אולם גם עתה טיפות המים ממשיכות לרחף באזור שבו נוצרו במרומי השמיים ולא נופלות מחדש לאדמה. מדוע זה קורה? הרי מים נוזליים אמורים להיות כבדים מאוויר.
הסיבה המרכזית לכך היא שטיפות המים שבענן הן ממש קטנות. גודלן הממוצע הוא כעשרה מיקרון, כלומר כמאית המילימטר. ככל שחלקיק הוא קטן יותר, כך שטח הפנים שלו עולה יחסית למשקלו. טיפות המים עדיין כבדות וגדולות יותר מחלקיקי האוויר הסובבים אותן, אולם שטח הפנים הרחב נמצא בכל רגע נתון במגע עם חלקיקי אוויר רבים, ש"נושאים" עליהם את משקלה הכולל של הטיפה. כוח הכבידה מושך את הטיפות למטה, אך החיכוך בינן לבין חלקיקי האוויר מאט מאוד את נפילתן.
במקביל, אם עדיין קיימת תרמיקה מתחת לענן, היא ממשיכה לספק משב רוח אנכי ועדִין שהודף למעלה את טיפות המים שבענן, וכך מחליש בפועל את השפעתו של כוח הכבידה. התרמיקה אף מעשירה את הענן באדי מים נוספים שמקורם בקרקע או בטיפות שנפלו מתוך הענן עצמו, שכן טיפות מים שנופלות אל מתחת לגובהה של נקודת הטל שבבסיס הענן מתאדות מחדש לאדי מים שקופים.
כך שלמעשה ענן אינו גוף נייח העומד בשמיים, כפי שאולי נדמה מרחוק, אלא תהליך מחזורי שבמהלכו מים מתאדים ועולים, מתעבים ויורדים. נקודת הטל היא קו הגבול שממנו והלאה תכולת המים שבאוויר הופכת לענן שאנו יכולים לראות בעינינו.
עננים אינם מתקיימים לנצח. משבי אוויר אנכיים ושינויי טמפרטורה תדירים באטמוספרה עשויים להעלות את גובהה של נקודת הרוויה, כך שאדי המים יתעבו רק בגובה רב יותר. כך קורה שעננים שהתפתחו בשעות הבוקר הקרירות עשויים להתאדות לחלוטין בצהריים.
לעתים, השינויים האטמוספריים שעובר הענן גורמים לטיפות המים שבו להתאחד זו עם זו ולגדול. כשהקוטר שלהן עובר סף מסוים, חלקיקי האוויר לא מסוגלים לשאת אותן יותר, והן יפלו מתוך הענן כגשם. כך שבמובן מסוים השאלה הנכונה אינה מדוע עננים לא נופלים – אלא מתי הם עושים את זה.
הברק: הברק הוא ככל הנראה תופעת הטבע החזקה ביותר שקיימת על פני כדור הארץ, ודאי אם מדובר על אנרגיה מתפרצת. אין שום הר געש, רעידת אדמה, מפל, שריפה או סופה שמתקרבים לאנרגיה ולעוצמה שמפיק מעצמו ענן קוּמוּלוֹנִימְבּוּס אחד עצבני ברגע של חולשה. ספק אם תמצאו אפילו תחנת כוח גרעינית שתצליח להפיק כמות דומה של חשמל - וזה עוד לפני שדיברנו על ההוד וההדר של מופע הברק בשמיים: אור חד, עוצר נשימה, המפלח את שמי הלילה בוורידי אש מרהיבים ונעלם כלעומת שבא. לא היינו צריכים את הרעם בשביל להתמלא מורא וענווה.
הברק נוצר משום שבתחתית ענני סערה שנקראים קומולונימבוסים נוטה להצטבר מטען חשמלי שלילי גדול מאוד (לפעמים מצטבר מטען חיובי ואז הברק נקרא ברק חיובי). הסיבה לכך איננה ידועה אך ההשערה המקובלת היא שישנו חיכוך בין גראופל ובין חלקיקי קרח בנוכחות טיפות מים בתוך הענן, חיכוך שמשחרר את האלקטרונים מהאטומים וגורם להם להצטבר בתחתית הענן. (חיכוך דומה אחראי לחשמל הסטטי שנוצר כשמסתרקים או כשמשפשפים בלון בנייר). וכשנוצרת בענן כמות גדולה של מטען שלילי, מתפרק המטען אל האדמה שמתחתיה שיש בה מטען חיובי שנמשך אל מתחת לענן בעקבות כוחות חשמליים, ברק זה ייקרא ברק שלילי, אם מטען חיובי בענן יתפרק אל מטען שלילי בקרקע, הברק ייקרא ברק חיובי. כאשר ברק יתקדם לעבר האדמה, גם הברק וגם האדמה שולחים שלוחות (מטען חיובי ושלילי) ומחפשים דרך להיפגש. בזמן חיבור של שתי שלוחות אלו, מועבר המטען במלואו דרך האוויר ומתרחשות תופעות הברק. בנוסף לברקים מהענן לקרקע ישנם גם ברקים בין עננים, אולם רוב הברקים (כ-75%[1]) מתרחשים בתוך העננים בין אזורים עם מטען חיובי לאזורים עם מטען שלילי. קיימים גם ברקים חיוביים שמתפרקים מעל העננים לכיוון היונוספירה, ברקים אלה מהירים מאוד ונקראים שדוני ברקים.
הברק לא פוגע בהכרח במקום הגבוה ביותר, אלא באזור בו המטען מהאדמה יכול לעלות בדרך הקלה ביותר מבחינת התנגדות חשמלית (מוט מתכת גם אם נמוך במעט מעץ שעומד לידו יהיה מקום פגיעת הברק מפני שהוא מוליך טוב יותר). נקודת הפגיעה היא לרוב בקצה של עצם בולט מהקרקע כגון בניין, אנטנה, עמוד מתכתי או עץ.
המטען השלילי שבתחתית הענן חזק עד כדי כך שאפשר לחוש בו על האדמה. במקרה של עמידה מתחת לענן שכזה, המשיכה בין המטען החיובי שייווצר בגוף לבין המטען השלילי שבתחתית הענן עשויה לגרום לשערות לסמור. במקרה זה רצוי להתרחק מהאזור, שכן תופעה זו עשויה לבשר על מכת ברק מתקרבת.
המתח החשמלי בין תחתית הענן לבין הקרקע נע בין 20 מיליון ל-100 מיליון וולט. עוצמת זרם הברק עשויה להגיע עד 150,000 אמפר. אחת מתוצאות הזרימה החשמלית הזו היא שהאוויר בדרך מתחמם מאוד ומגיע לטמפרטורה של למעלה מ-27,000 מעלות צלזיוס. החום האדיר גורם לשתי תופעות שמלוות ברק:
[12] והוסיף שם: ובירושלמי (ע"ז פ"ג ה"א) אמרו דהטועים בעבודה זרה מודים דאין עו"ג שולט בים, אבל הקב"ה שליט בים ושליט ביבשה. לכן כל הכשפים נבדקים על המים (עיין סנהדרין סז: ההיא איתתא, וכן עיין רש"י לסנהדרין מד: במעשה דמכשפות שהגביהן מן הארץ שלא יכשפו ודו"ק) משום שהמים באים מן הים אין עו"ג שולט בו, וכן יש להסביר מה שבהמה וחיה צריכים שחיטה בשני סימנים ועוף שנברא מרקק סגי בסימן אחד ובדגים סגי באסיפה והכל מטעם הנ"ל שבמים ליכא שליטת הס"מ ובעינן שחיטה לסלק כח הרע שבדבר הנאכל (עיי"ש עוד בדבריו הנפלאים של המשך חכמה). ואולי יש למצוא רמז ליסוד בירושלמי בקרא דתהילים (צ גד) "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'" שזהו עדות שה' אדיר במרום והוא אלוהי האלהים. והנה נראה לפי הירושלמי למה באמת הכי הוי, דהנה הרמב"ן (שמ' כ ג ועוד) ביאר שהקב"ה קבע מלאך לכל אומה ואומה לפי משטרו על הארץ, והם האלהים אחרים אשר צוה שלא לעבדם, עיין שם, ונמצא שכל כוח של ע"ז שנובע מזה הוא רק בארץ ולא במים שאינם מקום ישוב ומש"ה מודים הכל שהקב"ה שולט בים ודו"ק.
[13] בראיון עם חזאי מפורסם שנשאל מה התחזית השנתית מבחינת משקעים, הוא ענה שלקבוע תחזית שנתית זה יותר הימור מאשר תחזית, ומשולה היא להטלת מטבע.
[14] הראב״ד בחידושיו דחה תירוץ זה ואמר דלישנא דגמרא מוכח דשום אחד מהם לא נמסר לשליח, והאמת דלישנא דגמרא מוכח הכי שהרי כל חד וחד יליף לה מקרא בפני עצמו. והראב״ד תירץ דלא קשיא מידי שלא מצינו שנמסר לאליהו מפתח של גשמים, אלא בקנאותו לשם ית׳ עצר את השמים, וקרא מוכח הכי דכשרצה הקב״ה לתת מטר א״ל לאליהו לך הראה אל אחאב ואתנה מטר, אלמא מפתח של נתינת מטר ביד הקדוש ברוך הוא אלא שאליהו עצר את המטר, ע״כ.
אך כתב בפרשת דרכים שם שיש לדקדק בדברי הראב״ד הללו דמחלק בין עצירת גשמים לנתינת מטר, והלא מצינו בשמואל דקאמר הלא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ ויתן קולות ומטר, וכן בפרקא דחסידי כמה מעשיות שהיו מתפללין ומביאין גשמים. והנראה דודאי פשיטא ליה להראב״ד דכל היכא דהצדיקים מתפללין ומחיים מתים ומביאים גשמים אינו נקרא שנמסרו אלו המפתחות ביד שליח, שהרי אינם פועלים דבר אלא שמבקשים פני ה׳ ורצון יראיו יעשה, ולעולם שהפעולה נעשית ע״י המקום בעצמו, וכן תירץ הרב גבי תחיית המתים שהיה ע״י אליהו ואלישע שהכוונה היא שע״י תפלתם החיה הקב״ה את המת, אך מאליהו דקאמר חי ה׳ אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, הוקשה לו, דמשמע דנמסר בידו מפתח של גשמים, שהרי לא מצינו שהתפלל על זה, וזהו שסיימו בגמרא יהבו ליה אקלידא דמטרא, לזה תירץ דעצירת הגשמים נעשה ע׳׳י שליח אבל נתינת הגשמים אינו נעשה ע״י שליח, ועובדא דאליהו היה עצירת הגשמים, אבל לעולם דהצדיקים ע״י תפלתם מחיים מתים ומורידים גשמים, דהקב״ה שומע תפלתם ועושה רצונם ע״י עצמו. ומהר״ש יפה בב״ר הקשה על דברי הראב״ד הללו וכתב דהעצרת הגשמים נמי נקרא מסירת המפתח, יע״ש.
[15] והמשך דבריו הם: אך לפי מה שאמרנו ניחא, דמאי דאמרינן דמפתח של גשמים לא נמסר לשליח הוא מפתח דאוצר טוב, אבל גשמים דשאר אוצרות נמסרו לשליח, ואפשר דאותו השליח ברי שמו או רידיא, ומאי דאמרינן דלכל העולם חוץ מארץ ישראל משקה ע״י שליח הוא ע״י אלו דהיינו ברי או רידיא. ובגמ' פ"ק דתעניות תניא ר״א אומר כל העולם כולו ממי אוקיינוס שותה שנאמר ואד יעלה מן הארץ, א״ל ר׳ יהושע והלא מימי אוקיינוס מלוחים הם, א״ל מתמתקים הם בעבים, ר׳ יהושע אומר כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה שנאמר למטר השמים תשתה מים, ע״כ. ולפי מה שאמרנו אלו ואלו דברי אלהים חיים, שהגשמים שהם מאוצר טוב שהם ע״י הקב״ה הם ממימי העליונים שאינם צריכים תיקון שהם מתוקים מעצמם, והגשמים שאינם מאוצר טוב שהם ע״י שליח הם ממימי אוקיינוס והם מלוחים ומתמתקים בעבים. וראיתי בילקוט פר׳ בראשית עלה דקרא דואד יעלה מן ה א ח דבזמן שישראל עושים רצונו של מקום הם שותים ממים העליונים, אך בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום הם שותים מימי אוקיינוס, והן הן הדברים שאמרנו.
והנה לפי מה שאמרנו שיש שני מיני גשמים האחד הוא מאוצר טוב ומפתח זה לא נמסר לשליח אלא הוא ביד הקב״ה, והב׳ מאוצר שאינו טוב ומפתח זה נמסר לשליח, מה שהקשה אחאב השתא לווטתא דמשה לא מיקיימא כר קושיא מעיקרא ליתא, דמה שאמר משה רבינו ע״ה רבהיותם עובדי ע״ד ועצר את השמים היינו שלא ירדו גשמים מאוצר טוב, דה״ק ועצר את השמים דומיא דמה שהבטיח דבהי ותנ ו עושים רצונו של מקום יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים, לזה בא ואמר ד בהי ותם עובדי ע״ז ועצר את השמים, אבל לעולם דאפשר שירדו גשמים אך יהיו מאוצר אחר שאינו אוצר טוב והגשמים שהיו בזמנו לא היו מאוצר טוב כי אם מאוצר אחר.
ובזה ניחא מ״ש אליהו חי ה׳ אם יהיה השנים האלה טל ומטר, משום דאליהו הכריח רעל כרחך גשמים הללו אינם מאוצר טוב שהרי עובדי ע״ג היו וכתיב ועצר את השמים, אלא ודאי דאינם מאוצר טוב ומש״ה אמר חי ה׳ אם יהיה השנים האלה טל ומטר, משום רגשמים הללו שאינם מאוצר טוב נמסרו לשליח ומש״ה לקח מפתח של גשמים הללו בידו, ובזה נתיישבה קושית הראב״ד וכמבואר.
[16] בתורה תמימה העיר (וירא י"ח אות י"ג) דאיידי דנקט כל ברישא (כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו) נקט נמי כל בסיפא (וכל שעשה אברהם ע"י שליח) אע"ג דלא היה אלא דבר אחד.
[17] ואף אם נא' ששאר הדברים נמסרו לשליח אבל לא לעולם, דלעיתים הקב"ה מתערב בהם, עדיין התמיהה קיימת כיצד ברוב המקרים אינו מתערב.
[18] על דעה זו חלק ר' קרקש וכן המהר"ל.
[19] הילל בן שחר הוא כוכב הנוגה המהיל אור ככוכב הבקר. וזו הקינה על שרה של בבל שיפול משמים (רש"י שם).
[20] ועיין עוד תשובת הריב"ש הנוספות (עמ' תשעד הוצ' מכון ירושלים): כבר ידעת כי כל אומה ואומה יש לה שר למעלה מושל עליה וממנו יבא להם כח והצלחה, כמוזכר בדניאל שר פרס שר יון, וסמאל הוא שר מושל על החורבן, מאצילות כחו יבא חרב ושממון כי הוא העלה לכוכבי החרב והדמים... והטעות הג' [של סמאל שרה של רומי] שאין המזבח קולט אלא אדם והוא מלאך, כלומר ישראל שקרואים אדם ואינם נמסרים תחת המלאך, אבל האומות שהם תחת משטרות מלאך, הנה המלאך אין לו מקלט, וכשהוא נופל האומה שהיא תחת ממשלתו נופלת כמו שפי' הרמב"ן ז"ל בפסוק סר צלם מאליהם (במד' יד ט), וכמו שדרשו ז"ל מפסוק יפקד ה' על צבא המרום במרום וכו'. עכ"ל.
וז"ל הרמב"ן על הפסוק "סר צלם מעליהם" - או ירמוז לשרי מעלה שאין אומה נופלת עד שנופל השר שלה תחלה (מכילתא שירה ב) כענין שכתוב "יפקוד ה' על צבא המרום במרום" וגו' ואחר כך "על מלכי האדמה באדמה" (ישע' כד כא) , וכמפורש בספר דניאל (י כ) יאמר כבר סר הכח אשר בצלו יחיו הגוים וה' המשפיל אותם אתנו על כן אל תיראום, וכך אמרו במדרש שיר השירים ונסו הצללים אלו שרי אומות והמלאכים שלהם כי הם הצל על האומות, וכבר הזכרתי זה במקומות אחרים (ויקרא יח כה ; במ' יא טו).
בעזרת יסוד זה ניתן לעשות הבחנה נפלאה בין שני מאמרי חז"ל הקרובים בעניינם, האחד הוא סילוק הגויים מהסוכה לעת"ל על ידי הוצאת חמה מנרתיקה, והזכרת גנותם שהם יוצאים תוך כדי זלזול במצוה, והשני סילוק עם ישראל מהסוכה על ידי גשמים, והזכרת שבחם שאינם מזלזלים אלא מצטערים. ולכאורה כדי להדגיש את ההבדל בין ישראל לעמים עדיף היה להשוות המקרים, כי לכאורה תגובת הגויים ותגובת ישראל לא תשתנה בין אם הסיבה ליציאה מהסוכה היא גשם או שמש. אך על פי היסוד דלעיל הדברים מדוייקים, כי מבואר בדברי הרשב"א (שו"ת ח"ה ס' נה) והגר"א (אדר"א ואתחנן) שהגוים מונהגים בהשגחה כללית שהיא על ידי הכוכבים והמזלות, וישראל מונהגים בהשגחה פרטית שהיא על ידי הקב"ה בעצמו, וכיון שמפתח הגשמים לא נמסר לשליח לכן הגשם מייצג את תגובתו של הקב"ה לעם ישראל המונהגים ישירות מהקב"ה, וזו הסיבה שהם מקבלים את נזיפתו ישירות ממנו. לעומת זאת הגויים אינם מונהגים בהשגחה ישירה אלא ע"י המערכת, לכן השמש - שהיא ראש מערכת הטבע, שכל המזלות שמהם ההנהגה הטבעית תלויים בה, היא זאת שנשלחת להוציא את הגויים מן הסוכה.
[21] ואמנם האברבנל תירץ שאין זה חורג כלל מהגזרה האלהית, וז"ל: תדע שלא אמר המלאך אל לוט הנה נשאתי פניך לבלתי הפכי את העיר אשר דבר בדרך חסד אלא לפי שהיתה עיר מזער ואנשים בה מועטים ועם לוט בבואו שמה יהיו בה כ"כ צדיקים שישלימו את מנין עשרה ויספיקו להציל את העיר ולא יצא המלאך אם כן מהגזרה האלהים שמה שיספיק לשאת פניך להצלתך יספיק גם כן להציל את העיר ההיא על ידי צרופך כמו שהתפלל אברהם. עכ"ל. ודבריו דחוקים, דלפי דבריו צ"ל שהיו תשעה צדיקים בעיר מצער, ואילולא לוט הם היו נענשים יחד עם כל השאר, וזהו דבר שאין לו זכר בשום מקום.
[22] ומצאנו ביהושע (ה יד) שיהושע השתחווה למלאך, ובשו"ת הר"ן (דרוש ד) כתב כי היה זה מלאך מיוחד ששמי בקרבו' שהותר להשתחוות לו. אך בעיקרים מאמר שני פרק כח באר שכאשר בא המלאך בשליחות הבורא הותר להשתחוות לו, וכך באר הרמב"ן (בר' לב ל) את תשובת המלאך ליעקב אבינו למה זה תשאל לשמי, אמר אין לך בידיעת שמי תועלת כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך' וראה עוד בספר כלבו סימן י על דברי הגמ' בשבת יב אמר ר' יוחנן אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי כי אין מלאכי השרת נזקקין לו.
[23] ועיין כתר ראש לרבי חיים מוואלוזין סימן צ"ג.
[24] ועי' מהר"מ מרוטנבורג (ס' תתריח) דכל הנזכר באתה גבור הוא שקול כתחיה"מ, והוא ממש כדברי הריטב"א.
[25] וכן הוקשה להתוס' מברי שהוא שר של מטר והרי מפתח מטר לא נמסר ביד שליח, ע"ז כ' דאין עושה אלא ברשות הקב"ה, ולמדנו מדי התוס' אלו דפי' את ענין מסירת המפתח דאינו רק דהמעשה נעשה ע"י השליח אלא דנמסר לו ענין זה דהוא יהיה הממונה עליו מטעם הקב"ה ויהיה בידו אם להוריד גשמים או שלא להוריד גשמים, וע"ז אמרו דג' מפתחות לא נמסרו לשליח להיות הוא הממונה עליהם, והיינו להיות קובע הדבר ולהחליט אלא הם ביד הקב"ה דהוא לבדו קובע ומחליט בזה משא"כ שאר דברים נמסרו לשליח להיות ממונה עליהם.
[26] והוסיף עוד: לכך יש בני אדם שמזכירין הטל כל ימות החמה, כדי שאם ישכחו לומר מוריד הגשם בימות הגשמים חזקה שאמרו מוריד הטל כמו שהם רגילים בימות החמה ואין מחזירין אותן. עכ"ל.
ובמ"ב הביא רק את תחילת דברי שו"ע הרב, ואולי סבר על הלומד שיבין את טעמי החילוקים מעצמו. ומ"מ על פי חילוק זה בין רוח לטל תהיה נפק"מ לעניין אם אמר 'מוריד השלג', שיש מי שכתב שאינו צריך לחזור כיון שגם הוא שבח לקב"ה בהזכרתו (שו"ת תפארת צבי ח"ב עמ' קד), אך לפי המשך דברי שו"ע הרב (וכן לדברי הט"ז) מבואר שצריך שיהיה שבח של דבר שהוא חיים לעולם, ועל השלג לא נא' דבר זה (עיין אשי ישראל פרק כג הע' קכא בשם הגר"ח קנייבסקי שצריך לחזור). ובפמ"ג (מש"ז קיד סקי"א) העיר שטעם הב"י (קי"ד ה ד"ה ומ"ש וה"מ) ולבוש (כאן סעיף ה) שונה מטעמו של הט"ז, ונפקא מינה באם הזכיד רוח ולא טל וגשם, דלהט"ז בוודאי חתוזר כי טל וגשם שייכים אהדדי מענין תחיה, מה שאין כן רוח, ולב"י יש ספק בזה.