דווקא ממה שנאמר בדקה 2:50 והמכתב, מבואר כן כדבריו.
בדקה 3:45 הוא רצה לחדש שאין היסח דעת בבית, ולכאו' הכוונה שמישהו גם למקרר ושתה כוס ואחרי חצי שעה רוצה לשתות עוד כוס, האם נחשב היסח דעת, אבל לא מי שאוכל חטיף וסוגר אותו.
בדקה 3:45 הוא רצה לחדש שאין היסח דעת בבית, ולכאו' הכוונה שמישהו גם למקרר ושתה כוס ואחרי חצי שעה רוצה לשתות עוד כוס, האם נחשב היסח דעת, אבל לא מי שאוכל חטיף וסוגר אותו.
יצחק משען
Well-known member
אם אפשר בבקשה שכבודו יציין לאיזה עלון כוונתו כי הימים חולפים ומהיכן נדע למי כוונתו
גם אני יש לי השקפה ברורה בענין הזה שכב' מעמיד את הרב ללוש ליד ר' אברהם יוסף
אבל לא כאן המקום והזמן לזה
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
העדותי נאמנה שלפני הרבה שנים, הייתי אצל מורנו הראש"ל בביתו והיה מונח לפניו כוס קפה בשלחן, ואח"כ הביאו לו כוס קפה לשתות, ובירך עליו, וששאלתיו והרי מרן זיע"א כותב בחברים שיושבים ומידי פעם שותים שאי"צ לברך כל פעם, אפילו אם עובר הרבה זמן. והשיב, שזה לא דומה. והרב ללוש שג"כ היה אמר לרב שככה גם הוא העלה, ואמר לו את טעמו, והרב אמר אמת וזה נכון. וא"כ יש לנו גם מעשה רב.
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
מעשה רב אצל הרשלצ לא קשור לכל אדם
כמו שהרב אלישיב אמר שיש כאלו שאצלם אין גמירות דעת מוחלטת
וממילא עדין חסר בדברי הרב ללוש החילוק שהרשלצ הביא
ומה שהרשלצ גמר בלבו זה כי אצלו להפסיק לשתות זה חד משמעי
אך לא כ'א עם צלילות דעת כזו.
ויש לנו גם מעשה רב ממרן זצל
אך אותו ילקוי ספיה'ע הביא את הרב אלישיב באותה הלכה וממילא אין לקבוע מסמרות:
ויש שהביאו שמנהגו של מרן אאמו"ר זיע"א כשהיה לומד בביתו במשך כמה שעות, והיו מגישים בפניו כוס תה חם, וכמובן לא בירך נפשות, ואחר איזה שעות שלא קם מכסאו, הביאו לו שוב כוס תה, ובירך מחדש שהכל. וכנראה בשעה שסיים לשתות לא חשב בדעתו שישתה עוד, ונחשב כמי שנתייאש מלשתות עוד, והוי סילוק גמור והיסח הדעת "באמת" מן השתיה, והוא יותר משינוי מקום שאינו אלא "נידון כמו" היסח הדעת. ולכן כשמרגיש שוב צורך לשתות לאחר כמה שעות, הוי צורך חדש וצריך ברכה חדשה, אחר שגמר בלבו מלשתות עוד, ועדיף מברכת נפשות. ולשון הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"ז), "גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות, "אף על פי שלא שינה מקומו" חוזר ומברך. ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות, אפי' פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית. ע"כ.
כמו שהרב אלישיב אמר שיש כאלו שאצלם אין גמירות דעת מוחלטת
וממילא עדין חסר בדברי הרב ללוש החילוק שהרשלצ הביא
ומה שהרשלצ גמר בלבו זה כי אצלו להפסיק לשתות זה חד משמעי
אך לא כ'א עם צלילות דעת כזו.
ויש לנו גם מעשה רב ממרן זצל
אך אותו ילקוי ספיה'ע הביא את הרב אלישיב באותה הלכה וממילא אין לקבוע מסמרות:
ויש שהביאו שמנהגו של מרן אאמו"ר זיע"א כשהיה לומד בביתו במשך כמה שעות, והיו מגישים בפניו כוס תה חם, וכמובן לא בירך נפשות, ואחר איזה שעות שלא קם מכסאו, הביאו לו שוב כוס תה, ובירך מחדש שהכל. וכנראה בשעה שסיים לשתות לא חשב בדעתו שישתה עוד, ונחשב כמי שנתייאש מלשתות עוד, והוי סילוק גמור והיסח הדעת "באמת" מן השתיה, והוא יותר משינוי מקום שאינו אלא "נידון כמו" היסח הדעת. ולכן כשמרגיש שוב צורך לשתות לאחר כמה שעות, הוי צורך חדש וצריך ברכה חדשה, אחר שגמר בלבו מלשתות עוד, ועדיף מברכת נפשות. ולשון הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"ז), "גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות, "אף על פי שלא שינה מקומו" חוזר ומברך. ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות, אפי' פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית. ע"כ.
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
לא אמרתי שדברי הרב ללוש לא שייכים כלל
אלא שיש לדייק יותר ולעשות חילוקים הנ'ל
אך ברור שיש כאלה שאצלם יש צורך בברכה נוספת
רק אין הכלל גורף.
והיות וזו דעת הרשלצ לחלק בין אנשים הרב ללוש היה צריך לצין לילקוי עומר
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
כו. העוסקים בתורה בליל שבועות, ומגישים להם מידי פעם בפעם במשך הלילה תה או קפה, אפילו שהו בינתים יותר משעה ומחצה, שיש בזה יותר מכדי שיעור עיכול המזון, אינם צריכים לחזור ולברך על כל כוס וכוס, אלא די בברכה אחת שבירכו בתחלת הלילה והיא פוטרת את כל מה שישתו במשך הלילה. ומכל מקום טוב שיכוונו בדעתם להדיא לפטור בברכה הראשונה כל מה שיביאו לפניהם לאחר מכן במשך כל הלילה. כו)
כיון שיודעים שמגישים להם מידי פעם שתיה, אין לברך אלא פעם אחת
כו) הנה כיון שבני החבורה יודעים שמגישים להם מפעם לפעם תה וקפה, לאמץ את כוחם לעסוק בתורה במשך הלילה, אין להם לברך אלא פעם אחת, ופוטרים בברכה אחת כל שאר שתייתם. ומה גם, שאפי' לגבי השמש שצריך לברך על כל כוס וכוס, דהוי נמלך, עם כ"ז כתב המג"א (סי' קסט סק"ז), שאם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אח"כ א"צ לברך יותר, וכדמוכח בש"ע (סי' קעט ס"ה), שפסק, שהקרואים בבית בעל הבית לאכול מיני פירות, ומביאים להם בזה אחר זה, אינם צריכים לברך אלא על הראשון. ע"כ. וכן מוכח בירושלמי (פ"ז דברכות ה"ג), ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר' זעירא, מזג ליה כסא וא"ל סב בריך, וא"ל יהב דעתך, דאת משתי חורנה, דתני השמש מברך על כל כוס וכוס. ע"ש. אלא שיש לדחות דשאני התם דמכוין להדיא לפטור, ואילו הכא הוי בסתם. ומ"מ כיון שיודעים הם שעתידים להביא להם תה וקפה מספר פעמים, מסתמא מכוונים לצאת י"ח בברכה ראשונה, וכד' המג"א.
שיעור עיכול לא נחשב כהפסק לברכה ראשונה ודלא כהמגן אברהם
אכן יש לדון מצד שעובר שיעור עיכול, דהנה המג"א (סי' קפד סק"ט) כתב: שמי שנתכוון לפטור שתי אכילות או שתי שתיות בברכה אחת, ושהה בינתים כדי עיכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. וכן פסקו הגר"ז (ס"ס קפד), ובספר שבח פסח (דט"ו) ששיעור עיכול הוי הפסק לברכה ראשונה. ואף דקי"ל (ר"ס ריז) שהנכנס לחנותו של בשם, נכנס ויוצא נכנס ויוצא, מברך על כל פעם. ודוקא שלא היה דעתו לחזור, אבל היה דעתו לחזור לא יברך. וצריך לומר דשאני התם שחוזר ומריח באותם בשמים עצמם, שהרי בלא"ה במאכל, הרי שינוי מקום הוי הפסק. משא"כ באכילה ושתיה שכבר נתעכל, ואוכל דבר חדש. וכן חילק המג"א (סי' ריז סק"ג), וראה בשו"ת חזו"ע (סי' יא).
מה שעוסקים בינתיים בתורה בעומק העיון - אינו נחשב היסח הדעת
ומה שהעיר בחוקי חיים מצד הפסק, נראה, שאף שבין הכוסות מפסיקים בעסק התורה, אין זה נחשב להפסק, וכדין ההגדה וסיפור יצי"מ שבין כוס ראשון לשני בליל פסח. והרי המתפלל באמצע סעודתו לא חשיב היסח הדעת, וכמו שכתבו התוס' פסחים (קב.) והרא"ש (פ' ערבי פסחים סי' כד). וכן פסקו הטור וש"ע (סי' קעח ס"ו). ודלא כמ"ש המאירי פסחים קב. דתפלה חשיבא היסח הדעת. וכ"כ בספר גושפנקא דמלכא (ברכות פ"ד ה"ז) שלימוד התורה לא הוי הפסק, מאחר שרוב בנין ורוב מנין ס"ל כיו"ב שההגדה וההלל לא הוו הפסק.
וכ"כ בספר קול מנחם אהל ברכה (שלחן ערוך או"ח ח"א עמ' רכט, להאדמו"ר מקאליב), שא"צ לברך על מה שאוכל ושותה בליל שבועות אלא פעם אחת, ואפי' עבר כמה שעות מאז ששתה את התה או הקפה. והביא משו"ת יבי"א (ח"ו סי' כז, ח"ח סי' כב, ח"ט סי' קח אות ב), ושו"ת יחו"ד (ח"ו סי' יא). והוסיף שבספר מעשה איש (ח"ג עמ' קכ) הביא שהגאון החזו"א נשאל מהג"ר יוסף רוזובסקי במגיד שיעור ששותה מים כמה פעמים באמצע השיעור, והורה לו שמברך פעם אחת אם היה דעתו לשתות כל הזמן.
כז) הנה מי ששתה תה, ויצא לחוץ מפתח ביהכ"נ או ביהמ"ד, וחזר לאחר מכן, צריך לחזור ולברך על הכוס האחר, ששינוי מקום נחשב להיסח הדעת, וכמבואר בטור וש"ע (סי' קעח). וכ"כ בפשיטות בשו"ת מעט מים (סי' לט). ולדעת מרן הש"ע, אף יציאה מחדר לחדר, ואף יציאה באמצע הסעודה, שינוי מקום הוי שינוי, וכשהוא חוזר צריך לברך שנית. ואמנם לגבי יציאה מחדר לחדר, וכן לגבי יציאה באמצע הסעודה לא קי"ל כמרן, משום סב"ל, והוא מחומר איסור ברכה לבטלה שנזדעזע העולם כולו ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, מה שלא נאמר בשאר האיסורים. [ובפרט בזמן הזה שרגילות לצאת מחדר לחדר באמצע אכילתו], אך לגבי שתייה או אכילת פירות שאין בזה קביעות, בזה נקטינן לדינא דאם יצא חוץ לבית, כשהוא חוזר צריך לברך שוב על השתיה או על הפירות.
כח. אם בירך "על המחיה" על העוגה או "נפשות" על פרי, רק מפני שחושש שיעבור זמן העיכול, אך היה בדעתו בסתמא לאכול עוד אם יביאו לפניו שוב מהעוגות או מהפירות, אינו חוזר לברך עליהם ברכה ראשונה. שכל מה שבירך נפשות הוא מחשש שיעבור זמן עיכול. ואין זה היסח דעת. והוא הדין אם שתה את כוס התה כשהוא צונן, ובירך ברכת בורא נפשות רבות. אולם השותה מים או שאר משקאות קלים, ובדעתו היה לשתות קפה, ושכח ובירך נפשות אחר המים קודם ששתה הקפה, צריך לחזור ולברך על הקפה, הואיל ובירך בורא נפשות על המים בכוונה תחלה ושכח מהקפה שלפניו, וחשיב סילוק והיסח הדעת. כח)
כח) הנה ביבי"א הנ"ל הרגיש בסברת הביאה"ל (ר"ס קצ), שאם עבר שיעור עיכול הפסיד ברכה אחרונה [ונהי דאם שהה הרבה לא נתבטלה ברכה הראשונה כיון שלא הסיח דעתו, מכל מקום מי יאמר שרשאי לעשות כן לכתחלה, והרי על כל פנים מפסיד ברכה אחרונה של אכילה ושתיה זו, ומה שיברך לבסוף לאחר אכילה ושתיה שניה לא מהני כלל לזה כיון שכבר נתעכל. ע"ש]. ולא כתב יישוב לזה, רק כתב שבכוס קפה לדידן אין חשש מצד ברכה אחרונה. ויש לדון בזה איך הדין לגבי שתיה שיש עליה ברכת נפשות, וכן לגבי אכילת פירות, וכ"ש שבעת המינים שיש אומרים שברכה אחרונה שלהם היא מדאורייתא.
ובשו"ת יחו"ד החדש ח"ז (סי' קסח), הביא מס' זכור ליצחק הררי, שחילק בין אם זכר את הקפה בשעה שבירך בטעות, דלא הוי סילוק ולא יברך שהכל, לבין שכח מן הקפה לגמרי, דהוי סילוק וחוזר ומברך.
והביא שם משו"ת שדה הארץ (ח"ג או"ח סי' יד) שהשותה מים ונתכוין לפטור את הקפה מברכת שהכל, ושכח ובירך בורא נפשות רבות אחר המים קודם שישתה הקפה, פשוט שיחזור לברך שהכל על הקפה, דאף שנתכוין בפירוש בברכת שהכל לפטור את הקפה, מ"מ המעשה שעשה בפועל בברכתו בורא נפשות רבות על המים, מוציאה מידי מחשבתו הראשונה.
וכ"פ בשו"ת קרית מלך רב (ח"א סי' ט), שהדבר ברור בכיו"ב שברכת נפשות הוי סילוק והיסח הדעת, וצריך לחזור ולברך שהכל על הקפה. [וה"ד בהגהות רבי עקיבא איגר סימן קצ]. וכ"פ בשו"ת שער שלמה (זוראפה סי' קנה).
ואף שהמאמר מרדכי (שם סק"ה) חולק על המג"א, והוכיח היפך דבריו, שצריך לחזור ולברך ע"מ שישתה לאחר מכן, שכיון שבירך ברכה אחרונה הוה ליה סילוק והיסח הדעת. וכ"כ בבגדי ישע שם.
גם בנהר שלום שם (סק"א) תמה על המג"א ממ"ש הרשב"א שאם בירך בורא נפשות רבות אחר טיבול ראשון, צריך לחזור ולברך בורא פרי האדמה על המרור.
אולם בשו"ת זכור ליצחק הררי הנ"ל (סי' נב) העיר על השדה הארץ הנ"ל מדברי המג"א והא"ר, דלאו מילתא פסיקתא היא.
וכן העלה הרב קרית מלך רב גופיה שם (בח"א סי' ט), שאם טעה ובירך ברכה אחרונה על פירות שאכל אבל דעתו היתה לאכול עוד אח"כ, כמו שהיתה דעתו בשעת ברכה ראשונה, אז א"צ לחזור ולברך ברכה ראשונה על הפירות, כיון שלא הסיח דעתו כלל ממה שחשב בתחלה.
וכ"כ בעיקרי הד"ט (או"ח סי' י אות כז), שאין לחזור ולברך. ובבית מנוחה (דף קו.) הביא להלכה דברי המג"א הנ"ל, וכן פסקו הגר"ז (שם ס"ז), ובח"א (כלל לא סי' כז). וסב"ל. [ילקו"י בשם מרן אאמו"ר].
גם בספר מאורי אור (חלק בן נון דף קמח:) כתב, שהאוכל פירות כשיעור, ואינו רוצה לאכול כל הפירות שלפניו בפעם אחת, ודעתו שבעוד חצי שעה יחזור לאכול מהם, אלא שירא פן ישכח מלאכול עוד וישכח ג"כ לברך ברכה אחרונה, נראה שיברך ברכה אחרונה על אכילתו עתה, ואח"כ א"צ לברך לפניו על הפירות שיאכל, כיון שהיה דעתו לאכול עוד מהם, ורק אם יאכל עוד כשיעור, יברך ברכה אחרונה. ע"כ.
וכן לגבי פירות, אפי' יברך ברכה אחרונה על מה שהובא בתחלה מחשש פן ישהה שיעור עיכול בינתים, כשיביאו עוד לפניו פירות אח"כ לא יחזור לברך ברכה ראשונה. וכן אם שתה שתיה קלה שיעור רביעית, וחושש שמא עד שיחזור וישתה ישהה זמן עיכול ואז יפסיד ברכה אחרונה, ולכן מברך ברכה אחרונה, כשירצה לשתות אח"כ א"צ לחזור ולברך, וכ"פ מרן אאמו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' יא).
ואף שלכאורה נראה שלדעת הרא"ש (ברכות פ"ו סי' כו, הובא בבית יוסף סי' קעד סעי' ה) וכן להרשב"א בתשו' (ח"א סי' רמא, הובאה בבית יוסף חלק או"ח סי' תעג סעי' ו), ברכה אחרונה הוי סילוק גמור ואע"פ שדעתו לחזור ולשתות צריך לחזור ולברך.
וכמה מאחרונים זמנינו ציינו לדבריהם, והוכיחו שבכל אופן כשבירך ברכה אחרונה (בורא נפשות רבות או מעין שלוש) צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, אף שהיה בדעתו להמשיך לאכול. (ורק אם טעה ובירך ללא כוונה ברכה אחרונה אין צריך לחזור).
אכן נראה שיש חילוק אם מברך ברכה אחרונה בכוונת מכווין לסיים את אכילתו כעת, אע"פ שדעתו לאכול אחר זמן מאותו המין, שאז צריך לחזור ולברך, לבין היכא שמברך רק כדי שלא יעבור שיעור עיכול.
וכן מוכח מדברי מרן אאמו"ר דאע"פ שפסק ביחו"ד שאם בירך ברכה אחרונה כדי שלא יעבור זמן עיכול, כשחוזר לאכול או לשתות לא יחזור ויברך ברכה ראשונה. מ"מ הנה במפתחות של שו"ת יבי"א תוכן העניינים ח"ו (או"ח סי' כז) כתב בזה"ל: תלמידי חכמים העומדים בבית ה' בלילות ועוסקים בתורה, והשמש מגיש להם תה או קפה כמה פעמים, העלה שאינם צריכים לברך שהנ"ב אלא על כוס הראשון בלבד, אף ששוהים שעה או שעתיים בין כוס אחד לשני, ואפי' התה או הקפה לא היו מוכנים כלל בשעה שבירך על הכוס הראשון. ואין להשגיח במי שכתב שיש מנהג לברך על כל כוס וכוס. שאין זה נכון להלכה. ובפרט שכלל גדול בידינו סב"ל. ורק אם הוצרך לצאת מחוץ לביהכ"נ לשעה קלה, וחזר, צריך לחזור ולברך על הכוס שיביאו לפניו. וכן אם שתה כוס התה כשהוא צונן, ובירך בורא נפשות רבות, צריך לברך על הכוס האחר. ע"כ.
אלא דכאן סתם ולא פירש אם ברכת נפשות שבירך היתה בכוונה רק כדי שלא יעבור שיעור עיכול, או כל שבירך בסתם נפשות, הוי היסח הדעת וצריך לברך אחר כך שוב על השתיה.
וצריך לומר דביביע אומר מיירי שבירך ברכה אחרונה בכוונת מכוון על דעת לסיים שתייתו כעת, [ואע"פ שדעתו שייתכן שבהמשך הלילה ישתה עוד], משא"כ כשמברך רק כדי שלא יעבור שיעור עיכול, ויודע שישתה עוד, אז אין צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה כשחוזר לשתות.
אלא שיש לעיין, שהרי לשון השאלה על כל פרטיה ביבי"א ובמפתחות, לכאורה ממש כלשון השאלה והמסקנה ביחו"ד ח"ו סי' יא, וכלשון ההלכה בחזו"ע ברכות עמ' קעג, על כל פרטיהן, ואעפ"כ במפתחות כאן כתב שאם בירך נפשות על התה יחזור לברך שהכל, ואילו ביחו"ד וחזו"ע כתב להדיא על אותו מקרה בדיוק שיברכו ברכה אחרונה ואח"כ לא יברכו ברכה ראשונה.
וכנראה שבמפתחות הוי משנה ראשונה, ושם העלה כמשמעות הביאור הלכה. אבל אח"כ ראה בספר מאורי אור שדיבר להדיא בנידון החשש של הביאור הלכה, וכתב בפשיטות שיברך ברכה אחרונה ולא יברך שוב בראשונה, ולכן העלה כדבריו אח"כ ביחו"ד ובחזו"ע ברכות, שאחר שבירך נפשות כדי שלא יעבור זמן עיכול, לא יברך מחדש, שסב"ל.
ובשו"ת חזו"ע (סי' יח) כתב בדין שכח ובירך נפשות על המים שלא יחזור לברך על הקפה, והעלה דסב"ל.
וכ"ז כשבירך נפשות כדי שלא יעבור זמן עיכול, אבל בדעתו היה בפירוש לשתות עוד, אבל השותה מים או שאר משקאות קלים, ובדעתו היה לשתות קפה, אך שכח ובירך נפשות אחר המים, ולא חשב שמברך נפשות רק כדי שלא יעבור זמן עיכול, אלא בירך נפשות בסתם, הוי היסח הדעת, וצריך לחזור ולברך על הקפה. דהואיל ובירך בורא נפשות רבות על המים בכוונה תחלה, חשיב סילוק והיסח הדעת. ואינו דומה למי שבירך ברכה אחרונה מחשש שיעבור זמן עיכול.
ואמנם פועלים העובדים בחוץ, וצריכים לשתות מידי פעם מים וכדו', מאחר ואינם נמצאים כל הזמן במקום אחד, נכון שיברכו ברכת נפשות אחר שתיית המים, ויסיחו דעתם בכוונה משתיה נוספת, וכששותים לאחר מכן, יברכו שהכל על כל שתיה ושתיה. אם לא ששותים כמה כוסות בזה אחר זה. והובא בילקו"י (סי' קעח, סעיפים יא, יב, יג).
וה"ה במי שבירך "על המחיה" על העוגה, מפני שחשש שיעבור זמן העיכול, או אם אכל פירות כשיעור ובירך בורא נפשות מהחשש שיעבור זמן עיכול, אבל היה בדעתו בפירוש לאכול עוד אם יביאו לפניו שוב מהעוגות או מהפירות, אינו חוזר לברך עליהם ברכה ראשונה, וכמ"ש המג"א. מאחר וכל כוונת ברכתו האחרונה היא רק כדי שלא יעבור זמן עיכול, ואין כאן היסח דעת לגמרי מאכילת הפירות והמגדנות. וראה מ"ש בזה מרן אאמו"ר בהסכמתו לס' ברית כהונה למוהרמ"ך (ח"ג, והערות אלו הודפסו בברית כהונה ח"ג בהוצאה ישנה, ובמהדורה חדשה הושמט, ולכן בשו"ת יבי"א ח"ט (או"ח סי' צב) בהערות על ספר "ברית כהונה" להגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל הושמטו הערות אלו, ובע"ה יודפס בשו"ת יחו"ד החדש ח"ז סי' קסח), ובשו"ת חזו"ע (ח"א מהדו"ב סי' יח).
ויש שהביאו שמנהגו של מרן אאמו"ר זיע"א כשהיה לומד בביתו במשך כמה שעות, והיו מגישים בפניו כוס תה חם, וכמובן לא בירך נפשות, ואחר איזה שעות שלא קם מכסאו, הביאו לו שוב כוס תה, ובירך מחדש שהכל. וכנראה בשעה שסיים לשתות לא חשב בדעתו שישתה עוד, ונחשב כמי שנתייאש מלשתות עוד, והוי סילוק גמור והיסח הדעת "באמת" מן השתיה, והוא יותר משינוי מקום שאינו אלא "נידון כמו" היסח הדעת. ולכן כשמרגיש שוב צורך לשתות לאחר כמה שעות, הוי צורך חדש וצריך ברכה חדשה, אחר שגמר בלבו מלשתות עוד, ועדיף מברכת נפשות. ולשון הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"ז), "גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות, "אף על פי שלא שינה מקומו" חוזר ומברך. ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות, אפי' פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית. ע"כ.
אולם השותה מים או שאר משקאות קלים, ובדעתו היה לשתות קפה, ושכח מהקפה ובירך נפשות אחר המים, צריך לחזור ולברך על הקפה, הואיל ובירך בורא נפשות על המים בכוונה תחלה, וחשיב סילוק והיסח הדעת. [ול"ד למי שבירך ברכה אחרונה מחשש שיעבור זמן עיכול, דהכא שאני שבירך בכוונה תחלה וסילק דעתו]. וראה עוד בכ"ז בשו"ת בארו של אברהם (ח"א חלק או"ח סי' ה) שהאריך בזה והעלה כמ"ש, וכתב ליישב כדברינו את דברי הרשב"א הנ"ל.
כט. מי שגמר בדעתו בדעה גמורה שלא לאכול או לשתות יותר, ויודע שבדרך כלל אינו נמשך לאכול עוד, וקרה שרצונו לחזור ולאכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. אבל אם אין גמירות דעת גמורה, שלפעמים חושב לסיים באכילה זו ואחר כך חוזר בו מדעתו, אינו צריך לחזור ולברך בשנית. כט)
כט) על פי המבואר בהערה הנ"ל. והנה אם גמר בלבו להדיא שלא לאכול עוד, הנה פשוט שצריך לחזור ולברך, כמ"ש הרמב"ם (ברכות ד, ז), וע"ע בש"ע (סי' קעט סע"א), ובמשנ"ב (סי' רו סק"כ). ולכן אם בתחילת אכילתו החליט בדעתו שאינו רוצה לאכול או לשתות אלא מה שבידו, ואחר גמר אכילתו שינה דעתו ורוצה לאכול מעבר למה שהחליט בתחילת אכילתו, חייב לברך על אכילתו עוד. אמנם בספר וזאת הברכה (פ"כ אות ו) כתב בשם הגרי"ש אלישיב שבימינו שנחלש צלילות הדעת מחמת טרדות הגוף והנפש וכדו', ודרך בנ"א שמחליטים ונמלכים ומשנים הדעת תדיר, לכן אין לנו גמירות דעת מוחלטת שיחשב להיסח הדעת, ואף אם החליט לא לאכול אלא כמות מסויימת, או נראה לו שגמר אכילתו או שתייתו והסיח דעת מלאכול ולשתות עוד, מ"מ כל שלא אמר 'בואו ונברך' או לא עשה מעשה המוכיח שהחלטתו ברורה ומוחלטת, לא יברך שוב כשמשנה דעתו ומחליט להמשיך סעודתו. וע"ע בפסקי תשובות (סי' קעט אות ז). ולפ"ז הכל תלוי בגמירות דעת והרגלו באכילתו, שאם יודע שגמירות דעתו היא גמורה, ובדרך כלל אינו נמשך לאכול עוד, וקרה שרצונו לחזור ולאכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, אבל אם אין גמירות דעתו גמורה, שלפעמים חושב לסיים באכילה זו, ואח"כ חוזר בו מדעתו, א"צ לחזור ולברך, (על כל פנים כשלא בירך ברכה אחרונה).
ל) על פי המבואר בהערות הנ"ל.
לא. מי שלומד בישיבה או בכולל או יושב במשרדו וכל כיוצא בזה, והרגילות שלו היא לשתות תה או קפה מידי פעם, (אף על פי שלא כיון להדיא לפטור) מברך רק פעם אחת ברכה ראשונה, ואין צריך לברך עוד, ולא יעשה תנאי בברכתו הראשונה שמכוין לפטור רק אותו כוס ששותה כעת, כיון דדבר זה לא נפיק מדי פלוגתא. ורק אם יצא לחוץ יחזור ויברך. לא)
לא) הנה יש שכתבו עצה, שיעשה "תנאי" שהברכה הראשונה תחול רק על כוס זה, בכדי להסתלק מן הספק, ואז יברך על כל כוס וכוס ברכה ראשונה. וכ"כ באול"צ (חלק ב פי"ב שאלה יז), שבמקום שאחרים מגישים לו, או שהוא מגיש לעצמו אלא שאינו יודע אם ירצה לשתות עוד, לכתחילה יכוין בשעת הברכה שאין בדעתו לפטור בברכה זו אלא כוס זה בלבד, או אם שתה כשיעור ברכה אחרונה יברך ברכה אחרונה לאחר ששתה, ואז יברך על כל כוס וכוס, ויצא מידי כל ספק. ובמקום שודאי דעתו לשתות מה שיביאו לו, יכוין בתחילה על כל מה שיביאו לו, וכן אם הוא מגיש לעצמו ובדעתו לשתות עוד, מברך לכתחילה רק על כוס ראשון, ופוטר בזה כל מה שישתה אח"כ, ואפי' לזמן מרובה, ובלבד שלא שינה מקומו. וביאר בהערה, שאין לחוש כשמכוין לפטור בהדיא רק כוס ראשון משום גורם ברכה שאינה צריכה, שכל שעושה כן לצאת מידי ספק אין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה. וכמו שמוכח מדברי הש"ע (בסי' קעד ס"ד), שכתב בסתם שהמבדיל על השולחן פוטר היין שבתוך המזון, והוסיף שיש אומרים שאין ברכת יין הבדלה פוטרת אא"כ נטל ידיו קודם הבדלה, וכתב שם מרן, הלכך המבדיל קודם נטילה, יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה, ובדיעבד שלא כיון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה, דספק ברכות דרבנן להקל. הרי שאע"פ שפסק מרן בסתם שפוטר, מ"מ כתב לכוין בהדיא שלא לפטור, ואז יוכל לברך על היין שבתוך המזון, אע"פ שזה ספק גורם ברכה שאינה צריכה, ובע"כ שכל שעושה כן כדי לצאת מידי ספק, אין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה, שהרי צריכה היא כדי לצאת מידי ספק. וה"ה בנ"ד. עכת"ד. [וכן כתב בספר הליכות מועד (עמ' תנה והלאה) שלכתחלה צריך לעשות תנאי שברכה ראשונה שלו תהיה רק עד שיברך ברכה אחרונה. ואז שוב יברך ברכה ראשונה. ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן משום ספק].
אך בשו"ת יבי"א ח"ט (או"ח סי' קח אות פו) בהשגתו ע"ד האול"צ שם, הזכיר בתו"ד מ"ש מהרש"א אלפנדארי, שאין להרבות בברכות וכו', ושעל פי זה העלה ביבי"א (ח"ו או"ח סי' כז) שאין לברך אלא על כוס ראשון, ושיש לכוין שהוא פוטר בברכתו כל מה שישתה אח"כ. ואף שיש חולקים, שב ואל תעשה עדיף. ע"ש. אך לא פירש דבריו כל כך.
והן אמת שכן דעת מרן אאמו"ר סמך על סברא זו, שבמקום מח' הפוסקים יכול לעשות תנאי שלא לפטור רק חלק מסויים, בכדי שיוכל לברך שוב.
א. ראה בשו"ת יבי"א ח"ג (או"ח סי' כז אות י) לגבי ברכות התורה לקטן בלילה שנכנס לגיל מצוות, שלכאורה יש עצה שביום הקודם יכוין בעת ברכת התורה שאינו רוצה לפטור רק מה שילמוד עד הערב.
ב. וכן שם בח"ד (או"ח סי' יט אות ה) לגבי שהחיינו לפטור ב' מיני פרי חדש, שעל צד היותר טוב יכוין להדיא שלא לפטור הפרי השני בברכת שהחיינו שעל הראשון. וכמ"ש כיו"ב הדבר שמואל (ס"ס רסד).
ג. ושם בח"ה (או"ח סי' ו אות י) אודות ברכת התורה לניעור כל הלילה, דלפי מנהג בני אשכנז, טוב שיכוונו בברכת התורה של היום הקודם שאינם פוטרים עצמם אלא עד למחר עם עמוד השחר.
ד. ושם (או"ח סי' יז אות ד) לגבי ברכה ראשונה באוכל תאנים ענבים אבטיחים וקשואין אחר הגבינה באמצע הסעודה, למתק הפה מן הגבינה, שנח' בזה האחרונים, וכתב, ונ"ל שהעיקר שאפשר לכוין בברכת המוציא שלא לפטור הפירות הללו, ויאכלם תחלה בלא פת בברכה.
ה. ושם בח"ח (סי' כו אות ד) לגבי האוכל בננה ותפוח, שיש ספק בברכת הבננה, שיכוין בפירוש בברכתו הראשונה שלא לפטור הפרי המסופק, שכל שנתכוון בפירוש שלא לצאת בברכתו על דבר שיש בו ספק ופלוגתא דרבוותא, שפיר דמי, ולא חשיב כגורם ברכה שאינה צריכה, שיש צורך בדבר להנצל ממחלוקת. (וכן מבואר בפרי מגדים סי' ריא מש"ז סק"ב).
ו. ובחזו"ע (סוכות עמ' קמ) לגבי הסועד סעודה שלישית בסוכה סמוך לשקיעה, ויוצא לתפלת ערבית בביהכ"נ, וחוזר מיד לסוכתו ומבדיל וסועד סעודה רביעית (בפת יותר מכביצה), שיש לו לכוין בברכת לישב בסוכה שעל סעודה ג', לפטור בברכתו רק עד סוף סעודה שלישית, ואז יוכל לברך "לישב בסוכה" בהבדלה, ומיד ישב לסעוד סעודה רביעית. (שו"ת מנחת יצחק חלק ט סי' קסג).
וצריך לומר שאין סברא זו מוסכמת, שאף שבערך השלחן הוכיח מהש"ע שם (סי' קעד ס"ד), שמכאן ראיה דבכל כהאי גוונא יכוין שלא לצאת בברכתו יותר מחיובו בעת ההיא, ושאין לחוש בזה משום ברכה שאינה צריכה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת רב פעלים (חלק ב או"ח סי' ה)]. מ"מ דעת הרב שמלה חדשה (חלק יו"ד סי' יט), לא סבירא ליה הכי. וגם התב"ש (שם ס"ק יז) הרגיש מד' מרן הש"ע הנ"ל, וכתב לחלק דשאני התם שאין הכוסות מענין אחד, שזה בא למצוה וזה לשתיה (ב"י שם), ולהכי אפי' למאן דאמר שאינו הפסק, מ"מ כשמכוין להפסיקו מודה דחשיב הפסק.
גם בספר טהרת המים (שיורי טהרה מע' ב אות ל, לא) כתב, שגם במקום שיש פלוגתא דרבוותא שיש אומרים שהדבר השני נפטר בברכת הראשון, לדעתם אם מכוין בראשון שלא לפטור את השני כדי שלא יכנס בסלע המחלוקת לאו שפיר עביד, שנכנס ע"י זה באיסור גורם ברכה שאינה צריכה, שלכמה פוסקים עובר על לאו. וכ"כ בספרו שו"ת מעט מים (ס"ס לט). ע"ש. וע"ע בשו"ת שם אריה (חלק או"ח סי' טו), ובשו"ת קרן לדוד (סי' נט), ובספר פתח הדביר (סי' קעז סק"א), וברכת יוסף ידיד (עמ' קטו), מה שכתבו בזה.
לפ"ז בנ"ד לא מהניא עצה זו. [ויש להוסיף, שמרן גופיה בסימן רצט (סעי' ז) השמיט עצה זו שהביא בסימן קעד, לעשות תנאי. וע"ש בט"ז שהעיקר בדעת מרן כשיטת הסתם. וכן התוספת שבת (שם ס"ק יד) נקט דהעיקר כדעת השלחן ערוך במשנתו האחרונה שהשמיט תנאי זה, ועיין עוד בביאורים לתוס' שבת (ס"ק כד)].
נמצא שדין זה שבמקום ספק יכול לעשות תנאי, אינו מוסכם, ולכן אין לסמוך עליו בכל דוכתא.
ויש לחלק בין מקום שיש שינוי במציאות לשאר מקומות. והנה מרן אאמו"ר ציין בזה לשו"ת בית שערים (ח"א או"ח סי' לב). והנה ז"ל הבית שערים: אשר שאל בדברי המג"א, שבסימן תצ"ד כתב לענין ברכת התורה אם הוא ניעור כל הלילה דצריך לברך דמתחילה לא הי' דעתו לפטור רק ליום ולילה, ונראה דסבירא ליה כהב"ח (ס"ס תרמג) דכשחוזר ואוכל, חוזר ומברך. והיינו טעמא דכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהי' הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל, שאז יחזור ויברך. ומאידך בסימן תרל"ט (סקי"ז) תמה ע"ד הב"ח הנ"ל, דאטו מי שיש לו ציצית ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות, יחזור ויברך בחצות. ועיין במהר"ם שיק (או"ח סי' א), שמע בני, כי לא קשיא מידי, דהב"ח שם כתב דאף אם לא יצא מן הסוכה כלל כל היום, אפ"ה כשחוזר וסועד חוזר ומברך. וכן המג"א מיירי שהוא לבוש בציצית ולא הפסיק כלל מעשיית המצוה, לכן כתב המג"א דלא מהני דעתו שלא יפטר בברכה אלא עד חצות, או עד שעת אכילה, דדעת שוטים הוא זה שרוצה לברך ברכה לבטלה, כיון שלא הפסיק בעשיית המצוה ומצוה אחת נמשכת הוא זה, ואיך יברך שני פעמים. אבל בברכת התורה, הלא באמת מפסיק מלימודו בעסקיו ואכילה ושתיה והליכה לביה"כ ותפלה וכדומה והיה ראוי לברך בכל פעם כשחוזר ללימודו רק כיון דכל שעה מחוייב ללמוד אינו מייאש דעתו ולכן א"צ לחזור ולברך (תוס' ורא"ש ור"י ברכות יא), וא"כ הא דא"צ לחזור ולברך הוא רק משום דהי' דעתו לפטור הכל, ושפיר כתב המג"א דאם לא הי' דעתו לפטור רק ליום ולילה, שוב צריך לברך, דהא באמת היה הפסק בעשיית מצות לימוד התורה, ואינו פטור רק משום דדעתו לפטור, אבל כיון דאין דעתו לפטור יותר שוב חייב מדינא לחזור ולברך משום הפסק וא"ש. עכ"ל הבית שערים.
ולכן כשאדם נמצא באותו מצב, כמו בנ"ד ששותה מים בביתו או בביהמ"ד ולא יוצא מחוץ לביתו, על זה לא סמכינן לעשות התנאי להסתלק מן הספק, כיון שהרב תבואות שור (סי' יט) ועוד אחרונים נקטי דאין למדים מדברי מרן הש"ע לכל מקום, אלא רק בדין הבדלה, ששם זה כוס הבדלה וכוס של סעודה. וכן דברי הרב פעלים (או"ח חלק ב סי' ה) שמציינו מרן אאמו"ר תמיד בנדון זה, מיירי שם במי שיוצא מביתו עם תפילין, שיש שינוי במציאות.
והנה עצה זו שכתב באול"צ, כבר קדמו בספר ברית כהונה (ח"ג מע' ה אות ב) שדן לגבי ליל שבועות והושענא רבה, אם צריך לברך בכל פעם, וכתב שכדי לצאת ידי חשש ספק ברכות, יכוין בכל פעם שמברך שאינו מתכוון לפטור אלא כוס זה. ע"כ. ומרן אאמו"ר בהקדמתו לספר ברית כהונה ח"ג השיב עמ"ש שיתנה לפטור בברכתו רק את אותו כוס ששותה. שהרי דין דמרן הש"ע סימן קעד, לא נפיק מידי פלוגתא, וציין לדברי ערך השלחן והתבואות שור והרב פעלים והבית שערים, ובמסקנתו העלה שאין לעשות כן אלא כדברי המהרש"א אלפאנדרי שיכוין בכוס הראשונה ויפטור את השאר. ומאי דשתיק מלפרש שמלתו בהערות על האול"צ, הנה כי כן כבר פירש משנתו רבות בשנים לפני כן בהקדמתו לברית כהונה (שנת תשל"ג).
ומסקנא דמילתא, שאין לעשות תנאי זה אא"כ יצא לחוץ, ובכל המקומות שמרן אאמו"ר הסתמך ע"ד מרן הש"ע (סי' קעד) אינם אלא במקומות שיש שינוי במציאות כגון יציאה מהסוכה, ברכת התורה שהשתנה הקטן והגדיל, ועבר היום ונעשה לילה, כמה סוגי פירות חדשים שיש בהם ברכת שהחיינו, אבל בנ"ד שיושב בכולל או במשרד ושותה מדי פעם מעת לעת אפי' בזמנים מרוחקים כיון שדעתו לשתות, אין יכול לעשות תנאי זה שכתב האול"צ, דאכתי לא נפיק מפלוגתא דרבוותא.
זאת תורת העולה: א. מי שגמר בדעתו דעה גמורה ויודע שבדרך כלל אינו נמשך לאכול עוד, וקרה שרצונו לחזור ולאכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. אבל אם אין גמירות דעתו גמורה שלפעמים חושב לסיים באכילה זו ואח"כ חוזר בו, אינו צריך לחזור ולברך בשנית.
ב. ואם שתה או אכל ודעתו לאכול עוד יותר מאוחר, רק שחושש שיעבור שיעור עיכול ולכן מברך ברכה אחרונה (וכן צריך לעשות), כשחוזר ואוכל ושותה א"צ לחזור ולברך ברכה ראשונה (אלא אם כן בירך ברכת המזון, שהוא סילוק גמור, וצריך לחזור ולברך ברכה ראשונה).
ג. מי שלומד בישיבה או בכולל או יושב במשרדו וכל כיו"ב ושותה תה או קפה ודעתו לשתות מדי פעם וכן הרגלו (אף על פי שלא כיון להדיא לפטור) מברך רק פעם אחת ברכה ראשונה, וא"צ לברך עוד, ולא יעשה תנאי בברכתו הראשונה שמכוין לפטור רק אותו כוס ששותה כעת, כיון דדבר זה לא נפיק מדי פלוגתא. ורק אם יצא לחוץ יחזור ויברך.
ובענין שיעור עיכול בשתיה ובפירות, ראה מ"ש בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' א אות ו. ובחי"ג סי' טו). וכתב מרן בש"ע (קפד, ה), עד אימתי יכול לברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה שיעורו, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, ומשעה שהתחיל להיות רעב, אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל לגמרי דיינינן ליה. וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין, אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות, יברך, אם אינו יודע לשער אם נתעכלו. ע"כ. והאבודרהם כתב, שבאכילה מועטת כל שעבר שיעור ד' מילין נחשב כנתעכל המזון. וכן כתבו התוס' (ברכות נג:). ובאליהו זוטא (סי' ד סק"א) כתב בשם מצת שמורים, שכתב מהר"ם לונזאנו, שהאוכל תפוח והשותה מים, שיעור עיכול הוי בפחות משעה אחת, ואינו מברך ברכה אחרונה. וכן פסקו בזכור לאברהם (ח"א אות ב), ובשו"ת פעולת צדיק (ח"ג ס"ס קנז).
לב) הנה השותה תה או קפה, וכל כיו"ב בדברים שאינן טעונין ברכה אחרונה במקומן, כגון פירות וכדו', ובאמצע השתייה או האכילה יצא לבית הכסא לצרכיו, אם כשחוזר צריך לחזור ולברך, הנה לפני שנים כתבנו בילקו"י ברכות (עמ' ריח) שיש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך על הפירות, ויש סוברים שאף אם השירותים באותה הדירה צריך לחזור ולברך שוב ברכה ראשונה על הפירות. ואפי' אם אכל בתחלה שיעור כזית. ומי שאינו מברך וחושש לסב"ל, יש לו על מה לסמוך.
כיון שיודעים שמגישים להם מידי פעם שתיה, אין לברך אלא פעם אחת
כו) הנה כיון שבני החבורה יודעים שמגישים להם מפעם לפעם תה וקפה, לאמץ את כוחם לעסוק בתורה במשך הלילה, אין להם לברך אלא פעם אחת, ופוטרים בברכה אחת כל שאר שתייתם. ומה גם, שאפי' לגבי השמש שצריך לברך על כל כוס וכוס, דהוי נמלך, עם כ"ז כתב המג"א (סי' קסט סק"ז), שאם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אח"כ א"צ לברך יותר, וכדמוכח בש"ע (סי' קעט ס"ה), שפסק, שהקרואים בבית בעל הבית לאכול מיני פירות, ומביאים להם בזה אחר זה, אינם צריכים לברך אלא על הראשון. ע"כ. וכן מוכח בירושלמי (פ"ז דברכות ה"ג), ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר' זעירא, מזג ליה כסא וא"ל סב בריך, וא"ל יהב דעתך, דאת משתי חורנה, דתני השמש מברך על כל כוס וכוס. ע"ש. אלא שיש לדחות דשאני התם דמכוין להדיא לפטור, ואילו הכא הוי בסתם. ומ"מ כיון שיודעים הם שעתידים להביא להם תה וקפה מספר פעמים, מסתמא מכוונים לצאת י"ח בברכה ראשונה, וכד' המג"א.
וע"ש בב"י בדברי התוס' (ברכות מב.) שהשמש שמברך על כל כוס וכוס (חולין קז:), שאני שמש שאינו עשוי לאכול ולשתות בעודו עומד עליהם ומשמש, אבל אורח יודע הוא שיביאו לו כל צרכו ויתר ממאכלים ופירות מינים ממינים שונים, ולכך כשמברך דעתו על כל מה שיביאו לפניו. והביא מהכלבו בשם מהר"ם, שהאוכל שני מיני פירות או שלשה, ואין כולם לפניו בשעה אחת, מברך על כל או"א לבדו ברכה ראשונה, מפני היסח הדעת. והגיה רבינו פרץ, מיהו כשאדם אוכל בבית חבירו כגון בפורים או בברית מילה, די לו בברכה אחת על כולן, ואפי' כלה מין זה קודם שיביאו לו מין אחר, שכיון שהדבר תלוי בדעת בעל הבית אינו עושה היסח הדעת, כדאמרינן בברכות (מב.) אתכא דריש גלותא סמכינן. ע"כ. והטור (סי' רו) כתב שמי שבירך על פירות שלפניו והביאו לו יותר מאותו המין, א"צ לברך, אע"פ שלא היו לפניו כשבירך, ונראים דבריו. ואף שהט"ז שם האריך לחלוק על מרן, הא"ר (סק"ח) כתב שעיקר סמיכתו של מרן עמ"ש רבינו פרץ. ושכן עיקר. והמאמר מרדכי (סי' קעט סק"ו) כתב שזה דין גמור הוא, ולא משום סב"ל. וכן כתבו המטה יהודה והיד אהרן שם, ועוד אחרונים.שיעור עיכול לא נחשב כהפסק לברכה ראשונה ודלא כהמגן אברהם
אכן יש לדון מצד שעובר שיעור עיכול, דהנה המג"א (סי' קפד סק"ט) כתב: שמי שנתכוון לפטור שתי אכילות או שתי שתיות בברכה אחת, ושהה בינתים כדי עיכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. וכן פסקו הגר"ז (ס"ס קפד), ובספר שבח פסח (דט"ו) ששיעור עיכול הוי הפסק לברכה ראשונה. ואף דקי"ל (ר"ס ריז) שהנכנס לחנותו של בשם, נכנס ויוצא נכנס ויוצא, מברך על כל פעם. ודוקא שלא היה דעתו לחזור, אבל היה דעתו לחזור לא יברך. וצריך לומר דשאני התם שחוזר ומריח באותם בשמים עצמם, שהרי בלא"ה במאכל, הרי שינוי מקום הוי הפסק. משא"כ באכילה ושתיה שכבר נתעכל, ואוכל דבר חדש. וכן חילק המג"א (סי' ריז סק"ג), וראה בשו"ת חזו"ע (סי' יא).
אמנם האחרונים [שו"ת גנת ורדים (או"ח ח"ג סי' כ), אבן העוזר (סי' קפד), ערך השלחן (שם סק"ה), זכור ליצחק הררי (סי' נב), נוה שלום שולאל (סי' ח), מגן גבורים (סי' קפד סק"ז)], השיגו על דברי המג"א, מדברי הרמב"ם (ברכות ד, ז), שאם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות אפי' פסק כל היום כולו א"צ לחזור ולברך. [וז"ל הרמב"ם שם: גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות, אף על פי שלא שינה מקומו חוזר ומברך, ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות, אפילו פסק כל היום כולו אין צריך לברך שנית].
ועוד הוכיחו כן [גנת ורדים, ונוה שלום, שו"ת קרית מלך רב (ח"א סי' ט), ומהר"ש חיים בספר שמן המשחה (סי' יג)], מליל פסח, ששוהה בין כוס ראשון לשני באמירת ההגדה ובסיפור יצי"מ וכל המרבה משובח, ואע"פ כן פסק מרן (סי' תעד) שאינו חוזר לברך על כוס שני בפה"ג. [ובזכור ליצחק שם (סי' עז) כתב דסדרא דפסחא שאני, שאף על פי ששוהים זמן רב, ואפשר שהוא גם יותר משיעור עיכול, מכל מקום כיון שעוסק בענין סעודת ליל פסח, ולא בענינים אחרים, הילכך לא חשיב הפסק וכו'. ע"ש. אבל לענין דברי המגן אברהם ששיעור עיכול הוי הפסק לברכה ראשונה, לא יגהה מזור].
וכן פסקו בדרך החיים [להגאון מליסא], ובמגן גבורים, ובשו"ת ריב"ם שנייטוך (או"ח סי' יז), שאין שיעור עיכול נחשב כהפסק לגבי ברכה ראשונה. וכ"פ במשנ"ב (ס"ק יז). [וכן כתב הגנת ורדים שם, שלא אמרו שיעור עיכול רק לגבי ברכה אחרונה, אבל לענין ברכה ראשונה כל שדעתו לחזור לאכול או לשתות, אף ששהה הרבה יותר משיעור עיכול אין צריך לברך].
ואף שהראשל"צ מהרח"א גאגין בשו"ת חוקי חיים (או"ח סי' א), כתב לדחות הראיה מהרמב"ם, דמיירי במי שיושב בסעודת קבע, וכיון שעוסק באכילת פרפראות ובשתיה, אפי' שהה כל היום כולו הוי כלא נתעכל המזון, אבל מי שאינו עומד בסעודה ורוצה לפטור שתי אכילות או שתיות, צריך שלא ישהה שיעור עיכול בינתים. ומליל פסח אין ראיה, דאין הכי נמי אם עברו ע"ב דקות יצטרך לברך על כוס שני, דאם לא כן איך יצא ידי חובת קידוש לדעת מהריק"ש שאם עבר ע"ב דקות בין הקידוש לסעודה לא יצא י"ח. והיה נראה דשב ואל תעשה עדיף, אלא יש לצרף שיש היסח הדעת במה שעוסקים בינתיים במו"מ של הלכה. ועוד שעינינו הרואות שבכל פעם שרוצים לשתות מרתיחים הקפה מחדש ופנים חדשות באו לכאן, ודמי למ"ש המג"א (סי' ריז) דבנכנס ויוצא ומריח א"צ לברך, משום שאינו מחוסר מעשה והריח נכנס ממילא, משא"כ בשינוי מקום באכילה שמחוסר מעשה, ודון מינה לנ"ד דאיכא מעשה רב להרתיחו ולבשלו חדש, אפי' נתן דעתו מעיקרא לא מהני, וחיובא רמיא לברך על כל כוס וכוס. ובצירוף שהמנהג לברך על כל כוס, יש לסמוך ע"ד המג"א.
ובפני יצחק אבולעפייא (ח"א ברכות סי' רכ) כתב שכן עיקר למעשה, בפרט שכן נוהגים בליל חג השבועות וכו'. אלא שטוב לכוין בשעת ברכתו שאינו רוצה לפטור שתיה אחרת בברכה זו. וכ"פ בשו"ת שער שלמה זוראפה (סי' צט).
אך הנה מהר"ש אלפנדארי (שו"ת הסבא קדישא ח"א סי' ו) כתב על זה, תמהתי מראות שאיך לא חשש מורנו הרב להרבות בברכות, ולא כן דרכם של הפוסקים ראשונים ואחרונים לגזור אומר לברך אם לא בראיה ברורה שאין בה מחלוקת, ואף הראשונים דס"ל דברכה שאינה צריכה מדרבנן אע"פ כן חששו לספק ברכות, ואף כשדעתם היתה נוטה לברך, לא סמכו על דעתם, וכתבו שכדי שלא להרבות בברכות יכוין דעתו לפטור הכל בברכה אחת דשב ואל תעשה עדיף, וכ"ש בנ"ד דלא נפיק מפלוגתא, וכ"ש לדברי האחרונים שהפריזו לומר שאפי' בכמה ספיקות אין לברך, וחששו בדין ברכה שאינה צריכה יותר מאיסורי כריתות, ולולא שנתפשט המנהג מזמן הראשונים לברך בכמה דברים, לא היה לנו לברך עליהם משום סב"ל, וא"כ איך החליט הרב להורות לברך בנ"ד על כל כוס מבלי ראיה מספקת. ומלבד מה שמפורש בפו' שאין לברך, הנה גם מדברי הראשונים שהביא הרב חוקי חיים שם מתבאר כן להדיא. וכל מה שרצה לדחות חוזר ונראה שפיר שאין לברך. ולכן הנכון לכוין לפטור בברכתו הראשונה, כל מה שישתה אח"כ. עכ"ד. [וזה כמו שכתב בסמיכה לחיים (סי' ד) בשם החקרי לב, שאין מנהג מועיל להכריע במחלוקת פוסקים, אלא מנהג שידענו שנתפשט מזמן הרבנים הקדמונים שהיה לאל ידם כח להכריע במחלוקת הראשונים, מה שאין כן בדורותינו שנתמעטו הלבבות ואין בנו כח להכריע וכו'. ע"כ. וגם כיום לא ראינו מנהג ברור לברך על כל כוס וכוס, בגלל מח' האחרונים בזה]. וכבר כתבנו שרבים מן האחרונים הסכימו בזה דלא כהמג"א, וכנ"ל.
ועיין בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' מה), שהעלה לגבי חולה שיש בו סכנה האוכל פחות מכשיעור ביהכ"פ, שדי לו בברכה אחת בתחלת האכילה. וכ"כ בפסקי תשובה (סי' רעט), דכיון שאינו עושה מעשה לא הוי הפסק. ובפרט לדידן דתפלה לא הוי הפסק. וציין לשו"ת יוסיף דעת (סי' כג) שהשיב ע"ד מי ששותה מי מעיין לרפואה וצריך לשהות בהילוך בינתיים כחצי שעה בין כוס לכוס בפקודת הרופאים, ופסק שצריך לברך על כל כוס וכוס. וכתב על זה הרב המחבר, דהתם ההילוך מפסיק כיון דמים א"צ ברכה אחרונה במקומם, אבל בנ"ד שיושב במקומו, אלא שהאיסור גורם להפסיק בינתיים ואינו מסיח דעתו, אין צריכים לברך בכל פעם. ובשו"ת ריב"ם שנייטוך הנ"ל כתב, באחד שיושב ללמוד ורוצה לשתות כמה פעמים ממשקה המוצג אצלו, ושותה תמיד מעט פחות משיעור, כשאין הפסק ביניהם ממש כדי אכילת פרס, ובסוף השתיה שותה כשיעור לברך ברכה אחרונה, ודאי דמצטרפין כל השתיות וא"צ ברכה ראשונה על כל שתיה ושתיה, וליכא חששא כלל.מה שעוסקים בינתיים בתורה בעומק העיון - אינו נחשב היסח הדעת
ומה שהעיר בחוקי חיים מצד הפסק, נראה, שאף שבין הכוסות מפסיקים בעסק התורה, אין זה נחשב להפסק, וכדין ההגדה וסיפור יצי"מ שבין כוס ראשון לשני בליל פסח. והרי המתפלל באמצע סעודתו לא חשיב היסח הדעת, וכמו שכתבו התוס' פסחים (קב.) והרא"ש (פ' ערבי פסחים סי' כד). וכן פסקו הטור וש"ע (סי' קעח ס"ו). ודלא כמ"ש המאירי פסחים קב. דתפלה חשיבא היסח הדעת. וכ"כ בספר גושפנקא דמלכא (ברכות פ"ד ה"ז) שלימוד התורה לא הוי הפסק, מאחר שרוב בנין ורוב מנין ס"ל כיו"ב שההגדה וההלל לא הוו הפסק.
ולכן יפה נהגו לברך פעם אחת על כוס הקפה הראשון, ואין מברכים על שאר כוסות הקפה האחרים, דמידע ידעי שעתידים להביא להם עוד אח"כ. ועוד שאין להרבות בברכות, דקי"ל סב"ל. וכן עיקר להלכה, שאין לברך אלא על כוס ראשון בלבד, ויכוין לפטור שאר כוסות אשר יגישו לפניו במשך הלילה. וכ"פ בשו"ת מעט מים (סי' לט), שלא יברך אלא על כוס הראשון. וכ"פ בזכרונות אליהו (עמ' ק) מני. וכ"פ בשו"ת שמחת כהן (או"ח סי' מח) שאין לברך רק על כוס הראשון בלבד, וכן משמע דעת הרב גנת ורדים, אבן העוזר, חוקי חיים, ערך השלחן, זכור ליצחק הררי, נוה שלום, מגן גבורים, שו"ת קרית מלך רב, מהר"ש חיים בספר שמן המשחה, דרך החיים, שו"ת ריב"ם שנייטוך (או"ח סי' יז), מהר"ש אלפנדארי, ועוד.
אלא שטוב לכוין בברכתו שברצונו לפטור כל מה שיביאו לו לאחר מכן. וכן העלה בשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סי' כז), ובשו"ת יחו"דת (ח"ו סי' יא). ומשם בארה.
[וכן כתב בחזו"ע ברכות (עמ' קעג). וסיים: ומ"ש בברכת ה' (ח"ג עמ' תכ), שיש לברך בכל פעם ופעם, הנה הא ודאי דלא צייתינן ליה, כי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל". ומ"ש שם (עמ' תיט), שאין שום קושיא מדברי הרמב"ם על המגן אברהם וכו'. דבריו מרפסן איגרי, ואין מהם נחת רוח כלל, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. וכל האחרונים השיגו ע"ד המגן אברהם מד' הרמב"ם, ולא כתבו לחלק בדבר כלל. ומכיון שהאחרונים חולקים בהלכה על המגן אברהם, בודאי שיש לחוש לדבריהם, דספק ברכות להקל].
וראה עוד בשלחן המערכת ח"א (עמ' תעו) שכתבנו לדחות מ"ש בספר הנ"ל, שאם עבר שיעור עיכול יברך על כל כוס וכוס, אולם זה אינו, דלא אמרו שיעור עיכול אלא גבי ברכה אחרונה, אבל לא לענין ברכה ראשונה, וכל שדעתו לשתות אח"כ עוד, אין לברך שוב ברכה ראשונה גם לאחר שיעור עיכול. ומצינו למעלה מעשרה מגדולי האחרונים שפסקו שלא לברך, ותמוה מהיכן שאב את הבטחון להורות לברך נגד גדולי האחרונים, ולא חשש לסב"ל.
ומ"ש בכה"ח (סי' קסט ס"ק יח. וסי' קפד ס"ק לב) שצריך לברך בכל פעם, כיון שצריך לבשל הקפה מחדש, ואף דקי"ל דאתכא דבעל הבית סמכינן, שאני הכא שאינה מזומנת אצל בעל הבית ומחוסרת בישול, ומ"ש הנוה שלום (סי' ח) דסגי ברכה אחת, יש לומר דמיירי בענין שמרתיחים הכל בבת אחת, ומשאירים הקפה אצל האש להגיש ממנו לת"ח. ע"כ. אינו מוכרח. ומעשים בכל יום שסומכים אתכא דבעל הבית ואין מברכים על הקפה שמגישים לפני האורחים, כשבירכו מתחלה שהכל, אף שהקפה נעשה לבסוף, ואפי' אם הבעל הבית עצמו נמלך להביא לפניהם דבר שלא חשב עליו כלל, אין האורחים חוזרים לברך עליו, מפני שדעתם על כל מה שיביא לפניהם. וכמ"ש במאמר מרדכי (סי' קעט סק"ו). ומה יתן ומה יוסיף בישול הקפה לקרותו מחוסר מעשה רב עד שיצטרך לחזור ולברך. ואף שהחוקי חיים הנ"ל כתב ג"כ סברא זו, אין דבריו מוכרחים כלל. וכן מבואר מד' מהר"ש אלפנדארי הנ"ל, שאפי' מרתיחין הקפה בכל פעם א"צ לחזור ולברך, וכן עיקר.
ועורכי הס' אול"צ (חלק ב עמ' קו) כתבו בשמו, שיש לחלק בין אם הוא מסופק אם ישתה עוד, שאז לכתחילה יכוין בשעת הברכה שלא לפטור בברכתו רק כוס זה בלבד, [ורק אם לא כיון כך, לא יחזור לברך]. לבין אם ודאי דעתו לשתות עוד, שברכה ראשונה פוטרת הכל אפי' לזמן מרובה. אך עיין ביבי"א (ח"ט סי' קח אות פו), דאע"פ שבשער שלמה זוראפה ובפני יצחק כתבו לברך על כל כוס וכוס, מ"מ נראה שאין לזוז בזה מדברי מהרש"א אלפנדארי הנ"ל, דשב ואל תעשה עדיף וסב"ל.וכ"כ בספר קול מנחם אהל ברכה (שלחן ערוך או"ח ח"א עמ' רכט, להאדמו"ר מקאליב), שא"צ לברך על מה שאוכל ושותה בליל שבועות אלא פעם אחת, ואפי' עבר כמה שעות מאז ששתה את התה או הקפה. והביא משו"ת יבי"א (ח"ו סי' כז, ח"ח סי' כב, ח"ט סי' קח אות ב), ושו"ת יחו"ד (ח"ו סי' יא). והוסיף שבספר מעשה איש (ח"ג עמ' קכ) הביא שהגאון החזו"א נשאל מהג"ר יוסף רוזובסקי במגיד שיעור ששותה מים כמה פעמים באמצע השיעור, והורה לו שמברך פעם אחת אם היה דעתו לשתות כל הזמן.
כז. אם יצא מחוץ לפתח בית הכנסת או בית המדרש, אפילו הניח מקצת חברים, ואחר כך חזר, צריך לחזור ולברך, ששינוי מקום נחשב להיסח הדעת. כז)
אם בין כוס לכוס יצא לחוץ מפתח ביהמ"ד, יחזור ויברך על הכוס האחר
כז) הנה מי ששתה תה, ויצא לחוץ מפתח ביהכ"נ או ביהמ"ד, וחזר לאחר מכן, צריך לחזור ולברך על הכוס האחר, ששינוי מקום נחשב להיסח הדעת, וכמבואר בטור וש"ע (סי' קעח). וכ"כ בפשיטות בשו"ת מעט מים (סי' לט). ולדעת מרן הש"ע, אף יציאה מחדר לחדר, ואף יציאה באמצע הסעודה, שינוי מקום הוי שינוי, וכשהוא חוזר צריך לברך שנית. ואמנם לגבי יציאה מחדר לחדר, וכן לגבי יציאה באמצע הסעודה לא קי"ל כמרן, משום סב"ל, והוא מחומר איסור ברכה לבטלה שנזדעזע העולם כולו ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, מה שלא נאמר בשאר האיסורים. [ובפרט בזמן הזה שרגילות לצאת מחדר לחדר באמצע אכילתו], אך לגבי שתייה או אכילת פירות שאין בזה קביעות, בזה נקטינן לדינא דאם יצא חוץ לבית, כשהוא חוזר צריך לברך שוב על השתיה או על הפירות.
[ובענין יציאה לחצר בית הכנסת, או לחדר המדרגות שבבנין משותף, הנה מכיון שנחלקו האחרונים בגדר החילוק בין מחדר לחדר למבית לבית, די"א שהחילוק הוא מצד "המבנה", וי"א שהוא מצד "הרשות והבעלות", לכאורה לדידן בני עדות המזרח יש לחזור ולברך בשניהם, לפי שיש בזה ספק ספיקא בצירוף דעת מרן הש"ע לברך. שהרי בכל אחד מהמקרים הללו אני אומר, שמא כדעת מרן הש"ע שאפי' מחדר לחדר צריך לברך, ואת"ל שדוקא מבית לבית, שמא יציאה לחצר הוי מבית לבית שהוא חוץ למבנה, וכן שמא יציאה לחדר מדרגות הוי מבית לבית שהוא יציאה לרשות אחרת. (ואפשר שבזה יש ליישב מה שסתם בזה ביחו"ד ח"ו סי' יא, ובחזו"ע ברכות עמ' קעג, שאם יצא מפתח בית הכנסת או ביהמ"ד חוזר לברך, ולא פירש להיכן יצא.)]
והן אמת שיש להעיר על זה ממה שפסק הרמ"א בהגה (סי' קעח ס"ב), שאם הניח מקצת חברים, אפי' בדברים שאינם צריכים ברכה אחרונה במקומם, אין שינוי מקום נחשב להפסק והיסח הדעת, וא"צ לחזור ולברך. אולם דעת מרן הב"י שם שבדברים שאינם צריכים ברכה במקומם אפי' אם הניח מקצת חברים לא מהני, וכששינה מקומו צריך לחזור ולברך וכ"ד הב"ח והט"ז שם. ואע"פ שהא"ר כתב לחזק דברי הרמ"א. וע"ע בש"ע הגר"ז, ובמשנ"ב, ובכה"ח (ס"ק טז), מ"מ בנ"ד הוי ס"ס לברך, ומה גם שקבלנו הוראות מרן, ובהצטרף מ"ש החוקי חיים והפני יצחק שקיים מנהג לברך על כל כוס וכוס, יש לסמוך על זה לחזור ולברך כל שיצא לחוץ וחזר, כיון שאין כאן קביעות לשתיה, אלא דרך עראי שיוכל להמשיך בלימודו, וכמ"ש בשו"ת מעט מים הנ"ל. וכמבואר דין זה בחזו"ע ברכות (עמ' קעז).
והיינו שמטעם זה אין לומר כאן סב"ל נגד מרן. ובאול"צ שם כתב טעם אחר. ע"ש. וממה שהוצרך לצרף דברי הרב חוקי חיים, יתכן דלאו בכל דוכתא מהני ס"ס בברכות כשדעת מרן לברך, אלא דוקא באופן שיש צירוף נוסף, או שכן דעת רוה"פ, או שיש שהעידו שכן המנהג, וגם הדבר מוכרע כן מסברא, וכל כיו"ב.
וע' בחוקי חיים ובפני יצחק הנז' שלא הזכירו מנהג בזה בהניח שם מקצת חברים, אלא כתבו שהמנהג לברך על כל כוס וכוס גם כשלא יצא לבחוץ, אלא שיש חולקים וטוענים שאין מנהג בזה, ובזה יש לצרף את דעתם שכן המנהג כשיצא לחוץ, והוה ליה ס"ס, ואין לחוש לסב"ל מג' טעמים: מכיון שקבלנו הוראות מרן, ועוד שיש ס"ס, ועוד שיש אומרים שכן המנהג, ובכל טעם לבדו לא סגי, אלא בהצטרף כולהו. ונפ"מ אם יצא לחוץ באמצע הכוס וחזר, דנראה שלא יברך על מה שממשיך ושותה את אותו הכוס, כי לדעת הרמ"א מהני חברים בכהאי גוונא, וסב"ל נגד מרן, ולא שייך כאן הס"ס והמנהג, כי זה מדובר דוקא לענין ששותה כוס חדשה לאחר שיעור עיכול, שבזה דעת המג"א שצריך לברך ולפי החוקי חיים והפני יצחק כן המנהג. ודו"ק.
וכל זה לגבי תה וקפה, ששותים מהם קימעה קימעה ואין להם ברכה אחרונה, אך יש להסתפק אם מביאים לפניהם מידי פעם בפעם פירות ומגדנות, ואוכלים כשיעור ברכה אחרונה, אם עדיף לברך בכל פעם ברכה אחרונה, ושוב יברכו ברכה ראשונה על פירות ומגדנות שיוגשו לאחר מכן, שבביאה"ל (סי' קצ ס"ב) כתב, שהגם שהרבה אחרונים חולקים על המג"א והסכימו לדברי האבן העוזר, שכל שדעתו לחזור לאכול ולשתות אפי' שהה בינתים שיעור עיכול א"צ לחזור ולברך, מ"מ לבי מגמגם בזה, שמ"מ מי יאמר שרשאי לעשות כן לכתחלה, שהרי עכ"פ מפסיד ברכה אחרונה של אכילה ושתיה זו, כיון ששהה לאחריה שיעור עיכול, ומה שיברך ברכה אחרונה לבסוף לא יועיל כלל לגבי אכילה ושתיה זו כיון שכבר נתעכל המזון, והוא כמי שאינו. וסמך על זה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' קב) שאף שבנוגע לברכה ראשונה, כל שהיה דעתו על כך, א"צ לחזור ולברך ברכה ראשונה, כיון שלא היה שינוי מקום, ואפי' אם היה שיעור עיכול בינתים, אבל יש לדון שלא לנהוג כן לכתחלה בשביל שלא להפסיד ברכה אחרונה. ע"כ. ולמנהגינו שאין מברכים כלל ברכה אחרונה על הקפה, אין שום בעיה בהלכה, אלא בפירות ומגדנות וכנ"ל. ועי' להלן בדין זה. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי (קמא או"ח סי' סז). ובמשנה ברורה (סי' קפד ס"ק יז).
ולכן העיקר לדינא שאין לברך ברכה ראשונה אלא על כוס ראשון. וכ"פ בשו"ת מעט מים (סי' לט), ושכ"פ בזכור לאברהם (ח"ג). והרב המגיה הוסיף שאף שהרב חוקי חיים פסק לברך על כל כוס וכוס, סברא זו נדחה קראו לה עפ"ד האחד שהובאו שם. כנ"ל. ע"ש. וטוב שיכוין דעתו לפטור בברכתו הראשונה כל מה שיביאו לפניו לאחר מכן. וכמבואר כ"ז בשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סי' כז. ובח"ט או"ח סי' קח אות פו). ובשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' יא). ובחזו"ע (ברכות עמ' קעג והלאה). ובילקו"י (ברכות סי' קעח סעי' יא וסעי' יג, ובמילואים עמ' תשיד שנת תשנ"א עם תוספת נופך שנת תשס"ד) ובילקו"י שבת (כרך א ח"ד עמ' תקצ) ובספר שלחן המערכת ח"א (עמ' תעו), ובהסכמת מרן אאמו"ר לספר ברית כהונה (ח"ג).כח. אם בירך "על המחיה" על העוגה או "נפשות" על פרי, רק מפני שחושש שיעבור זמן העיכול, אך היה בדעתו בסתמא לאכול עוד אם יביאו לפניו שוב מהעוגות או מהפירות, אינו חוזר לברך עליהם ברכה ראשונה. שכל מה שבירך נפשות הוא מחשש שיעבור זמן עיכול. ואין זה היסח דעת. והוא הדין אם שתה את כוס התה כשהוא צונן, ובירך ברכת בורא נפשות רבות. אולם השותה מים או שאר משקאות קלים, ובדעתו היה לשתות קפה, ושכח ובירך נפשות אחר המים קודם ששתה הקפה, צריך לחזור ולברך על הקפה, הואיל ובירך בורא נפשות על המים בכוונה תחלה ושכח מהקפה שלפניו, וחשיב סילוק והיסח הדעת. כח)
כששוהה יותר מכדי שיעור עיכול, אם נתבטלה ברכה אחרונה על מה שאכל
כח) הנה ביבי"א הנ"ל הרגיש בסברת הביאה"ל (ר"ס קצ), שאם עבר שיעור עיכול הפסיד ברכה אחרונה [ונהי דאם שהה הרבה לא נתבטלה ברכה הראשונה כיון שלא הסיח דעתו, מכל מקום מי יאמר שרשאי לעשות כן לכתחלה, והרי על כל פנים מפסיד ברכה אחרונה של אכילה ושתיה זו, ומה שיברך לבסוף לאחר אכילה ושתיה שניה לא מהני כלל לזה כיון שכבר נתעכל. ע"ש]. ולא כתב יישוב לזה, רק כתב שבכוס קפה לדידן אין חשש מצד ברכה אחרונה. ויש לדון בזה איך הדין לגבי שתיה שיש עליה ברכת נפשות, וכן לגבי אכילת פירות, וכ"ש שבעת המינים שיש אומרים שברכה אחרונה שלהם היא מדאורייתא.
ובשו"ת יחו"ד החדש ח"ז (סי' קסח), הביא מס' זכור ליצחק הררי, שחילק בין אם זכר את הקפה בשעה שבירך בטעות, דלא הוי סילוק ולא יברך שהכל, לבין שכח מן הקפה לגמרי, דהוי סילוק וחוזר ומברך.
והביא שם משו"ת שדה הארץ (ח"ג או"ח סי' יד) שהשותה מים ונתכוין לפטור את הקפה מברכת שהכל, ושכח ובירך בורא נפשות רבות אחר המים קודם שישתה הקפה, פשוט שיחזור לברך שהכל על הקפה, דאף שנתכוין בפירוש בברכת שהכל לפטור את הקפה, מ"מ המעשה שעשה בפועל בברכתו בורא נפשות רבות על המים, מוציאה מידי מחשבתו הראשונה.
וכ"פ בשו"ת קרית מלך רב (ח"א סי' ט), שהדבר ברור בכיו"ב שברכת נפשות הוי סילוק והיסח הדעת, וצריך לחזור ולברך שהכל על הקפה. [וה"ד בהגהות רבי עקיבא איגר סימן קצ]. וכ"פ בשו"ת שער שלמה (זוראפה סי' קנה).
ואפשר שאם יודע בבירור שישתה עוד כפי הרגלו, וכל מה שבירך נפשות הוא רק כדי שלא יעבור שיעור עיכול, אין ברכת נפשות נחשבת כהיסח דעת לגבי שתיית הקפה. וע' במג"א (סי' קצ סק"ג) שכתב בשם הטור, שהשותה כוס של ברהמ"ז ודעתו לשתות עוד, לא יברך ברכה מעין שלש אלא לבסוף, וסיים, שאם טעה ובירך אחריו מיד, א"צ לברך בתחלה כיון שהיה בדעתו לשתות עוד. ע"כ. והא"ר מצדד בזה אם לחזור ולברך ע"מ שישתה אח"כ.ואף שהמאמר מרדכי (שם סק"ה) חולק על המג"א, והוכיח היפך דבריו, שצריך לחזור ולברך ע"מ שישתה לאחר מכן, שכיון שבירך ברכה אחרונה הוה ליה סילוק והיסח הדעת. וכ"כ בבגדי ישע שם.
גם בנהר שלום שם (סק"א) תמה על המג"א ממ"ש הרשב"א שאם בירך בורא נפשות רבות אחר טיבול ראשון, צריך לחזור ולברך בורא פרי האדמה על המרור.
אולם בשו"ת זכור ליצחק הררי הנ"ל (סי' נב) העיר על השדה הארץ הנ"ל מדברי המג"א והא"ר, דלאו מילתא פסיקתא היא.
וכן העלה הרב קרית מלך רב גופיה שם (בח"א סי' ט), שאם טעה ובירך ברכה אחרונה על פירות שאכל אבל דעתו היתה לאכול עוד אח"כ, כמו שהיתה דעתו בשעת ברכה ראשונה, אז א"צ לחזור ולברך ברכה ראשונה על הפירות, כיון שלא הסיח דעתו כלל ממה שחשב בתחלה.
וכ"כ בעיקרי הד"ט (או"ח סי' י אות כז), שאין לחזור ולברך. ובבית מנוחה (דף קו.) הביא להלכה דברי המג"א הנ"ל, וכן פסקו הגר"ז (שם ס"ז), ובח"א (כלל לא סי' כז). וסב"ל. [ילקו"י בשם מרן אאמו"ר].
גם בספר מאורי אור (חלק בן נון דף קמח:) כתב, שהאוכל פירות כשיעור, ואינו רוצה לאכול כל הפירות שלפניו בפעם אחת, ודעתו שבעוד חצי שעה יחזור לאכול מהם, אלא שירא פן ישכח מלאכול עוד וישכח ג"כ לברך ברכה אחרונה, נראה שיברך ברכה אחרונה על אכילתו עתה, ואח"כ א"צ לברך לפניו על הפירות שיאכל, כיון שהיה דעתו לאכול עוד מהם, ורק אם יאכל עוד כשיעור, יברך ברכה אחרונה. ע"כ.
וכן לגבי פירות, אפי' יברך ברכה אחרונה על מה שהובא בתחלה מחשש פן ישהה שיעור עיכול בינתים, כשיביאו עוד לפניו פירות אח"כ לא יחזור לברך ברכה ראשונה. וכן אם שתה שתיה קלה שיעור רביעית, וחושש שמא עד שיחזור וישתה ישהה זמן עיכול ואז יפסיד ברכה אחרונה, ולכן מברך ברכה אחרונה, כשירצה לשתות אח"כ א"צ לחזור ולברך, וכ"פ מרן אאמו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' יא).
ואף שלכאורה נראה שלדעת הרא"ש (ברכות פ"ו סי' כו, הובא בבית יוסף סי' קעד סעי' ה) וכן להרשב"א בתשו' (ח"א סי' רמא, הובאה בבית יוסף חלק או"ח סי' תעג סעי' ו), ברכה אחרונה הוי סילוק גמור ואע"פ שדעתו לחזור ולשתות צריך לחזור ולברך.
וכמה מאחרונים זמנינו ציינו לדבריהם, והוכיחו שבכל אופן כשבירך ברכה אחרונה (בורא נפשות רבות או מעין שלוש) צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, אף שהיה בדעתו להמשיך לאכול. (ורק אם טעה ובירך ללא כוונה ברכה אחרונה אין צריך לחזור).
אכן נראה שיש חילוק אם מברך ברכה אחרונה בכוונת מכווין לסיים את אכילתו כעת, אע"פ שדעתו לאכול אחר זמן מאותו המין, שאז צריך לחזור ולברך, לבין היכא שמברך רק כדי שלא יעבור שיעור עיכול.
וכן מוכח מדברי מרן אאמו"ר דאע"פ שפסק ביחו"ד שאם בירך ברכה אחרונה כדי שלא יעבור זמן עיכול, כשחוזר לאכול או לשתות לא יחזור ויברך ברכה ראשונה. מ"מ הנה במפתחות של שו"ת יבי"א תוכן העניינים ח"ו (או"ח סי' כז) כתב בזה"ל: תלמידי חכמים העומדים בבית ה' בלילות ועוסקים בתורה, והשמש מגיש להם תה או קפה כמה פעמים, העלה שאינם צריכים לברך שהנ"ב אלא על כוס הראשון בלבד, אף ששוהים שעה או שעתיים בין כוס אחד לשני, ואפי' התה או הקפה לא היו מוכנים כלל בשעה שבירך על הכוס הראשון. ואין להשגיח במי שכתב שיש מנהג לברך על כל כוס וכוס. שאין זה נכון להלכה. ובפרט שכלל גדול בידינו סב"ל. ורק אם הוצרך לצאת מחוץ לביהכ"נ לשעה קלה, וחזר, צריך לחזור ולברך על הכוס שיביאו לפניו. וכן אם שתה כוס התה כשהוא צונן, ובירך בורא נפשות רבות, צריך לברך על הכוס האחר. ע"כ.
אלא דכאן סתם ולא פירש אם ברכת נפשות שבירך היתה בכוונה רק כדי שלא יעבור שיעור עיכול, או כל שבירך בסתם נפשות, הוי היסח הדעת וצריך לברך אחר כך שוב על השתיה.
וצריך לומר דביביע אומר מיירי שבירך ברכה אחרונה בכוונת מכוון על דעת לסיים שתייתו כעת, [ואע"פ שדעתו שייתכן שבהמשך הלילה ישתה עוד], משא"כ כשמברך רק כדי שלא יעבור שיעור עיכול, ויודע שישתה עוד, אז אין צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה כשחוזר לשתות.
אלא שיש לעיין, שהרי לשון השאלה על כל פרטיה ביבי"א ובמפתחות, לכאורה ממש כלשון השאלה והמסקנה ביחו"ד ח"ו סי' יא, וכלשון ההלכה בחזו"ע ברכות עמ' קעג, על כל פרטיהן, ואעפ"כ במפתחות כאן כתב שאם בירך נפשות על התה יחזור לברך שהכל, ואילו ביחו"ד וחזו"ע כתב להדיא על אותו מקרה בדיוק שיברכו ברכה אחרונה ואח"כ לא יברכו ברכה ראשונה.
וכנראה שבמפתחות הוי משנה ראשונה, ושם העלה כמשמעות הביאור הלכה. אבל אח"כ ראה בספר מאורי אור שדיבר להדיא בנידון החשש של הביאור הלכה, וכתב בפשיטות שיברך ברכה אחרונה ולא יברך שוב בראשונה, ולכן העלה כדבריו אח"כ ביחו"ד ובחזו"ע ברכות, שאחר שבירך נפשות כדי שלא יעבור זמן עיכול, לא יברך מחדש, שסב"ל.
ובשו"ת חזו"ע (סי' יח) כתב בדין שכח ובירך נפשות על המים שלא יחזור לברך על הקפה, והעלה דסב"ל.
וכ"ז כשבירך נפשות כדי שלא יעבור זמן עיכול, אבל בדעתו היה בפירוש לשתות עוד, אבל השותה מים או שאר משקאות קלים, ובדעתו היה לשתות קפה, אך שכח ובירך נפשות אחר המים, ולא חשב שמברך נפשות רק כדי שלא יעבור זמן עיכול, אלא בירך נפשות בסתם, הוי היסח הדעת, וצריך לחזור ולברך על הקפה. דהואיל ובירך בורא נפשות רבות על המים בכוונה תחלה, חשיב סילוק והיסח הדעת. ואינו דומה למי שבירך ברכה אחרונה מחשש שיעבור זמן עיכול.
ואמנם פועלים העובדים בחוץ, וצריכים לשתות מידי פעם מים וכדו', מאחר ואינם נמצאים כל הזמן במקום אחד, נכון שיברכו ברכת נפשות אחר שתיית המים, ויסיחו דעתם בכוונה משתיה נוספת, וכששותים לאחר מכן, יברכו שהכל על כל שתיה ושתיה. אם לא ששותים כמה כוסות בזה אחר זה. והובא בילקו"י (סי' קעח, סעיפים יא, יב, יג).
וה"ה במי שבירך "על המחיה" על העוגה, מפני שחשש שיעבור זמן העיכול, או אם אכל פירות כשיעור ובירך בורא נפשות מהחשש שיעבור זמן עיכול, אבל היה בדעתו בפירוש לאכול עוד אם יביאו לפניו שוב מהעוגות או מהפירות, אינו חוזר לברך עליהם ברכה ראשונה, וכמ"ש המג"א. מאחר וכל כוונת ברכתו האחרונה היא רק כדי שלא יעבור זמן עיכול, ואין כאן היסח דעת לגמרי מאכילת הפירות והמגדנות. וראה מ"ש בזה מרן אאמו"ר בהסכמתו לס' ברית כהונה למוהרמ"ך (ח"ג, והערות אלו הודפסו בברית כהונה ח"ג בהוצאה ישנה, ובמהדורה חדשה הושמט, ולכן בשו"ת יבי"א ח"ט (או"ח סי' צב) בהערות על ספר "ברית כהונה" להגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל הושמטו הערות אלו, ובע"ה יודפס בשו"ת יחו"ד החדש ח"ז סי' קסח), ובשו"ת חזו"ע (ח"א מהדו"ב סי' יח).
ויש שהביאו שמנהגו של מרן אאמו"ר זיע"א כשהיה לומד בביתו במשך כמה שעות, והיו מגישים בפניו כוס תה חם, וכמובן לא בירך נפשות, ואחר איזה שעות שלא קם מכסאו, הביאו לו שוב כוס תה, ובירך מחדש שהכל. וכנראה בשעה שסיים לשתות לא חשב בדעתו שישתה עוד, ונחשב כמי שנתייאש מלשתות עוד, והוי סילוק גמור והיסח הדעת "באמת" מן השתיה, והוא יותר משינוי מקום שאינו אלא "נידון כמו" היסח הדעת. ולכן כשמרגיש שוב צורך לשתות לאחר כמה שעות, הוי צורך חדש וצריך ברכה חדשה, אחר שגמר בלבו מלשתות עוד, ועדיף מברכת נפשות. ולשון הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"ז), "גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות, "אף על פי שלא שינה מקומו" חוזר ומברך. ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות, אפי' פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית. ע"כ.
אולם השותה מים או שאר משקאות קלים, ובדעתו היה לשתות קפה, ושכח מהקפה ובירך נפשות אחר המים, צריך לחזור ולברך על הקפה, הואיל ובירך בורא נפשות על המים בכוונה תחלה, וחשיב סילוק והיסח הדעת. [ול"ד למי שבירך ברכה אחרונה מחשש שיעבור זמן עיכול, דהכא שאני שבירך בכוונה תחלה וסילק דעתו]. וראה עוד בכ"ז בשו"ת בארו של אברהם (ח"א חלק או"ח סי' ה) שהאריך בזה והעלה כמ"ש, וכתב ליישב כדברינו את דברי הרשב"א הנ"ל.
כט. מי שגמר בדעתו בדעה גמורה שלא לאכול או לשתות יותר, ויודע שבדרך כלל אינו נמשך לאכול עוד, וקרה שרצונו לחזור ולאכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. אבל אם אין גמירות דעת גמורה, שלפעמים חושב לסיים באכילה זו ואחר כך חוזר בו מדעתו, אינו צריך לחזור ולברך בשנית. כט)
גמר בלבו שלא לאכול עוד ונמלך, האם בזמנינו אינו נחשב היסח הדעת
כט) על פי המבואר בהערה הנ"ל. והנה אם גמר בלבו להדיא שלא לאכול עוד, הנה פשוט שצריך לחזור ולברך, כמ"ש הרמב"ם (ברכות ד, ז), וע"ע בש"ע (סי' קעט סע"א), ובמשנ"ב (סי' רו סק"כ). ולכן אם בתחילת אכילתו החליט בדעתו שאינו רוצה לאכול או לשתות אלא מה שבידו, ואחר גמר אכילתו שינה דעתו ורוצה לאכול מעבר למה שהחליט בתחילת אכילתו, חייב לברך על אכילתו עוד. אמנם בספר וזאת הברכה (פ"כ אות ו) כתב בשם הגרי"ש אלישיב שבימינו שנחלש צלילות הדעת מחמת טרדות הגוף והנפש וכדו', ודרך בנ"א שמחליטים ונמלכים ומשנים הדעת תדיר, לכן אין לנו גמירות דעת מוחלטת שיחשב להיסח הדעת, ואף אם החליט לא לאכול אלא כמות מסויימת, או נראה לו שגמר אכילתו או שתייתו והסיח דעת מלאכול ולשתות עוד, מ"מ כל שלא אמר 'בואו ונברך' או לא עשה מעשה המוכיח שהחלטתו ברורה ומוחלטת, לא יברך שוב כשמשנה דעתו ומחליט להמשיך סעודתו. וע"ע בפסקי תשובות (סי' קעט אות ז). ולפ"ז הכל תלוי בגמירות דעת והרגלו באכילתו, שאם יודע שגמירות דעתו היא גמורה, ובדרך כלל אינו נמשך לאכול עוד, וקרה שרצונו לחזור ולאכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, אבל אם אין גמירות דעתו גמורה, שלפעמים חושב לסיים באכילה זו, ואח"כ חוזר בו מדעתו, א"צ לחזור ולברך, (על כל פנים כשלא בירך ברכה אחרונה).
ל. אם אכל ושתה בסעודה, ובירך ברכת המזון, נחשב כסילוק גמור, וצריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, על השתיה ששותה אחר הסעודה, ואפילו אם התחיל לשתות מהתה או הקפה בסעודה, ובירך ברכת המזון, וממשיך בשתייתו, צריך לברת ברכה ראשונה. ל)ל) על פי המבואר בהערות הנ"ל.
לא. מי שלומד בישיבה או בכולל או יושב במשרדו וכל כיוצא בזה, והרגילות שלו היא לשתות תה או קפה מידי פעם, (אף על פי שלא כיון להדיא לפטור) מברך רק פעם אחת ברכה ראשונה, ואין צריך לברך עוד, ולא יעשה תנאי בברכתו הראשונה שמכוין לפטור רק אותו כוס ששותה כעת, כיון דדבר זה לא נפיק מדי פלוגתא. ורק אם יצא לחוץ יחזור ויברך. לא)
אם אפשר לעשות "תנאי" שהברכה הראשונה תחול רק על כוס זה
לא) הנה יש שכתבו עצה, שיעשה "תנאי" שהברכה הראשונה תחול רק על כוס זה, בכדי להסתלק מן הספק, ואז יברך על כל כוס וכוס ברכה ראשונה. וכ"כ באול"צ (חלק ב פי"ב שאלה יז), שבמקום שאחרים מגישים לו, או שהוא מגיש לעצמו אלא שאינו יודע אם ירצה לשתות עוד, לכתחילה יכוין בשעת הברכה שאין בדעתו לפטור בברכה זו אלא כוס זה בלבד, או אם שתה כשיעור ברכה אחרונה יברך ברכה אחרונה לאחר ששתה, ואז יברך על כל כוס וכוס, ויצא מידי כל ספק. ובמקום שודאי דעתו לשתות מה שיביאו לו, יכוין בתחילה על כל מה שיביאו לו, וכן אם הוא מגיש לעצמו ובדעתו לשתות עוד, מברך לכתחילה רק על כוס ראשון, ופוטר בזה כל מה שישתה אח"כ, ואפי' לזמן מרובה, ובלבד שלא שינה מקומו. וביאר בהערה, שאין לחוש כשמכוין לפטור בהדיא רק כוס ראשון משום גורם ברכה שאינה צריכה, שכל שעושה כן לצאת מידי ספק אין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה. וכמו שמוכח מדברי הש"ע (בסי' קעד ס"ד), שכתב בסתם שהמבדיל על השולחן פוטר היין שבתוך המזון, והוסיף שיש אומרים שאין ברכת יין הבדלה פוטרת אא"כ נטל ידיו קודם הבדלה, וכתב שם מרן, הלכך המבדיל קודם נטילה, יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה, ובדיעבד שלא כיון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה, דספק ברכות דרבנן להקל. הרי שאע"פ שפסק מרן בסתם שפוטר, מ"מ כתב לכוין בהדיא שלא לפטור, ואז יוכל לברך על היין שבתוך המזון, אע"פ שזה ספק גורם ברכה שאינה צריכה, ובע"כ שכל שעושה כן כדי לצאת מידי ספק, אין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה, שהרי צריכה היא כדי לצאת מידי ספק. וה"ה בנ"ד. עכת"ד. [וכן כתב בספר הליכות מועד (עמ' תנה והלאה) שלכתחלה צריך לעשות תנאי שברכה ראשונה שלו תהיה רק עד שיברך ברכה אחרונה. ואז שוב יברך ברכה ראשונה. ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן משום ספק].
אך בשו"ת יבי"א ח"ט (או"ח סי' קח אות פו) בהשגתו ע"ד האול"צ שם, הזכיר בתו"ד מ"ש מהרש"א אלפנדארי, שאין להרבות בברכות וכו', ושעל פי זה העלה ביבי"א (ח"ו או"ח סי' כז) שאין לברך אלא על כוס ראשון, ושיש לכוין שהוא פוטר בברכתו כל מה שישתה אח"כ. ואף שיש חולקים, שב ואל תעשה עדיף. ע"ש. אך לא פירש דבריו כל כך.
והן אמת שכן דעת מרן אאמו"ר סמך על סברא זו, שבמקום מח' הפוסקים יכול לעשות תנאי שלא לפטור רק חלק מסויים, בכדי שיוכל לברך שוב.
א. ראה בשו"ת יבי"א ח"ג (או"ח סי' כז אות י) לגבי ברכות התורה לקטן בלילה שנכנס לגיל מצוות, שלכאורה יש עצה שביום הקודם יכוין בעת ברכת התורה שאינו רוצה לפטור רק מה שילמוד עד הערב.
ב. וכן שם בח"ד (או"ח סי' יט אות ה) לגבי שהחיינו לפטור ב' מיני פרי חדש, שעל צד היותר טוב יכוין להדיא שלא לפטור הפרי השני בברכת שהחיינו שעל הראשון. וכמ"ש כיו"ב הדבר שמואל (ס"ס רסד).
ג. ושם בח"ה (או"ח סי' ו אות י) אודות ברכת התורה לניעור כל הלילה, דלפי מנהג בני אשכנז, טוב שיכוונו בברכת התורה של היום הקודם שאינם פוטרים עצמם אלא עד למחר עם עמוד השחר.
ד. ושם (או"ח סי' יז אות ד) לגבי ברכה ראשונה באוכל תאנים ענבים אבטיחים וקשואין אחר הגבינה באמצע הסעודה, למתק הפה מן הגבינה, שנח' בזה האחרונים, וכתב, ונ"ל שהעיקר שאפשר לכוין בברכת המוציא שלא לפטור הפירות הללו, ויאכלם תחלה בלא פת בברכה.
ה. ושם בח"ח (סי' כו אות ד) לגבי האוכל בננה ותפוח, שיש ספק בברכת הבננה, שיכוין בפירוש בברכתו הראשונה שלא לפטור הפרי המסופק, שכל שנתכוון בפירוש שלא לצאת בברכתו על דבר שיש בו ספק ופלוגתא דרבוותא, שפיר דמי, ולא חשיב כגורם ברכה שאינה צריכה, שיש צורך בדבר להנצל ממחלוקת. (וכן מבואר בפרי מגדים סי' ריא מש"ז סק"ב).
ו. ובחזו"ע (סוכות עמ' קמ) לגבי הסועד סעודה שלישית בסוכה סמוך לשקיעה, ויוצא לתפלת ערבית בביהכ"נ, וחוזר מיד לסוכתו ומבדיל וסועד סעודה רביעית (בפת יותר מכביצה), שיש לו לכוין בברכת לישב בסוכה שעל סעודה ג', לפטור בברכתו רק עד סוף סעודה שלישית, ואז יוכל לברך "לישב בסוכה" בהבדלה, ומיד ישב לסעוד סעודה רביעית. (שו"ת מנחת יצחק חלק ט סי' קסג).
וצריך לומר שאין סברא זו מוסכמת, שאף שבערך השלחן הוכיח מהש"ע שם (סי' קעד ס"ד), שמכאן ראיה דבכל כהאי גוונא יכוין שלא לצאת בברכתו יותר מחיובו בעת ההיא, ושאין לחוש בזה משום ברכה שאינה צריכה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת רב פעלים (חלק ב או"ח סי' ה)]. מ"מ דעת הרב שמלה חדשה (חלק יו"ד סי' יט), לא סבירא ליה הכי. וגם התב"ש (שם ס"ק יז) הרגיש מד' מרן הש"ע הנ"ל, וכתב לחלק דשאני התם שאין הכוסות מענין אחד, שזה בא למצוה וזה לשתיה (ב"י שם), ולהכי אפי' למאן דאמר שאינו הפסק, מ"מ כשמכוין להפסיקו מודה דחשיב הפסק.
גם בספר טהרת המים (שיורי טהרה מע' ב אות ל, לא) כתב, שגם במקום שיש פלוגתא דרבוותא שיש אומרים שהדבר השני נפטר בברכת הראשון, לדעתם אם מכוין בראשון שלא לפטור את השני כדי שלא יכנס בסלע המחלוקת לאו שפיר עביד, שנכנס ע"י זה באיסור גורם ברכה שאינה צריכה, שלכמה פוסקים עובר על לאו. וכ"כ בספרו שו"ת מעט מים (ס"ס לט). ע"ש. וע"ע בשו"ת שם אריה (חלק או"ח סי' טו), ובשו"ת קרן לדוד (סי' נט), ובספר פתח הדביר (סי' קעז סק"א), וברכת יוסף ידיד (עמ' קטו), מה שכתבו בזה.
לפ"ז בנ"ד לא מהניא עצה זו. [ויש להוסיף, שמרן גופיה בסימן רצט (סעי' ז) השמיט עצה זו שהביא בסימן קעד, לעשות תנאי. וע"ש בט"ז שהעיקר בדעת מרן כשיטת הסתם. וכן התוספת שבת (שם ס"ק יד) נקט דהעיקר כדעת השלחן ערוך במשנתו האחרונה שהשמיט תנאי זה, ועיין עוד בביאורים לתוס' שבת (ס"ק כד)].
נמצא שדין זה שבמקום ספק יכול לעשות תנאי, אינו מוסכם, ולכן אין לסמוך עליו בכל דוכתא.
ויש לחלק בין מקום שיש שינוי במציאות לשאר מקומות. והנה מרן אאמו"ר ציין בזה לשו"ת בית שערים (ח"א או"ח סי' לב). והנה ז"ל הבית שערים: אשר שאל בדברי המג"א, שבסימן תצ"ד כתב לענין ברכת התורה אם הוא ניעור כל הלילה דצריך לברך דמתחילה לא הי' דעתו לפטור רק ליום ולילה, ונראה דסבירא ליה כהב"ח (ס"ס תרמג) דכשחוזר ואוכל, חוזר ומברך. והיינו טעמא דכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהי' הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל, שאז יחזור ויברך. ומאידך בסימן תרל"ט (סקי"ז) תמה ע"ד הב"ח הנ"ל, דאטו מי שיש לו ציצית ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות, יחזור ויברך בחצות. ועיין במהר"ם שיק (או"ח סי' א), שמע בני, כי לא קשיא מידי, דהב"ח שם כתב דאף אם לא יצא מן הסוכה כלל כל היום, אפ"ה כשחוזר וסועד חוזר ומברך. וכן המג"א מיירי שהוא לבוש בציצית ולא הפסיק כלל מעשיית המצוה, לכן כתב המג"א דלא מהני דעתו שלא יפטר בברכה אלא עד חצות, או עד שעת אכילה, דדעת שוטים הוא זה שרוצה לברך ברכה לבטלה, כיון שלא הפסיק בעשיית המצוה ומצוה אחת נמשכת הוא זה, ואיך יברך שני פעמים. אבל בברכת התורה, הלא באמת מפסיק מלימודו בעסקיו ואכילה ושתיה והליכה לביה"כ ותפלה וכדומה והיה ראוי לברך בכל פעם כשחוזר ללימודו רק כיון דכל שעה מחוייב ללמוד אינו מייאש דעתו ולכן א"צ לחזור ולברך (תוס' ורא"ש ור"י ברכות יא), וא"כ הא דא"צ לחזור ולברך הוא רק משום דהי' דעתו לפטור הכל, ושפיר כתב המג"א דאם לא הי' דעתו לפטור רק ליום ולילה, שוב צריך לברך, דהא באמת היה הפסק בעשיית מצות לימוד התורה, ואינו פטור רק משום דדעתו לפטור, אבל כיון דאין דעתו לפטור יותר שוב חייב מדינא לחזור ולברך משום הפסק וא"ש. עכ"ל הבית שערים.
ולכן כשאדם נמצא באותו מצב, כמו בנ"ד ששותה מים בביתו או בביהמ"ד ולא יוצא מחוץ לביתו, על זה לא סמכינן לעשות התנאי להסתלק מן הספק, כיון שהרב תבואות שור (סי' יט) ועוד אחרונים נקטי דאין למדים מדברי מרן הש"ע לכל מקום, אלא רק בדין הבדלה, ששם זה כוס הבדלה וכוס של סעודה. וכן דברי הרב פעלים (או"ח חלק ב סי' ה) שמציינו מרן אאמו"ר תמיד בנדון זה, מיירי שם במי שיוצא מביתו עם תפילין, שיש שינוי במציאות.
והנה עצה זו שכתב באול"צ, כבר קדמו בספר ברית כהונה (ח"ג מע' ה אות ב) שדן לגבי ליל שבועות והושענא רבה, אם צריך לברך בכל פעם, וכתב שכדי לצאת ידי חשש ספק ברכות, יכוין בכל פעם שמברך שאינו מתכוון לפטור אלא כוס זה. ע"כ. ומרן אאמו"ר בהקדמתו לספר ברית כהונה ח"ג השיב עמ"ש שיתנה לפטור בברכתו רק את אותו כוס ששותה. שהרי דין דמרן הש"ע סימן קעד, לא נפיק מידי פלוגתא, וציין לדברי ערך השלחן והתבואות שור והרב פעלים והבית שערים, ובמסקנתו העלה שאין לעשות כן אלא כדברי המהרש"א אלפאנדרי שיכוין בכוס הראשונה ויפטור את השאר. ומאי דשתיק מלפרש שמלתו בהערות על האול"צ, הנה כי כן כבר פירש משנתו רבות בשנים לפני כן בהקדמתו לברית כהונה (שנת תשל"ג).
ומסקנא דמילתא, שאין לעשות תנאי זה אא"כ יצא לחוץ, ובכל המקומות שמרן אאמו"ר הסתמך ע"ד מרן הש"ע (סי' קעד) אינם אלא במקומות שיש שינוי במציאות כגון יציאה מהסוכה, ברכת התורה שהשתנה הקטן והגדיל, ועבר היום ונעשה לילה, כמה סוגי פירות חדשים שיש בהם ברכת שהחיינו, אבל בנ"ד שיושב בכולל או במשרד ושותה מדי פעם מעת לעת אפי' בזמנים מרוחקים כיון שדעתו לשתות, אין יכול לעשות תנאי זה שכתב האול"צ, דאכתי לא נפיק מפלוגתא דרבוותא.
זאת תורת העולה: א. מי שגמר בדעתו דעה גמורה ויודע שבדרך כלל אינו נמשך לאכול עוד, וקרה שרצונו לחזור ולאכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. אבל אם אין גמירות דעתו גמורה שלפעמים חושב לסיים באכילה זו ואח"כ חוזר בו, אינו צריך לחזור ולברך בשנית.
ב. ואם שתה או אכל ודעתו לאכול עוד יותר מאוחר, רק שחושש שיעבור שיעור עיכול ולכן מברך ברכה אחרונה (וכן צריך לעשות), כשחוזר ואוכל ושותה א"צ לחזור ולברך ברכה ראשונה (אלא אם כן בירך ברכת המזון, שהוא סילוק גמור, וצריך לחזור ולברך ברכה ראשונה).
ג. מי שלומד בישיבה או בכולל או יושב במשרדו וכל כיו"ב ושותה תה או קפה ודעתו לשתות מדי פעם וכן הרגלו (אף על פי שלא כיון להדיא לפטור) מברך רק פעם אחת ברכה ראשונה, וא"צ לברך עוד, ולא יעשה תנאי בברכתו הראשונה שמכוין לפטור רק אותו כוס ששותה כעת, כיון דדבר זה לא נפיק מדי פלוגתא. ורק אם יצא לחוץ יחזור ויברך.
גדר שיעור עיכול בשתיה ופירות וכדומה
ובענין שיעור עיכול בשתיה ובפירות, ראה מ"ש בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' א אות ו. ובחי"ג סי' טו). וכתב מרן בש"ע (קפד, ה), עד אימתי יכול לברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה שיעורו, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, ומשעה שהתחיל להיות רעב, אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל לגמרי דיינינן ליה. וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין, אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות, יברך, אם אינו יודע לשער אם נתעכלו. ע"כ. והאבודרהם כתב, שבאכילה מועטת כל שעבר שיעור ד' מילין נחשב כנתעכל המזון. וכן כתבו התוס' (ברכות נג:). ובאליהו זוטא (סי' ד סק"א) כתב בשם מצת שמורים, שכתב מהר"ם לונזאנו, שהאוכל תפוח והשותה מים, שיעור עיכול הוי בפחות משעה אחת, ואינו מברך ברכה אחרונה. וכן פסקו בזכור לאברהם (ח"א אות ב), ובשו"ת פעולת צדיק (ח"ג ס"ס קנז).
ובשו"ת שעשועי צבי (סי' יא) כתב, דנקטינן ששיעור העיכול של שאר משקים, חוץ מיין, אינו אלא מספר דקות. ובציץ אליעזר (חי"ג שם) כתב, שהשיעור הוא עכ"פ עד חצי שעה.
לב. השותה תה או קפה, וכל כיוצא בזה בדברים שאינן טעונים ברכה אחרונה במקומן, כגון פירות וכדו', ובאמצע השתייה או האכילה יצא לבית הכסא לצרכיו, ובית הכסא נמצא באותו מיתחם או דירה, יש אומרים שכאשר חוזר למקומו אינו צריך לחזור ולברך על השתיה או העוגה והפירות, שאין היציאה לבית הכסא נחשבת כהפסק. ויש חולקים ואומרים דיציאה לשירותים הוי הפסק. הוי הפסק. והרוצה לצאת מן הספק יצא לחוץ ויחזור ויברך לכולי עלמא. לב)
הנפנה לנקביו באמצע לימודו בליל שבועות, וחוזר ללימודו אם יחזור לברך
לב) הנה השותה תה או קפה, וכל כיו"ב בדברים שאינן טעונין ברכה אחרונה במקומן, כגון פירות וכדו', ובאמצע השתייה או האכילה יצא לבית הכסא לצרכיו, אם כשחוזר צריך לחזור ולברך, הנה לפני שנים כתבנו בילקו"י ברכות (עמ' ריח) שיש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך על הפירות, ויש סוברים שאף אם השירותים באותה הדירה צריך לחזור ולברך שוב ברכה ראשונה על הפירות. ואפי' אם אכל בתחלה שיעור כזית. ומי שאינו מברך וחושש לסב"ל, יש לו על מה לסמוך.
וביארנו שם, דלכאורה מאחר שבחדר השירותים אינו יכול להמשיך את אכילתו, הוי הפסק גמור, וכאילו יצא לחוץ, ואף שאין איסור בעצם האכילה בשירותים, ורק מצד הברכה אינו יכול לאכול שם, מ"מ כיון שרוב ככל האנשים נמנעים מלאכול או לשתות בשירותים, הוי כהיסח הדעת גמור. ושאני דין הנצרך לנקביו בתוך הסעודה, שאינו חוזר לברך המוציא, שהרי הוא מחוייב לחזור למקום קביעות סעודתו וגם לברך ברהמ"ז, משא"כ בנ"ד. וכן משמע קצת ממ"ש בבן איש חי (פ' בהעלותך ס"ח), שהנצרך לנקביו בתוך סעודתו אין זה חשיב הפסק, וא"צ לברך וכו'. ומשמע דהיינו דוקא בסעודה, אבל באוכל פירות שא"צ ברכה אחרונה במקומם, ודאי דהוי הפסק. וכן ראיתי להדיא בביאה"ל (ס"ס קעח) על דברי הרמ"א שם, שזה דוקא בסעודת פת, אבל בפירות או במשקין הוי הפסק מחמת היציאה ממקומו, וכשחוזר למקומו צריך ברכה.
אמנם נראה דלא יצא הדבר מידי מחלוקת, כי המהריק"ש בהגהותיו כתב: "הנצרך לנקביו בתוך הסעודה, והוא יחידי, נ"ל שהוא תלוי במחלוקת בדין שינוי מחדר לחדר, ואולי לא חשיב שינוי והיסח הדעת, כיון דלא סגי בלא"ה. וא"כ אפי' להמצריכים לברך בשינוי מחדר לחדר, בזה לא יצריכו לברך. וכן ראוי לנהוג". וכתב על זה בזכרונות אליהו מני (עמ' קיג), נ"ל שדין זה הוא אפי' בפירות ובדברים שא"צ ברכה במקומם, מפני שאינו נקרא שינוי רשות, והוצרכתי לכותבו לפי שראיתי למי שפסק שצריך לחזור ולברך, כדין דברים שא"צ ברכה במקומם. ע"כ. [ואמנם אין כל הכרח מדברי מהריק"ש הנ"ל, כאשר יעויין בערך לחם. ודו"ק]. ועיין במחזיק ברכה.
והנה אין זו סברת יחידאה, שכן הוא דעת הגר"ז, שאם הוצרך לנקביו ונכנס לביהכ"ס, א"ז הפסק. אף בדברים שאינם טעונים ברכה אחרונה במקומם.
ועיין בקצות השלחן (בדי השלחן, סי' נז ס"ז), שכתב גבי שתיית קאווי (קפה) שיש מקומות שקובעין על שתיית קאווי, ופירוש קביעות היינו שדרכם לשתותם שלא בדרך עראי וטפל, אלא שעושים עיקר משתייה זו, שיושב ומיסב על השלחן דרך קביעות על דעת שלא לעקור מיד ממקום זה כדי לשתות המשקה, כמו שקובע עצמו לסעודה, ולפעמים יושבין מסיבה של חבורה יחד וקבועים על המשקה הזו, ונמשך איזה זמן בשתייתם, והיינו מפני חשיבות המשקה, וכל מקום כפי מנהגו. ע"כ. ולדבריו בכהאי גוונא שקובעים לשתות הקפה, דינו כמו בסעודה, ולפ"ז אם הוצרך לנקביו ויצא לבית הכסא, אינו חוזר לברך, באופן שקבע על כך.
ובזמנו [שנת תשנ"א] שאלתי למרן אאמו"ר זיע"א והשיב לי, שאם יצא לשירותים באמצע אכילת פירות ומגדנות, מי שאינו מברך יש לו ע"מ לסמוך.
ומהלשון שהשיב לנו בזמנו היה נראה שאין הדבר מוכרע אצלו, אולם אחר שנים יצא לאור הליכו"ע ח"ב (עמ' מא) ושם הביא מ"ש המהריק"ש והרב זכרונות אליהו הנ"ל, וכתב על זה: ולפע"ד יותר נ"ל כמי שפסק שבדברים שא"צ ברכה במקומם, אם הוצרך לנקביו ונכנס לשרותים באמצע אכילתו, וכן אם היה שותה תה חם, ובאמצע שתייתו נכנס לשירותים כשחוזר לשתות חוזר לברך. כיון שאין המקום שנכנס אליו ראוי לשתיה. והרמ"א בהגה (ס"ס קעח) כתב, אם הפסיק באמצע סעודתו בדבר הרשות כגון שהוצרך לנקביו וכיו"ב, לא הוי הפסק. וכתב בביאה"ל, וזהו דוקא בסעודת פת, אבל בפירות או במשקים הוי הפסק, כיון שיצא ממקומו, וכשחוזר למקומו צריך ברכה. ע"כ. ושוב ראיתי להאחים הרה"ג ר' אהרן ור' יצחק מעלי הכהן טוויל בהגהות וביאורים על הבן איש חי (אות מז) שכתבו כן בפשיטות. ונכון. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ח או"ח ס"ס ב בהערה). [ע"כ מהליכות עולם].
אולם אחר שנים מצינו במלחמות ה' להרמב"ן (פסחים פרק י' דף כד.) שכתב, ומיעל לאיפני לא הוה הפסק, אבל בעל הלכות גדולות אמר דהדר שארי המוציא, דטעמא דמילתא משום דגברא דחיא הוא. ורבינו האי אמר, בית הכסא מפסיק, ולא פשיטא לנא, ודאמר דלא מפסיק ובפירושיו היא בפרק כיצד מברכין, וזו הוראה ממנו, שאין ברכת הנקבים מפסקת, כיון שאין קבועה עליו חובה כסעודה. ע"כ. והנה מ"ש בתחלת דבריו דמיעל למיפני לא הויא הפסק, נראה דקאי בסעודה, לפי מה שהמשיך לאחר מכן דאיירי בסעודה. ולכאורה אין גילוי מה דעתו לענין פירות וכדו' אם יציאה לבית הכסא הויא הפסק או לא. אלא שמהסברא שכתב דגברא דחיא הוא, יתכן דלפ"ז גם יציאה לבית הכסא באמצע אכילת פירות, ג"כ הויא הפסק. דסוף סוף גברא דחיא הוא. וגם הרי הרמב"ן סובר שגם ביציאה באמצע הסעודה לחדר אחר, צריך לברך, ואין לו חילוק בין סעודה לפירות. אלא דיש לומר דבזמנם של הראשונים בית הכסא היה מחוץ לבית, ובזה דנו אם הויא הפסק או לא, אך בזמנינו שבית הכסא הוא בתוך הבית, יתכן ולא הוי הפסק, דהא לא יצא מחוץ לביתו. [וראה בספר ברית יוסף סי' ז'].
ואף שאין רגילות לאכול ולשתות בבית הכסא, ולפ"ז יתכן והוי כהיסח הדעת, מ"מ כיון שמעיקר הדין מותר לאכול ולשתות בבית הכסא [ורק מצד הברכה שאינו יכול לברך אינו אוכל שם], ולא יצא חוץ לביתו, לא הוי הפסק.
והראוני באהל מועד (דף קט.) שכתב וז"ל: חברים שהיו מסובים וישבו לאכול, ויצאו, אם נשאר שם אחד ואפי' זקן או חולה, כשחוזרים לגמור הסעודה אינן צריכים לברך. המפסיק בתוך סעודתו לדבר הרשות כגון ששמע רעמים ובירך, אינו צריך לחזור ולברך המוציא שאין זה חשוב הפסק. וכ"כ הר"מ על הצריך ליצא לנקביו. ויש מהגאונים שמצריכים אותו לחזור ולברך, כל שהניח מקומו, אף שיצא לדבר הרשות וכו'. עכ"ל.
ומבואר שנחלקו רבותינו אם היוצא לנקביו, חוזר לברך או לא. ועיין בשו"ת הגאונים (שערי תשובה סי' רפז), שרב כהן צדק ז"ל סובר דמי ששתה יין ובירך ברהמ"ז, או שעמד והתפלל או שנכנס לבית הכסא, וחזר לשתות יין, חוזר לברך בפה"ג כיון שהפסיק סעודתו "בדבר שאינו רשאי לאכול ולשתות באותו מעמד" ולכך הוא הפסק. והוא סברת היש גאונים הנ"ל. וכ"ה דעת רבינו יו"ט בר יהודה, הו"ד בתוס' בפסחים (קב.). ע"ש. ודעת הר"מ דלא חשיב הפסק אלא דוקא בברהמ"ז שהוא סילוק והיסח הדעת ממה שאכל או שתה, אבל תפילה או בית הכסא לא הוי היסח הדעת. וכסברת ר"י הו"ד בתוס' (שם). וכ"ד הרא"ש (פרק ערבי פסחים סי' כד).
ולכאורה יש לעיין בכל זה, לפי מ"ש מרן אאמו"ר בחזו"ע על ברכות (עמו' לב) דהיכא דאיכא ס"ס לברך, ודעת מרן הש"ע לברך, אפשר לסמוך על זה לברך. דמהני ס"ס בברכות כאשר דעת מרן לברך. ולפ"ז גם בנ"ד אפשר דשירותים נחשב הפסק, כי יש לנו ס"ס, שמא כדעת מרן הב"י שיציאה לחדר אחר אפי' בסעודה הוי הפסק, ושמא כדעת בה"ג ורה"ג דשירותים הוי הפסק, וכ"ש כשעבר שיעור עיכול, דהוי ספק שלישי, דשמא כדעת המג"א. וכיון שיש לנו ס"ס ודעת מרן לברך, שפיר אפשר לסמוך על זה והיוצא מהשירותים ורוצה להמשיך לשתות וכדו' שיברך. ושמא בשירותים שבזמנינו שהם נקיים מאד, אם הפסיק באמצע אכילת פירות וירקות, כשחוזר לאכול לא יברך שוב, כי אין הדבר מאוס כ"כ להמשיך לאכול דבר שיש בפיו. וסוף סוף לא יצא מהבית. . ועוד, דלכאורה אף לדעת מרן אינו ודאי שצריך לברך, שהרי לדעת מהריק"ש ומהר"א מני ודעימייהו, אף לדעת מרן יציאה לשירותים לא הוי הפסק, שנתנו טעם לדבריהם דמכיון דלא סגי בלאו הכי אינו חשיב שינוי מקום. [ונראה ביאור דבריהם, משום דשינוי מקום אינו באמת היסח דעת, רק נחשב מעשה של היסח דעת, ולכן אף שאומר שאינו מסיח דעתו כל ששינה מקומו חוזר ומברך, אבל יציאה לבית הכסא אינה מעשה של היסח דעת, אדרבא עניינה שיחזור למה שעוסק במקומו בטוב יותר. וראיה לזה מדברי הריטב"א שכתב שיציאה מן הסוכה לבית להביא צרכי סעודה, לא הוי שינוי מקום, והיינו מהטעם הנ"ל, שאינו מעשה של היסח דעת מן הסעודה, אדרבא עניינו להמשיך בסעודתו יותר].ראובן יוסף מיארה
Well-known member
הרב ללוש כבר עמד ע"ז, וביאר היטב את החילוק. ואין עניין לכפול את הדברים.
לכת"ר נר"ו
מדוע אינו דומה? מה היה החילוק שם משאר מקרים וכגון בליל שבועות?
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
ראיתי, מענין.
ודעת הגאון הרב מוצפי שליט"א שאדם שנמצא בביתו למשל מברך בתחילת היום, יכוון על כל מה שיביאו לו או כל מה שירצה מכאן ועד שיצא מביתו.
ועל כן יש לברך פעם אחת. וכן מורה ובא בכל אתר ואתר.
ולכאורה במעשה דלעיל בהרב הראש"ל ששתה כוס קפה ועדיין נמצא על השולחן ושוב הגישו לו כוס נוספת לאחר זמן מה, מדוע שיברך שנית הלא יודע שיתכן וירצה או יגישו לו משקה נוסף? או שהמקרה היה שונה?
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
סך הכל אני טוען שהיה לו להוסיף דעת הרב אלישיב שהילקוי הביא
וזה לא היה ולכן יש מקום לקורא לטעות בהנחה שאצלו החזרה מלאכול ולשתות תדירה שאז אינו מברך שוב
אא'כ היה מעשה מוכיח כמו הדוג' שבא לצאת החוצה כי מחכה מונית וכו' או כמו שהרב אושרי כתב ברך המפיל
וזה לא היה ולכן יש מקום לקורא לטעות בהנחה שאצלו החזרה מלאכול ולשתות תדירה שאז אינו מברך שוב
אא'כ היה מעשה מוכיח כמו הדוג' שבא לצאת החוצה כי מחכה מונית וכו' או כמו שהרב אושרי כתב ברך המפיל
נערך לאחרונה:
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
קצת קשור מה שכתבתי פעם :
יישר כח על העידוד לברר וללבן את השאלה הבאה לעומקה ולרוחבה, ואציגה בפניו את שהעלתי בקולמוסי בסיעתא דשמיא:
שאלה: בן תורה השוקד על תלמודו, וכדי להרוות צימאונו, שותה כוסות מים, מדי שעה ושעתים, האם יברך על כל כוס כפלים?
תשובה: איתא במתני' ברכות (מב ע"א) ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ע"כ. והנה במשנה אין חילוק אם עבר זמן מועט או רב בין כוס היין הראשונה לשנייה, אלא מכל מקום אינו מברך שוב.
ומהכא מייתי ראיה בספר אבן העוזר (סי' קפד) שאף שעבר זמן עיכול (כלומר שנהיה צמא מאותה שתיה כמבוא' בש"ע קפד סעי' ה), מהשתיה הראשונה ששתה אף שהפסיד ברכתו האחרונה, מכל מקום על השתיה השנייה א"צ לברך. ולא כמש"כ המג"א (שם סק"ט) ועוד אחרונים (ש"ע בעל התניא ס"ס קפד, שו"ת שער שלמה סי' צט, זרע אמת בס' שבח פסח דף טו סוף ע"ד, הרב יד אהרן שם בהגה"ט, חיי אדם כלל נ דין כג, הרב בית מנוחה דף פט ע"א אות יב, חסד לאלפים סי' קפד אות ג, בירך את אברהם סי' ל אות ה) שבכי האי גוונא מברך ברכה ראשונה שוב.
עוד ראיה הביא בספר הנ"ל מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"ז) וז"ל: ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית. ע"כ. א"כ מבואר שלברכה ראשונה אין זמן ושיעור.
וראיה נוספת הביאו כמה אחרונים ממה שלא מברך על כוס שניה בליל הסדר שוב ברכת הגפן אע"פ שעבר זמן רב מברכת הגפן שעל הכוס הראשונה בכך שקוראים את ההגדה. כמבואר בדברי מרן (סי' תעד) ואף שהרמ"א חולק, ביאר במשנה ברורה (סק"ד) מטעם שכל כוס מצוה בפני עצמה. ולא כתב משום שעבר זמן עיכול.
ולמעשה דעת המשנה ברורה בזה לא ברורה משום שחשש (בסי' קפד ס"'ק יז) לדעות החולקים על המג"א והביאם בשער הציון (אות יח) הלא המה - אבן העוזר (סי' קפד), מגן גיבורים (אלף המגן סק"ז), דרך החיים (בסי' ריא אות ד) ולעומת זאת בסמוך (סק"י) כתב בדין מי ששינה מקומו ואוכל שם לחם שיברך שוב המוציא אם עבר זמן כדי עיכול ממה שאכל בתחילה לחם.
ב. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' קב) כתב ליישב שהיכן שכיוון מראש לפטור את כל מה שיאכל, ועבר זמן עיכול בזה חושש המשנ"ב וכ' שלא יברך שוב ברכה ראשונה. אך אם ברך על אכילה אחת וממנה נמשך לאכילה אחרת בזה יברך שוב ברכה ראשונה משום שעבר זמן עיכול וכדברי המגן אברהם.
ג. דרך אחרת ליישב כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' א) שהיכן ששינה מקומו עליו שוב לברך כיון שנהיה רעב מאכילה ראשונה אך אם לא עבר, בזה לא יברך שנית וכל מה שהרמ"א כתב שלא יברך באופן ששינה מקומו (קעח סעי' ב) הוא רק שלא נהיה רעב. עכ"ד.
[אמנם בספר שאלת רב (ח"ב סי' ז אות ב) נשאל הגרח"ק שליט"א והשיב שבכל אופן נחלקו בזה ש"ע והרמ"א].
ד. ולענין מעשה הכריע בשו"ת מנחת יצחק (שם) שהלומד עם בני החבורה ומגישים לפניהם כוסות תה וקפה, אף אם הגיע לספק עבר זמן כדי עיכול או אף ודאי זמן כדי עיכול שאין צריך לברך ברכה ראשונה שוב אם לא הסיחו דעתם בינתיים והיה דעתו מתחלה על זה ולא שינה מקומו, מכל מקום הפסיד את הברכה האחרונה והוי מעוות שלא יוכל לתקון. לכן יברך שהכל ונפשות על כל כוס וכוס. וגם הביאור הלכה (סי' קצ ס"ב) כתב לגמגם במה שלא מברך ברכה אחרונה משום שדעתו לשתות אחר כך. עכת"ד.
וכ"כ הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (בהליכות שלמה שבועות עמ' שעה) שאם כוון לבו לפטור אין צריך לברך שוב אך עדיף שיברך על כל כוס וכוס ברכה ראשונה ואחרונה. ושם (עמ' שעה אות ד) – שיעשה כן כדי שלא יפסיד ברכה אחרונה ורשאי לברך וליתא חשש לברכה שאינה צריכה בברכת שהכל על כל שתיה כיון שהשתיה הבאה תהיה מפני התחדשות צמאונו אין ידיעתו מתחלה מגרעת. עכ"ד.
וכן דן בזה וכך העלה הגאון הרב משה לוי זצ"ל בס' ברכת ה' (ח"ג פי"א סעי' ה – ו, עמ' תכ - תכא) שיברך על כל כוס וכוס כפלים וטוב שיכוון בברכתו הראשונה לפטור רק מה ששותה כעת.
וכ"כ בשו''ת אבני ישפה (ח''א סי' מא) שיברך על כל כוס ויכוון בברכה הראשונה לפטור רק מה ששותה בסמוך וכאשר יסיים יברך נפשות.
וראה ראיתי בספר פסקי תשובות (סי' קפד אות יא) שכתב בנידון דידן שמנהג הנכון לברך על כל כוס וכוס ברכה ראשונה ואחרונה ובהערה 60 כתב גם כן שנכון שיכוון לפטור רק כוס זו זולת אם יודע בבירור שתוך שיעור עיכול ישתה עוד כוס ולא יצא ממקומו בזמן הזה שאז ימתין ולא יברך נפשות עד גמר שתייתו. וסמך ידיו על מש''כ בשו''ת מנח''י הנ''ל. וכן מקונטרס קומי רוני שכן מנהג חסידים ואנשי מעשה לברך על כל כוס וכוס ע''כ. ועל מה שנהגו העולם לברך על כוס ראשונה בלבד כתב שיש לפקפק בדבר משום: א. כי מפסידים ברכה אחרונה על הכוס הקודמת.
ב. כי מפסידים ברכה ראשונה על כוס הבאה כי לדברי המג''א ועוד צריכים לברך שוב ברכה ראשונה.
ג. מצוי שיוצאים חוץ למקומם ובזה חייבים לברך לכו''ע ושוכח לברך כי רגיל לשתות בלא ברכה את הכוסות האמצעיות. ד. פעמים חושב שרוצה לשתות עוד אך לבסוף אינו שותה ושוכח לברך ברכה אחרונה.
ה. ודעת האור לציון ח"ב (פי''ז תשובה יז) שבאופן שאינו יודע אם ירצה לשתות עוד מלבד כוס זו ששותה כעת, יכוון בברכתו ראשונה לפטור רק כוס זו. וכל זה אמור בין שמגישים לו ובין שלוקח לעצמו את שתייתו. ואם שתה שיעור יברך ברכה אחרונה. וכך יברך על כל כוס וכוס לצאת מספק. ואם לא כיון לא יברך שוב על הכוס הבאה ברכה ראשונה. ואם ודאי לו שישתה בהמשך לימודו אז בשעת ברכה ראשונה יכוון לפטור כל מה שישתה אחר כך ואז אינו מברך בין שהגישו לו ובין שמגיש בעצמו ובלבד שלא שינה את מקומו.
ו. מאידך דעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בכמה דוכתי [שו"ת יביע אומר (ח"ו סי' כז, ח"ח סי' כב אות לא, וח"ט סי' קח אות פו), ובחזון עובדיה ברכות (עמ' קעד), חזו"ע יו"ט (עמ' שיא), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' יא)] שיברך שהכל על כוס התה הראשונה ובזה פוטר את שאר הכוסות שישתה משום שרבו השיטות החולקות על המגן אברהם ובראשם אבן העוזר, שו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל ג סי' כ) ערך השלחן (קפד סק"ה) ושו"ת נוה שלום (סי' ח) שסוברים שזמן עיכול לא מהוי הפסק לברכה ראשונה.
וכ"כ עוד אחרונים[א].
ואין לחוש שמפסיד ברכה אחרונה על פי מה שביאר בשו"ת יבי"א (ח"ה סימן יח) שמנהג הספרדים שלא לברך על שתיה חמה ברכה אחרונה (אא"כ שתה רביעית תה שהיה פושר וכ"ש אם שתה שהוא קר כמבואר במפתחות לתשובה בחלק ו שם, ובח"ח בסי' צח הערה ו) וכן אין לברך מהטעם שר''ל בספר כף החיים (קסט ס"ק יח) שהיות והקפה מחוסר עשייה, בכוס השנייה צריך לברך. ע"כ. היות ובזמננו קל להכין את התה והקפה לא נחשב שעשייתו מרובה ולכן לא יברך שוב. עכ"ד.
וכן דעת בנו הראשון לציון הגאון הגדול הרב יצחק יוסף שליט''א (ילקו''י הל' נט"י וברכות סי' קעח סעי' יא, ובקיצוש''ע ח"א שם סעי' יח, ובח''ב סי' תצד סעי' ט, ובשלחן המערכת ח''א עמ' תעו, ובח''ב עמ' תעב ועמ' תקכד, וכן בס' השיעור השבועי – תשע"ו עמ' שח) שבברכה אחת פוטר כל מה שיבוא לו אח''כ אף לאחר זמן עיכול וטוב שיכוון לפטור כנ''ל. עכ''ד.
וכן דעת הגריש"א זצ"ל (אשרי האיש ח"א עמ' רנ, וזאת הברכה עמ' 53). שאדם הקובע ללמוד תורה ומדי פעם שותה ומתחלה היה דעתו לשתות עוד יכוון מתחילה שהברכה תחול על כל מה שיביאו לו ופוטר בזה כל מה שיביאו לו אח''כ אפילו יעבור זמן עיכול ואף שכבר צמא. וכ''פ הגר''ש דבליצקי שליט''א בספרו קיצור הלכות מועדים שבועות (עמ' כ) וכן הורה הגרפ''ח שיינברג זצ''ל שע''י שמכוון פוטר אף מה ששותה אחר כמה שעות (הובאו דבריו בס' וזאת הברכה שם).
ז. ויש לדון אליבא דהיבי"א ושאר פוסקים הנ''ל, בנידון דידן שהלומד שותה רביעית מים ומתחייב בקלות ברכה אחרונה, כיצד ינהג כדי לא להפסידה, שהרי מה שישתה עוד שעה רביעית ויברך נפשות לא תפטור את ברכתו הראשונה שהתחייב וכמו שמבואר בביאור הלכה הנ"ל.
ואכן בחזו"ע ברכות (עמ' קעח) וכן בתוכן ההלכות (עמ' תקלט סוף סעי' ה) כתב שיכול לברך ברכה אחרונה ולכוון לפטור פירות שאכל ולהמשיך לאכול הלאה בלא לברך שוב. והביא שכ"כ בס' מאורי אור (חלק בן נון דף קמח ע"ב) וכיו"ב כתב המגן אברהם (בסי' קץ סק"ג) שאם בירך מעין ג' בטעות וקודם לכך היתה דעתו להמשיך לשתות מהיין אז לא יחזור לברך ברכה ראשונה הגפן. ואף שדעת המאמר מרדכי (שם, סק''ה) שיש לו לברך הגפן מכל מקום נקטינן סב"ל, וכ"כ עוד פוסקים (שו"ת קרית מלך רב ח"א סי' ט) וכ"כ עיקרי הד"ט (סי' י אות כז) וכ"פ בס' מאורי אור (עוד למועד דף ל סע"ב). ובשו"ת הר צבי (ח''א סי' צו) העלה שיכול לברך נפשות על הפירות ובתנאי שיכוון בהדיא שלא לצאת בה על שתיית המים.
ומכל זה לכאו' בנידון דידן ששותה כוס ראשונה וישתה עוד כוס אך לאחר זמן כדי עיכול, יברך כעת ברכת נפשות ומכיון שהיתה דעתו להמשיך לשתות עוד, על הכוס הבאה לא יברך שוב.
ח. והנה בספר הליכות מועד פסח (עמ' תנה והלאה, וכן בהליכות מועד סוכות עמ' תצט והלאה) עמד על מדוכה זו וכתב שלאו שפיר למעבד הכי משום שנכנס לפלוגתת האחרונים: דהנה למג"א (שם) ברכה אחרונה הוי הסח הדעת ולכן אם בירך בטעות אך רצה לשתות עוד, לא יחזור לברך. אך לבגדי ישע (סק''ג) ומאמר מרדכי (שם) הוי סילוק וא"כ צריך לברך שנית ברכה ראשונה אף שדעתו היתה לשתות[ב] (והובאה מחלוקתם בביאור הלכה סי' קץ ד"ה יברך). וכתב עוד בהליכות מועד שיתכן לומר שאף למגן אברהם היכן שברך בכוונה תחילה ולא בטעות, הוי סילוק כי היתה ברכתו מדעתו. [א"ה: וכן בשו"ת אבני ישפה הנזכר כתב שתיתכן כזו משמעות בדעת המגן אברהם, וכן דעת האליה רבה (סק''ג) והאור לציון (פי"ב הל' יט) שברכה בכוונה הוי סילוק]. ובב"י (סי' קעד סעי' ב ד"ה ובפרק כיצד מברכין) מוכח ברור בשם הרא"ש דמי שברך ברכה אחרונה על דעת להמשיך לאכול צריך לחזור ולברך שנית ברכה ראשונה. עכת"ד.
לפיכך יעץ הרה"ג ר' אופיר מלכא שליט"א פתרון לכ"ע[ג]: בשעה שמברך ברכה ראשונה יכוון לפטור כל מה שיאכל או ישתה עד שיברך נפשות או ברכה אחרונה, ואם משער שבחצי שעה הקרובה לא ישתה יברך ברכה אחרונה ולאחר זמן זה יוכל לברך שהכל בלא פקפוק. וכך יעשה כל חצי שעה במשך ליל שבועות (בשתיה, ובעוגה כל שעה). ואין לחוש בזה לגורם לברכה שאינה צריכה משום שמותר לעשות כן כדי להסתלק מהספק כמבוא' (בסי' קעד סעי' ד וסעי' ז). ומה שאפשר להגביל את הברכה זה חידוש של מרן הבית יוסף בש"ע (סי' קעד סעי' ד)[ד].
ובאופן שלא כיון בברכה הראשונה כוונה זו כתב שם להציע פתרונות לצאת מהספק, ראה בהערה[ה].
ט. ובהליכות מועד שם (בעמ' תנח) חילק בין היכא שלומדים בני החבורה ומגישים לפני כל אחד שתיה וכיו''ב שאז אינו מברך בכל אופן משום דדינו כאורח. לבין הלומד ומכין לעצמו כוס קפה וכו' שאם כיון לבו על כל מה שישתה או שדרך רגילותו לשתות בסדר לימודו כמה כוסות שאינו מברך שהכל אלא על הכוס הראשונה בלבד. אך בלא תנאים אלו כעבור חצי שעה מהכוס הראשונה[ו] יברך שוב ברכה ראשונה ולא שייך לומר בזה, "דרכו של אדם להגרר משתיה לשתייה". ע"כ. וע"ש (בהערה כה) באיזה אופן בני אשכנז יברכו.
י. וכאשר שאלתי לרה"ג ר' אופיר מלכא שליט"א מה הדין בבן תורה השותה מים וכו, ולאחר שעה וכיו''ב שוב רוצה לשתות, האם יברך?
השיב לי כפי שכתב בספרו: שאם הבחור לא רגיל לשתות מים או שלא כיוון אזי יברך שוב כעבור חצי שעה משום שעבר זמן עיכול שלהם. והסתמך על איך שביאר במנחת יצחק הנ"ל את דברי המשנה ברורה שאם לא כיון אז אכן הלכה כמגן אברהם שכעבור זמן עיכול יש לחזור ולברך (א"ה: אך כאמור אין הכרע בפירוש זה של יישוב המשנה ברורה לפי שניתן ליישב כמש"כ בשו"ת צי"א הנ"ל, ובפרט שהיכן שההלכה לא ברורה ונתונה במחלוקת בדרך כלל נקטינן סב"ל).
י. וחבר נוסף מצאתי בקובץ וקנה לך חבר (סי' מט) שמחלק בין הלומד בחבורה ומגישים לו לשתות (שבזה אינו מברך) לבין מי שלומד ומכין לעצמו את שתייתו שבזה תלוי בדעתו ורגילותו, וזה תוכן דברי הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א בענין אברך השותה בבית המדרש שיברך על כל כוס וכוס, וכמה טעמים לדבר ואלו הם: א. בנידון דידן שאברכים שוהים בבית המדרש ושתים לפעמים קפה ומכינים זאת בעצמם ולא ע"י שליח שמגיש כל הלילה אלא כ"א לפי צורכו ומכין לעצמו ואם לא היה מרגיש צורך לא היה קם לשתות ויש לדמות זאת לשמש שמברך על כל כוס וכוס (כמבו' בש"ע סי' קסט סעי' ג).
ב. ומה גם שיוצאים חוץ לחדר להביא ספר ובשינוי מקום שפיר דמי לברך.
ג. וכן יש לחלק בין לימוד היום ללימוד הלילה שבלילה באמת מכוונים ודורשים לשתות כי הלימוד קשה יותר מביום אבל אברכים בביה"מ באים ע"מ ללמוד תורה ולא כדי לשתות אלא כפי הצורך אם תהיה התעוררות לכך וממילא יתכן שבזה לכ"ע יצטרך לברך על כל כוס וכוס.
ד. ויתכן שבדוקא כתב ביבי"א שהשאלה היא על ת"ח הלומדים בלילות לאפוקי מהלומדים במשך היום שבזה יברכו על כל כוס וכוס. עכת"ד[ז].
יא. אמנם בספר ואין למו מכשול ח"ז (עמ' 226 והלאה) כדרכה של תורה כתב להעיר על רוב הטענות הנ"ל. וזהו תוכן דבריו: א. מהמבואר ברש"י חולין (קז ע"ב) יוצא איפה שהשמש מברך על כל כוס משום שתלוי בדעת אחרים. משא"כ אברכים שיכולים להכין בעצמם לשתות בכל עת שירצו ולכן אינם מסיחים מדעתם ולא יברכו שנית על הכוס הבאה.
ב. והן אמת שבאים לביה"מ על מנת ללמוד ולא לשתות וכיו' אך ההכרח לא יגונה והיות שמחמת צימאון או עייפות קם לשתות ופעמים אף כמה פעמים, ויודעים מראש כן שאינם עתידים לשתות רק כוס אחת אלא לפי כמה שיצטרכו לפיכך לא יברכו שנית כיון שדעתם לשתות עוד.
ג. וכן אין לדייק שדוקא בלילה כתב מרן זצ"ל מש"כ משום שבשו"ת מעט מים שהביא (סי' לט) כתב תשובתו לשאלה גם באופן שלומד ביום ושותה כל שעה קפה, כיעו"ש [ח].
עוד כתב שם שהציע את הדברים לפני מו"ר הראשון לציון שליט"א והסכים לדינא ואף דיבר בזה עם אביו זצ"ל והסכים גם הוא והורה שאין הבדל בין הלומדים בחג שבועות ללומדים בכולל ובכל אופן אין לברך על כל כוס וכוס. ע"כ.
וכן שמעתי מהרה"ג ר' אברהם יוסף שליט"א ביום ג י"ט סיון תשע"ז שענה לשאלתי: מי שברך שהכל על כוס מים ולאחר שעה רוצה לשתות כוס נוספת, האם יברך?
תשובה: לא יברך. ע"כ.
יב. ומכל האמור עולה שדעת מרן היבי"א זצ"ל לא כמו שכ' בס' הליכות מועד הנז' אלא אף שברך בסתמא, ואין דרכו לשתות, ועברה לה חצי שעה אינו יברך ברכה ראשונה שוב. ועיין בתשובה ד ממרן הראשון לציון שהסיק שאין לעשות תנאי זה (לכוון לפטור רק כוס זו), משום שאף על ידי כך לא יוצא מפלוגתא.
יג. והנה אם עבר זמן עיכול בין הכוס הראשונה לשנייה וגם נכנס לספיקות נוספות כגון שהיה עובר מחדר לחדר או נכנס לבית הכסא[ט], או שגמר בלבו שלא לשתות יותר (כמבוא' לקמן). מכל מקום כבר כתב החיי אדם דלא עבדינן ספק ספיקא בברכות (חלק א כלל ה ס"ו). וכן הוא בעין יצחק (מהדורת תשס"ט ח"ב עמ' תצה, ובמהדורת תשע"ד עמ' תצז) "לא מהני ספק ספקא בברכות. וכל מה שאתה מרבה ספקות וספקי ספקות הכלל של ספק ברכות להקל נשאר בידינו שהרי אף בספק ספיקא לא יצאנו מידי ספק ברכות להקל". עכ"ל.
[אמנם מן הראוי לציין שאם ברך לא עבר על לא תשא, כמו שביאר בעין יצחק שם (מהדורת תשע"ד עמ' תקא), ויותר מכך שלכאורה אף יכול לברך כמ"ש בילקוט יוסף קיצוש"ע (סי' קעד סעי' ז) וז"ל: דמאי דלא עבדינן ספק ספיקא בברכות הוא לכתחלה, אבל הרוצה לברך ולסמוך על ספק ספיקא, יש לו על מה שיסמוך. עכ"ל].
יד. ובאופן ששתה רביעית בתחילה וממשיך ושותה כל כמה דקות כתב בספר וזאת הברכה (עמ' 191) שבכהאי גוונא משערים שיעור זמן עיכול מסוף האכילה / השתיה האחרונה. וע''ש במקורותיו לדבר זה. ולכן העלה שהקובע לשתות אפי' במשך כמה שעות ולא עבר שיעור עיכול משתיה אחת לשנייה כגון שמניח לצדו בקבוק מים וממנו תמיד שותה משערים עיכול מהשתיה האחרונה. וכאשר שאלתי גם שאלה זו לפני הרה"ג ר' אברהם יוסף שליט"א "מי ששותה רביעית וחושש שיעבור זמן עיכול אך רוצה להמשיך לשתות כיצד ינהג?''.
השיב: לא יברך נפשות אלא ימשיך לשתות ויעשה לו תזכורת לברך בסוף סדר לימודו ברכה אחרונה על הכל. עכ''ל. וזהו כדברי ס' וזאת הברכה שכל זמן שהנו עסוק בשתיה עוד לא נקרא שעבר זמן עיכול אלא לבסוף.
טו. ובענין שיעור עיכול של מים, עי' ביבי"א (שם) שהביא דעת מצות שימורים (הובא באליה זוטא סי' ד סק"א) שאם אוכל תפוח או שותה מים, בפחות משעה הוה זמן עיכול. ובילקו"י קיצוש"ע (סי' קעח סעי' כ) כתב ששיעור עיכול הוא שבעים ושתים דקות וכנראה שרק בפירות כמש"כ שם. אמנם יעויין בפסק"ת (סי' קפד סק"י) שהביא דעות בזה וכתב שתי שיטות לענין זמן ברכת נפשות על מים: 11 דקות (קצות השלחן סי' ס ס"ק כ) וי"א חצי שעה (כף החיים קפד ס"ק כט) וע"ע בהערה[י].
טז. ואם גמר בלבו שלא חפץ לשתות יותר, השיב לי הגדול הגאו הראשון לציון במכתב (מצורף לקמן תשובה ד) שתלוי בכל אדם ואדם, שאם רגיל הוא לא לשתות יותר אחר שמחליט בכך, שוב צריך לברך, אבל אם פעמים שהינו חוזר בו וכן שותה, אז לא יברך ברכה נוספת. עכ"ד. אמנם עיי' בהלכה ברורה ח"ט (סי' קעט הלכה ד) מה שכתב לחלק בזה.
יז. ולפי דברים אלו, למדים אנו, שבחור הלומד בישיבתו הקדושה אחר שברך על כוס שתיה בשעה אחת עשרה בבוקר ולא ברך אחריה ברכת נפשות (בכוונה ובדעת לסיים שתייתו[יא]), אף אם עבר זמן רב ולאחר מכן חפץ לשתות שוב, אינו יברך עוד ברכה ראשונה.
וזאת בתנאי שהיה חדר האוכל באותו בנין, ומשום שתפלה לא מהוה הפסק ובשינוי מחדר לחדר נקטינן סב"ל (כמבואר בהליכות עולם ח"ב, שם) ולברכה ראשונה אין שיעור, וכן אם דרכו לשתות במשך היום, אין לו לברך יותר (ואף תה או קפה שלא היו מוכנים בעולם בשעת הברכה הראשונה, אין לברך כפי שפסק ביביע אומר שם).
ורק אם השתיה ששותה כעת חביבה עליו יותר ממה ששתה קודם לכן, ולא כיון עליה מפורש לפוטרה, יברך שוב כמבואר בחזו"ע (עמ' קפ)[יב] וילקו"י (קיצוש"ע ח"א עמ' תיב). וכגון שבבוקר שתה מים ואח"כ שותה מיץ וכיו''ב, וחביב עליו יותר יברך שוב. ומכל מקום טוב בברכה הראשונה לפטור כל מה שישתה אח"כ או יאכל כמ"ש בבן איש חי (סוף פ' נשא) ובכף החיים (סי' קעז ס"ק יט). ואם לא כיון ורוצה לעשות לכ"ע יוכל לצאת מחוץ לתחום הישיבה (ועי' הערה[יג]) לזמן קצר ולחזור ולברך כדי לצאת מהספקות כמו שנתבאר לעיל (בהערה לאות ח).
סיכום
נמצאו השיטות בענין מתחלקות לג' דעות, אם שותה מים ועובר זמן שיעור עיכול בין שתיית הכוסות:
יברך על כל כוס ברכה ראשונה ואחרונה וטוב שיכוון בברכה הראשונה לפטור רק מה ששותה בסמוך (מנחת יצחק, הליכות שלמה, ברכת ה').
יכוון שברכת שהכל תחול רק עד לברכה אחרונה ואחר שיברכנה, יברך על הכוס הבאה שוב שהכל (הליכות מועד).
בברכת נפשות יוכל לעשות תנאי שלא תפסיק ובכוס השלישית לא יברך (חזו"ע וילקו"י)[יד].
ונראה שבאופן שמכוון על כל מה שישתה ויודע שלא ישכח לברך נפשות בסוף סדר לימודו על שתייתו, ושותה כל זמן קצר כך שלא מרגיש צמא בין שתיה לשתייה הכי עדיף טפי מאשר להרבות בברכות כפי שהביא ביבי"א (שם אות ג) דברי הגאון מהרש"א אלפנארי בהסכמה לספר קומי רוני (ירושלים תרפ"ה), שכתב וז"ל: על דרישתו (של הרהמ"ח) אודות העומדים בבית ה' בלילות שמביאים להם כמה פעמים קפה או תה לעמוד על משמרתם בעסק התורה, מהו הדין לענין ברכה וכו', והגם שראית דברי הרב חוקי חיים (סימן א') שפסק שצריך לברך על כל כוס וכוס, רצית לעמוד על דעתי בזה, ואען ואומר, כי מזה שנים רבות שראיתי דברי קדשו של הגאון הראש"ל החוקי חיים הנ"ל, תמהתי מראות שאיך לא חשש מורנו הרב להרבות בברכות, ולא כן דרכם של הפוסקים ראשונים ואחרונים לגזור אומר לברך אם לא בראיה ברורה שאין בה מחלוקת וכו'. עי' כל דבריו בהערה[טו].
אך באופן שמתכנן לשתות עוד, יותר מאוחר, המברך ברכה אחרונה באופן שדעתו להמשיך לשתות עוד, ודאי יש על ע"מ לסמוך כמו שנתבאר בפנים.
ואם יסיח דעתו ויגמור בלבו שלא חפץ לשתות יותר, וממילא ברכה אחרונה תהיה סילוק, בזה עושה לכ"ע, ובכך יברך פעם הבאה שהכל, אם ירצה לשתות שוב (ועיין כיוצא בזה בילקו"י ברכות עמ' רכז).
והנה מי שזהיר במלי דברכות מתרחק מכל הספקות ונחשב חסיד (בבא קמא ל ע"א) ולכן ישמע חכם ויוסף לקח וע"י שישנה
מקומו או יבקש מחברו שיפטרנו או ישתה לגימות פחות פחות מרביעית יעשה לכל הדעות. ובכך שנמנע מלהיכנס לספק ברכה, תבא עליו ודאי ברכה.
ועיין עוד במכתב המצורף שקיבלתי מאוחר יותר ממרן הראשון לציון שליט"א לקמן (תשובה ד).
והנלע"ד כתבתי וה' יעזור שלא תצא תקלה ומכשול תחת ידי ונזכה לברך בכוונה הנכונה ולעשות בכל ענין ומדה ככולי עלמא[16].
בהערצה ובברכת מעלה מעלה
ידידו יוסף דהן
סיון תשע"ז
עיה"ק בני ברק
[א] שו"ת ריב"ם שנייטוך (סי' יז), ובשו"ת זכור ליצחק הררי (סימן נב), ובשו"ת מים חיים (סימן לו). וכן בשו"ת הסבא קדישא חלק א (סימן ו) כתב שאין לברך על כל כוס וכוס. ובשו"ת מעט מים (סימן לט), ובספר זכרונות אליהו (עמוד ק). הו"ד גם בילקוט יוסף נטילת ידים וברכות (סימן קעח סעי' יג בהערה). ובחזון עובדיה (ברכות שם) הוסיף עוד פוסקים: ספר שמן המשחה (סי' יג דף ח ע"ג). וכן הגאון ר' רחמים חויתה הכהן בשו"ת שמחת כהן (סי' מח סוף עמ' סח). ובס' ילקוט כהונה (עמ' מג) נשאל הרה"ג הנאמן נר"ו בהלכה זו והשיב, שאע"פ שהוא זוכר שמר אביו הרה"ג ר' מצליח מזוז הי"ד היה נוהג בליל הושענא רבה לברך על כל כוס וכוס אילו היה רואה את דברי האחרונים שחולקים על זה היה חוזר ומודה שאין צריך לברך אלא על כוס ראשון שספק ברכות להקל. וכן העלה בשו"ת מגיד תשובה (ח"ד סי' ד). וכן העלה הגר"י טולדנו בתשובה הובאה בס' שארית יעקב בביאס (דף סה ע"ב).
[ב] וכ"כ עוד אחרונים כמו קצות השלחן (סי' נו סעי' ח) וערוך השלחן (סי קץ סעי' ב).
[ג] הערת הרה"ג ר' יהודה בן דוד שליט"א עורך הקובץ החשוב משנת יוסף: להאמור אינו לכו"ע, דלמרן זיע"א ביבי"א ח"ח הנ"ל לאו שפיר דמי למיעבד הכי. ע"ש. עכ"ד. והיינו שעל ידי כוונה זו מרבה בברכות. ולכן אין לברך אלא על כוס ראשונה בלבד.
[ד] עוד כתב שם שלפי שנידון זה מצוי כל השנה יכול לעשות תנאי פעם בחודש או על כל פנים פעם בשנה כמו שכתוב בספר שלחן מלכים הובא בתשובות והנהגות (ח"א סי' מג). עכ"ד. אמנם מצאתי בס' וזאת הברכה (פ''ז עמ' 65) שכתב בשם הגרי''י פישר זצ''ל שיכוון לפטור מחדש כל מה שיביאו לו כל פעם שמברך כי לא ברור שתנאי מועיל בזה לכלול תמיד הכל בברכותיו. ע"כ. וראיה לכך שיש לכוון כל פעם ניתן להביא ממה שכתב הבן איש חי שנה א' (פרשת נשא הלכה י) וז"ל "ירא שמים יזהר בכל סעודה בשעה שמברך להיות דעתו על כל מה שיבוא לו אפילו בדרך רחוקה דאינו אורחא דמלתא וכו' לכך הנזהר להיות דעתו בשעה שמברך על הפת ועל היין ועל הפירות על כל מה שיביאו לו הן בדרך דורון ואפילו ממקום רחוק הרי הוא נצול מסלע המחלוקת הנזכרת ותבוא עליו ברכת טוב. עכת"ד. יעו"ש. וע"ע במשנ"ב מהדורת דרשו (בסי' רו הערה 53).
[ה] אחר שסיים לאכול או לשתות יברך ברכה אחרונה, ופעם הבאה שירצה שוב להכניס לפיו מין דבר, יבקש מחברו שיפטרנו או שיצא בחוץ לעשות שינוי מקום אף לזמן קצר ויחזור לברך. וע"ש מה שכתב להביא סימוכין ומקורות לדבריו מהמשנה ברורה.
[ו] שזהו זמן עיכול בה, כמבוא' בכף החיים (בסי' קפד ס"ק כט). א"ה: ע"ע דעות בשיעור זה לקמן
[ז] הערת הרה"ג ר' יהודה בן דוד שליט"א, עורך קובץ משנת יוסף: חילוקים מחודשים, עי' בכל המהלך ביחו"ד ושאר ספרי מרן זיע"א, ותראה שאין חילוק בזה כלל. וכמשנ"ת במאמרים הנ"ל.
[ח] וכן חשבתי להביא ראיה ממה שהשיג מרן ביביע אומר ח"ט (שם) על האור לציון, ובחזון עובדיה ברכות (שם) על ברכת ה' ואף שניהם נקטו בדוגמתם ציור מלבד מה שלומדים בליל שבועות או הושענא רבא גם אברכים הלומדים ביום. ועם כל זאת מרן חלק והעלה שסב"ל.
[ט] הנה לענין יציאה מבית הכסא אם נחשבת הפסק נמצאו כמה דעות באחרוני זמננו:
בהליכות עולם (ח"ב עמ' מד, סוף פרשת בהעלותך) כתב שהוי הפסק וחוזר ומברך בדברים שאינן טעונים ברכה במקומם. וכן מורה בנו הגר"א יוסף שליט"א לברך שוב אחר יציאה מביה"כ.
אמנם עין רואה בס' עין יצחק (ח"ב עמ' תקד) ובשלחן המערכת (ח"ב עמ' תקצד) לגאון הראשון לציון הגר"י שליט"א שהסיק שלא יחזור לברך אם נכנס לבית הכסא בכל אופן וכן מרן זצ"ל הדר הוא לכל חסידיו בזה עכ"ד. וכן בתשו' כתב יד קודשו (הובאה בגליון בית יוסף חלק לד) "אין ברכות מעכבות גם בדין זה שסב"ל". עכ"ל מרן זצ"ל. ומ"מ כתב שם הגר"י שליט"א שטוב שיצא מחוץ לביתו כך שיחזור ויצטרך לברך מודאי. אמנם שמעתי מהרה"ג ר' אופיר מלכא שליט"א בשיעורו ששירותים לא הוי הפסק כלל ואין צורך לצאת ואם יוצא לחינם גורם להיכנס לספק ברכה שאינה צריכה. ע"כ. וכן נקט בהלכה ברורה (ח"ט עמ' רמא) ג"כ שלא חוזר לברך כלל אחר יציאה מבה"כ בין שהיה אוכל לחם או שאר מיני מאכל ומשקה. ע"כ. וכן דעת האור לציון (ח"ב עמ' קו פי"ב תשובה טז בביאורים) וכ"כ בשו"ת ברכת יהודה ברכה (ח"א סי' ה) וכן כתב בפסק"ת (קעח, ז, ובסי' קפד הערה מס' 59) שבזמננו היות ורגילים לצאת תוך כד האכילה לבית הכסא שנמצא בתוך הבית, היציאה לשירותים לא הוה הפסק. ע"כ. הביא דבריהם בקונטרס ידי כהן – שיח אברכים (מהדו"ק פ"א הערה כג).
וחתנא דבי נשיאה הגר"א בוטבול שליט"א בא ומורה לאחר שדיבר עם מרן זצ"ל שכדי לצאת מהמבוכה יכול אדם להתנות שהברכה תחול עד שיכנס לבית הכסא ואז יברך אח"כ שוב. וכן כתב בספר ברכה נאמנה הגאון ר' גדעון בן משה שליט"א.
[י] ועוד כתב כף החיים שאם עברו יותר מל' דקות ועדין אינו מרגיש שהנו צמא, יברך נפשות עד 72 דקות. ושאלתי לרה"ג ר' אברהם יוסף שליט"א והשיב שיכול לברך נפשות עד חצי שעה אם אינו צמא. וראה בס' הלכה ברורה (סי' קפד סעי' יד) שכתב וז"ל: שיש מחמירים לענין שתיה וסוברים ששיעור עיכול בה הוא מועט ביותר, ונכון לחוש לדבריהם ויזהר לברך ברכה אחרונה מיד לאחר שתיתו, ואם שהה זמן מסוים ישתה עוד רביעית ויברך ברכה אחורנה". עכ"ל.
וכ"כ בפסק"ת (שם הערה 61) וז"ל: וכששותים מים גרידא בלא שום דבר ממתק המים יש ביותר ליזהר לא להמתין עד שיעבור י"א דקות, כי מים גרידא מפיג הצמאון אך אינו משביע ושיעור העיכול מהר מאד. ע"כ.
[יא] כמו שכתב בילקו"י (סי' קעח סעי' כא וסעי' כט) וז"ל: השותה מים והיה בדעתו לשתות עוד לאחר זמן, וחשש שלא יעבור זמן עיכול ובירך נפשות, אבל היה בדעתו לשתות עוד, אינו חוזר לברך שהכל. אבל אם בירך נפשות בכוונה תחלה, ולא מפני שחשש שיעבור זמן עיכול, מברך שהכל. [מג''א. בית מנוחה, משנת רבי גרשון].
[יב] ולא כמש"כ בתחילה בהליכות עולם שהמברך על החביב או החשוב יש לו על מה לסמוך, כאן נקט שצריך לברך.
[יג] ואם יוצא חוץ לבנין לחצר הישיבה י"א דלא מהני כי סוף סוף הינו באותה רשות שהכל שייך לאותו בעלים - הבנין והחצר, לפיכך לא נחשב לשינוי מקום, אלא יצא מחוץ לגדר שמקיפה את החצר - לרשות הרבים ואחר כך יוכל לחזור ולברך לצאת מספקות הנ"ל [פסקי תשובות סי' קעח (אות יד), הליכות מועד סוכה (סדר הלימוד בהושענא רבא) ספר אבות ישראל (ח"ב בהלכות סדר לימוד שבועות)]. אמנם הורה מרן הראשון לציון שליט"א שכל שיצא מתחת כיפת השמים הוי הפסק לברכה ראשונה (שיעורו השבועי קודם חג השבועות, תשע"ח).
[יד] הערת הרה"ג ר' אליהו רוזן שליט''א: לענין ברכת נפשות שבדעתו לאכול או לשתות עוד אחר כך, בבית יוסף בהל' פסח (סי' תע"ג ד"ה והרשב"א) מוכח בהדיא שאם ברך נפשות אע''פ שדעתו לאכול אח''כ (או לשתות אין נפק''מ) שצריך לחזור ולברך ברכה ראשונה ומקורו ברשב''א שם וכן נפסק שם בש''ע וכן הביאו ההלכה ברורה (סי' קעט) וכן הרה"ג משה לוי בברכת ה' וכן בשו"ת חזון עובדיה פסח הביאו, ודבריו סותרים למה שכתב ביחוה דעת ובחזון עובדיה ברכות בשם מאורי אור וצ"ע. על כן נראה שאין לברך ברכה אחרונה על דעת להמשיך, ובפרט שבחזו"ע ויחוה דעת הביא כן רק בהערה ולא בהלכה למעלה (אע''פ שנראה מדבריו בהערה שמסכים לזה). עכ"ד.
א"ה: אמנם ראה בתשובת הראשון לציון (לקמן בתשובה ד) שליט"א שכתב ליישב והאריך במדוכה זו. וכן נדפס בספרו ילקוט יוסף פסח כרך ג' (עמ' קצג – קצו, ובעמ' תיז - תכב).
[טו] ואף הראשונים דס"ל דברכה שא"צ מדרבנן אעפ"כ חששו לספק ברכות, ואף כשדעתם היתה נוטה לברך, לא סמכו על דעתם, וכתבו שכדי שלא להרבות בברכות יכוין דעתו לפטור הכל בברכה אחת דשוא"ת עדיף, וכ"ש בנ"ד דלא נפיק מפלוגתא, ומכ"ש לדברי האחרונים שהפריזו לומר שאפילו בכמה ספקות אין לברך, וחששו בדין ברכה שא"צ יותר מאיסורי כריתות, ולולא שנתפשט המנהג מזמן הראשונים לברך בכמה דברים, לא היה לנו לברך עליהם, משום ספק ברכות להקל, וא"כ איך החליט הרב להורות לברך בנ"ד על כל כוס מבלי ראיה מספקת, ולפע"ד מלבד מה שמפורש בדברי הפוסקים שאין לברך, וכמו שהארכתי לבאר זאת בתשובה, הנה גם מדברי הראשונים שהביא הרב חוקי חיים שם מתבאר כן להדיא. וכל מה שרצה לדחות חוזר ונראה שפיר שאין לברך. ולכן הנכון לכוין לפטור בברכתו הראשונה, על כל מה שישתה אח"כ. ואכמ"ל. עכ"ל.
[16] יפה מאד.
ומסתברא שאם יכוון רק על מה ששותה כעת בשיעור, ומברך ברכה אחרונה, לכ"ע יוכל לברך שוב שהכל ובורא נפשות.
ו"חכם לב יקח מצוות".
וזה גם כבוד התורה שלא לומדים ושותים. אלא רק לומדים וכשצריך שותים. והבן. ולא צריכים לפחד יותר מדי מסב"ל.
סימן יא
ברכה ראשונה כשלומד בבית המדרש ומדי פעם שותה
בס"ד יום שני חי בסיון תשע"ז
לכבוד ידידי היקר מבני החבורה, ניכרת על פניו עבודתו לקנות חכמה ויראה, מוכתר בנימוסין וענוה טהורה הבה"ח והנעלה ר' חי דוד הי"ו.יישר כח על העידוד לברר וללבן את השאלה הבאה לעומקה ולרוחבה, ואציגה בפניו את שהעלתי בקולמוסי בסיעתא דשמיא:
שאלה: בן תורה השוקד על תלמודו, וכדי להרוות צימאונו, שותה כוסות מים, מדי שעה ושעתים, האם יברך על כל כוס כפלים?
תשובה: איתא במתני' ברכות (מב ע"א) ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ע"כ. והנה במשנה אין חילוק אם עבר זמן מועט או רב בין כוס היין הראשונה לשנייה, אלא מכל מקום אינו מברך שוב.
ומהכא מייתי ראיה בספר אבן העוזר (סי' קפד) שאף שעבר זמן עיכול (כלומר שנהיה צמא מאותה שתיה כמבוא' בש"ע קפד סעי' ה), מהשתיה הראשונה ששתה אף שהפסיד ברכתו האחרונה, מכל מקום על השתיה השנייה א"צ לברך. ולא כמש"כ המג"א (שם סק"ט) ועוד אחרונים (ש"ע בעל התניא ס"ס קפד, שו"ת שער שלמה סי' צט, זרע אמת בס' שבח פסח דף טו סוף ע"ד, הרב יד אהרן שם בהגה"ט, חיי אדם כלל נ דין כג, הרב בית מנוחה דף פט ע"א אות יב, חסד לאלפים סי' קפד אות ג, בירך את אברהם סי' ל אות ה) שבכי האי גוונא מברך ברכה ראשונה שוב.
עוד ראיה הביא בספר הנ"ל מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"ז) וז"ל: ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית. ע"כ. א"כ מבואר שלברכה ראשונה אין זמן ושיעור.
וראיה נוספת הביאו כמה אחרונים ממה שלא מברך על כוס שניה בליל הסדר שוב ברכת הגפן אע"פ שעבר זמן רב מברכת הגפן שעל הכוס הראשונה בכך שקוראים את ההגדה. כמבואר בדברי מרן (סי' תעד) ואף שהרמ"א חולק, ביאר במשנה ברורה (סק"ד) מטעם שכל כוס מצוה בפני עצמה. ולא כתב משום שעבר זמן עיכול.
ולמעשה דעת המשנה ברורה בזה לא ברורה משום שחשש (בסי' קפד ס"'ק יז) לדעות החולקים על המג"א והביאם בשער הציון (אות יח) הלא המה - אבן העוזר (סי' קפד), מגן גיבורים (אלף המגן סק"ז), דרך החיים (בסי' ריא אות ד) ולעומת זאת בסמוך (סק"י) כתב בדין מי ששינה מקומו ואוכל שם לחם שיברך שוב המוציא אם עבר זמן כדי עיכול ממה שאכל בתחילה לחם.
ב. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' קב) כתב ליישב שהיכן שכיוון מראש לפטור את כל מה שיאכל, ועבר זמן עיכול בזה חושש המשנ"ב וכ' שלא יברך שוב ברכה ראשונה. אך אם ברך על אכילה אחת וממנה נמשך לאכילה אחרת בזה יברך שוב ברכה ראשונה משום שעבר זמן עיכול וכדברי המגן אברהם.
ג. דרך אחרת ליישב כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' א) שהיכן ששינה מקומו עליו שוב לברך כיון שנהיה רעב מאכילה ראשונה אך אם לא עבר, בזה לא יברך שנית וכל מה שהרמ"א כתב שלא יברך באופן ששינה מקומו (קעח סעי' ב) הוא רק שלא נהיה רעב. עכ"ד.
[אמנם בספר שאלת רב (ח"ב סי' ז אות ב) נשאל הגרח"ק שליט"א והשיב שבכל אופן נחלקו בזה ש"ע והרמ"א].
ד. ולענין מעשה הכריע בשו"ת מנחת יצחק (שם) שהלומד עם בני החבורה ומגישים לפניהם כוסות תה וקפה, אף אם הגיע לספק עבר זמן כדי עיכול או אף ודאי זמן כדי עיכול שאין צריך לברך ברכה ראשונה שוב אם לא הסיחו דעתם בינתיים והיה דעתו מתחלה על זה ולא שינה מקומו, מכל מקום הפסיד את הברכה האחרונה והוי מעוות שלא יוכל לתקון. לכן יברך שהכל ונפשות על כל כוס וכוס. וגם הביאור הלכה (סי' קצ ס"ב) כתב לגמגם במה שלא מברך ברכה אחרונה משום שדעתו לשתות אחר כך. עכת"ד.
וכ"כ הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (בהליכות שלמה שבועות עמ' שעה) שאם כוון לבו לפטור אין צריך לברך שוב אך עדיף שיברך על כל כוס וכוס ברכה ראשונה ואחרונה. ושם (עמ' שעה אות ד) – שיעשה כן כדי שלא יפסיד ברכה אחרונה ורשאי לברך וליתא חשש לברכה שאינה צריכה בברכת שהכל על כל שתיה כיון שהשתיה הבאה תהיה מפני התחדשות צמאונו אין ידיעתו מתחלה מגרעת. עכ"ד.
וכן דן בזה וכך העלה הגאון הרב משה לוי זצ"ל בס' ברכת ה' (ח"ג פי"א סעי' ה – ו, עמ' תכ - תכא) שיברך על כל כוס וכוס כפלים וטוב שיכוון בברכתו הראשונה לפטור רק מה ששותה כעת.
וכ"כ בשו''ת אבני ישפה (ח''א סי' מא) שיברך על כל כוס ויכוון בברכה הראשונה לפטור רק מה ששותה בסמוך וכאשר יסיים יברך נפשות.
וראה ראיתי בספר פסקי תשובות (סי' קפד אות יא) שכתב בנידון דידן שמנהג הנכון לברך על כל כוס וכוס ברכה ראשונה ואחרונה ובהערה 60 כתב גם כן שנכון שיכוון לפטור רק כוס זו זולת אם יודע בבירור שתוך שיעור עיכול ישתה עוד כוס ולא יצא ממקומו בזמן הזה שאז ימתין ולא יברך נפשות עד גמר שתייתו. וסמך ידיו על מש''כ בשו''ת מנח''י הנ''ל. וכן מקונטרס קומי רוני שכן מנהג חסידים ואנשי מעשה לברך על כל כוס וכוס ע''כ. ועל מה שנהגו העולם לברך על כוס ראשונה בלבד כתב שיש לפקפק בדבר משום: א. כי מפסידים ברכה אחרונה על הכוס הקודמת.
ב. כי מפסידים ברכה ראשונה על כוס הבאה כי לדברי המג''א ועוד צריכים לברך שוב ברכה ראשונה.
ג. מצוי שיוצאים חוץ למקומם ובזה חייבים לברך לכו''ע ושוכח לברך כי רגיל לשתות בלא ברכה את הכוסות האמצעיות. ד. פעמים חושב שרוצה לשתות עוד אך לבסוף אינו שותה ושוכח לברך ברכה אחרונה.
ה. ודעת האור לציון ח"ב (פי''ז תשובה יז) שבאופן שאינו יודע אם ירצה לשתות עוד מלבד כוס זו ששותה כעת, יכוון בברכתו ראשונה לפטור רק כוס זו. וכל זה אמור בין שמגישים לו ובין שלוקח לעצמו את שתייתו. ואם שתה שיעור יברך ברכה אחרונה. וכך יברך על כל כוס וכוס לצאת מספק. ואם לא כיון לא יברך שוב על הכוס הבאה ברכה ראשונה. ואם ודאי לו שישתה בהמשך לימודו אז בשעת ברכה ראשונה יכוון לפטור כל מה שישתה אחר כך ואז אינו מברך בין שהגישו לו ובין שמגיש בעצמו ובלבד שלא שינה את מקומו.
ו. מאידך דעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בכמה דוכתי [שו"ת יביע אומר (ח"ו סי' כז, ח"ח סי' כב אות לא, וח"ט סי' קח אות פו), ובחזון עובדיה ברכות (עמ' קעד), חזו"ע יו"ט (עמ' שיא), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' יא)] שיברך שהכל על כוס התה הראשונה ובזה פוטר את שאר הכוסות שישתה משום שרבו השיטות החולקות על המגן אברהם ובראשם אבן העוזר, שו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל ג סי' כ) ערך השלחן (קפד סק"ה) ושו"ת נוה שלום (סי' ח) שסוברים שזמן עיכול לא מהוי הפסק לברכה ראשונה.
וכ"כ עוד אחרונים[א].
ואין לחוש שמפסיד ברכה אחרונה על פי מה שביאר בשו"ת יבי"א (ח"ה סימן יח) שמנהג הספרדים שלא לברך על שתיה חמה ברכה אחרונה (אא"כ שתה רביעית תה שהיה פושר וכ"ש אם שתה שהוא קר כמבואר במפתחות לתשובה בחלק ו שם, ובח"ח בסי' צח הערה ו) וכן אין לברך מהטעם שר''ל בספר כף החיים (קסט ס"ק יח) שהיות והקפה מחוסר עשייה, בכוס השנייה צריך לברך. ע"כ. היות ובזמננו קל להכין את התה והקפה לא נחשב שעשייתו מרובה ולכן לא יברך שוב. עכ"ד.
וכן דעת בנו הראשון לציון הגאון הגדול הרב יצחק יוסף שליט''א (ילקו''י הל' נט"י וברכות סי' קעח סעי' יא, ובקיצוש''ע ח"א שם סעי' יח, ובח''ב סי' תצד סעי' ט, ובשלחן המערכת ח''א עמ' תעו, ובח''ב עמ' תעב ועמ' תקכד, וכן בס' השיעור השבועי – תשע"ו עמ' שח) שבברכה אחת פוטר כל מה שיבוא לו אח''כ אף לאחר זמן עיכול וטוב שיכוון לפטור כנ''ל. עכ''ד.
וכן דעת הגריש"א זצ"ל (אשרי האיש ח"א עמ' רנ, וזאת הברכה עמ' 53). שאדם הקובע ללמוד תורה ומדי פעם שותה ומתחלה היה דעתו לשתות עוד יכוון מתחילה שהברכה תחול על כל מה שיביאו לו ופוטר בזה כל מה שיביאו לו אח''כ אפילו יעבור זמן עיכול ואף שכבר צמא. וכ''פ הגר''ש דבליצקי שליט''א בספרו קיצור הלכות מועדים שבועות (עמ' כ) וכן הורה הגרפ''ח שיינברג זצ''ל שע''י שמכוון פוטר אף מה ששותה אחר כמה שעות (הובאו דבריו בס' וזאת הברכה שם).
ז. ויש לדון אליבא דהיבי"א ושאר פוסקים הנ''ל, בנידון דידן שהלומד שותה רביעית מים ומתחייב בקלות ברכה אחרונה, כיצד ינהג כדי לא להפסידה, שהרי מה שישתה עוד שעה רביעית ויברך נפשות לא תפטור את ברכתו הראשונה שהתחייב וכמו שמבואר בביאור הלכה הנ"ל.
ואכן בחזו"ע ברכות (עמ' קעח) וכן בתוכן ההלכות (עמ' תקלט סוף סעי' ה) כתב שיכול לברך ברכה אחרונה ולכוון לפטור פירות שאכל ולהמשיך לאכול הלאה בלא לברך שוב. והביא שכ"כ בס' מאורי אור (חלק בן נון דף קמח ע"ב) וכיו"ב כתב המגן אברהם (בסי' קץ סק"ג) שאם בירך מעין ג' בטעות וקודם לכך היתה דעתו להמשיך לשתות מהיין אז לא יחזור לברך ברכה ראשונה הגפן. ואף שדעת המאמר מרדכי (שם, סק''ה) שיש לו לברך הגפן מכל מקום נקטינן סב"ל, וכ"כ עוד פוסקים (שו"ת קרית מלך רב ח"א סי' ט) וכ"כ עיקרי הד"ט (סי' י אות כז) וכ"פ בס' מאורי אור (עוד למועד דף ל סע"ב). ובשו"ת הר צבי (ח''א סי' צו) העלה שיכול לברך נפשות על הפירות ובתנאי שיכוון בהדיא שלא לצאת בה על שתיית המים.
ומכל זה לכאו' בנידון דידן ששותה כוס ראשונה וישתה עוד כוס אך לאחר זמן כדי עיכול, יברך כעת ברכת נפשות ומכיון שהיתה דעתו להמשיך לשתות עוד, על הכוס הבאה לא יברך שוב.
ח. והנה בספר הליכות מועד פסח (עמ' תנה והלאה, וכן בהליכות מועד סוכות עמ' תצט והלאה) עמד על מדוכה זו וכתב שלאו שפיר למעבד הכי משום שנכנס לפלוגתת האחרונים: דהנה למג"א (שם) ברכה אחרונה הוי הסח הדעת ולכן אם בירך בטעות אך רצה לשתות עוד, לא יחזור לברך. אך לבגדי ישע (סק''ג) ומאמר מרדכי (שם) הוי סילוק וא"כ צריך לברך שנית ברכה ראשונה אף שדעתו היתה לשתות[ב] (והובאה מחלוקתם בביאור הלכה סי' קץ ד"ה יברך). וכתב עוד בהליכות מועד שיתכן לומר שאף למגן אברהם היכן שברך בכוונה תחילה ולא בטעות, הוי סילוק כי היתה ברכתו מדעתו. [א"ה: וכן בשו"ת אבני ישפה הנזכר כתב שתיתכן כזו משמעות בדעת המגן אברהם, וכן דעת האליה רבה (סק''ג) והאור לציון (פי"ב הל' יט) שברכה בכוונה הוי סילוק]. ובב"י (סי' קעד סעי' ב ד"ה ובפרק כיצד מברכין) מוכח ברור בשם הרא"ש דמי שברך ברכה אחרונה על דעת להמשיך לאכול צריך לחזור ולברך שנית ברכה ראשונה. עכת"ד.
לפיכך יעץ הרה"ג ר' אופיר מלכא שליט"א פתרון לכ"ע[ג]: בשעה שמברך ברכה ראשונה יכוון לפטור כל מה שיאכל או ישתה עד שיברך נפשות או ברכה אחרונה, ואם משער שבחצי שעה הקרובה לא ישתה יברך ברכה אחרונה ולאחר זמן זה יוכל לברך שהכל בלא פקפוק. וכך יעשה כל חצי שעה במשך ליל שבועות (בשתיה, ובעוגה כל שעה). ואין לחוש בזה לגורם לברכה שאינה צריכה משום שמותר לעשות כן כדי להסתלק מהספק כמבוא' (בסי' קעד סעי' ד וסעי' ז). ומה שאפשר להגביל את הברכה זה חידוש של מרן הבית יוסף בש"ע (סי' קעד סעי' ד)[ד].
ובאופן שלא כיון בברכה הראשונה כוונה זו כתב שם להציע פתרונות לצאת מהספק, ראה בהערה[ה].
ט. ובהליכות מועד שם (בעמ' תנח) חילק בין היכא שלומדים בני החבורה ומגישים לפני כל אחד שתיה וכיו''ב שאז אינו מברך בכל אופן משום דדינו כאורח. לבין הלומד ומכין לעצמו כוס קפה וכו' שאם כיון לבו על כל מה שישתה או שדרך רגילותו לשתות בסדר לימודו כמה כוסות שאינו מברך שהכל אלא על הכוס הראשונה בלבד. אך בלא תנאים אלו כעבור חצי שעה מהכוס הראשונה[ו] יברך שוב ברכה ראשונה ולא שייך לומר בזה, "דרכו של אדם להגרר משתיה לשתייה". ע"כ. וע"ש (בהערה כה) באיזה אופן בני אשכנז יברכו.
י. וכאשר שאלתי לרה"ג ר' אופיר מלכא שליט"א מה הדין בבן תורה השותה מים וכו, ולאחר שעה וכיו''ב שוב רוצה לשתות, האם יברך?
השיב לי כפי שכתב בספרו: שאם הבחור לא רגיל לשתות מים או שלא כיוון אזי יברך שוב כעבור חצי שעה משום שעבר זמן עיכול שלהם. והסתמך על איך שביאר במנחת יצחק הנ"ל את דברי המשנה ברורה שאם לא כיון אז אכן הלכה כמגן אברהם שכעבור זמן עיכול יש לחזור ולברך (א"ה: אך כאמור אין הכרע בפירוש זה של יישוב המשנה ברורה לפי שניתן ליישב כמש"כ בשו"ת צי"א הנ"ל, ובפרט שהיכן שההלכה לא ברורה ונתונה במחלוקת בדרך כלל נקטינן סב"ל).
י. וחבר נוסף מצאתי בקובץ וקנה לך חבר (סי' מט) שמחלק בין הלומד בחבורה ומגישים לו לשתות (שבזה אינו מברך) לבין מי שלומד ומכין לעצמו את שתייתו שבזה תלוי בדעתו ורגילותו, וזה תוכן דברי הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א בענין אברך השותה בבית המדרש שיברך על כל כוס וכוס, וכמה טעמים לדבר ואלו הם: א. בנידון דידן שאברכים שוהים בבית המדרש ושתים לפעמים קפה ומכינים זאת בעצמם ולא ע"י שליח שמגיש כל הלילה אלא כ"א לפי צורכו ומכין לעצמו ואם לא היה מרגיש צורך לא היה קם לשתות ויש לדמות זאת לשמש שמברך על כל כוס וכוס (כמבו' בש"ע סי' קסט סעי' ג).
ב. ומה גם שיוצאים חוץ לחדר להביא ספר ובשינוי מקום שפיר דמי לברך.
ג. וכן יש לחלק בין לימוד היום ללימוד הלילה שבלילה באמת מכוונים ודורשים לשתות כי הלימוד קשה יותר מביום אבל אברכים בביה"מ באים ע"מ ללמוד תורה ולא כדי לשתות אלא כפי הצורך אם תהיה התעוררות לכך וממילא יתכן שבזה לכ"ע יצטרך לברך על כל כוס וכוס.
ד. ויתכן שבדוקא כתב ביבי"א שהשאלה היא על ת"ח הלומדים בלילות לאפוקי מהלומדים במשך היום שבזה יברכו על כל כוס וכוס. עכת"ד[ז].
יא. אמנם בספר ואין למו מכשול ח"ז (עמ' 226 והלאה) כדרכה של תורה כתב להעיר על רוב הטענות הנ"ל. וזהו תוכן דבריו: א. מהמבואר ברש"י חולין (קז ע"ב) יוצא איפה שהשמש מברך על כל כוס משום שתלוי בדעת אחרים. משא"כ אברכים שיכולים להכין בעצמם לשתות בכל עת שירצו ולכן אינם מסיחים מדעתם ולא יברכו שנית על הכוס הבאה.
ב. והן אמת שבאים לביה"מ על מנת ללמוד ולא לשתות וכיו' אך ההכרח לא יגונה והיות שמחמת צימאון או עייפות קם לשתות ופעמים אף כמה פעמים, ויודעים מראש כן שאינם עתידים לשתות רק כוס אחת אלא לפי כמה שיצטרכו לפיכך לא יברכו שנית כיון שדעתם לשתות עוד.
ג. וכן אין לדייק שדוקא בלילה כתב מרן זצ"ל מש"כ משום שבשו"ת מעט מים שהביא (סי' לט) כתב תשובתו לשאלה גם באופן שלומד ביום ושותה כל שעה קפה, כיעו"ש [ח].
עוד כתב שם שהציע את הדברים לפני מו"ר הראשון לציון שליט"א והסכים לדינא ואף דיבר בזה עם אביו זצ"ל והסכים גם הוא והורה שאין הבדל בין הלומדים בחג שבועות ללומדים בכולל ובכל אופן אין לברך על כל כוס וכוס. ע"כ.
וכן שמעתי מהרה"ג ר' אברהם יוסף שליט"א ביום ג י"ט סיון תשע"ז שענה לשאלתי: מי שברך שהכל על כוס מים ולאחר שעה רוצה לשתות כוס נוספת, האם יברך?
תשובה: לא יברך. ע"כ.
יב. ומכל האמור עולה שדעת מרן היבי"א זצ"ל לא כמו שכ' בס' הליכות מועד הנז' אלא אף שברך בסתמא, ואין דרכו לשתות, ועברה לה חצי שעה אינו יברך ברכה ראשונה שוב. ועיין בתשובה ד ממרן הראשון לציון שהסיק שאין לעשות תנאי זה (לכוון לפטור רק כוס זו), משום שאף על ידי כך לא יוצא מפלוגתא.
יג. והנה אם עבר זמן עיכול בין הכוס הראשונה לשנייה וגם נכנס לספיקות נוספות כגון שהיה עובר מחדר לחדר או נכנס לבית הכסא[ט], או שגמר בלבו שלא לשתות יותר (כמבוא' לקמן). מכל מקום כבר כתב החיי אדם דלא עבדינן ספק ספיקא בברכות (חלק א כלל ה ס"ו). וכן הוא בעין יצחק (מהדורת תשס"ט ח"ב עמ' תצה, ובמהדורת תשע"ד עמ' תצז) "לא מהני ספק ספקא בברכות. וכל מה שאתה מרבה ספקות וספקי ספקות הכלל של ספק ברכות להקל נשאר בידינו שהרי אף בספק ספיקא לא יצאנו מידי ספק ברכות להקל". עכ"ל.
[אמנם מן הראוי לציין שאם ברך לא עבר על לא תשא, כמו שביאר בעין יצחק שם (מהדורת תשע"ד עמ' תקא), ויותר מכך שלכאורה אף יכול לברך כמ"ש בילקוט יוסף קיצוש"ע (סי' קעד סעי' ז) וז"ל: דמאי דלא עבדינן ספק ספיקא בברכות הוא לכתחלה, אבל הרוצה לברך ולסמוך על ספק ספיקא, יש לו על מה שיסמוך. עכ"ל].
יד. ובאופן ששתה רביעית בתחילה וממשיך ושותה כל כמה דקות כתב בספר וזאת הברכה (עמ' 191) שבכהאי גוונא משערים שיעור זמן עיכול מסוף האכילה / השתיה האחרונה. וע''ש במקורותיו לדבר זה. ולכן העלה שהקובע לשתות אפי' במשך כמה שעות ולא עבר שיעור עיכול משתיה אחת לשנייה כגון שמניח לצדו בקבוק מים וממנו תמיד שותה משערים עיכול מהשתיה האחרונה. וכאשר שאלתי גם שאלה זו לפני הרה"ג ר' אברהם יוסף שליט"א "מי ששותה רביעית וחושש שיעבור זמן עיכול אך רוצה להמשיך לשתות כיצד ינהג?''.
השיב: לא יברך נפשות אלא ימשיך לשתות ויעשה לו תזכורת לברך בסוף סדר לימודו ברכה אחרונה על הכל. עכ''ל. וזהו כדברי ס' וזאת הברכה שכל זמן שהנו עסוק בשתיה עוד לא נקרא שעבר זמן עיכול אלא לבסוף.
טו. ובענין שיעור עיכול של מים, עי' ביבי"א (שם) שהביא דעת מצות שימורים (הובא באליה זוטא סי' ד סק"א) שאם אוכל תפוח או שותה מים, בפחות משעה הוה זמן עיכול. ובילקו"י קיצוש"ע (סי' קעח סעי' כ) כתב ששיעור עיכול הוא שבעים ושתים דקות וכנראה שרק בפירות כמש"כ שם. אמנם יעויין בפסק"ת (סי' קפד סק"י) שהביא דעות בזה וכתב שתי שיטות לענין זמן ברכת נפשות על מים: 11 דקות (קצות השלחן סי' ס ס"ק כ) וי"א חצי שעה (כף החיים קפד ס"ק כט) וע"ע בהערה[י].
טז. ואם גמר בלבו שלא חפץ לשתות יותר, השיב לי הגדול הגאו הראשון לציון במכתב (מצורף לקמן תשובה ד) שתלוי בכל אדם ואדם, שאם רגיל הוא לא לשתות יותר אחר שמחליט בכך, שוב צריך לברך, אבל אם פעמים שהינו חוזר בו וכן שותה, אז לא יברך ברכה נוספת. עכ"ד. אמנם עיי' בהלכה ברורה ח"ט (סי' קעט הלכה ד) מה שכתב לחלק בזה.
יז. ולפי דברים אלו, למדים אנו, שבחור הלומד בישיבתו הקדושה אחר שברך על כוס שתיה בשעה אחת עשרה בבוקר ולא ברך אחריה ברכת נפשות (בכוונה ובדעת לסיים שתייתו[יא]), אף אם עבר זמן רב ולאחר מכן חפץ לשתות שוב, אינו יברך עוד ברכה ראשונה.
וזאת בתנאי שהיה חדר האוכל באותו בנין, ומשום שתפלה לא מהוה הפסק ובשינוי מחדר לחדר נקטינן סב"ל (כמבואר בהליכות עולם ח"ב, שם) ולברכה ראשונה אין שיעור, וכן אם דרכו לשתות במשך היום, אין לו לברך יותר (ואף תה או קפה שלא היו מוכנים בעולם בשעת הברכה הראשונה, אין לברך כפי שפסק ביביע אומר שם).
ורק אם השתיה ששותה כעת חביבה עליו יותר ממה ששתה קודם לכן, ולא כיון עליה מפורש לפוטרה, יברך שוב כמבואר בחזו"ע (עמ' קפ)[יב] וילקו"י (קיצוש"ע ח"א עמ' תיב). וכגון שבבוקר שתה מים ואח"כ שותה מיץ וכיו''ב, וחביב עליו יותר יברך שוב. ומכל מקום טוב בברכה הראשונה לפטור כל מה שישתה אח"כ או יאכל כמ"ש בבן איש חי (סוף פ' נשא) ובכף החיים (סי' קעז ס"ק יט). ואם לא כיון ורוצה לעשות לכ"ע יוכל לצאת מחוץ לתחום הישיבה (ועי' הערה[יג]) לזמן קצר ולחזור ולברך כדי לצאת מהספקות כמו שנתבאר לעיל (בהערה לאות ח).
סיכום
נמצאו השיטות בענין מתחלקות לג' דעות, אם שותה מים ועובר זמן שיעור עיכול בין שתיית הכוסות:
יברך על כל כוס ברכה ראשונה ואחרונה וטוב שיכוון בברכה הראשונה לפטור רק מה ששותה בסמוך (מנחת יצחק, הליכות שלמה, ברכת ה').
יכוון שברכת שהכל תחול רק עד לברכה אחרונה ואחר שיברכנה, יברך על הכוס הבאה שוב שהכל (הליכות מועד).
בברכת נפשות יוכל לעשות תנאי שלא תפסיק ובכוס השלישית לא יברך (חזו"ע וילקו"י)[יד].
ונראה שבאופן שמכוון על כל מה שישתה ויודע שלא ישכח לברך נפשות בסוף סדר לימודו על שתייתו, ושותה כל זמן קצר כך שלא מרגיש צמא בין שתיה לשתייה הכי עדיף טפי מאשר להרבות בברכות כפי שהביא ביבי"א (שם אות ג) דברי הגאון מהרש"א אלפנארי בהסכמה לספר קומי רוני (ירושלים תרפ"ה), שכתב וז"ל: על דרישתו (של הרהמ"ח) אודות העומדים בבית ה' בלילות שמביאים להם כמה פעמים קפה או תה לעמוד על משמרתם בעסק התורה, מהו הדין לענין ברכה וכו', והגם שראית דברי הרב חוקי חיים (סימן א') שפסק שצריך לברך על כל כוס וכוס, רצית לעמוד על דעתי בזה, ואען ואומר, כי מזה שנים רבות שראיתי דברי קדשו של הגאון הראש"ל החוקי חיים הנ"ל, תמהתי מראות שאיך לא חשש מורנו הרב להרבות בברכות, ולא כן דרכם של הפוסקים ראשונים ואחרונים לגזור אומר לברך אם לא בראיה ברורה שאין בה מחלוקת וכו'. עי' כל דבריו בהערה[טו].
אך באופן שמתכנן לשתות עוד, יותר מאוחר, המברך ברכה אחרונה באופן שדעתו להמשיך לשתות עוד, ודאי יש על ע"מ לסמוך כמו שנתבאר בפנים.
ואם יסיח דעתו ויגמור בלבו שלא חפץ לשתות יותר, וממילא ברכה אחרונה תהיה סילוק, בזה עושה לכ"ע, ובכך יברך פעם הבאה שהכל, אם ירצה לשתות שוב (ועיין כיוצא בזה בילקו"י ברכות עמ' רכז).
והנה מי שזהיר במלי דברכות מתרחק מכל הספקות ונחשב חסיד (בבא קמא ל ע"א) ולכן ישמע חכם ויוסף לקח וע"י שישנה
מקומו או יבקש מחברו שיפטרנו או ישתה לגימות פחות פחות מרביעית יעשה לכל הדעות. ובכך שנמנע מלהיכנס לספק ברכה, תבא עליו ודאי ברכה.
ועיין עוד במכתב המצורף שקיבלתי מאוחר יותר ממרן הראשון לציון שליט"א לקמן (תשובה ד).
והנלע"ד כתבתי וה' יעזור שלא תצא תקלה ומכשול תחת ידי ונזכה לברך בכוונה הנכונה ולעשות בכל ענין ומדה ככולי עלמא[16].
בהערצה ובברכת מעלה מעלה
ידידו יוסף דהן
סיון תשע"ז
עיה"ק בני ברק
[א] שו"ת ריב"ם שנייטוך (סי' יז), ובשו"ת זכור ליצחק הררי (סימן נב), ובשו"ת מים חיים (סימן לו). וכן בשו"ת הסבא קדישא חלק א (סימן ו) כתב שאין לברך על כל כוס וכוס. ובשו"ת מעט מים (סימן לט), ובספר זכרונות אליהו (עמוד ק). הו"ד גם בילקוט יוסף נטילת ידים וברכות (סימן קעח סעי' יג בהערה). ובחזון עובדיה (ברכות שם) הוסיף עוד פוסקים: ספר שמן המשחה (סי' יג דף ח ע"ג). וכן הגאון ר' רחמים חויתה הכהן בשו"ת שמחת כהן (סי' מח סוף עמ' סח). ובס' ילקוט כהונה (עמ' מג) נשאל הרה"ג הנאמן נר"ו בהלכה זו והשיב, שאע"פ שהוא זוכר שמר אביו הרה"ג ר' מצליח מזוז הי"ד היה נוהג בליל הושענא רבה לברך על כל כוס וכוס אילו היה רואה את דברי האחרונים שחולקים על זה היה חוזר ומודה שאין צריך לברך אלא על כוס ראשון שספק ברכות להקל. וכן העלה בשו"ת מגיד תשובה (ח"ד סי' ד). וכן העלה הגר"י טולדנו בתשובה הובאה בס' שארית יעקב בביאס (דף סה ע"ב).
[ב] וכ"כ עוד אחרונים כמו קצות השלחן (סי' נו סעי' ח) וערוך השלחן (סי קץ סעי' ב).
[ג] הערת הרה"ג ר' יהודה בן דוד שליט"א עורך הקובץ החשוב משנת יוסף: להאמור אינו לכו"ע, דלמרן זיע"א ביבי"א ח"ח הנ"ל לאו שפיר דמי למיעבד הכי. ע"ש. עכ"ד. והיינו שעל ידי כוונה זו מרבה בברכות. ולכן אין לברך אלא על כוס ראשונה בלבד.
[ד] עוד כתב שם שלפי שנידון זה מצוי כל השנה יכול לעשות תנאי פעם בחודש או על כל פנים פעם בשנה כמו שכתוב בספר שלחן מלכים הובא בתשובות והנהגות (ח"א סי' מג). עכ"ד. אמנם מצאתי בס' וזאת הברכה (פ''ז עמ' 65) שכתב בשם הגרי''י פישר זצ''ל שיכוון לפטור מחדש כל מה שיביאו לו כל פעם שמברך כי לא ברור שתנאי מועיל בזה לכלול תמיד הכל בברכותיו. ע"כ. וראיה לכך שיש לכוון כל פעם ניתן להביא ממה שכתב הבן איש חי שנה א' (פרשת נשא הלכה י) וז"ל "ירא שמים יזהר בכל סעודה בשעה שמברך להיות דעתו על כל מה שיבוא לו אפילו בדרך רחוקה דאינו אורחא דמלתא וכו' לכך הנזהר להיות דעתו בשעה שמברך על הפת ועל היין ועל הפירות על כל מה שיביאו לו הן בדרך דורון ואפילו ממקום רחוק הרי הוא נצול מסלע המחלוקת הנזכרת ותבוא עליו ברכת טוב. עכת"ד. יעו"ש. וע"ע במשנ"ב מהדורת דרשו (בסי' רו הערה 53).
[ה] אחר שסיים לאכול או לשתות יברך ברכה אחרונה, ופעם הבאה שירצה שוב להכניס לפיו מין דבר, יבקש מחברו שיפטרנו או שיצא בחוץ לעשות שינוי מקום אף לזמן קצר ויחזור לברך. וע"ש מה שכתב להביא סימוכין ומקורות לדבריו מהמשנה ברורה.
[ו] שזהו זמן עיכול בה, כמבוא' בכף החיים (בסי' קפד ס"ק כט). א"ה: ע"ע דעות בשיעור זה לקמן
[ז] הערת הרה"ג ר' יהודה בן דוד שליט"א, עורך קובץ משנת יוסף: חילוקים מחודשים, עי' בכל המהלך ביחו"ד ושאר ספרי מרן זיע"א, ותראה שאין חילוק בזה כלל. וכמשנ"ת במאמרים הנ"ל.
[ח] וכן חשבתי להביא ראיה ממה שהשיג מרן ביביע אומר ח"ט (שם) על האור לציון, ובחזון עובדיה ברכות (שם) על ברכת ה' ואף שניהם נקטו בדוגמתם ציור מלבד מה שלומדים בליל שבועות או הושענא רבא גם אברכים הלומדים ביום. ועם כל זאת מרן חלק והעלה שסב"ל.
[ט] הנה לענין יציאה מבית הכסא אם נחשבת הפסק נמצאו כמה דעות באחרוני זמננו:
בהליכות עולם (ח"ב עמ' מד, סוף פרשת בהעלותך) כתב שהוי הפסק וחוזר ומברך בדברים שאינן טעונים ברכה במקומם. וכן מורה בנו הגר"א יוסף שליט"א לברך שוב אחר יציאה מביה"כ.
אמנם עין רואה בס' עין יצחק (ח"ב עמ' תקד) ובשלחן המערכת (ח"ב עמ' תקצד) לגאון הראשון לציון הגר"י שליט"א שהסיק שלא יחזור לברך אם נכנס לבית הכסא בכל אופן וכן מרן זצ"ל הדר הוא לכל חסידיו בזה עכ"ד. וכן בתשו' כתב יד קודשו (הובאה בגליון בית יוסף חלק לד) "אין ברכות מעכבות גם בדין זה שסב"ל". עכ"ל מרן זצ"ל. ומ"מ כתב שם הגר"י שליט"א שטוב שיצא מחוץ לביתו כך שיחזור ויצטרך לברך מודאי. אמנם שמעתי מהרה"ג ר' אופיר מלכא שליט"א בשיעורו ששירותים לא הוי הפסק כלל ואין צורך לצאת ואם יוצא לחינם גורם להיכנס לספק ברכה שאינה צריכה. ע"כ. וכן נקט בהלכה ברורה (ח"ט עמ' רמא) ג"כ שלא חוזר לברך כלל אחר יציאה מבה"כ בין שהיה אוכל לחם או שאר מיני מאכל ומשקה. ע"כ. וכן דעת האור לציון (ח"ב עמ' קו פי"ב תשובה טז בביאורים) וכ"כ בשו"ת ברכת יהודה ברכה (ח"א סי' ה) וכן כתב בפסק"ת (קעח, ז, ובסי' קפד הערה מס' 59) שבזמננו היות ורגילים לצאת תוך כד האכילה לבית הכסא שנמצא בתוך הבית, היציאה לשירותים לא הוה הפסק. ע"כ. הביא דבריהם בקונטרס ידי כהן – שיח אברכים (מהדו"ק פ"א הערה כג).
וחתנא דבי נשיאה הגר"א בוטבול שליט"א בא ומורה לאחר שדיבר עם מרן זצ"ל שכדי לצאת מהמבוכה יכול אדם להתנות שהברכה תחול עד שיכנס לבית הכסא ואז יברך אח"כ שוב. וכן כתב בספר ברכה נאמנה הגאון ר' גדעון בן משה שליט"א.
[י] ועוד כתב כף החיים שאם עברו יותר מל' דקות ועדין אינו מרגיש שהנו צמא, יברך נפשות עד 72 דקות. ושאלתי לרה"ג ר' אברהם יוסף שליט"א והשיב שיכול לברך נפשות עד חצי שעה אם אינו צמא. וראה בס' הלכה ברורה (סי' קפד סעי' יד) שכתב וז"ל: שיש מחמירים לענין שתיה וסוברים ששיעור עיכול בה הוא מועט ביותר, ונכון לחוש לדבריהם ויזהר לברך ברכה אחרונה מיד לאחר שתיתו, ואם שהה זמן מסוים ישתה עוד רביעית ויברך ברכה אחורנה". עכ"ל.
וכ"כ בפסק"ת (שם הערה 61) וז"ל: וכששותים מים גרידא בלא שום דבר ממתק המים יש ביותר ליזהר לא להמתין עד שיעבור י"א דקות, כי מים גרידא מפיג הצמאון אך אינו משביע ושיעור העיכול מהר מאד. ע"כ.
[יא] כמו שכתב בילקו"י (סי' קעח סעי' כא וסעי' כט) וז"ל: השותה מים והיה בדעתו לשתות עוד לאחר זמן, וחשש שלא יעבור זמן עיכול ובירך נפשות, אבל היה בדעתו לשתות עוד, אינו חוזר לברך שהכל. אבל אם בירך נפשות בכוונה תחלה, ולא מפני שחשש שיעבור זמן עיכול, מברך שהכל. [מג''א. בית מנוחה, משנת רבי גרשון].
[יב] ולא כמש"כ בתחילה בהליכות עולם שהמברך על החביב או החשוב יש לו על מה לסמוך, כאן נקט שצריך לברך.
[יג] ואם יוצא חוץ לבנין לחצר הישיבה י"א דלא מהני כי סוף סוף הינו באותה רשות שהכל שייך לאותו בעלים - הבנין והחצר, לפיכך לא נחשב לשינוי מקום, אלא יצא מחוץ לגדר שמקיפה את החצר - לרשות הרבים ואחר כך יוכל לחזור ולברך לצאת מספקות הנ"ל [פסקי תשובות סי' קעח (אות יד), הליכות מועד סוכה (סדר הלימוד בהושענא רבא) ספר אבות ישראל (ח"ב בהלכות סדר לימוד שבועות)]. אמנם הורה מרן הראשון לציון שליט"א שכל שיצא מתחת כיפת השמים הוי הפסק לברכה ראשונה (שיעורו השבועי קודם חג השבועות, תשע"ח).
[יד] הערת הרה"ג ר' אליהו רוזן שליט''א: לענין ברכת נפשות שבדעתו לאכול או לשתות עוד אחר כך, בבית יוסף בהל' פסח (סי' תע"ג ד"ה והרשב"א) מוכח בהדיא שאם ברך נפשות אע''פ שדעתו לאכול אח''כ (או לשתות אין נפק''מ) שצריך לחזור ולברך ברכה ראשונה ומקורו ברשב''א שם וכן נפסק שם בש''ע וכן הביאו ההלכה ברורה (סי' קעט) וכן הרה"ג משה לוי בברכת ה' וכן בשו"ת חזון עובדיה פסח הביאו, ודבריו סותרים למה שכתב ביחוה דעת ובחזון עובדיה ברכות בשם מאורי אור וצ"ע. על כן נראה שאין לברך ברכה אחרונה על דעת להמשיך, ובפרט שבחזו"ע ויחוה דעת הביא כן רק בהערה ולא בהלכה למעלה (אע''פ שנראה מדבריו בהערה שמסכים לזה). עכ"ד.
א"ה: אמנם ראה בתשובת הראשון לציון (לקמן בתשובה ד) שליט"א שכתב ליישב והאריך במדוכה זו. וכן נדפס בספרו ילקוט יוסף פסח כרך ג' (עמ' קצג – קצו, ובעמ' תיז - תכב).
[טו] ואף הראשונים דס"ל דברכה שא"צ מדרבנן אעפ"כ חששו לספק ברכות, ואף כשדעתם היתה נוטה לברך, לא סמכו על דעתם, וכתבו שכדי שלא להרבות בברכות יכוין דעתו לפטור הכל בברכה אחת דשוא"ת עדיף, וכ"ש בנ"ד דלא נפיק מפלוגתא, ומכ"ש לדברי האחרונים שהפריזו לומר שאפילו בכמה ספקות אין לברך, וחששו בדין ברכה שא"צ יותר מאיסורי כריתות, ולולא שנתפשט המנהג מזמן הראשונים לברך בכמה דברים, לא היה לנו לברך עליהם, משום ספק ברכות להקל, וא"כ איך החליט הרב להורות לברך בנ"ד על כל כוס מבלי ראיה מספקת, ולפע"ד מלבד מה שמפורש בדברי הפוסקים שאין לברך, וכמו שהארכתי לבאר זאת בתשובה, הנה גם מדברי הראשונים שהביא הרב חוקי חיים שם מתבאר כן להדיא. וכל מה שרצה לדחות חוזר ונראה שפיר שאין לברך. ולכן הנכון לכוין לפטור בברכתו הראשונה, על כל מה שישתה אח"כ. ואכמ"ל. עכ"ל.
[16] יפה מאד.
ומסתברא שאם יכוון רק על מה ששותה כעת בשיעור, ומברך ברכה אחרונה, לכ"ע יוכל לברך שוב שהכל ובורא נפשות.
ו"חכם לב יקח מצוות".
וזה גם כבוד התורה שלא לומדים ושותים. אלא רק לומדים וכשצריך שותים. והבן. ולא צריכים לפחד יותר מדי מסב"ל.
בבברכה חיים רבי חולון
יהודה 1234
New member
לעניין אחר, מישהו יודע מה המקור לחלק בין לימוד תורה לקרבנות לאחר ישתבח כפי שאמר הרב בדקה 2:30?
