יישר כח על ההבחנה הנפלאה בין גיהוץ של הגאונים והראשונים לגיהוץ שלנו. אולם נראה שאחרי הכל עדיין פסקו של מרן זצ"ל צ"ע;
ראשית - יש להבחין בין ההלכה למעשה ובין לשונו וכונתו של מרן זצ"ל. גם אם נסכים שבדברי הראשונים מבואר כדבריך ויש מקום להתיר לגהץ בשבוע שחל בו - זה לא מיישב את דברי מרן זצ"ל, שהוא הרי לא הבין כמוך, אלא כהבנת שאר האחרונים שגיהוץ לסתם מרן זהו הגיהוץ שלנו כדלקמן, ואעפ"כ התיר. ועוד שהדימוי מחוה"מ עדיין אינו מובן, והתירוץ שלך לא עונה, ובודאי שאין זו כונת מרן זצ"ל. ואפילו בדברי הראשונים אם היה כזה דבר לא היה מנוס מלהשאר בצ"ע, וכ"ש באחרוני דורנו ובפרט מרן זצ"ל שדרכו לפרט ולא לסמוך על פירושים דחוקים כאלו בדבריו.
שנית. דברי מרן זצ"ל צ"ע בתרתי, דהא בהלכות אבלות ח"ב עמ' ש"ג פסק שאסור לאבל לגהץ, ולפי דבריך הו"ל להתיר, דהא הגיהוץ המוזכר שם הוא אותו גיהוץ כאן. ועוד שסותר דבריו מהלכות ת"ב הנ"ל שהתיר. וסתירה זו קיימת להיפך בדברי מרן השו"ע, שבהלכות ת"ב סתם לאיסורא ובשם י"א להיתרא, וביו"ד סי' שפ"ט כתב י"א שהוא צקל וי"א שהוא כיבוס במים ואפר ולפי הכללים פוסק להיתרא. ומרן זצ"ל פסק בדיוק להיפך שבהלכות ת"ב פסק להיתרא נגד סתם מרן שם, ובהלכות אבלות פסק לאיסורא נגד י"א בתרא במרן להיתרא, וצע"ג.
ובקיצור שו"ע ילקוט יוסף אבלות סי' י"ז אות י"ב הרגיש בסתירת דברי מרן השו"ע הנ"ל וכתב שמא מרן חזר בו ואם כן יש להעיר על מש"כ האור לציון להחמיר בגיהוץ שלנו בשבוע שחל בו ת"ב וצ"ע עי"ש. אולם לפ"ז אדרבה יש להעיר על מרן זצ"ל שפסק לאיסורא בהלכות אבלות נגד מסקנת מרן השו"ע להתיר, וצ"ע.
ולעצם הענין של גיהוץ. אכן כדבריך גיהוץ שהזכירו הגאונים והראשונים 'צקל' משמעותו ליטוש ומירוק - וכפי שכתבה והביאה מקורות לזה – הדסה שי ב'ספונות' כ"א עמ' 215 עיש"ב, וא"כ אין זה החלקה גרידא כמו שאנו עושים אלא מוסיף בניקוי וצחצוח הבגד להבריקו יותר, ואין מקור מדבריהם לאסור גיהוץ שלנו שהוא החלקת הבגד גרידא.
אולם מאידך אין לנו 'ראיה להתיר' גיהוץ שלנו מדברי הגאונים הנ"ל, אלא שהגמ' לא מיירי בזה, ואפשר שהוא אסור מסברא.
ובאמת שהב"י שהביא את פירוש הערוך – כתב דהיינו להעביר אבן חלקה להחליק הבגדים, וזה גיהוץ דידן, וכ"כ הפרישה ביו"ד סי' שפ"ט אות ה' דהיינו 'מנגלי"ן', וכ"כ החכמת אדם בכלל קס"ה שי"א דגיהוץ הוא צקל בלשון ערבי דהיינו שקורין (מנגלין) באבן חלקה עי"ש, וכ"ה גם בקיצור שו"ע ובערוך השולחן ועוד.
וא"כ בדברי האחרונים הנ"ל ודאי מבואר שגיהוץ דידן שהוא החלקת הבגדים - אסור, וכך למד הב"י בדעת הערוך.
ואע"פ שבדברי הגאונים והראשונים לא נראה כך וכנ"ל - מ"מ כיון שאין לנו ראיה מדבריהם להתיר, והב"י ושאר אחרונים פשיטא להו לאסור לדעה זו וכך נקטו בפשיטות האחרונים - קשה מאוד להקל בזה, כיון שלמעשה לא מצאנו אף אחד מהראשונים או מהאחרונים שיתיר להדיא לגהץ גיהוץ שלנו, ואדרבה מצאנו אוסרים רבים.
וע"כ נראה שלמעשה יש להחמיר בגיהוץ בשבוע שחל בו וכסתם מרן בסי' תקנ"א להבנתו ולהבנת שאר אחרונים וכפי שפסק האור לציון.
ואע"פ שביו"ד נראה שמרן חזר בו להתיר - נראה שע"כ אין לומר שמרן שם ס"ל להתיר, דהא בב"י ביו"ד סי' שפ"ט הביא שדעת רה"ג, רמב"ן וטור דהיינו החלקת הבגדים [שהוא צקל להבנתו וכנ"ל], ודעת הנימוק"י דהיינו מים באפר או בנתר ובורית. וא"כ איך יתכן שנקט כדעת הנימוק"י נגד רוב הראשונים, ובפרט שגם רה"ג ס"ל לאיסורא? ואפשר ליישב עפ"י דברי המאמ"ר באו"ח סי' רס"ח סק"ג גבי סתם ויש, שכשיש הכרח שההלכה כדעת היש מאחר שהם רבים וכדומה אמרינן שמרן פסק כדעת היש ואין זה כלל מוחלט שהלכה כסתם עי"ש, ואף אנו נאמר כן לגבי יש ויש שהלכה כיש קמא כשמוכרח כן וכמו במקרה דנן. ובפרט שבאו"ח פסק בסתם לאיסורא וכך דעת רוב הראשונים שהביא הב"י שגיהוץ אינו מים עם בורית ואפר אלא צקל. וע"כ אין הכרח שמרן השו"ע חזר בו להיתרא, ואפשר שפיר לומר שדעתו כדעת רוב הראשונים שהביא בב"י לאיסורא.
כנ"ל בענין זה. ושוב יישר כח על חידוד הדברים.
בברכה רבה.