גיהוץ בשבוע שחל בו תשעה באב

[ינון]

מרן זצ"ל בס' חזו"ע (ד' תעניות דיני כיבוס בגדים ה"ו עמו' רלח) כתב להתיר לגהץ במגהץ חם בשבוע שחל בו ת"ב חולצה שלבש אותה קודם לכן ואינה מכובסת, ורוצה רק לפשט את קמטיה. ולא הביא מקור להיתר זה, רק כ' לעיין בשו"ת בית דוד סי' רצט ובמשנ"ב סי' תקמא סק"ט וכפה"ח שם ס"ק יב.

ורבים תמהו ע"ז מהלכה מפורשת בשו"ע סי' תקנא ס"ג שפסק בסתם לאסור הגיהוץ. ואיך פסק נגד מרן השו"ע. ומהמקורות שהביא לא מוכח מידי, דהתם הלכות חול המועד שנו, לגבי גזירת שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ושם אסרו כיבוס ולא גיהוץ, אבל הכא מי יימר שהתירו לחדש הבגד ע"י גיהוץ בשבוע שחל בו ת"ב.
מצורף בזה קובץ שכתבתי בס"ד להשיב תשובה פשוטה ביותר על הקושיא הנ"ל. אשמח לשתף ולשמוע דעת החכמים בעניין.

 

[כהן]

יישר כח על ההבחנה הנפלאה בין גיהוץ של הגאונים והראשונים לגיהוץ שלנו. אולם נראה שאחרי הכל עדיין פסקו של מרן זצ"ל צ"ע;
ראשית - יש להבחין בין ההלכה למעשה ובין לשונו וכונתו של מרן זצ"ל. גם אם נסכים שבדברי הראשונים מבואר כדבריך ויש מקום להתיר לגהץ בשבוע שחל בו - זה לא מיישב את דברי מרן זצ"ל, שהוא הרי לא הבין כמוך, אלא כהבנת שאר האחרונים שגיהוץ לסתם מרן זהו הגיהוץ שלנו כדלקמן, ואעפ"כ התיר. ועוד שהדימוי מחוה"מ עדיין אינו מובן, והתירוץ שלך לא עונה, ובודאי שאין זו כונת מרן זצ"ל. ואפילו בדברי הראשונים אם היה כזה דבר לא היה מנוס מלהשאר בצ"ע, וכ"ש באחרוני דורנו ובפרט מרן זצ"ל שדרכו לפרט ולא לסמוך על פירושים דחוקים כאלו בדבריו.
שנית. דברי מרן זצ"ל צ"ע בתרתי, דהא בהלכות אבלות ח"ב עמ' ש"ג פסק שאסור לאבל לגהץ, ולפי דבריך הו"ל להתיר, דהא הגיהוץ המוזכר שם הוא אותו גיהוץ כאן. ועוד שסותר דבריו מהלכות ת"ב הנ"ל שהתיר. וסתירה זו קיימת להיפך בדברי מרן השו"ע, שבהלכות ת"ב סתם לאיסורא ובשם י"א להיתרא, וביו"ד סי' שפ"ט כתב י"א שהוא צקל וי"א שהוא כיבוס במים ואפר ולפי הכללים פוסק להיתרא. ומרן זצ"ל פסק בדיוק להיפך שבהלכות ת"ב פסק להיתרא נגד סתם מרן שם, ובהלכות אבלות פסק לאיסורא נגד י"א בתרא במרן להיתרא, וצע"ג.
ובקיצור שו"ע ילקוט יוסף אבלות סי' י"ז אות י"ב הרגיש בסתירת דברי מרן השו"ע הנ"ל וכתב שמא מרן חזר בו ואם כן יש להעיר על מש"כ האור לציון להחמיר בגיהוץ שלנו בשבוע שחל בו ת"ב וצ"ע עי"ש. אולם לפ"ז אדרבה יש להעיר על מרן זצ"ל שפסק לאיסורא בהלכות אבלות נגד מסקנת מרן השו"ע להתיר, וצ"ע.

ולעצם הענין של גיהוץ. אכן כדבריך גיהוץ שהזכירו הגאונים והראשונים 'צקל' משמעותו ליטוש ומירוק - וכפי שכתבה והביאה מקורות לזה – הדסה שי ב'ספונות' כ"א עמ' 215 עיש"ב, וא"כ אין זה החלקה גרידא כמו שאנו עושים אלא מוסיף בניקוי וצחצוח הבגד להבריקו יותר, ואין מקור מדבריהם לאסור גיהוץ שלנו שהוא החלקת הבגד גרידא.
אולם מאידך אין לנו 'ראיה להתיר' גיהוץ שלנו מדברי הגאונים הנ"ל, אלא שהגמ' לא מיירי בזה, ואפשר שהוא אסור מסברא.
ובאמת שהב"י שהביא את פירוש הערוך – כתב דהיינו להעביר אבן חלקה להחליק הבגדים, וזה גיהוץ דידן, וכ"כ הפרישה ביו"ד סי' שפ"ט אות ה' דהיינו 'מנגלי"ן', וכ"כ החכמת אדם בכלל קס"ה שי"א דגיהוץ הוא צקל בלשון ערבי דהיינו שקורין (מנגלין) באבן חלקה עי"ש, וכ"ה גם בקיצור שו"ע ובערוך השולחן ועוד.
וא"כ בדברי האחרונים הנ"ל ודאי מבואר שגיהוץ דידן שהוא החלקת הבגדים - אסור, וכך למד הב"י בדעת הערוך.
ואע"פ שבדברי הגאונים והראשונים לא נראה כך וכנ"ל - מ"מ כיון שאין לנו ראיה מדבריהם להתיר, והב"י ושאר אחרונים פשיטא להו לאסור לדעה זו וכך נקטו בפשיטות האחרונים - קשה מאוד להקל בזה, כיון שלמעשה לא מצאנו אף אחד מהראשונים או מהאחרונים שיתיר להדיא לגהץ גיהוץ שלנו, ואדרבה מצאנו אוסרים רבים.
וע"כ נראה שלמעשה יש להחמיר בגיהוץ בשבוע שחל בו וכסתם מרן בסי' תקנ"א להבנתו ולהבנת שאר אחרונים וכפי שפסק האור לציון.
ואע"פ שביו"ד נראה שמרן חזר בו להתיר - נראה שע"כ אין לומר שמרן שם ס"ל להתיר, דהא בב"י ביו"ד סי' שפ"ט הביא שדעת רה"ג, רמב"ן וטור דהיינו החלקת הבגדים [שהוא צקל להבנתו וכנ"ל], ודעת הנימוק"י דהיינו מים באפר או בנתר ובורית. וא"כ איך יתכן שנקט כדעת הנימוק"י נגד רוב הראשונים, ובפרט שגם רה"ג ס"ל לאיסורא? ואפשר ליישב עפ"י דברי המאמ"ר באו"ח סי' רס"ח סק"ג גבי סתם ויש, שכשיש הכרח שההלכה כדעת היש מאחר שהם רבים וכדומה אמרינן שמרן פסק כדעת היש ואין זה כלל מוחלט שהלכה כסתם עי"ש, ואף אנו נאמר כן לגבי יש ויש שהלכה כיש קמא כשמוכרח כן וכמו במקרה דנן. ובפרט שבאו"ח פסק בסתם לאיסורא וכך דעת רוב הראשונים שהביא הב"י שגיהוץ אינו מים עם בורית ואפר אלא צקל. וע"כ אין הכרח שמרן השו"ע חזר בו להיתרא, ואפשר שפיר לומר שדעתו כדעת רוב הראשונים שהביא בב"י לאיסורא.
כנ"ל בענין זה. ושוב יישר כח על חידוד הדברים.
בברכה רבה.

 

[ינון]

יישר כח גדול!
לא ידעתי מדברי מרן זצ"ל בחזו"ע אבילות. ובאמת נראה ששם הבין כפשוטו של מקרא, שגיהוץ היינו להחלקת הקמטים בלבד. וא"כ הוא צע"ג כמו שכתבת.
אבל יותר נראה האמת, שבזמן כותבו את חזו"ע ת"ב לא סבר כן אלא ידע שאין שום קשר בין גיהוץ שדיברו בו לגיהוץ שלנו וכמבואר בגאונים ובראשונים. וכמו שהבאתי גם מתורה שבעל פה שהשיב מרן זצ"ל "שאינו רואה בזה איסור". ולאחר שנים כשכתב את חזו"ע אבילות לא נחית לחילוק הנ"ל ולא שם ליבו הטהור לכך באותה שעה והעתיק דין גיהוץ שלהם לדידן נמי. ואין זה פחיתות כבוד לומר "שלא נחית באותה שעה" כי דבר זה מצוי רבות בדברי הפוסקים והגאונים לדורותיהם כידוע לרגיל בדבריהם. ולכן יש לנו ללכת אחר האמת בלבד לגופו של עניין, ולומר שדבריו בהלכות ת"ב צודקים על פי הגאונים והראשונים. ורק דבריו בהלכות אבילות הם תמוהים כי כאמור אין להשוות גיהוץ שלהם לגיהוץ שלנו כלל.
ומה שכתב שכיון שאין ראיה לדבריהם להתיר ממילא אפשר שיש לאסור מסברא, ע"כ.
במחילה לדידי פשיטא דאי אפשר לומר כן כלל, שהרי אם לא מצינו איסור בפישוט קמטים איך נמציא איסור חדש מכח סברא? והרי זה בגדר אין גוזרים גזירות מדעתינו.
ואדרבא בדיוק בשביל לסתור את הסברא הנ"ל הביא מרן זצ"ל בהלכות ת"ב דוגמא לכך מהלכות חול המועד דחזינן שאין הגיהוץ שלנו במגהץ חם דומה לכיבוס. ולפיכך מותר לגהץ בחוה"מ ולא חששו להחמיר שיגהץ קודם המועד כדי שלא יכנס מנוול למועד עם בגד מקומט... אבל כאמור זהו רק לרווחא דמילתא לדוגמא בעלמא, ולא כ"מקור" להיתר. כי גם בלא זה פשיטא שאם לא מצאנו איסור, הרי שהדבר מותר גמור הוא. כי אין להמציא איסורים מדעתינו. ולכן פשוט שלדעת הגאונים והראשונים הדבר מותר, כי מעולם לא גזרו על זה.
ומה שכתב שהב"י הביא דברי הערוך שפירש להעביר אבן חלקה להחליקן" וכתב על זה "והוא גיהוץ דידן"
לא זכיתי להבין איך ראה מכאן שהוא גיהוץ דידן שמטרתו היא "רק פישוט קמטים" הרי ברור שהערוך והב"י באים להסביר את המציאות של הפעולה שקרויה "גיהוץ" ועל זה כתבו שהוא פעולת החלקת הבגד על אבן עגולה להחליקן עליה. אבל האיסור הוא לא מחמת תוצאת ההחלקה של הקמטים אלא מחמת נקיון הבגד מה שלא הועיל לו הכיבוס הגרוע שלהם. שהרי זה לשון הערוך בעצמו שם (ערך גהץ) ופירוש גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, לפי שכלי פשתן[1] שלהם דקין הן ביותר ובכיבוס הראשון "מתלבנין כבגיהוץ שלנו". חומרתא: אבן שמחליקין בה בגדי פשתן נקרא בלעז ליש"א , ע"כ. הרי שמדובר על פעולת החלקה אבל התוצאה האוסרת היא הליבון. ומרן בב"י מפרש רק שגיהוץ היא הפעולה של ההחלקה אבל אינו חולק על סיבת האיסור שהיא תוצאת הליבון. ולכן יודה בוודאי שבהחלקה שאין בה ליבון אין לאסור וכן גבי כל האחרונים שהבאת.
ומה שכתבת לגבי הסתירה במרן השו"ע. אני מסכים לכל מילה דבוודאי לא בא מרן ביו"ד לפסוק כי"א בתרא, ולא נתכוון לחזור בו כלל כי אין שום סיבה מוצדקת לכך וכמו שכתבת. אלא כוונתו לפסוק את שינהם לחומרא.
ויש להוסיף עוד, שזהו מכח הכלל הדומה הידוע של הרב בית דוד שכל שהי"א אינו סותר לסתם בפירוש לא חשיב סתם וי"א והלכה כהי"א. וכמו כן כאן, שהי"א והי"א הן פרושים שונים ואינן סותרים בהכרח זה את זה כי אפשר שלא הותר כיבוס שלהם אלא בהתקיים ב' תנאים גם שהוא במים בלבד וגם שהוא בלי שפשוף באבן הגורם ללבנו. ולכן אין דעה אחת סותרת את השניה ולפיכך הביאם מרן השו"ע בזה אחר זה בלא לחוש שנראה בכך "מחלוקת" הצריכה הכרעה, אלא הלכה כשתי הדעות לחומרא לכאן ולכאן.
בברכת התורה ובהצלחה רבה להגדיל תורה ולהאדירה.
https://forum.moreshet-maran.com/#_ftn1

​

[1] יש להעיר שלכאורה שמש"כ כלי "פשתן" הוא ט"ס, שהרי אמרו בתענית כט. שכלי פשתן אין להן גיהוץ, ונראה דצ"ל כלי "צמר", וצ"ע.

 

[כהן]

הבית יוסף לא הזכיר בדעת הערוך שגיהוץ הוא צחצוח הבגד אלא מטרתו הוא 'להחליק הבגדים' דהיינו לפשט הקמטים כמו שאנו עושים. וגם התרגום של המילים שכתבו הפרישה והחכמת אדם - זה גיהוץ דידן - כך ראיתי מתרגמים יודעי לשון אשכנז.
וכך הבין גם הבית דוד עצמו בהלכות חול המועד ואלו דבריו

ומבואר שלמד את הדין של העברת ברזל חם שזה גיהוץ דידן מדברי הרמ"א שהתיר להחליק הבגדים עם הזכוכית, שזוהי לשון הסמ"ג שהביא הב"י בהלכות חוה"מ שם וזה הפירוש של הערוך הנ"ל. ואם כדבריך - אין צורך ללמוד העברת ברזל חם בחוה"מ מהחלקת הבגדים, דהא החלקת הבגדים יש בה ענין של כיבוס והצהרת הבגד ולכן יש חידוש בהיתרו בחול המועד, משא"כ החלקת הבגד בעלמא - למה שיהיה אסור, וכמו שאתה אומר שמסברא אין לאסור בשבוע שחל בו - ה"ה אין לאסור מסברא בחול המועד, והבית דוד היה צריך ראיה להתיר והביא ראיה מהחלקת הבגדים, וא"כ בשבוע שחל בו שאסור החלקת בגדים - ה"ה אסור להעביר ברזל חם.

ומה שכתבת שמסברא אין לאסור - נכון שאין הכרח לאסור, אולם אפשר לומר לאידך גיסא שגם גיהוץ דידן הוא סיום גמר הכיבוס והכנתו ללבישה, אע"פ שאינו מוסיף בנקיון - מ"מ אף אדם לא לובש בגד שאינו מגוהץ, וא"כ יש בזה ענין של הכנת הבגד ללבישה ויש בזה גם שמחה, למרות שאפשר היה לומר לא כך, אבל לאחר שכל האחרונים הבינו כן ואסרו, ואין מי שיתיר להדיא - קשה להקל בזה.

ובעצם דין גיהוץ בחול המועד שהתיר הרמ"א עפ"י הסמ"ג ורי"ו המובאים בב"י, וכן הבית דוד התיר כנ"ל - הדברים צ"ע, דביו"ד סי' שצ"ט מפורש שדעת הרא"ש לאסור גיהוץ ברגל עי"ש היטב. וכ"ה דעת רש"י, רי"ד, ריא"ז, מאירי במו"ק י"ט ע"ב, וכ"ה במהר"ם בהלכות שמחות סי' פ"ד עי"ש, וא"כ נמצא שרוב הראשונים ומהם הרא"ש אוסרים גיהוץ בחוה"מ. וע"ע בערוך השולחן בסי' תקמ"א שאכן חלק על הרמ"א ואסר גיהוץ בחוה"מ. ולפי הנ"ל כן נראה עיקר גם בזה.
בברכה רבה, ויישר כח.

 

[ינון]

במחילה יש כאן טעות גדולה לענ"ד.
א) כל הנידון בפוסקים בהלכות חול המועד הוא אך ורק מדין "איסור מלאכה וטירחא" בחוה"מ כמו שתראה בסי' תקמא שם ואף אחד לא העלה על דעתו לדון גיהוץ דידן מדין כיבוס בחול המועד. אלא רק כתבו להתיר משום דהוי מלאכת הדיוט לצורך המועד. וזו כוונת הרב בית דוד ופשוט.
וממילא תבין שאין קשר כלל לסי' שצט גבי איסור גיהוץ של אבילות שאסרוהו ברגל מדין הלכות אבלות שאסור בגיהוץ ותספורת ל' יום. ולא מדין הלכות כיבוס בחוה"מ כלל, וז"פ.
ב) מה שהביא מערוך השלחן לאסור גיהוץ בחוה"מ. עיינתי שם וראיתי להיפך. שכתב סי' תקמא ס"ג שאסור לקמט קשרי בתי ידיים משום שהוא מלאכה של טורח רב אבל להחליק את הבגדים באבן זכוכית או בגיהוץ חם שלנו מותר כי הוא מעשה הדיוט לצורך המועד.
ג) גם מרן זצ"ל שהביא דבריהם לגבי שבוע שחל בו ת"ב, כוונתו להראות רמז ראיה משם, מזה שכלל לא עלה על דעתם לאסור שם מדין הכיבוס בחול המועד.
ד) ומעתה חזרנו אל הראשונות שכיון שבספר הערוך עצמו ובגאונים ובראשונים (ובגמ' כתובות י. שהיא המקור לביאורם), מבואר שאיסור הגיהוץ בת"ב הוא משום הליבון שלו שמשלים את הכיבוס הגרוע שהיה להם, ממילא אין שום סיבה לומר שהבית יוסף "ממציא מדעתו" ביאור חדש ואיסור חדש של פישוט קמטים בלבד שאינו נוגע לליבון. והמקור הוא המאור כידוע. זה הנראה לענ"ד והבוחר יבחר.

 

[כהן]

א. חבל שהזדרזת להשיג ולא עיינת במקורות שציינתי, שם מפורש שהאיסור בחול המועד הוא מדין 'הרגל' ולא מדין אבלות והשוו כיבוס לגיהוץ עי"ש היטב. יש לי אריכות בזה ואין זה המקום.
ב. ציינתי מקור לא נכון בערוך השולחן, ועמך הסליחה. המקור הוא בסי' תקל"ד וז"ל ונ"ל דגיהוץ אסור שהרי מצינו באבלות שחלקו בין כיבוס לגיהוץ [תוס' שם כ"ג. ד"ה כל] וכיון שבמועד מצינו רק שהתירו לכבס מנלן דמותר בגיהוץ אך כיון שהתירו בנתר ואהל משמע דבכל גווני שרי וצ"ע לדינא ע"כ. הבאתי דבריו לרווחא דמילתא, אבל עיקר הקושיא שלי היא מדברי הראשונים שציינתי ביו"ד סי' שצ"ט הנ"ל, וביניהם הרא"ש שהוא מעמודי ההוראה.
ג. לא ענית על הראיה מהבית דוד שהוא לא הבין כמוך שההיתר הוא מסברא אלא הבין בדעת הרמ"א שהחלקת הבגד בזכוכית הוא הוא גיהוץ בברזל חם, ולכן למד זה מזה, וא"כ בשבוע שחל בו שאסור החלקת בגד באבן זכוכית - הרי שלדעת הבית דוד עצמו אסור גיהוץ בברזל חם.
ד. לא ענית גם על הפרישה והחכמת אדם והקיצור שו"ע והערוך השולחן שאוסרים גיהוץ שלנו.
ה. אין דרכו של מרן זצ"ל לחלוק בסברא בעלמא על כל האחרונים, ובודאי שלפי דרכו בפסיקת ההלכה צריך לאסור לאור כל הנ"ל.
ו. כבר כתבתי שאיסור הכיבוס והגיהוץ בשבוע שחל בו אינו גזירת הכתוב ואינו מדין ליבון של שבת אלא טעם יש בו שכיון שמכשיר את הבגד ללבישה מה שלא היה יכול ללבוש מקודם לכן מחמת הלכלוך שבו וגם טורח בדבר יש בזה שמחה יתירה והסחת דעת מהאבלות ולכן אסור. וטעמים אלו שייכים גם בגיהוץ דידן שהרי אף שהבגד נקי לא לובשים אותו כך, ומה לי אם לא לובשים מחמת לכלוך או מחמת קימוט - אידי ואידי לא היה ראוי ללבישה ועכשיו ראוי, ולכן נראה שאע"פ שהאחרונים ראו את דברי חלק מהראשונים שהזכירו 'לצחצחו' - אעפ"כ השוו זאת לגיהוץ דידן, ואינך יכול לומר בודאות שלדעת הגאונים 'מותר' לגהץ, אלא כפי שכתבתי אין הכרח מדבריהם לכאן ולכאן, אולם האחרונים פשוט להם מסברא כדכתבתי ועל זה לא מצאנו חולק.

 

[ינון]

במחילה איני מבין איך כת"ר לא שם לב שרוב דבריך הם סיוע לדברי.
תחילה אבהיר דבר פשוט: בוודאי שהגיהוץ שלהם באבן בזכוכית העגולה הייתה עושה ב' פעולות. גם פישוט קמטים וגם תוך כדי הכיבוס נעזרים בה לשיפשוף וליבון הבגד. ולכן פעמים שתמצא בפוסקים גיהוץ באבן הנ"ל שבאה למטרת "ליבון" ופעמים שתמצא גיהוץ באבן הנ"ל שהוא למטרת "פישוט קמטים בלבד"
ולכן בהלכות אבילות סי' שצ"ט שמדובר שם על השימוש באבן העגולה לצורך ליבון, וכמבואר כבר בכל הראשונים, הרי שהדבר אסור אף ברגל בין מדין הלכות אבילות ובין מדין כיבוס בחול המועד כי ליבון הבגד אסור בו. וזה המדובר בסי' שצט. וזה המדובר בערוך השלחן בסי' תקלד ולכן כתב לאסור את הליבון באבן העגולה
אך גיהוץ באותה אבן עגולה ממש כאשר באה רק למטרת פישוט קמטים, הרי שאינו בכלל כיבוס כלל. ולכן התירו אותו הראשונים והרמ"א בחול המועד. וגם הרב ערוך השלחן עצמו כתב את אותו היתר לגהץ באבן עבור פישוט הקמטים. ואילו לפי דבריך דבריו סתרי אהדדי, וזה אינו.
וכבר השבתי לגבי הרב בית דוד שדיבר על השימוש למטרת פישוט הקמטים בלבד, שלא היה בנידונו כלל דין איסור כיבוס בחוה"מ, כי אין כאן שום תורת כיבוס, אלא כל דבריו הוא מדין מלאכה וטירחא בחול המועד, שזה המדובר בסי' תקמא.
לגבי שאר האחרונים איני יודע מה כוונתם אם לליבון או לפישוט קמטים. ועכ"פ אם דבריהם לא נכונים על פי הראשונים אזי אין אחריותנו עליהם.
ועל דעת מרן זצ"ל פשוט וברור שאם ע"פ הראשונים נמצא שהאחרונים טעו. בוודאי לראשונים שומעים. ומדבריו נראה בעליל שלא היה לו כל צל של ספק שמא יש בגיהוץ דידן קשר לגיהוץ שדיברו עליו בהלכות תשעה באב, שהרי לא זכר שמץ מינהו.
בברכת להגדיל תורה ולהאדירה.

 

[כהן]

איני חושב שיש צורך להשיב. הדברים חוזרים על עצמם, והמעיין ישפוט בצדק.
אולם יש להוסיף שראשונים רבים הביאו את מסכת שמחות דאיתא שם ואלו הן כלים המגוהצין - כלים היוצאין מתחת המכבש וכו' - עי' ברמב"ן ובריטב"א ועוד [אע"פ שהביאו את דברי הגאונים שגיהוץ זה צקל]. וזה גיהוץ דידן שהוא רק מפשט קמטי הבגד ולא מצחצח אותו יותר מהכביסה, דהא רק ע"י השפשוף שהיו עושים באבן או בברזל היה מתנקה יותר, אבל ע"י לחץ של המכבש רק נוצר החלקה של הבגד, ומפורש שגם מטעם זה אסור, וגם זה נקרא יפוי הבגד וכפי שכבר כתבתי לעיל מסברא.
וגיהוץ דידן שהוא בחום גבוה מאוד וקיטור עדיף טפי ומחליק את הבגד יותר מאשר תחת המכבש.