מרפסן איגרי
Active member
זכורני שראיתי תשובה בקובץ בית יוסף על כך שהסביר זאת בטו"ט
@מורשת מרן או @בנימין לוריא יוכלו להעלות זאת?
@מורשת מרן או @בנימין לוריא יוכלו להעלות זאת?
יישר כח אני יוציא את זה מאוצר החכמה וילמד זאת
להלן מאמר בנושא זה מאת ת"ח אחד:
מהו גיהוץ האסור בשבוע שחל בו תשעה באב ובאבל
בגמ' בתענית כ"ט ע"ב מבואר שאסור לגהץ בשבוע שחל בו ת"ב עי"ש. וכן מבואר במו"ק כ"ג ע"א גבי אבל שכל שלשים לגיהוץ עי"ש. אלא שנחלקו הראשונים מהו 'גיהוץ' האמור שם שאסור;
דעת מקצת הראשונים שגיהוץ היינו כיבוס במים ואפר
בחידושים המיוחסים לר"ן במו"ק ט"ו ע"א וכ"ג ע"א כתב וז"ל ומז' ועד ל' דוקא גיהוץ דהיינו במים ואפר או בנתר ובורית אבל בצונן מותר עי"ש. וכ"כ עוד בדף י"ז ע"ב אבל לא בנתר שהוא גיהוץ עי"ש. ומקור פירוש זה נראה שהוא הר"י מלוניל במו"ק ט"ו שכתב ובמים ואפר דהיינו גיהוץ בגד צמר כל ל' יום אסור עי"ש. וכ"כ עוד בתענית כ"ט ע"ב גיהוץ מיקרי בגדים שמעבירין במי האפר וכיבוס מקרי במי נהר שהן צונן עי"ש. וכ"ד המאירי שכתב בתענית והגיחוץ הוא כבוס במים שצננן באפר וחממן וכבס בהם. וי"מ בה החלקת הבגד ושפשופו על אבן חלקה אחר כבוס וממה שאמרו בראשון של כתובות שהגיחוץ הוא על ידי חומרתא וכיבוס של ארץ ישראל אינו צריך גיחוץ זה ובמס' מועד קטן הארכנו בענינו ע"כ. וכ"כ עוד במו"ק כ"ג ע"א וז"ל וענין הגיהוץ ענינו כל שאדם משתדל להיות הבגדים מתלבנים יותר משאינם מתלבנים על הכבוס הרגיל כגון במים חמין ואפר או בנתר ובורית או שסננם באפר וחממן וכן כל כיוצא בזה עי"ש. וגם האהל מועד שער מו"ק דרך ה' כתב וגיהוץ עושים במי אפר ובמים חמים עי"ש. והמכתם בתענית כ"ט כתב והגיהוץ הזה י"מ אותו ג"כ הכיבוס שעושים בשריית הבגדים במים חמים עם האפר שממרק אותן יפה יפה וכיבוס הוא בצונן בלא אפר ע"כ. ולפ"ז אין מקור לאסור גיהוץ שלנו.
דעת הגאונים וכמה מהראשונים שגיהוץ היינו צחצוח הבגד
דעת הגאונים וכמה מהראשונים שגיהוץ הוא 'צחצוח הבגד והצהרתו';
הרמב"ן בתוה"א הביא את דברי רה"ג שכתב גיהוץ הוא עבורי חומרתא אמנא ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקאלא ע"כ, והביאו הטור ביו"ד סי' שפ"ט. ומקור הדברים הוא מתשובת רה"ג בשו"ת הגאונים הרכבי סי' רמ"ט וז"ל ופירוש הגיהוץ שמעבירין על הבגד אחר שמנקין אותו בכביסה טבעת 'לצחצחו'. ובלשון ישמעלי נקרא אלצקאל, והטבעת תקרא מצקלה ומסקלה, ודבר זה ידוע אצלנו. ואף בתלמוד אתה מוצאו דאמרינן בגמ' דבתולה נישאת [י' ע"ב] דקאמר ליה רב אשי להונא בריה דרבא מפרזיקיא גיהוץ שלנו ככיבוס שלהן ואי אמרת גיהוץ מעברא ליה חומרתא. ללמדך שגיהוץ עבורי חומרתא ע"כ. וכ"כ בקצרה הר"ח בתענית כ"ט ע"ב עי"ש. וכ"כ הערוך בערך גהץ, שהביא את המקומות הנ"ל בתענית ובכתובות וכתב: פי' גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם לפי שכלי פשתן שלהם דקין הן ביותר ובכיבוס הראשון 'מתלבנין' כבגיהוץ שלנו. חומרתא אבן שמחליקין בה בגדי פשתן נקרא בלעז ליש"א ע"כ. וכן הריצ"ג כתב גיהוץ שמעבירין חומרתא על הבגד לצחצחו עי"ש. וכ"כ המנהיג. וכ"כ האו"ז בהלכות אבלות סי' תמ"ה ופי' גיהוץ היינו שמשפשים את הבגד באבן וכו' והבגד מבהיק מחמת השפשוף וכ"כ בערוך בערך גיהוץ אבן שמחליקין בה את הבגד ע"כ. וכ"כ בספר המדריך המספיק ערך גהץ וז"ל אלצקאל הבגדים תקרא גיהוץ עי"ש. ומבואר מדבריהם שהגיהוץ 'מצחצח' 'ומלבן' את הבגד.
ובאמת שתרגום המלה 'אלצקאל' שכתבו הגאונים והראשונים הנ"ל הוא 'ליטוש ומירוק', וכפי שכתבה והביאה מקורות לזה, הדסה שי ב'ספונות' כ"א עמ' 215 עיש"ב. וכן מתבאר מדברי הגמ' בכתובות שהביאו הראשונים הנ"ל ורש"י שם שהחומרתא היתה מוסיפה בניקוי הבגד. וא"כ גם מדבריהם אין מקור לאסור גיהוץ שלנו שהוא החלקת הבגד גרידא. וכן האריך הרב יקותיאל פרקש בקובץ 'אור ישראל' [מאנסי] גליון ע"ד [תשע"ז] עפ"י הראשונים הנ"ל שאין איסור גיהוץ בזמננו שהוא רק החלקת הבגד עי"ש.
הרמב"ן בתוה"א הביא את דברי רה"ג שכתב גיהוץ הוא עבורי חומרתא אמנא ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקאלא ע"כ, והביאו הטור ביו"ד סי' שפ"ט. ומקור הדברים הוא מתשובת רה"ג בשו"ת הגאונים הרכבי סי' רמ"ט וז"ל ופירוש הגיהוץ שמעבירין על הבגד אחר שמנקין אותו בכביסה טבעת 'לצחצחו'. ובלשון ישמעלי נקרא אלצקאל, והטבעת תקרא מצקלה ומסקלה, ודבר זה ידוע אצלנו. ואף בתלמוד אתה מוצאו דאמרינן בגמ' דבתולה נישאת [י' ע"ב] דקאמר ליה רב אשי להונא בריה דרבא מפרזיקיא גיהוץ שלנו ככיבוס שלהן ואי אמרת גיהוץ מעברא ליה חומרתא. ללמדך שגיהוץ עבורי חומרתא ע"כ. וכ"כ בקצרה הר"ח בתענית כ"ט ע"ב עי"ש. וכ"כ הערוך בערך גהץ, שהביא את המקומות הנ"ל בתענית ובכתובות וכתב: פי' גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם לפי שכלי פשתן שלהם דקין הן ביותר ובכיבוס הראשון 'מתלבנין' כבגיהוץ שלנו. חומרתא אבן שמחליקין בה בגדי פשתן נקרא בלעז ליש"א ע"כ. וכן הריצ"ג כתב גיהוץ שמעבירין חומרתא על הבגד לצחצחו עי"ש. וכ"כ המנהיג. וכ"כ האו"ז בהלכות אבלות סי' תמ"ה ופי' גיהוץ היינו שמשפשים את הבגד באבן וכו' והבגד מבהיק מחמת השפשוף וכ"כ בערוך בערך גיהוץ אבן שמחליקין בה את הבגד ע"כ. וכ"כ בספר המדריך המספיק ערך גהץ וז"ל אלצקאל הבגדים תקרא גיהוץ עי"ש. ומבואר מדבריהם שהגיהוץ 'מצחצח' 'ומלבן' את הבגד.
ובאמת שתרגום המלה 'אלצקאל' שכתבו הגאונים והראשונים הנ"ל הוא 'ליטוש ומירוק', וכפי שכתבה והביאה מקורות לזה, הדסה שי ב'ספונות' כ"א עמ' 215 עיש"ב. וכן מתבאר מדברי הגמ' בכתובות שהביאו הראשונים הנ"ל ורש"י שם שהחומרתא היתה מוסיפה בניקוי הבגד. וא"כ גם מדבריהם אין מקור לאסור גיהוץ שלנו שהוא החלקת הבגד גרידא. וכן האריך הרב יקותיאל פרקש בקובץ 'אור ישראל' [מאנסי] גליון ע"ד [תשע"ז] עפ"י הראשונים הנ"ל שאין איסור גיהוץ בזמננו שהוא רק החלקת הבגד עי"ש.
דעת מסכת שמחות וכמה ראשונים שגיהוץ היינו יישור קמטי הבגד
אולם בכמה ראשונים מפורש שגיהוץ היינו החלקת הבגד, וכגיהוץ דידן;
הנה במסכת שמחות איתא [וכעי"ז בבבלי מו"ק כ"ג ע"א]: אסור ללבוש כלים מגוהצין. ואלו הן כלים מגוהצין – 'כלים היוצאים מתחת המכבש' [ומה שנחלקו שם התנאים זהו מה הוא 'איסור' גיהוץ האמור באבל, ולא ב'מהות' הגיהוץ] עי"ש. והראשונים הביאו את זה בתור הסבר לגיהוץ האסור; כ"כ הראב"ן במו"ק שכשהרגל מבטל דין שלשים מותר לגלח ולהחליף בגדים 'המגוהצין היוצאין מתחת המכבש', פריש"א בלעז וכלים המתלבנין ע"כ. רש"י בכתובות י' ע"ב כתב גיהוץ: לישקייר [בלע"ז] באבן הזכוכית ע"כ. ומצאנו לראשונים שהביאו מלה זו ופירשוה; הסמ"ג בלאוין ע"ה גבי חוה"מ הביא את דברי ר"י במו"ק י' ע"ב גבי כסכוסי קרמי דשרי, וכתב: ור"י פי' ליסא"ר בלעז 'שמחליקין את הבגדים באבן זכוכית לאחר הכיבוס והוא גיהוץ' עי"ש. וכ"כ יותר בהרחבה ר' ידידיה בשיטתו למו"ק שם וז"ל כסכוס הוא גיהוץ, לאחר שנתלבנו כלי פשתן מחליקין אותן באבן זכוכית על גבי דף חלק או שלחן של עץ וקורין לו ליקייר בלעז, ולשון כסכוס מלשון חליקה עי"ש. ומבואר ש'לאחר שנתלבנו' הבגדים – מחליקין אותן. וכ"כ המאורות בתענית כ"ט ע"ב וז"ל פירש הר' יהונתן גיחוץ מיקרי בגדים שהעבירן במי האפר וכו'. אך רש"י פירש גיחוץ לישקר בלעז. ונראה לומר שמה שעושות הכובסות שמכין הבגדים בעץ 'חלק' שקורין בסל בלעז זו גיחוץ וראיה לזה הא דאמרינן במסכת כתובות פ"ק דגיחוץ הוא 'ע"י' חומרתא ע"כ. ומבואר שעיקר הגיהוץ הוא ההחלקה וכנ"ל.
וגם הראשונים שהביאו וראו את דברי הגאונים שכתבו שהגיהוץ היינו 'אלצקאל', הביאו את מסכת שמחות הנ"ל להלכה; כ"כ הרמב"ן בתוה"א, והובא בב"י בסי' תקנ"א וז"ל: וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים, 'בין בישנים יוצאים מתחת המכבש', ועי"ש בב"י מה שהאריך לבאר בדבריו. והרי הרמב"ן הביא את דברי הגאונים, ומבואר מדבריו שגם איתא לדינא דמסכת שמחות. וז"ל הריטב"א בתענית כ"ט ע"ב ופירוש גיהוץ אינו שמכניסים אותו במים חמין בלבד דא"כ היאך אמרו שכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, אלא כמו שפירש רבינו האי ז"ל עבורי חומרתא אמנא שקורין ישמעאל צקא"ל, וכן אמרו גבי אבל וכו' ואלו הם כלים המגוהצים כלים שיוצאים מתחת המכבש. ומלאכת אומנות היא זו שמתחדשים בה הבגדים הישנים עד שנראו כחדשים ואין חידוש זה ניכר אלא בכלי צמר לא בכלי פשתן שאין המכבש מחזירן לחידושם ע"כ. והרי פעולת המכבש אין בה כדי 'להצהיר ולהלבין' את הבגדים אלא רק להחליקן, שהרי פעולת ההצהרה וההלבנה נעשית מכח 'החום' שיש באבן או הברזל שאיתו מחליקים את הבגד, אבל המכבש לא עושה אלא פעולת החלקה, וכפי שכתב הארח"ח בהלכות שבת אות שצ"ח: שהיו קפדין מאד 'לפשט קמטיו ולהניחו תחת המכבש' עי"ש. והריטב"א השוה את דברי הגאונים עם המסכת שמחות, הרי שהבין שעיקר פעולת ה'אלצקאל' היא 'ההחלקה' והיא האסורה בפעולת הגיהוץ. וכ"כ באורך הר"ן בתענית ט' ע"ב מדפי הרי"ף בשם הר' יהודה ב"ר ראובן וז"ל שהגיהוץ אין עיקרו על הלבון אלא על חומרתא שמעבירין עליו על המכבש שמכבשים אותו שם שע"י כן הוא מחזירן לחדושן וכו'. וכן מוכיח בברייתא של מסכת שמחות שהגיהוץ אין עיקרו משום ליבון ששנינו שם ואלו הן כלים המגוהצין כלים היוצאין מתחת המכבש וכו', נראה מזה שעיקר הגיהוץ מפני שהן כחדשים וכו' עי"ש. וכעי"ז כתב הרדב"ז בביאורו לרמב"ם בהלכות אבל פ"ה ה"ג דרבינו סובר דאיכא תרי גווני גיהוץ; או הכלים היוצאים מתחת המכבש, או שלא היו תחת המכבש אלא שגהצו אותם בחומרתא דהיינו סקלא בלשון ערב עי"ש. ומבואר דתרוייהו איתנהו. וכן הבין הב"י, שבסי' תרנ"א כתב: גיהוץ פירש הערוך שמעבירין על הבגדים אבן חלקה להחליקן ע"כ. הרי שהעתיק רק את פירושו שהוא 'החלקת' הבגד, ולא הזכיר מה שכתב הערוך שהם 'מתלבנין', ומבואר שעיקר שם גיהוץ האסור היינו מחמת 'החלקת' הבגד. וכ"כ הפרישה ביו"ד סי' שפ"ט אות ה' דהיינו 'מנגלי"ן'. וכ"כ החכמת אדם בכלל קס"ה שי"א דגיהוץ הוא צקל בלשון ערבי דהיינו שקורין (מנגלין) באבן חלקה עי"ש. וכן נקטו האחרונים בביאור דעה זו.
ובדברי הנימוק"י יש סתירה, דבמו"ק כתב בכמה מקומות שהגיהוץ היינו במים ואפר וכו': בדף ז' ע"ב, י' ע"א וי"ד ע"ב [מדפי הרי"ף] עי"ש. אולם בסוף תענית כתב: גיהוץ פי' רבינו האיי ז"ל עבורי חומרתא וכו' וכ"נ מפרש"י כתובות וכו' וכן אמרו במסכת שמחות גבי אבל וכו' ואלו הן כלים מגוהצים כלים שיוצאים מתחת המכבש וכו' עי"ש. וכנראה שבכל מקום נמשך אחר מפרש אחר.
ועכ"פ התבאר שדעת ראשונים רבים שגיהוץ היינו החלקת הבגדים וכמו שמתבאר ממסכת שמחות. וגם חלק מהראשונים שהביאו את דברי הגאונים שגיהוץ היינו 'ליטוש והברקה' – הביאו 'גם' את מסכת שמחות לדינא שאסור 'לפשט הקמטים' בשבוע שחל בו ת"ב, גם בבגד ישן. וכן הרדב"ז נקט דתרוייהו איתנהו. וכך נקטו הב"י ושאר האחרונים בפשיטות, וע"כ נראה שהעיקר לאסור לפשט את הקמטים במגהץ דידן בשבוע שחל בו ת"ב.
הנה במסכת שמחות איתא [וכעי"ז בבבלי מו"ק כ"ג ע"א]: אסור ללבוש כלים מגוהצין. ואלו הן כלים מגוהצין – 'כלים היוצאים מתחת המכבש' [ומה שנחלקו שם התנאים זהו מה הוא 'איסור' גיהוץ האמור באבל, ולא ב'מהות' הגיהוץ] עי"ש. והראשונים הביאו את זה בתור הסבר לגיהוץ האסור; כ"כ הראב"ן במו"ק שכשהרגל מבטל דין שלשים מותר לגלח ולהחליף בגדים 'המגוהצין היוצאין מתחת המכבש', פריש"א בלעז וכלים המתלבנין ע"כ. רש"י בכתובות י' ע"ב כתב גיהוץ: לישקייר [בלע"ז] באבן הזכוכית ע"כ. ומצאנו לראשונים שהביאו מלה זו ופירשוה; הסמ"ג בלאוין ע"ה גבי חוה"מ הביא את דברי ר"י במו"ק י' ע"ב גבי כסכוסי קרמי דשרי, וכתב: ור"י פי' ליסא"ר בלעז 'שמחליקין את הבגדים באבן זכוכית לאחר הכיבוס והוא גיהוץ' עי"ש. וכ"כ יותר בהרחבה ר' ידידיה בשיטתו למו"ק שם וז"ל כסכוס הוא גיהוץ, לאחר שנתלבנו כלי פשתן מחליקין אותן באבן זכוכית על גבי דף חלק או שלחן של עץ וקורין לו ליקייר בלעז, ולשון כסכוס מלשון חליקה עי"ש. ומבואר ש'לאחר שנתלבנו' הבגדים – מחליקין אותן. וכ"כ המאורות בתענית כ"ט ע"ב וז"ל פירש הר' יהונתן גיחוץ מיקרי בגדים שהעבירן במי האפר וכו'. אך רש"י פירש גיחוץ לישקר בלעז. ונראה לומר שמה שעושות הכובסות שמכין הבגדים בעץ 'חלק' שקורין בסל בלעז זו גיחוץ וראיה לזה הא דאמרינן במסכת כתובות פ"ק דגיחוץ הוא 'ע"י' חומרתא ע"כ. ומבואר שעיקר הגיהוץ הוא ההחלקה וכנ"ל.
וגם הראשונים שהביאו וראו את דברי הגאונים שכתבו שהגיהוץ היינו 'אלצקאל', הביאו את מסכת שמחות הנ"ל להלכה; כ"כ הרמב"ן בתוה"א, והובא בב"י בסי' תקנ"א וז"ל: וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים, 'בין בישנים יוצאים מתחת המכבש', ועי"ש בב"י מה שהאריך לבאר בדבריו. והרי הרמב"ן הביא את דברי הגאונים, ומבואר מדבריו שגם איתא לדינא דמסכת שמחות. וז"ל הריטב"א בתענית כ"ט ע"ב ופירוש גיהוץ אינו שמכניסים אותו במים חמין בלבד דא"כ היאך אמרו שכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, אלא כמו שפירש רבינו האי ז"ל עבורי חומרתא אמנא שקורין ישמעאל צקא"ל, וכן אמרו גבי אבל וכו' ואלו הם כלים המגוהצים כלים שיוצאים מתחת המכבש. ומלאכת אומנות היא זו שמתחדשים בה הבגדים הישנים עד שנראו כחדשים ואין חידוש זה ניכר אלא בכלי צמר לא בכלי פשתן שאין המכבש מחזירן לחידושם ע"כ. והרי פעולת המכבש אין בה כדי 'להצהיר ולהלבין' את הבגדים אלא רק להחליקן, שהרי פעולת ההצהרה וההלבנה נעשית מכח 'החום' שיש באבן או הברזל שאיתו מחליקים את הבגד, אבל המכבש לא עושה אלא פעולת החלקה, וכפי שכתב הארח"ח בהלכות שבת אות שצ"ח: שהיו קפדין מאד 'לפשט קמטיו ולהניחו תחת המכבש' עי"ש. והריטב"א השוה את דברי הגאונים עם המסכת שמחות, הרי שהבין שעיקר פעולת ה'אלצקאל' היא 'ההחלקה' והיא האסורה בפעולת הגיהוץ. וכ"כ באורך הר"ן בתענית ט' ע"ב מדפי הרי"ף בשם הר' יהודה ב"ר ראובן וז"ל שהגיהוץ אין עיקרו על הלבון אלא על חומרתא שמעבירין עליו על המכבש שמכבשים אותו שם שע"י כן הוא מחזירן לחדושן וכו'. וכן מוכיח בברייתא של מסכת שמחות שהגיהוץ אין עיקרו משום ליבון ששנינו שם ואלו הן כלים המגוהצין כלים היוצאין מתחת המכבש וכו', נראה מזה שעיקר הגיהוץ מפני שהן כחדשים וכו' עי"ש. וכעי"ז כתב הרדב"ז בביאורו לרמב"ם בהלכות אבל פ"ה ה"ג דרבינו סובר דאיכא תרי גווני גיהוץ; או הכלים היוצאים מתחת המכבש, או שלא היו תחת המכבש אלא שגהצו אותם בחומרתא דהיינו סקלא בלשון ערב עי"ש. ומבואר דתרוייהו איתנהו. וכן הבין הב"י, שבסי' תרנ"א כתב: גיהוץ פירש הערוך שמעבירין על הבגדים אבן חלקה להחליקן ע"כ. הרי שהעתיק רק את פירושו שהוא 'החלקת' הבגד, ולא הזכיר מה שכתב הערוך שהם 'מתלבנין', ומבואר שעיקר שם גיהוץ האסור היינו מחמת 'החלקת' הבגד. וכ"כ הפרישה ביו"ד סי' שפ"ט אות ה' דהיינו 'מנגלי"ן'. וכ"כ החכמת אדם בכלל קס"ה שי"א דגיהוץ הוא צקל בלשון ערבי דהיינו שקורין (מנגלין) באבן חלקה עי"ש. וכן נקטו האחרונים בביאור דעה זו.
ובדברי הנימוק"י יש סתירה, דבמו"ק כתב בכמה מקומות שהגיהוץ היינו במים ואפר וכו': בדף ז' ע"ב, י' ע"א וי"ד ע"ב [מדפי הרי"ף] עי"ש. אולם בסוף תענית כתב: גיהוץ פי' רבינו האיי ז"ל עבורי חומרתא וכו' וכ"נ מפרש"י כתובות וכו' וכן אמרו במסכת שמחות גבי אבל וכו' ואלו הן כלים מגוהצים כלים שיוצאים מתחת המכבש וכו' עי"ש. וכנראה שבכל מקום נמשך אחר מפרש אחר.
ועכ"פ התבאר שדעת ראשונים רבים שגיהוץ היינו החלקת הבגדים וכמו שמתבאר ממסכת שמחות. וגם חלק מהראשונים שהביאו את דברי הגאונים שגיהוץ היינו 'ליטוש והברקה' – הביאו 'גם' את מסכת שמחות לדינא שאסור 'לפשט הקמטים' בשבוע שחל בו ת"ב, גם בבגד ישן. וכן הרדב"ז נקט דתרוייהו איתנהו. וכך נקטו הב"י ושאר האחרונים בפשיטות, וע"כ נראה שהעיקר לאסור לפשט את הקמטים במגהץ דידן בשבוע שחל בו ת"ב.
הכרעת השו"ע בענין זה
השו"ע בסי' תקנ"א ס"ג כתב בסתמא שגיהוץ אסור. אולם מדבריו בהמשך מבואר שכונתו לגיהוץ שלנו שהוא החלקת הבגד [וכמו שמופיע שם בסוגריים], שהרי בהמשך הסעיף האריך בענין כיבוס שלנו בכלי פשתן אם מותר או אסור, וכתב כמה טעמים לאסור, וביניהם כתב: ועוד 'יש מי שפירש' דגיהוץ היינו מים ואפר או נתר ובורית, וכיבוס היינו במים לבד, ובזמן הזה אין מכבסים במים לבד ונמצא שכל כיבוס של זמן הזה הוי גיהוץ עי"ש. הרי שהביא דעה זו בשם 'יש מי שפירש' רק בשביל 'להחמיר' בענין כיבוס בכלי פשתן בזמננו, אבל בסתמא דעתו שגיהוץ הוא החלקת הבגד [ודלא כמ"ש השו"ג ביו"ד סי' שפ"ט שהשו"ע באו"ח הביא רק את דעת הנימוק"י עי"ש]. ומאידך ביו"ד בסי' שפ"ט ס"ו כתב: גיהוץ י"א צק"ל בלשון ערב, וי"א דהיינו כיבוס במים ואפר או בנתר ובורית ע"כ. ולכאורה דעתו כי"א בתרא, לפי הכללים.
אולם נראה פשוט שגם ביו"ד אין כונתו לפסוק כי"א בתרא, שהרי המעיין בב"י שם יראה שהביא את דעת רה"ג, הרמב"ן והטור דהיינו צק"ל, ומאידך את דעת הנימוק"י שהוא כיבוס במים ואפר. ולא הגיוני שיעזוב את דעת הגאון וגדולי הראשונים שעמו ויפסוק כדעת יחיד של הנימוק"י. ונראה שהיישוב בזה הוא עפ"י דברי המאמ"ר באו"ח סי' רס"ח סק"ג גבי סתם ויש, שכשיש הכרח שההלכה כדעת 'היש' מאחר שהם רבים וכדומה - אמרינן שמרן פסק כדעת היש ואין זה כלל מוחלט שהלכה כסתם עי"ש, ואף אנו נאמר כן לגבי 'יש ויש' שהלכה כיש קמא כשמוכרח כן וכמו במקרה דנן. ועוד שאין שום סיבה שיפסוק ביו"ד אחרת ממה שפשוט לו באו"ח, שהרי לא הביא שם ראשונים מחודשים כדעת הנימוק"י, ואת הנימוק"י הביא גם באו"ח, אז ודאי שאין כונתו לפסוק כיש בתרא אלא כיש קמא וכנ"ל.
ומה שכתב השו"ע ביו"ד בס"ח: יש מי שאומר דהאידנא ליכא איסור גיהוץ, שהרי אמרו גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ע"כ. וכונתו שכיבוס לאחר שבעה באבל שרי, וא"כ גיהוץ ג"כ מותר – זה קאי על חו"ל, שכיון שהמים שלהם היו עכורים – הגיהוץ לא חשוב בפני עצמו אלא בתור השלמת פעולת הכיבוס. אולם אנן בא"י שהכיבוס שלנו הוא כיבוס מושלם, ובפרט עם חומרי הניקוי שיש בזמננו – ודאי שהגיהוץ הוא דבר נוסף והוא אסור כמו בא"י בזמן חז"ל, ואף עדיף ממנו. ובזמננו אף בחו"ל הכיבוס הוא כמו בא"י ואין הבדל בין המימות, ובפרט עם החומרים וכנ"ל, ולכן אף בחו"ל גיהוץ אסור לכל הדעות.
וע"ע בשו"ת ברכת יהודה ח"ד סי' מ"ב שהאריך בזה, וציין לספרים שדנו בזה, והעלה כן עי"ש.
אולם נראה פשוט שגם ביו"ד אין כונתו לפסוק כי"א בתרא, שהרי המעיין בב"י שם יראה שהביא את דעת רה"ג, הרמב"ן והטור דהיינו צק"ל, ומאידך את דעת הנימוק"י שהוא כיבוס במים ואפר. ולא הגיוני שיעזוב את דעת הגאון וגדולי הראשונים שעמו ויפסוק כדעת יחיד של הנימוק"י. ונראה שהיישוב בזה הוא עפ"י דברי המאמ"ר באו"ח סי' רס"ח סק"ג גבי סתם ויש, שכשיש הכרח שההלכה כדעת 'היש' מאחר שהם רבים וכדומה - אמרינן שמרן פסק כדעת היש ואין זה כלל מוחלט שהלכה כסתם עי"ש, ואף אנו נאמר כן לגבי 'יש ויש' שהלכה כיש קמא כשמוכרח כן וכמו במקרה דנן. ועוד שאין שום סיבה שיפסוק ביו"ד אחרת ממה שפשוט לו באו"ח, שהרי לא הביא שם ראשונים מחודשים כדעת הנימוק"י, ואת הנימוק"י הביא גם באו"ח, אז ודאי שאין כונתו לפסוק כיש בתרא אלא כיש קמא וכנ"ל.
ומה שכתב השו"ע ביו"ד בס"ח: יש מי שאומר דהאידנא ליכא איסור גיהוץ, שהרי אמרו גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ע"כ. וכונתו שכיבוס לאחר שבעה באבל שרי, וא"כ גיהוץ ג"כ מותר – זה קאי על חו"ל, שכיון שהמים שלהם היו עכורים – הגיהוץ לא חשוב בפני עצמו אלא בתור השלמת פעולת הכיבוס. אולם אנן בא"י שהכיבוס שלנו הוא כיבוס מושלם, ובפרט עם חומרי הניקוי שיש בזמננו – ודאי שהגיהוץ הוא דבר נוסף והוא אסור כמו בא"י בזמן חז"ל, ואף עדיף ממנו. ובזמננו אף בחו"ל הכיבוס הוא כמו בא"י ואין הבדל בין המימות, ובפרט עם החומרים וכנ"ל, ולכן אף בחו"ל גיהוץ אסור לכל הדעות.
וע"ע בשו"ת ברכת יהודה ח"ד סי' מ"ב שהאריך בזה, וציין לספרים שדנו בזה, והעלה כן עי"ש.
מסקנא דמילתא
לדעת מסכת שמחות ורבים מהראשונים עיקר שם 'גיהוץ' האמור בתלמוד היינו 'החלקת הבגד', כבלשוננו, וכן יש לנקוט. ואסור לגהץ בשבוע שחל בו ת"ב, אף בגד שאינו מכובס. וכן אסור לאבל כל שלשים, ללבוש בגד לבן, חדש ומגוהץ.
כבר הקשה כן על מרן זצ"ל הג"ר אופיר מלכא בספרו הליכות מועד (חוברת תשעת הימים עמ' לב) בזה הלשון: "נוראות נפלאתי על דברי קודשו ולא זכיתי בעניותי להבינם, דמה הראיה מהיתר גיהוץ בחול המועד, הלא אין איסור לגהץ בחול המועד'.... ע"ש בדבריו. וכתב ליישב דאולי י"ל שלמד בדעת השו"ע כהפירוש השני שגיהוץ הייהו כיבוס הבגד במים וחומרי ניקוי, וממילא אין ראיה לאסור גיהוץ בגדים בשבוע שחל בו ת"ב. ומ"מ עדיין קשה לפי הפירוש הראשון בשו"ע שגיהוץ היינו העברת אבן חלקה על הבגד, ומוכח מזה שגם גיהוץ אסור.
מרפסן איגרי
Active member
כבר השיב על דבריו מרן שליט"א בילקוט יוסף
בקונטרס "דרכה של תורה" כתב: (וכן הובא בקובץ בית יוסף גיליון מז סי' קכו אות לה)
וכן כתב גם בתחילת גיליון מ"ו הביא את הדברים והוסיף:
וכן כתב גם בתחילת גיליון מ"ו הביא את הדברים והוסיף:
מרפסן איגרי
Active member
כבר העלתי את התשובה הזו
