מתוך ה'מגדלות מרקחים':
את בצר במדבר בארץ המישור לראובני ואת ראמת בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (ד מג-מד)
מכאן דרשו במכות י. שדברי תורה קולטין ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי רב ולא הוה קא יכול שליחא דמלאכא דמותא למיקרב לגביה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא, סליק ויתיב אארזא דבי רב פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. ובשבת דף ל. איתא שהקב"ה הודיע לדוד המלך שיום מיתתו יהיה בשבת, ואמרו שם "כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא, אמר מאי אעביד ליה, הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי, הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה אישתיק ונח נפשיה", ע"כ.
ופירש רש"י שם שדוד עסק בתורה כדי שמלאך המות לא יוכל לקרב אליו. אבל בספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד ח"א סי' פ"ב כתב שאי אפשר לומר כן, שא"כ נראה כמסרב בציווי בוראו, אלא שעסק בתורה מחמת מעלתה.
ויש לעיין לפי דברי רבינו יהודה החסיד, מדוע דוקא ביום השבת הקפיד על כך יותר משאר הימים כדמשמע בגמ'. ויש לפרש כיון שאמרו בגמ' שם שבקש דוד מהקב"ה שלא ימות בשבת כדי לא להיות מוטל בבזיון, ואמר לו הקב"ה שאי אפשר לאחר מיתתו לאחר השבת כיון שאין מלכות נוגעת בחברתה והגיע זמנו של שלמה, ובקש דוד המלך שתוקדם מיתתו וימות בערב שבת, ואמר לו הקב"ה טוב יום בחצריך מאלף, שיום אחד שדוד המלך יושב ועוסק בתורה טוב מאלף עולות שיעלה שלמה, וא"כ נמצא שאותו יום השבת האחרון של חייו נשאר בחיים רק בשביל עסק התורה, שבעבור זה לא הקדים הקב"ה את מיתתו, לכן השתדל ביותר לעסוק בתורה בכל שבת כדי שימלא את אותו היום בעסק התורה שבעבורו נשאר.
את בצר במדבר בארץ המישור לראובני ואת ראמת בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (ד מג-מד)
מכאן דרשו במכות י. שדברי תורה קולטין ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי רב ולא הוה קא יכול שליחא דמלאכא דמותא למיקרב לגביה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא, סליק ויתיב אארזא דבי רב פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. ובשבת דף ל. איתא שהקב"ה הודיע לדוד המלך שיום מיתתו יהיה בשבת, ואמרו שם "כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא, אמר מאי אעביד ליה, הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי, הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה אישתיק ונח נפשיה", ע"כ.
ופירש רש"י שם שדוד עסק בתורה כדי שמלאך המות לא יוכל לקרב אליו. אבל בספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד ח"א סי' פ"ב כתב שאי אפשר לומר כן, שא"כ נראה כמסרב בציווי בוראו, אלא שעסק בתורה מחמת מעלתה.
ויש לעיין לפי דברי רבינו יהודה החסיד, מדוע דוקא ביום השבת הקפיד על כך יותר משאר הימים כדמשמע בגמ'. ויש לפרש כיון שאמרו בגמ' שם שבקש דוד מהקב"ה שלא ימות בשבת כדי לא להיות מוטל בבזיון, ואמר לו הקב"ה שאי אפשר לאחר מיתתו לאחר השבת כיון שאין מלכות נוגעת בחברתה והגיע זמנו של שלמה, ובקש דוד המלך שתוקדם מיתתו וימות בערב שבת, ואמר לו הקב"ה טוב יום בחצריך מאלף, שיום אחד שדוד המלך יושב ועוסק בתורה טוב מאלף עולות שיעלה שלמה, וא"כ נמצא שאותו יום השבת האחרון של חייו נשאר בחיים רק בשביל עסק התורה, שבעבור זה לא הקדים הקב"ה את מיתתו, לכן השתדל ביותר לעסוק בתורה בכל שבת כדי שימלא את אותו היום בעסק התורה שבעבורו נשאר.
◆ ◆ ◆
והנה מבואר לכאורה שדעת רש"י שמותר לעסוק בתורה בכוונה להנצל ממלאך המות, אכן רבינו יהודה החסיד סובר שאסור מפני שנראה כמסרב בציווי בוראו. ויש להקשות לדעת הר"י חסיד, מהא דמצינו בעירובין כו. מושיבין ישיבה על פתחו של תלמיד חכם שחלה, ופירש רש"י שם כדי שלא יהא רשות למלאך המות להכנס לשם.
ועוד קשה מהא דמצינו בסוכה נג. "אליחרף ואחיה בני שישא סופרים דשלמה הוו, יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב, אמר ליה אמאי עציבת, אמר ליה דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא, מסרינהו לשעירים שדרינהו למחוזא דלוז, כי מטו למחוזא דלוז שכיבו". מבואר ששלמה המלך שלח את אנשיו ללוז ששם אין רשות למלאך המות לעבור, בשביל שלא ישלוט בהם. וקשה לפי דעת רבינו יהודה החסיד, הרי נראה כמסרב בציווי בוראו, ומה בין זה לבין מי שבורח לדברי תורה בשביל שלא ישלוט בו מלאך המות.
ויש לומר בפשיטות, דמש"כ רבינו יהודה החסיד שנראה כמבטל גזירת מלך, זהו דוקא בדוד המלך ששמע מפי הקב"ה שימות בשבת, ואם ילמוד תורה כל שבת נראה כמי שבא לבטל מה ששמע מהקב"ה, אבל שלמה המלך שלא שמע מפי הקב"ה אלא רק ממלאך המות, מותר לו לעשות השתדלות לבטל הגזירה, ולפי זה לשאר כל אדם מותר לעסוק בתורה בכדי להינצל ממלאך המות, כיון שלא שמע מפי הקב"ה, וא"ש הא דמושיבין ישיבה על פתחו של ת"ח שחלה.