מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ושננתם לבניך (ו ז)
מכאן ילפינן את החיוב ללמד תורה לתלמידים. ובחולין קלג. מבואר שאין ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, ואמרינן שם "אמר רבי זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד". ובביאור הדמיון לזורק אבן למרקוליס כתב הפרישה יו"ד סי' רמ"ו, שהוא כזורק אבן למרקוליס ומכוין לבזותה, דאף על פי שמכוין בדעתו לעשות מצוה דהיינו לבזות העבודה זרה בזריקת אבנים, מכל מקום כיון שדרך עבודתה בכך עושה עבירה דהו"ל עובד ע"ז וכמבואר בסנהדרין סד. עי"ש, גם כן זה אף שמדמה לעשות מצוה ללמדו תורה, מצוה הבאה בעבירה היא.
ובספר נזר הקודש על מדרש רבה פרשת תולדות סי' י' ביאר הדמיון לזורק אבן למרקוליס באופן נפלא [וקצת מזה כבר כתב מהרש"א שם], דהנה במדרש רבה פרשת בחוקותי פרשה ל"ה סי' ה', התורה נקראת אבן שנאמר "את לוחות האבן והתורה והמצוה", ויצר הרע קרוי אבן שנאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם", תבוא האבן ותשמור מפני האבן. ואם כן זה שהוא מלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, כוונתו היא בכדי שהאבן של התורה תבטל את האבן של היצה"ר, ודומה לזורק אבן למרקוליס על מנת לבזותו, שכוונתו לטובה שעל ידי זריקת האבן ההיא תתבזה ותתבטל האבן של העבודה זרה.
אמנם האמת הוא להיפך, שהזורק אבן למרקוליס כיון שזו היא דרך עבודתה הרי הוא עובדה בכך ומכבדה, וביותר מבואר בעבודה זרה מט: שכל אבן שנזרקת למרקוליס הרי היא עצמה נעשית חלק מן העבודה זרה עצמה של המרקוליס ויש לה כל דיני עבודה זרה, א"כ נמצא שהאבן שלו הצטרפה והגדילה את העבודה זרה יותר.
וכמו כן לימוד תורה לתלמיד שאינו הגון גורם להרבות את יצרו, שהתורה נותנת לו ערמומיות וחכמה והוא משתמש בה להרשיע יותר, וכדאמרינן בתענית ז. שאם לא זכה נעשית לו התורה כסם המות. ואם כן במקום שהאבן של התורה תבטל ותשבור את הלב אבן של היצה"ר, אדרבה היא מצטרפת לסייע ולהגדיל את לב האבן, והרי זה דומה ממש למרקוליס, עכ"ד בתוספת נופך מעט.
ובחידושי אגדות למהר"ל מפראג זצ"ל בחולין שם ביאר בשם יש מפרשים, שעל ידי זריקת אבן למרקוליס גורם שגם אחרים עובדים אותה, שככל שרואה יותר אבנים אומר לעצמו הרי כל כך הרבה בני אדם עובדים אותה אם כן טועה לחשוב שיש בה ממש וגם הוא יעבוד. וכמו כן המלמד תלמיד שאינו הגון, על ידי התורה שבו נמשכים אחריו בני אדם, נמצא שהמלמדו כזורק אבן למרקוליס שגורם לאחרים לטעות אחריו.
ושננתם לבניך (ו ז)
מכאן ילפינן את החיוב ללמד תורה לתלמידים. ובחולין קלג. מבואר שאין ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, ואמרינן שם "אמר רבי זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד". ובביאור הדמיון לזורק אבן למרקוליס כתב הפרישה יו"ד סי' רמ"ו, שהוא כזורק אבן למרקוליס ומכוין לבזותה, דאף על פי שמכוין בדעתו לעשות מצוה דהיינו לבזות העבודה זרה בזריקת אבנים, מכל מקום כיון שדרך עבודתה בכך עושה עבירה דהו"ל עובד ע"ז וכמבואר בסנהדרין סד. עי"ש, גם כן זה אף שמדמה לעשות מצוה ללמדו תורה, מצוה הבאה בעבירה היא.
ובספר נזר הקודש על מדרש רבה פרשת תולדות סי' י' ביאר הדמיון לזורק אבן למרקוליס באופן נפלא [וקצת מזה כבר כתב מהרש"א שם], דהנה במדרש רבה פרשת בחוקותי פרשה ל"ה סי' ה', התורה נקראת אבן שנאמר "את לוחות האבן והתורה והמצוה", ויצר הרע קרוי אבן שנאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם", תבוא האבן ותשמור מפני האבן. ואם כן זה שהוא מלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, כוונתו היא בכדי שהאבן של התורה תבטל את האבן של היצה"ר, ודומה לזורק אבן למרקוליס על מנת לבזותו, שכוונתו לטובה שעל ידי זריקת האבן ההיא תתבזה ותתבטל האבן של העבודה זרה.
אמנם האמת הוא להיפך, שהזורק אבן למרקוליס כיון שזו היא דרך עבודתה הרי הוא עובדה בכך ומכבדה, וביותר מבואר בעבודה זרה מט: שכל אבן שנזרקת למרקוליס הרי היא עצמה נעשית חלק מן העבודה זרה עצמה של המרקוליס ויש לה כל דיני עבודה זרה, א"כ נמצא שהאבן שלו הצטרפה והגדילה את העבודה זרה יותר.
וכמו כן לימוד תורה לתלמיד שאינו הגון גורם להרבות את יצרו, שהתורה נותנת לו ערמומיות וחכמה והוא משתמש בה להרשיע יותר, וכדאמרינן בתענית ז. שאם לא זכה נעשית לו התורה כסם המות. ואם כן במקום שהאבן של התורה תבטל ותשבור את הלב אבן של היצה"ר, אדרבה היא מצטרפת לסייע ולהגדיל את לב האבן, והרי זה דומה ממש למרקוליס, עכ"ד בתוספת נופך מעט.
ובחידושי אגדות למהר"ל מפראג זצ"ל בחולין שם ביאר בשם יש מפרשים, שעל ידי זריקת אבן למרקוליס גורם שגם אחרים עובדים אותה, שככל שרואה יותר אבנים אומר לעצמו הרי כל כך הרבה בני אדם עובדים אותה אם כן טועה לחשוב שיש בה ממש וגם הוא יעבוד. וכמו כן המלמד תלמיד שאינו הגון, על ידי התורה שבו נמשכים אחריו בני אדם, נמצא שהמלמדו כזורק אבן למרקוליס שגורם לאחרים לטעות אחריו.
◆ ◆ ◆
בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קי"א כתב, שאם נשבע שלא ללמד תורה לכמה תלמידים, והיה ביניהם תלמיד שאינו הגון, חלה השבועה בכולל, שהרי את התלמיד שאינו הגון אין מצוה ללמד, ומיגו דחלה עליו חלה על השאר. ולכאורה יש לעיין בדבריו, שהרי בפשטות אם הרב ילמדנו יקיים מצות תלמוד תורה, אלא שיש בזה איסור מצד אחר מחמת שעי"ז נותן בו ערמה וישתמש בה לעבור עבירות כמ"ש המפרשים, א"כ אמאי חשיב דבר הרשות. וכן דקדק בספר פתחי תורה על הלכות ת"ת לרמב"ם פ"ד ציונים ס"ק מ"ה מדברי הפרישה הנ"ל דהוי "מצוה" הבאה בעבירה, שמקיים בזה מצות ת"ת רק הוי עבירה מצד אחר.
ואפשר שסובר מהרשד"ם דמ"מ כיון שעכ"פ עתה אינו מחויב ללמדו לא הוי נשבע לבטל את המצוה, דזה רק במצוה שהוא מחויב ומושבע עליה מהר סיני בתורת חיובא.
ונראה דתליא במחלוקת הראשונים האם הנשבע לבטל מצוה קיומית חשיב נשבע לבטל את המצוה, דדעת התשב"ץ בשו"ת ח"א סי' ק' שגם הנשבע שלא לישב בסוכה בשאר לילות החג שאין חיוב לישב, מ"מ כיון שאם יאכל בסוכה יקיים מצוה הו"ל נשבע לבטל את המצוה. אמנם הרשב"א בשבועות כד. כתב דהנשבע שלא ליתן לעני יותר מכדי חיובו אינו נחשב נשבע לבטל את המצוה. ולכאורה בזה תלוי גם הכא, דהרי אם ילמדנו יקיים מצוה, אלא שעתה אינו מחוייב בזה כיון שיש איסור בדבר, א"כ תליא בדין מצוה קיומית.