ביבי"א ח"ב סי' ו' אות ב' כתב:
וראיתי שהקשה עליו בספר "מוגש לעיון" (עמ' ה'):
אך נראה שהוא עצמו לא עיין יפה ו/או אינו יודע ללמוד כראוי יבי"א.
ראשית, מרן זצ"ל ביבי"א לא בא להביא ראיה למה נשים אינן צריכות לברך, אלא עיקר כוונו היתה לומר שלכאו' יש מקום לדייק מהרמ"א שע"פ דבריו אין לנשים לברך.
ודיוק זה מהרמ"א כבר הובא במג"א והמג"א לא 'דחה' את הדיוק הזה, אלא רק הביא מקור אחר, וכן הפמ"ג כתב להדיא דיוק זה גבי ברכות ק"ש.
כלומר, הרמ"א אמר דבר מה, והמג"א הבין בדעתו שאפשר לומר כלל מסויים גבי איזו ברכה אשה תברך, וע"פ כלל זה מובן שאשה לא תברך ברכות ק"ש, ואת זה בםמ"ג כתב במפורש להבין כן בדברי המג"א (גבי ברכות ק"ש).
כלומר, אף אחד מהם לא פסק כן להלכה, וגם ביבי"א לא התיימר לומר כן, אלא רק שהם הבינו שע"פ מש"כ הרמ"א אפשר לדייק כן.
(ומה ששאל למה לעזוב את הבנת הט"ז, הדבר פשוט שמכיון שהמג"א לא דחה דיוק זה וכתב שאפשר לפרש כדברי הט"ז, ע"כ שהבין ברמ"א אחרת, וע"פ איך שהמג"א הבין בדעת הרמ"א באמת לנשים אין לברך ברכות ק"ש).
ואפרט יותר:
על דברי השו"ע (סי' רצ"ו ס"ח) שכתב: "נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק", כותב הרמ"א: "על כן לא יבדילו לעצמן, רק ישמעו הבדלה מן האנשים".
וכתב ע"ז המג"א: "וב"ח כתב, אפי' למ"ד שפטורות, מ"מ יכולין להבדיל לעצמן כמו בשופר ולולב וכו', ואפשר דדעת רמ"א המצוה שיש בה עשיה רשאין לעשות ולברך, אבל בדבר שאין בו אלא הברכה, כגון כאן, אין רשאות. ואפשר דמהאי טעמא לא נהגו לקדש הלבנה. אבל ברא"ש פרק קמא דקידושין משמע דכל ברכה שאין בה וציוונו רשאים הנשים לומר", וסיים המג"א: "והעיקר כדברי הב"ח".
כלומר, שהרמ"א כתב שהנשים לא יבדילו לעצמן, כיון שיש מי שאומר שנשים פטורות, וממילא אין להן לברך. והב"ח חלק על הרמ"א וכתב שגם את"ל שהן פטורות, הן יוכלו לברך בעצמן כמו כל מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות ומברכות. וכעת המג"א כביכול התקשה, אם באמת במצוות עשה שהז"ג נשים פטורות ובכ"ז מברכות, למה כאן הרמ"א כתב שלא יבדילו לעצמן? ולכן כתב בדרך 'אפשר' שכנראה הרמ"א סובר שדווקא כשיש מצווה שיש בה עשיה ויש עליה ברכה, אז הנשים יכולות לברך, אבל אם המצווה היא הברכה עצמה ואין בה עשיה, כמו הבדלה וכמו קידוש לבנה, אז אין לנשים לברך. ואז הביא המג"א את דברי הרא"ש בפ"ק דקידושין סי' מ"ט, שכתב שר"ת הביא ראיה שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, ממש"כ בפסחים (קטז:): "סומא פטור מלומר הגדה", ושואלת הגמ', שהרי מרימר שאל את תלמידי רב יוסף מי שקורא הגדה אצל רב יוסף, והשיבו שרב יוסף בעצמו, וכן תלמידי רב ששת השיבו שרב ששת קורא את ההגדה, ואע"פ ששניהם היו סומים, ופטורים מהגדה, מ"מ קראו והוציאו יד"ח את האחרים, וע"ז שואלת הגמ' איך הוציאו את האחרים. ע"כ הגמ'. ומזה שהגמ' דנה רק איך היו מוציאים אחרים יד"ח אע"פ שפטורים, ולא איך הם עצמם בירכו אע"פ שפטורים, מוכיח ר"ת שאע"פ שפטורים מותר להם לברך. וא"כ גם נשים שהן פטורות יהיה מותר להן לברך. ע"כ ראיית ר"ת. אולם הרא"ש דוחה ראיה זו (בדחייה השנייה) ואומר שבברכת "אשר גאלנו" אין את המילה "וציוונו", והיינו שרק כאשר יש את המילה "וציוונו" אסור לברך, כיון שלא מחוייבים. משמע מכאן שברכה שאין בה את המילה "וציוונו" גם הרא"ש מודה שמי שפטור יכול לברך. ואת דברי הרא"ש הללו הביא המג"א כראיה לחולקים על הרמ"א שאמר שנשים לא יבדילו בעצמן, שלשיטתו אין בעיה שיבדילו בעצמן, כיון שבברכה זו אין לשון "וציוונו" וממילא אין בעיה שמי שפטור יברך. ולכן כתב המג"א שהעיקר כדברי הב"ח.
יוצא א"כ, שדעת המג"א עצמו היא כדעת הב"ח (והרא"ש) שלנשים מותר להבדיל לעצמן, אבל לפי דעת הרמ"א אין לנשים להבדיל בעצמן, והטעם שכתב המג"א, מכיון שאע"פ שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, זה דווקא כשיש מצווה שיש בה עשיה ועליה יש ברכה, אבל לא כשהברכה היא עצם המצווה ואין בה מעשה, שאז אין לנשים לברך.
ואת זה רצה להביא היבי"א שלכאו' לפי מש"כ הרמ"א (וכמו שביאר המג"א בדבריו), לפי הרמ"א אין לנשים לברך ברכות ק"ש, כיון שאין בה עשיה.
[יש לציין, שהט"ז כתב שההסבר לדברי הרמ"א הוא שרק במצווה שהיא מדאורייתא, כגון שופר ולולב וכו', אומרים לנשים שיכולות לברך, אבל במצווה שהיא מדברנן, כמו הבדלה, אז לא אומרים לנשים לברך, וכתב הט"ז: "ובחינם חלק מו"ח ז"ל על רמ"א כאן". עכ"פ, יוצא א"כ שלדפי הב"ח והמג"א שלא חלקו על הרמ"א, באמת הבינו שדעת הרמ"א לא לחלק בין דאורייתא לדרבנן, אלא כמש"כ המג"א שיש חילוק אם זו ברכה על מצווה או ברכה לכשעצמה].
וכאן הביא היבי"א את דברי הפמ"ג שכתב, שלעניין ברכות ק"ש כתב המג"א (סי' ע' ס"ק א') שנשים פטורות, ולפי מש"כ כאן המג"א לא יהיו הנשים רשאיות לומר ברכות ק"ש. וצ"ע (היינו איך נהגו לומר ברכות ק"ש), ואמנם לפי מש"כ הט"ז אין כ"כ שאלה כי עיקר דין ק"ש הוא מדאורייתא (ואע"פ שברכות ק"ש הן מדברנן, אבל יש מקום ליישב. וגם לפי מש"כ הרא"ש זה מובן, כיון שאין בברכות ק"ש לשון "וציוונו" וממילא הנשים יכולות לברך), אבל לפי מה שפירש המג"א בדעת הרמ"א קשה, שהרי לא שמענו שאסור לומר הברכות ק"ש לנשים, ולפי מה שפירש המג"א בדעת הרמ"א יוצא שאין לנשים לברך ברכות ק"ש.
ומזה רצה מרן זצ"ל ביבי"א להביא שהפמ"ג היסב דברי המג"א להדיא גבי ברכות ק"ש, והיינו שלפי מה שפירש המג"א בדעת הרמ"א, אין לנשים לברך ברכות ק"ש.
א"כ תמוה מש"כ בקונטרס "מוגש לעיון" לתמוה על היבי"א. א. מה שכתב שהיבי"א השמיט את מה שהמג"א הביא את הרא"ש וכן שסיים שהעיקר כדברי הב"ח, הרי שהוא אינו נצרך לנידון, כיון שביבי"א לא רצה להביא ראיה שדעת המג"א היא שנשים אינן מברכות, אלא שלפי מה שפירש המג"א בדעת הרמ"א, א"כ לדעת הרמ"א אין לנשים לברך ברכות ק"ש. ואין עניין להמשיך ולהביא את מה שהמג"א חלק על הרמ"א היא הראיה של היבי"א היא מהרמ"א.
ב. מחבר הקונטרס חשב לתומו שהיבי"א הביא את הפמ"ג כדי להביא ראיה שגם לדעתו יש לברך, ולא שת ליבו לדבר פשוט שאינו מצריך אלא כי אם מעט עיון, שהרב הביא את הפמ"ג רק בכדי להביא סימוכין לכך שדברי המג"א נסובים גם על ברכות ק"ש, כלומר שהפמ"ג הבין בדעת המג"א שפירש את הרמ"א, שלפי מש"כ המג"א יוצא שלפי הרמ"א אין לנשים לברך ברכות ק"ש. ורק את זה רצה היבי"א להביא ראיה, וכמו שפתח בתחילת דבריו: "היה מקום לומר שאף לד' הרמ"א שהנשים יכולות לברך על מ"ע שהז"ג, אין לנשים לברך ברכות ק"ש", והיינו שראייתו היא רק לשיטת הרמ"א וכמו שהבין המג"א בדבריו, אבל בוודאי שאין כוונתו להביא ראיה שהמג"א והפמ"ג סוברים כן, אלא הם חלקו ע"כ להדיא, והראיה היא רק מדעת הרמ"א. והדברים פשוטים.
וא"כ לחינם תמה מחבר הקונטרס על היבי"א כביכול אינו מעיין היטב, ולחינם הוציא לעז כביכול מרן זצ"ל השמיט בכוונה מילים כדי להתאים את הדברים לשיטתו.
[ובכלל, גם ביבי"א כתב כל הנ"ל ש"היה מקום לומר", אך למעשה דחה את דברי הפמ"ג שהיסב את הדברים על ברכות ק"ש, ממש"כ בילקוט הגרשוני, שבדבר שאין יוצאים בו יד"ח בהרהור, הרי עקימת שפתיו חשוב מעשה, עיי"ש. וא"כ ברכות ק"ש נחשב שיש בהן מעשה, וממילא גם לפי דברי המג"א בדעת הרמ"א, זה יהיה שייך לגבי הבדלה וברכת הלבנה וכד', אבל לא לגבי ברכות ק"ש].
וראיתי שהקשה עליו בספר "מוגש לעיון" (עמ' ה'):
אך נראה שהוא עצמו לא עיין יפה ו/או אינו יודע ללמוד כראוי יבי"א.
ראשית, מרן זצ"ל ביבי"א לא בא להביא ראיה למה נשים אינן צריכות לברך, אלא עיקר כוונו היתה לומר שלכאו' יש מקום לדייק מהרמ"א שע"פ דבריו אין לנשים לברך.
ודיוק זה מהרמ"א כבר הובא במג"א והמג"א לא 'דחה' את הדיוק הזה, אלא רק הביא מקור אחר, וכן הפמ"ג כתב להדיא דיוק זה גבי ברכות ק"ש.
כלומר, הרמ"א אמר דבר מה, והמג"א הבין בדעתו שאפשר לומר כלל מסויים גבי איזו ברכה אשה תברך, וע"פ כלל זה מובן שאשה לא תברך ברכות ק"ש, ואת זה בםמ"ג כתב במפורש להבין כן בדברי המג"א (גבי ברכות ק"ש).
כלומר, אף אחד מהם לא פסק כן להלכה, וגם ביבי"א לא התיימר לומר כן, אלא רק שהם הבינו שע"פ מש"כ הרמ"א אפשר לדייק כן.
(ומה ששאל למה לעזוב את הבנת הט"ז, הדבר פשוט שמכיון שהמג"א לא דחה דיוק זה וכתב שאפשר לפרש כדברי הט"ז, ע"כ שהבין ברמ"א אחרת, וע"פ איך שהמג"א הבין בדעת הרמ"א באמת לנשים אין לברך ברכות ק"ש).
ואפרט יותר:
על דברי השו"ע (סי' רצ"ו ס"ח) שכתב: "נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק", כותב הרמ"א: "על כן לא יבדילו לעצמן, רק ישמעו הבדלה מן האנשים".
וכתב ע"ז המג"א: "וב"ח כתב, אפי' למ"ד שפטורות, מ"מ יכולין להבדיל לעצמן כמו בשופר ולולב וכו', ואפשר דדעת רמ"א המצוה שיש בה עשיה רשאין לעשות ולברך, אבל בדבר שאין בו אלא הברכה, כגון כאן, אין רשאות. ואפשר דמהאי טעמא לא נהגו לקדש הלבנה. אבל ברא"ש פרק קמא דקידושין משמע דכל ברכה שאין בה וציוונו רשאים הנשים לומר", וסיים המג"א: "והעיקר כדברי הב"ח".
כלומר, שהרמ"א כתב שהנשים לא יבדילו לעצמן, כיון שיש מי שאומר שנשים פטורות, וממילא אין להן לברך. והב"ח חלק על הרמ"א וכתב שגם את"ל שהן פטורות, הן יוכלו לברך בעצמן כמו כל מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות ומברכות. וכעת המג"א כביכול התקשה, אם באמת במצוות עשה שהז"ג נשים פטורות ובכ"ז מברכות, למה כאן הרמ"א כתב שלא יבדילו לעצמן? ולכן כתב בדרך 'אפשר' שכנראה הרמ"א סובר שדווקא כשיש מצווה שיש בה עשיה ויש עליה ברכה, אז הנשים יכולות לברך, אבל אם המצווה היא הברכה עצמה ואין בה עשיה, כמו הבדלה וכמו קידוש לבנה, אז אין לנשים לברך. ואז הביא המג"א את דברי הרא"ש בפ"ק דקידושין סי' מ"ט, שכתב שר"ת הביא ראיה שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, ממש"כ בפסחים (קטז:): "סומא פטור מלומר הגדה", ושואלת הגמ', שהרי מרימר שאל את תלמידי רב יוסף מי שקורא הגדה אצל רב יוסף, והשיבו שרב יוסף בעצמו, וכן תלמידי רב ששת השיבו שרב ששת קורא את ההגדה, ואע"פ ששניהם היו סומים, ופטורים מהגדה, מ"מ קראו והוציאו יד"ח את האחרים, וע"ז שואלת הגמ' איך הוציאו את האחרים. ע"כ הגמ'. ומזה שהגמ' דנה רק איך היו מוציאים אחרים יד"ח אע"פ שפטורים, ולא איך הם עצמם בירכו אע"פ שפטורים, מוכיח ר"ת שאע"פ שפטורים מותר להם לברך. וא"כ גם נשים שהן פטורות יהיה מותר להן לברך. ע"כ ראיית ר"ת. אולם הרא"ש דוחה ראיה זו (בדחייה השנייה) ואומר שבברכת "אשר גאלנו" אין את המילה "וציוונו", והיינו שרק כאשר יש את המילה "וציוונו" אסור לברך, כיון שלא מחוייבים. משמע מכאן שברכה שאין בה את המילה "וציוונו" גם הרא"ש מודה שמי שפטור יכול לברך. ואת דברי הרא"ש הללו הביא המג"א כראיה לחולקים על הרמ"א שאמר שנשים לא יבדילו בעצמן, שלשיטתו אין בעיה שיבדילו בעצמן, כיון שבברכה זו אין לשון "וציוונו" וממילא אין בעיה שמי שפטור יברך. ולכן כתב המג"א שהעיקר כדברי הב"ח.
יוצא א"כ, שדעת המג"א עצמו היא כדעת הב"ח (והרא"ש) שלנשים מותר להבדיל לעצמן, אבל לפי דעת הרמ"א אין לנשים להבדיל בעצמן, והטעם שכתב המג"א, מכיון שאע"פ שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, זה דווקא כשיש מצווה שיש בה עשיה ועליה יש ברכה, אבל לא כשהברכה היא עצם המצווה ואין בה מעשה, שאז אין לנשים לברך.
ואת זה רצה להביא היבי"א שלכאו' לפי מש"כ הרמ"א (וכמו שביאר המג"א בדבריו), לפי הרמ"א אין לנשים לברך ברכות ק"ש, כיון שאין בה עשיה.
[יש לציין, שהט"ז כתב שההסבר לדברי הרמ"א הוא שרק במצווה שהיא מדאורייתא, כגון שופר ולולב וכו', אומרים לנשים שיכולות לברך, אבל במצווה שהיא מדברנן, כמו הבדלה, אז לא אומרים לנשים לברך, וכתב הט"ז: "ובחינם חלק מו"ח ז"ל על רמ"א כאן". עכ"פ, יוצא א"כ שלדפי הב"ח והמג"א שלא חלקו על הרמ"א, באמת הבינו שדעת הרמ"א לא לחלק בין דאורייתא לדרבנן, אלא כמש"כ המג"א שיש חילוק אם זו ברכה על מצווה או ברכה לכשעצמה].
וכאן הביא היבי"א את דברי הפמ"ג שכתב, שלעניין ברכות ק"ש כתב המג"א (סי' ע' ס"ק א') שנשים פטורות, ולפי מש"כ כאן המג"א לא יהיו הנשים רשאיות לומר ברכות ק"ש. וצ"ע (היינו איך נהגו לומר ברכות ק"ש), ואמנם לפי מש"כ הט"ז אין כ"כ שאלה כי עיקר דין ק"ש הוא מדאורייתא (ואע"פ שברכות ק"ש הן מדברנן, אבל יש מקום ליישב. וגם לפי מש"כ הרא"ש זה מובן, כיון שאין בברכות ק"ש לשון "וציוונו" וממילא הנשים יכולות לברך), אבל לפי מה שפירש המג"א בדעת הרמ"א קשה, שהרי לא שמענו שאסור לומר הברכות ק"ש לנשים, ולפי מה שפירש המג"א בדעת הרמ"א יוצא שאין לנשים לברך ברכות ק"ש.
ומזה רצה מרן זצ"ל ביבי"א להביא שהפמ"ג היסב דברי המג"א להדיא גבי ברכות ק"ש, והיינו שלפי מה שפירש המג"א בדעת הרמ"א, אין לנשים לברך ברכות ק"ש.
א"כ תמוה מש"כ בקונטרס "מוגש לעיון" לתמוה על היבי"א. א. מה שכתב שהיבי"א השמיט את מה שהמג"א הביא את הרא"ש וכן שסיים שהעיקר כדברי הב"ח, הרי שהוא אינו נצרך לנידון, כיון שביבי"א לא רצה להביא ראיה שדעת המג"א היא שנשים אינן מברכות, אלא שלפי מה שפירש המג"א בדעת הרמ"א, א"כ לדעת הרמ"א אין לנשים לברך ברכות ק"ש. ואין עניין להמשיך ולהביא את מה שהמג"א חלק על הרמ"א היא הראיה של היבי"א היא מהרמ"א.
ב. מחבר הקונטרס חשב לתומו שהיבי"א הביא את הפמ"ג כדי להביא ראיה שגם לדעתו יש לברך, ולא שת ליבו לדבר פשוט שאינו מצריך אלא כי אם מעט עיון, שהרב הביא את הפמ"ג רק בכדי להביא סימוכין לכך שדברי המג"א נסובים גם על ברכות ק"ש, כלומר שהפמ"ג הבין בדעת המג"א שפירש את הרמ"א, שלפי מש"כ המג"א יוצא שלפי הרמ"א אין לנשים לברך ברכות ק"ש. ורק את זה רצה היבי"א להביא ראיה, וכמו שפתח בתחילת דבריו: "היה מקום לומר שאף לד' הרמ"א שהנשים יכולות לברך על מ"ע שהז"ג, אין לנשים לברך ברכות ק"ש", והיינו שראייתו היא רק לשיטת הרמ"א וכמו שהבין המג"א בדבריו, אבל בוודאי שאין כוונתו להביא ראיה שהמג"א והפמ"ג סוברים כן, אלא הם חלקו ע"כ להדיא, והראיה היא רק מדעת הרמ"א. והדברים פשוטים.
וא"כ לחינם תמה מחבר הקונטרס על היבי"א כביכול אינו מעיין היטב, ולחינם הוציא לעז כביכול מרן זצ"ל השמיט בכוונה מילים כדי להתאים את הדברים לשיטתו.
[ובכלל, גם ביבי"א כתב כל הנ"ל ש"היה מקום לומר", אך למעשה דחה את דברי הפמ"ג שהיסב את הדברים על ברכות ק"ש, ממש"כ בילקוט הגרשוני, שבדבר שאין יוצאים בו יד"ח בהרהור, הרי עקימת שפתיו חשוב מעשה, עיי"ש. וא"כ ברכות ק"ש נחשב שיש בהן מעשה, וממילא גם לפי דברי המג"א בדעת הרמ"א, זה יהיה שייך לגבי הבדלה וברכת הלבנה וכד', אבל לא לגבי ברכות ק"ש].
