• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com
  • "המרכז למורשת מרן" שמח לבשר לציבור היקר על פתיחת קבוצת הצ'אט "מורשת מרן אונליין" בה יובאו חדשות ועדכונים מעולם התורה, וכן תכנים תורניים מעניינים כולל קטעי וידאו, תמונות והנעשה בעולם הישיבות.

    >> להתחברות לחצו עכשיו:

    https://news.moreshet-maran.com/

    לשליחת עדכונים לחצו כאן, או שלחו למייל: news@moreshet-maran.com

    נ.ב. צ'אט זה מאושר בנטפרי.

האם אילם כשר להיות דיין בחליצה

גרינפלד

Well-known member
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וקראו לו זקני עירו ודברו אליו (כה ח)

יש להסתפק האם אילם ששומע ואינו מדבר יכול להיות אחד מדייני החליצה. והנה נידון זה לא מצינו בפוסקים שדנו בו בפירוש, ובשאר בעלי מומים קי"ל דמעיקר הדין כשרים להיות דיינים לחליצה, אך באלמים לכאורה יש מקום לדון שכיון שנאמר על הדיינים "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו", ממילא נתמעטו אילמים שאינם יכולים לדבר. אמנם לא מצינו דרשא זו בכתוב כאן, ואין לחדש דרשא שלא נאמרה בדברי חז"ל.

עוד יש לדון, דהנה מצוה על הדיינים לומר בגמר החליצה "חלוץ הנעל", כדילפינן מדכתיב "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", ויל"ע אם הדיינים אינם ראויים לדבר, א"כ אינם ראויים לחליצה, עכ"פ לכתחילה.

ואפשר דמעכב אף בדיעבד, אף דאמירת הדיינים בודאי אינה מעכבת, מ"מ צריכים שיהיו ראויים לבילה, דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, וכמו ביבם ויבמה אלמים דמבואר ביבמות קד: שהם פסולים מפני שאינם ראויים לקריאה, אע"פ שהקריאה אינה מעכבת.

אלא שיש לדון בזה, דאמירת חלוץ הנעל אינה דומה לקריאת היבמה, דקריאת היבמה היא חלק ממעשה החליצה, ואע"פ שאינו מעכב. אבל אמירת הדיינים היא מצוה בעלמא, דלאחר שנעשה מעשה החליצה כדינו בין היבם ליבמה, מצוה על הדיינים לומר כן. וממילא לא שייך בזה לומר דכשאינו ראוי לבילה יעכב את החליצה, דאינו דין לכתחילה בחליצה עצמה.
◆ ◆ ◆

אך באמת יש להוכיח מדברי הרמ"ה בסנהדרין דאמירת "חלוץ הנעל" הוא חלק ממעשה החליצה, דהנה בסנהדרין יח. איתא דמלך אינו חולץ, ופירש הרמ"ה שם בטעם הדבר שאינו חולץ, "דזילא ביה מילתא למירק קמיה, ולמקרי עליה חלוץ הנעל חלוץ הנעל". ומבואר דמצד הך טעמא שאינו ראוי למקרי עליה חלוץ הנעל, אין עושין כלל חליצה [ורש"י הזכיר רק משום הרקיקה, ונפק"מ בטעמו דהרמ"ה להיכא דכבר רקק המלך קודם החליצה, האם נימא לו לכתחילה לחלוץ, דהשתא כבר ידי רקיקה יצא יד"ח, כדקי"ל יבמה שרקקה תחלוץ, אך מ"מ משום אמירת חלוץ הנעל יעכב].

וקשה דנימא שיעשו חליצה ולא יאמרו חלוץ הנעל [והיה מקום לפרש דברי הרמ"ה דאין כוונתו משום אמירת העומדים שם, אלא מעצם הדבר דנקרא על ידי החליצה "בית חלוץ הנעל" הוא גנאי לו, אבל ממה שכפל הרמ"ה "למקרי עליה חלוץ הנעל חלוץ הנעל" משמע דכוונתו למעשה הקריאה של העומדים שם וכנ"ל]. ובשלמא לגבי רקיקה דגם היא אינה מעכבת, י"ל דאין לעשות המצוה באופן שאינו לכתחילה, וכמו בקרבן דאין מקריבים בלא סמיכה ועדיף שלא להקריב כלל, כמבואר בזבחים עד: דקרבנות שנתערבו ואי אפשר להקריבם בסמיכה, אין מקריבין אותם כלל, אע"פ שסמיכה אינה מעכבת. אך זה מובן ברקיקה שהיא דין במעשה החליצה לכתחילה, אבל באמירת חלוץ הנעל, אם נימא שאינו ממעשה החליצה, רק מצוה על מי שרואה מעשה חליצה, א"כ מסתבר שלא היינו אומרים לבטל לגמרי מצות חליצה, וכי משום שאי אפשר לעשות חדא מצוה נבטל לגמרי המצוה, והיה לנו לומר שיחלוץ ולא יאמרו לו חלוץ הנעל. ומזה מוכח דאמירת חלוץ הנעל היא חלק ממעשה החליצה לכתחילה. וא"כ שוב יש מקום לומר דאם הדיינים אינם ראויים לאמירה זו, אינם ראויים להיות דיינים בחליצה.

ובפירוש פתיל תכלת (לבעל שו"ת הלכות קטנות) על אזהרות ר"ש אבן גבירול אות ס"ב, העיר למה לא נמנית מצות אמירת חלוץ הנעל בתורת מצוה בפני עצמה, וכתב דצ"ל דנמנית מצות החליצה עם כל פרטיה, ולהנ"ל א"ש דאי"ז מצוה נפרדת על מי שראה חליצה, אלא חלק ממצות החליצה.
◆ ◆ ◆

אך יש לעיין האם אמירת חלוץ הנעל הוא דין על הדיינים. דהנה ביבמות קו: אליבא דת"ק מצות אמירת חלוץ הנעל היא על הדיינים ולא על שאר הנמצאים שם, אבל אליבא דר"י והכי קי"ל מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל. ויל"ע אליבא דר"י, האם נשאר דין מיוחד על הדיינים, אלא שנוסף עוד דין על כל העומדים. או דלר"י אין שום דין מיוחד בדיינים, והוא דין אחד על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל. ולכאורה כצד זה נראה, דלדידיה הוא דין על העומדים, וגם חובת הדיינים היא רק מצד שהם עומדים שם.

וכן משמע מדברי הרמב"ם יבום פ"ד ה"ח שכתב "וכל היושבים שם עונים אחריה חלוץ הנעל", ולא הזכיר בדין זה דיינים כלל, והיינו משום דלר"י דקי"ל כוותיה, אין כאן דין על הדיינים כלל, רק על כל היושבים בשוה. [אמנם בנוסח שטר חליצה מובא "ואנן דייני וכל העומדים שם ענינא בתריה חלוץ הנעל", הרי שמוזכרים הדיינים בפני עצמם]. ולפי"ז נראה, דאף לכתחילה אי"צ שיהיו הדיינים ראויים לאמירה זו, דאין זה דין מיוחד בדיינים, אלא הרי הם ככל אדם, ורק אם יכולים לומר אז המצוה עליהם ככל העומדים, וכמו שאם אחד מן העומדים הוא אלם לית לן בה.

עוד העירוני דדיין אלם יכול לצאת יד"ח באמירת חלוץ הנעל מדין שומע כעונה, והנה ביד אברהם יו"ד סי' א' ס"ו הקשה מ"ט אלם פסול לחליצה נימא דיחלוץ וישמע הקריאה מאחר, וי"ל דקריאת היבם הוי מצוה שבגופו, אמנם הכא באמירת חלוץ הנעל מסתבר שיועיל שומע כעונה וממילא אין לפסול דיין אלם מה"ט.
◆ ◆ ◆

יש להסתפק על באיזו שעה חלה על העומדים המצוה, האם מיד כשראו החליצה חל עליהם חובה לומר כן, ומי שהיה בשעת החליצה צריך להשאר עד גמר הקריאה ולומר חלוץ הנעל, או שחובת אמירת חלוץ הנעל חלה רק בגמר הקריאה אחרונה של האשה, על מי שנמצא אז, ומי שיצא קודם לכן בלא אמירה לית לן בה.

עוד יש להסתפק, האם גר שהיה עומד שם בשעת החליצה, צריך לומר "חלוץ הנעל". דהא מדכתיב "בישראל" ממעטינן ביבמות קא: גרים מלהיות דיינים בחליצה, א"כ לכאורה הוא הדין דנתמעטו ממצות אמירת "חלוץ הנעל", דהא ונקרא שמו "בישראל" כתיב, והחיוב הוא רק בישראל.​
 
והנה נידון זה לא מצינו בפוסקים שדנו בו בפירוש,​
והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ואמנם הוזכר ברמב"ם יבום פ"ד ה"ה שלכתחילה צריכים לחלוץ בפני שלשה שיודעים להקרות, ושם בהט"ו כתב הרמב"ם שבדיעבד אפילו אם חלצה בפני שלשה שאינם יודעים להקרות חליצתה כשרה. וכתב הב"י באה"ע סי' קס"ט וכן בפירוש סדר חליצה סק"ג בשם מהר"י ברונא, שנתקשה דא"כ לא קראו היבם והיבמה, ותירץ וז"ל "ואפשר דהכא במאי עסקינן כשהיבם והיבמה יודעים לקרות בעצמם מבלי שיקרא להם אחר, אי נמי אפילו לא קראו כלל החליצה כשרה דיעבד כיון שאינם חרשים או אלמים חשובים ראויים לכו"ע וראויים להקרות", עכ"ל. משמע דקאי על הדיינים שאינם אלמים, אבל אם הם אלמים פסולים. אך מ"מ מטעם זה שאינם ראויים להקרות אינם פסולים אלא כשהיבם והיבמה אינם יודעים לקרות בעצמם וצריכים הדיינים להקרות להם, וגם מצד זה די בדיין אחד שיודע להקרות.​
 
וכן משמע מדברי הרמב"ם יבום פ"ד ה"ח שכתב "וכל היושבים שם עונים אחריה חלוץ הנעל", ולא הזכיר בדין זה דיינים כלל, והיינו משום דלר"י דקי"ל כוותיה, אין כאן דין על הדיינים כלל, רק על כל היושבים בשוה. [אמנם בנוסח שטר חליצה מובא "ואנן דייני וכל העומדים שם ענינא בתריה חלוץ הנעל", הרי שמוזכרים הדיינים בפני עצמם]. ולפי"ז נראה, דאף לכתחילה אי"צ שיהיו הדיינים ראויים לאמירה זו, דאין זה דין מיוחד בדיינים, אלא הרי הם ככל אדם, ורק אם יכולים לומר אז המצוה עליהם ככל העומדים, וכמו שאם אחד מן העומדים הוא אלם לית לן בה.​
והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
בספר מצות חליצה [לרבי שמואל שמעלקא טויבש זצ"ל, סעיף ע"ו ס"ק פ"א], כתב לדון האם יכולים לעשות שתי חליצות כאחת בבי"ד אחד, או שהדבר אסור משום מצוות חבילות חבילות, וכתב שהדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוס' בסוטה ח. בהא דאין רוצעין שני עבדים כאחת, דדעת רש"י דהיינו דוקא באדון אחד ובבית דין אחד, אבל התוס' כתבו דגם שני עבדים של שני בני אדם אין רוצעין בבי"ד אחד, והוכיחו כן ממה שכהן אחד אינו מטהר ב' מצורעים כאחת, וב' מצורעים כב' עבדים של שני בני אדם הם.

ובמהרש"א שם ובמל"מ עבדים פ"ג ה"ט ביארו את שיטת רש"י, דבכהן המטהר הוא עושה את המעשה אבל ברציעה היא נעשית בבי"ד אבל האדון רוצה והבי"ד אינו עושה מעשה.

א"כ ה"נ לגבי חליצה הבי"ד אינו עושה מעשה רק החליצה נעשית בפני בי"ד, על כן תלוי במחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל, ואע"פ שהבי"ד קורים אין בזה מעשה וגם אינו מעכב, עכת"ד.

אמנם בשו"ת להורות נתן ח"ז אה"ע סי' ק"ה אות ו' כתב לדון, דהכא כיון דאיכא מצוה על הבי"ד לומר חלוץ הנעל, אינו דומה לב' עבדים בבי"ד אחד דהתם הבי"ד לא עבדי מידי כלל, ואף לדעת רש"י ב' חליצות הוי חבילות חבילות.

ונראה דזה תלוי בנידונים הנ"ל, חדא דאם לא הוי מצוה על הבי"ד במיוחד אלא על כל העומדים ובכללן גם הבי"ד, א"כ לא שייך לומר דיש כאן מעשה בבי"ד, ועוד דאם אי"ז חלק מהחליצה אין זה מחשיב את כל החליצה לדבר שיש בו מעשה בי"ד, ואמנם אמירת חלוץ הנעל עצמה של ב' היבמות צריכה להיעשות באופן שלא יהיה חבילות, אבל אין זה מחשיב את כל החליצה לדבר שיש בו מעשה לבי"ד.​
 
חזור
חלק עליון