מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בערתי הקדש מן הבית (כו יג)
בספר אמרי הצבי ב"ק לו: אות כ"ח כתב לדון, שאין בי"ד כופים על מצות ביעור מעשרות, משום דהוי ליה מצות עשה שמתן שכרה בצידה שאין בי"ד כופין עליה, כמבואר בחולין קי: לגבי כיבוד אב ואם שאין כופין עליה משום שמתן שכרה בצידה דכתיב למען יאריכון ימיך, והכא נמי במצות ביעור כתיב בפרשת ראה (דברים יד כח) "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' והנחת בשעריך" וכתיב שם "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה". הרי שמפורש מתן שכרה בצידה.
ויש לעיין דקרא דפרשת ראה מיירי רק בביעור של נתינת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים, אבל ביעור מעשר שני [וכן ביכורים ונטע רבעי] על ידי אכילתו אינה מפורשת אלא בפרשת כי תבוא, וא"כ יהיה ביניהם חילוק, דעל ביעור של מעשר שני כופין ועל ביעור של נתינה ללוי ולעני אין כופין, [וצ"ע לגבי ביעור של נתינת תרומה לכהנים, שנלמד מדכתיב "וגם" נתתיו ללוי בפרשת כי תבוא].
ויש לדון דכיון דבלא ביעור אין יכול להתוודות, א"כ כופין אותו לבער כדי שיוכל להתוודות, דמצות וידוי אין מתן שכרה בצידה וא"כ לכאורה כופין עליה. אלא דיש לדון בזה, האם באמת הוידוי מחייב לבער כדי שיוכל להתוודות, או דהביעור מחוייב רק מצד מצות ביעור, ורק אחרי שביער את כל המעשרות חלה עליו חובת וידוי. [ואף אם נימא דוידוי מחייב לבער כדי שיוכל להתוודות ולכן כופין לבער, מ"מ נפק"מ בזה דאין כופין מצד מצות ביעור, במי שאינו יכול להתוודות כגון גר או מי שכבר עבר על אחד מדיני המעשרות ואינו יכול לומר לא עברתי ממצותיך, דאז מצד מצות וידוי לא שייך לכופו אלא רק מצד ביעור, ובזה נפק"מ שאין כופין על הביעור משום דמתן שכרה בצידה].
בערתי הקדש מן הבית (כו יג)
בספר אמרי הצבי ב"ק לו: אות כ"ח כתב לדון, שאין בי"ד כופים על מצות ביעור מעשרות, משום דהוי ליה מצות עשה שמתן שכרה בצידה שאין בי"ד כופין עליה, כמבואר בחולין קי: לגבי כיבוד אב ואם שאין כופין עליה משום שמתן שכרה בצידה דכתיב למען יאריכון ימיך, והכא נמי במצות ביעור כתיב בפרשת ראה (דברים יד כח) "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' והנחת בשעריך" וכתיב שם "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה". הרי שמפורש מתן שכרה בצידה.
ויש לעיין דקרא דפרשת ראה מיירי רק בביעור של נתינת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים, אבל ביעור מעשר שני [וכן ביכורים ונטע רבעי] על ידי אכילתו אינה מפורשת אלא בפרשת כי תבוא, וא"כ יהיה ביניהם חילוק, דעל ביעור של מעשר שני כופין ועל ביעור של נתינה ללוי ולעני אין כופין, [וצ"ע לגבי ביעור של נתינת תרומה לכהנים, שנלמד מדכתיב "וגם" נתתיו ללוי בפרשת כי תבוא].
ויש לדון דכיון דבלא ביעור אין יכול להתוודות, א"כ כופין אותו לבער כדי שיוכל להתוודות, דמצות וידוי אין מתן שכרה בצידה וא"כ לכאורה כופין עליה. אלא דיש לדון בזה, האם באמת הוידוי מחייב לבער כדי שיוכל להתוודות, או דהביעור מחוייב רק מצד מצות ביעור, ורק אחרי שביער את כל המעשרות חלה עליו חובת וידוי. [ואף אם נימא דוידוי מחייב לבער כדי שיוכל להתוודות ולכן כופין לבער, מ"מ נפק"מ בזה דאין כופין מצד מצות ביעור, במי שאינו יכול להתוודות כגון גר או מי שכבר עבר על אחד מדיני המעשרות ואינו יכול לומר לא עברתי ממצותיך, דאז מצד מצות וידוי לא שייך לכופו אלא רק מצד ביעור, ובזה נפק"מ שאין כופין על הביעור משום דמתן שכרה בצידה].