מעתיק מרשימות שרשמתי לי בעבר.
דף ב.
סימן א' לדף ב.
בדין שחיטת נשים
אם שחיטה כשירה בנשים.
הנה התוס' חולין ב. ד"ה הכל נקטו דשחיטה כשירה בנשים, ולאפוקי משיטת הלכות ארץ ישראל לאלדד הדני שכתב נשים לא ישחטו לכתחילה משום שדעתן קלה.
ראיית התוס' מזבחים לא:
במש"ה כנגד מש"כ בהלכות א"י, מזבחים לא: דפריך הגמרא כל פסולין ששחטו, דיעבד אין לכתחילה לא, הא שחיטה בזר כשירה לכתחילה, ומשני משום דקתני ששחיטה כשירה בנשים ועבדים וטמאין, וטמא לכתחילה לא, דלמא יגע בבשר. ולא משני מפני נשים וכו', אלא שמע מינה דנשים לכתחלה כשר.
ויש לדחות לכאו', דנקט חידוש דשייך למוקדשין, ואין ר"ל דנקט דיעבד משום נשים, דזה אינו חידוש במוקדשין.
ישוב דהתם חומרא בעלמא שאינן שוחטות, מו"מ בזה.
עוי"ל דהוא חומרא שהם נהגו דנשים לא ישחטו, אבל אינו מעיקר הדין, משא"כ טמא במוקדשין.
אמנם עי' ט"ז יו"ד א' סק"א, שהביא התוס' בקידושין ע"ו: לענין עבודה וז"ל אף על גב דשחיטה כשירה בנשים ועבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם מיוחסין שבישראל עכ"ל, וא"כ קשה דלימא משו"ה אמר בפ' כל הפסולין לשון דיעבד, ותי' הט"ז די"ל דההוא דיעבד לאו לענין איסור קאמרי דודאי מותר מן הדין אפי' לכתחלה אלא דשם מיירי בהיפוך מה שסיימו התם דלכתחלה נמנעים מעצמם כי אם מיוחסים או משום חומרא יתירא אין מניחים לכתחלה כ"א למיוחסים.
וא"כ נמצא דהתוס' נקטו דחומרא בעלמא כלל לא נקט במתני' דהתם.
בפלתי סי' א' סעיף א' דחה הט"ז דל"ש לומר דנצטוה במרה, דהא קיי"ל כר"ע דבשר נחירה הותרה במדבר.
אולי אפ"ל לדעת הט"ז, דנ"מ בפרשה זו דהא צריך נחירה בסימנים דוקא, וממילא גם נ"מ שיצטוו בזה כבר במרה, [וזה הקשה הט"ז מנ"ל דצריך ב' סימנים וכו'].
עוי"ל עפ"י התשב"ץ דבשר טריפה לא הותר, וא"כ נ"מ בפרשת שחיטה לענין להוציאו מידי טריפה.
טעם הפוסלים שחיטה בנשים.
הנה בתוספות ור"ן (א' ע"א ד"ה וכולן) ורא"ש נזכר סתם מפני שדעתן קלות. אמנם בהגהמ"י פרק ד' (אות ב') מהלכות שחיטה כתב שדעתן קלות שמא יתעלפו.
דחיית הכרו"פ הראייה מזבחים לא:
ועי' כרו"פ סי' א' סק"ב, דלפי"ז יש לדחות ראיית התוס', דבאמת ודאי אם אחד עומד על גביו ורואה שלא נתעלפה, כשר, ובשחיטות קדשים אינו שכיח דישחוט אשה ולא יהיה גדול עומד על גבה, דהא צריך כהן לקבל הדם, דמקבלה ואילך מצוה כהונה. ועיי"ש דדוחק לומר דשחטה בסכין ארוכה חוץ לעזרה, דבלאו הכי אין דרך אשה בעזרה כמו שכתבו התוספות בדוכתי טובא (עיין קידושין נ"ב ע"ב וברש"י ותוס' שם ד"ה וכי אשה, וצ"ע. וע"ע בירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ג), והכהן עומד בעזרה ומקבל דם, דומיא דטמא במוקדשין דגם כן איירי בכהנ"ל (זבחים שם), ואם כן אין רואה לשחיטה. דזה דוחק. וסבירא ליה לשחיטת ארץ ישראל דבעומד על גבה באשה לכתחילה שרי, אף דאפשר למאן דאמר חיישינן לעילופי לא מתירין לכתחילה בעומד על גביו, באשה ודאי מתירין, שהוא רק חומרא בעלמא.
סברת התוס'.
ובאמת צ"ב מנ"ל לתוס' דהפוסלים שחיטת נשים היינו אפי' בגדול עומד ע"ג.
ועיי"ש בכרו"פ מש"כ לבאר דיתכן אזלי לשיטתייהו, בחולין דף י"ב ע"ב ד"ה מאן, כו' דקטן בעומד על גביו יש לו מחשבה, ואם כן אף בקדשים יש לומר דמהני שחיטתו, ואם כן אילו איירי המשנה שם בעומד על גביו, למה קתני שהשחיטה כשירה בנשים וכו', הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי שכשרה בקטנים אם עומד על גביו. אך אין זה מספיק להשיג על הלכות ארץ ישראל.
ועיי"ש בכרו"פ דאולי יש לומר דתוספות באו על בעל הלכות ארץ ישראל בממה נפשך, דקשה לפי שיטתו הנך אמוראי (ג' ע"א) דלא חיישו לקושיא וכולן ששחטו וכו', הוי להו לפרש המשנה בהך אוקימתא, הכל שוחטין, הכל אנשים שוחטים, אבל נשים לא ישחוטו לכתחילה, ואם שחטו שחיטתן כשרה, ולא קשה מידי. וצריך לומר דסבירא ליה לגמרא ואם שחטו מיותר, ואי להתיר בדיעבד, הא קתני ליה בזבחים (ל"א ע"ב) שהשחיטה כשירה בנשים, כמו שהקשו בגמרא (ב' ע"ב) על טמא בקדשים, ותירץ הגמרא התם עיקר דבקדשים איירי וכו', וזהו לא שייך בפסול נשים, דהוא עיקר בחולין, ואין לעשות בו הבדל בין קדשים לחולין, ושפיר קשה תרתי למה לי. אך לפי זה צריך לומר [ד]התם לא מיירי בעומד על גבה, דאם לא כן טובא קא משמע לן, דאפילו באין עומד על גבה כשר בדיעבד, וקושיית התוספות שפיר ובממה נפשך.
ענף ח' לס"א לדף ב.
אות א' לענף ח' לס"א לדף ב.
מו"מ אי ד' אלדד הדני היה דווקא בדורו שהיו נשים חלושות ביותר.
וביד שאול [יו"ד סי' א' סעי' א'], מביא דברי הכפתור ופרח, דהאי דלא שרו הלכות א"י שבתוס' ריש חולין [ד"ה הכל שוחטין ד"ב ע"א] לנשים לשחוט, הי' דווקא בדורו של אלדד הדני, שהי' הנשים חלושות, וחיישינן לעלפויי, אבל נשים שלנו חיות הנה ושוחטות לכתחלה, ועיי"ש ביד שאול מה שהאריך בזה.
אות ב' לענף ח'
סק"א
תמיהה ע"ז דבזמנינו הנשים חלושות יותר.
אמנם בדרכי תשובה [סי' זה אות ג'] הרבה להשיב עליו, דנודע דדורות אחרונים חלושים יותר מקדמונים.
סק"ב
ראיות לזה.
ויש שהביאו קצת ראי' לדבריו, עתוי"ט [פ"ו דפאה משנה ו'] בתוס"ח שם, ובהוריות [דף י"ג ע"ב], האידנא דחלשא עלמא אפי' לגדולים נמי אסור, מגילה [דף כ"א ע"א] ובפר"ח [סי' תר"ד ס' ק"א], ושו"ת הלכות קטנות [ח"ב] לענין מתעני ההפסקות ומג"א [סי' תרט"ז ס"ק ב'] ובמחה"ש שם, ובשם פרד"ס לרש"י ז"ל שמעתי שבזה"ז רוב עולם יש להם דין חולה שאב"ס, ומג"א ופרמ"ג [סי' תקי"ד ס"ק ט"ו] ומחה"ש הלכות נדה [סי' קפ"ד ס"ק כ"ה ע"ש]. ועוד דהרי חוץ טעם דלעלפויי, יש גם טעם דאין נאמנים על בדיקת הסכין דחשידי אלפני עיור, והעדר אומנות אצלם, ע"ש.
ענף ט
מו"מ מכמה דוכתי דמצינו שחיטה בנשים.
והנה יש שהקשו [במ"מ דף על הדף בשם בעל בפני מנחם] ממשנה מפורשת בנדה (נ"ח ע"ב): שחטה בהמה חיה או עוף הרי זו תולה בהן ע"כ, והובא להלכה ביו"ד (סי' ק"צ סעיף י"ח), הרי דנשים כשרות לשחוט, וי"ל דהתם מיירי בדיעבד, ששחיטתה כשרה, א"נ דמיירי שהיא החזיקה את החי' ואת העוף, ואדם אחר שחט, ולאו דוקא נקט - שחטה.
ויש שהקשו [במ"מ דף על הדף כאן מדמשק"א ויזניץ] עוד ממקרא מפורש (שמואל א' כ"ח כ"ד) "ולאשה עגל מרבק בבית, ותמהר ותזבחהו", הרי ששאול המלך אכל משחיטת אשה ע"כ, וכבר הק' כן הגרי"ש נתנזון בקושיא זו בשם אביו בהגהות יד שאול ליו"ד (סי' א' ס"א), וכתב ליישב כמו דאיתא בעבודה זרה (כ"ז ע"א) שמקשה הגמרא למ"ד דאשה אינה יכולה לימול, ממה שנאמר: ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה. ומשני קרי בי' ותַּקַח צפורה צור, וַתַּזְבְּחֵהוּ - שאמרה לאחר ושחט.
ובשו"ת שיח יצחק סי' שפ"ד הביא מספרו תואר משה סי' א' אות ד', קו' הנ"ל מהקרא בשמואל, ושתירץ דאולי י"ל דזה הי' באמת חטא חמישי דשאול שחשב מדרש שוח"ט [שמואל כ"ד], מה שאכל מזביחתה דאין אשה נאמנת.
שייך לענף ?
ביאור במנהג שהנשים אין שוחטות.
ויש שהעירו [שו"ת שיח יצחק סי' שפ"ד] דהנה השוחט צריך לברך קודם השחיטה, ועיי' בש"ך יו"ד (סי' י"ט), האיך הדין אם לא בירך, ובימי נדותן אינן רשאות לברך ולהזכיר את ה' כאו"ח (סי' פ"ח), ובזה ביארו דלזאת המנהג שאין הנשים שוחטות.
ענף י' לסימן א' דף ב.
המנהג לענין הלכה בשחיטת נשים.
אות א'
ד' האגור דהמנהג שאין שוחטות.
הב"י רס"י א', הביא דהאגור (סי' אלף סב) כתב שאף על פי שדעת הפוסקים כן המנהג בכל גלות ישראל שלא ישחטו ומעולם לא ראיתי נוהג לשחוט ולכן אין להניחן לשחוט כי המנהג מבטל הלכה ומנהג אבותינו תורה היא (מסכת סופרים פי"ד הי"ח) עכ"ל:
אות ב'
דחיית הב"י.
והב"י שם דחאו שאם היה אומר שהיו רוצות לשחוט ולא הניחון היה אפשר לומר שהיא ראיה אך ראיית לא ראינו אינה ראיה (עדיות פ"ב מ"ב, זבחים קג:).
ענף י"א לסימן א' דף ב.
אות א' לענף י"א לסימן א' דף ב.
חילוק בשחיטת נשים אם שוחטות לעצמן או לאחרים, ומו"מ בתמיהת הב"י.
וכתב הכל בו (סי' קז פ"ד פב:) ה"ר יצחק (סמ"ק סי' קצז) כתב שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים עכ"ל, ותמה הב"י יו"ד א' דמה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים דכמו כן הכשר צריך לזה כמו לזה, ועייש"ע לבאר דמה שכתב רבי יצחק לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות ואין צריך שיעמוד אחר על גבן. [ועי' פרי תואר שכ' ז"ל: ופי' אומרו לעצמן נראה לי דהוה כאילו אמר לחודייהו, והוא לשון חכמים האי לעצמו קאי והאי לעצמו קאי, ופירושו הוא דא"צ אחרים עומדין ע"ג, והיפך מהלכות ארץ ישראל, שפסלם לשחוט לעצמם, דאי אחרים עומדין ע"ג פשיטא דלא גרעי מחש"ו, עכ"ל. וצ"ב דהא כבר כ"כ הב"י].
ובדרישה שם אות ב', תי' דכל קו' הב"י היינו לפי שיטתו שכתב דדעתן קלה פירושו שמא יתעלפו דלענין שמא יתעלפו לא שנא לעצמן או לאחרים, אבל לפי מה שיש לפרש שאין הטעם משום שמא יתעלפו אלא משום שדעתן קלה ואינן נזהרות לכן אין להאמינן על השחיטה שפיר יש לחלק דלעצמן שוחטות דאין לחושדן שיאכלו נבילות אבל לאחרים ששם ליכא איסורא אלא לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) בזה אין הנשים נזהרות הואיל ודעתן קלה לפיכך אין שוחטות לאחרים. וכ"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ [ח"ב סי' קנ"ז הובא בקיצור ביד אפרים בסי' הנ"ל], בפי' דברי הר"י הנ"ל, וז"ל: הב"י נדחק לפרש לשון לעצמן לבדן וכו', אבל נראה שהוא כמשמעו והבנתו הפשוטה שרשאות לשחוט לצורך עצמן בלבד, אבל לא לצורך אחרים, וכ"ש שאין עושין אותה ממונה על דבריהם לפי שדעתן קלה כו', לכן אם למדה אשה הלכות שחיטה, כשרה היא לשחוט תרנגולת או שאר עוף לצרכה בלבד, עש"ה עכ"ד.
ביאור דלא תשחוט לאחרים משום חשש יחוד.
ויש שר"ל [שו"ת שיח יצחק סי' שפ"ג] עפ"י המשנה דשלהי קידושין דף פ"ב ע"א, לא תלמד אשה סופרים, ובגמרא שם משום יחוד, והנה חשש זה שייך גם אם שוחטות לרבים, שרבים באים אצלה ואיכא חשש יחוד, ולזאת הפירוש הוא שמותרת לשחוט רק לצורך עצמה, אבל לא לאחרים שלא תבוא לידי יחוד.
אות ב' לענף י"א לסימן א' דף ב.
מו"מ מכללא דר"ע גאון דכל שאינו מאכיל לאחרים אינו מותר להאכיל את עצמו.
והנה בדרישה שם הקשה ממש"כ הב"י שם ביו"ד סי' א' אות ג' בשם מחזיק הבדק בשם רב עמרם שכל שאינו מאכיל לאחרים אינו מותר להאכיל את עצמו, וא"כ היאך אפשר לחלק גבי אשה שמאכלת את עצמה ולא לאחרים, ותי' הדרישה דהתם הטעם שאינו מאכיל לאחרים משום שאינו מומחה והואיל ואינו מומחה אף לעצמו אינו מאכיל אבל גבי אשה שהטעם משום שדעתן קלה יש לחלק בין איסור קל לאיסור חמור הילכך לעצמה שזה האיסור חמור בעיניה לאכול נבילות נזהרת אבל לאחרים שזה האיסור דלפני עור כו' קל בעיניה אינה נזהרת.
