כשאני כותב דורות על דורות עשו, אני כותב זאת כהנחה פשוטה, שהרי זה מה שידעו בתור שיטת חישוב יחידה, או שוות או זמניות, והם עשו זמניות לאפוקי משוות, אבל האם בעשרה בטבת הם הקלו לשתות עד עה"ש בזמניות? זה לא אמרתי, דמסתמא אם ראו שמץ אור כבר דנוהו כיום.
[לחדד הענין בלוח עתים לבינה עה"ש ד72 במעלות בי' בטבת הוא 5:23 ובלוח אור החיים 5:31, מי ששותה ב8 דקות אלו לפי הלוח שלנו שתה באמצע הצום ולפי אור החיים הוא בעוד לילה לפני הצום, ואם נצפין לניו יורק שם ההבדל יהיה הרבה יותר גדול, שלפי עתים לבינה עה"ש ב5:52 ולפי אור החיים ב6:21, ומי שישתה בחצי שעה זו [כמו שנוהגים שם רבים] שבסופה הוא כבר אחר זמן ציצית ותפילין!! ישתה בתוך הצום, ואמר לי הגר"ד יוסף שליט"א שרואה שמקילים בזה בבתי כנסיות שם ושותים קפה ותה לפני התפילה, וזה מכשול גדול, והוא מתריע וצועק על זה שהם נכשלים, [ובצום גדליה ותענית אסתר ההפרש 10 דק']].
וכן תמה הרב מזוז באור תורה תשנ"ה (שכ"ד)
עוד יש לציין שמאחר שהיה רווח מאד לקום מוקדם מאד בלילה כיון שהיו ישנים עם החושך, והיו סומכים על הבית דוד לענין הנץ שהוא שעה לפני הנץ שלנו, היו מתחילים התפילה עם טלית הרבה לפני האור ולפני עלות השחר, והוא פלא וצ"ע, אבל כך היה סדר החיים, וכבר עם אור ראשון היו רצים למלאכתם. כך שלמעשה כמה שנקדים את עה"ש בחורף נקלע יותר לאמת שהיתה נהוגה.
והנה זה מעשה שאינו הגון, שכתב אלי מחבר אחד שאעבור על מאמרו, והוא היה צועק חמס על לוח אור החיים שמכשיל את הרבים, וניסיתי להרגיעו שכך כתבו הפוסקים מזמן הפר"ח עד הגרע"י דורות על דורות, וללמד זכות על לוח שאני לא עושה כמוהו כי חושבני שאין נכון לעשות כך, ועתה לוקחים את זה לנגחני.
וכבר כתבו קודמני שלא מדובר כאן באיזו שיטה הלכתית שבחנו וסברו, אלא שמאחר שכך כתב המנחת כהן לחשב, העתיקו ממנו דור אחר דור באין מוצא ושיטה טובה יותר, והוא עצמו הרגיש שמשהו שלא כשורה בזה כמו שהעיר על עצמו.
וככל שנכנסו השעונים יותר, והשתכללו שיטות החישוב עברו הלוחות למעלות, וכהמעלות נהגו באירופה למעלה ממאה ויותר שנים. וזמן הוא הוא תואם למציאות שנהגו דורות על דורות לפני שהיו שעונים ולוחות, שעשו לפי האור.
יסוד שיטת המנחת כהן והפרי חדש לא היה מתוך הסוגיא אלא חיפוש הדרך הטובה ביותר להגיע לחקר האמת, ראה למשל את לשון הפר"ח בקונטרסו דבי שמשי, וז"ל:
ועתה אבוא לבאר אם הד' מילין דהוו שעה אחת וג' חומשין משעה שיש משקיעת החמה עד צאת הכוכבים, אם הם שוין לעולם בכל זמן, ר״ל בין בקיץ שהימים ארוכים בין בחורף שהימים קצרים, או אם זה דוקא ביום בינוני דתקופת ניסן ותשרי, אבל בקיץ ובחורף משתנים שיעורים אלו לפי אורך הימים או קיצורם, והשעה וג' חומשין הנזכרים הם על דרך שעות זמניות.
גם צריך לבאר אם אלו השיעורין הם שוים בכל המדינות בישוב, או אם זה דוקא בארץ ישראל, ובמדינות שהן באותו הרוחב מן המזרח למערב, אבל במדינות אחרות ישתנו אלו השיעורין לפחות ויתר משיעור הנזכר.
ובפרט הלז העמיק הרחיב וצידד כל צידי האפשר הרב בספר מנחת כהן במאמר שני פ"ב (עד פ״ד), ולא הניח מקום לבאים אחריו, זולתי בזה, שהכרעתי כהכרעתו אף למעשה. שזה דבר נראה לחוש והמוחש לא יוכחש, שבקיץ שהימים ארוכים יש שהות גדול מזמן השקיעה עד צאת הכוכבים, יותר ממה שיש בזמן החורף, שתכף ומיד אחר שקיעת החמה נראים הכוכבים.
וכן דבר ברור הוא שמשתנים אלו השיעורים לפי רוחק המדינות ולפי קירובן אל הקו השוה.
ולפיכך עיקר הדין הוא, שבכל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה, שראשונה ידעו הזמן שיש מן השקיעה עד צאת הכוכבים בימים ההם ובזמן ההוא, וכו', נמצא שהד' מילין שהוא שעה אחת וג' חומשין הוא משעות זמניות שמשתנות לפי אורך הימים וקיצורן, וכמ"ש הרמב״ם בפירוש למשנה בפ"א דברכות (מ״ה). וכל אחד ואחד לפי מקומו ועל מקומו יבוא בשלום על פי החשבון שכתבתי, והוא מכוון.
ובכלל יש לדון שמה שכתב וקיצורן, לאו היינו ביחס לימות השויון אלא ביחס לקיץ, ולעולם זיל בתר הראיה שהיא הקובעת ומלמדת איך לחשב, והיינו כשיטת המעלות. גם מבואר בו שהזמנים משתנים לפי שינוי המקומות והיינו שיטת המעלות בהדיא.
אבל גם אם נקבל שסבר שבחורף הזמן קצר לפי קיצור היום כפשוטו, לא כתב זאת כפסק הלכה מכח ראיה תלמודית, אלא מכח שזה דבר נראה לחוש והמוכח לא יוכחש, ואם זכינו לדייק הדברים יותר בדורינו, הרי רק יתכבד הרב בדברינו.
למה הדבר דומה, לחכם גדול מאד מלפני 200 שנים שהמליץ לנסוע לעיר פלונית ברכבת, כדי להגיע מהר ליעד. יבוא בן הדור הזה ויתחלחל מהציבור תלמידי אותו חכם שנוסעים במטוסים וברכבים ואינם שומעים לקול אותו החכם שאמר שדווקא הרכבת זה הדרך הטובה ביותר להגיע אל העיר. אף אנו נאמר לו, כשהיה נידון אם סוס או רכבת המליץ הרב על הרכבת, [כשהיה נידון אם שוות או זמניות המליץ הרב על הזמניות], כאשר יש נידון אם רכבת או מטוס גם אותו רב ימליץ בודאי על המטוס, כי המטרה שלו זה להגיע הכי מהר והכי מדוייק והכי נכון.
בפרט שלא מהגר"א החלה שיטה זו, אלא שכבר הרמב"ם בודאי כיון לה, שהאור שחודר מהאטמוספרה הוא הגורם לעלות השחר והכל על פי האור.
ואבקש שוב מהכותבים שלא לערבב את המושג שעות זמניות שבלשונות הרמ"א והפוסקים עם הנידון שלנו, כי גם אנו מחשבים את כל שעות היום בשעות זמניות, אלא הנידון אימתי עה"ש וצאה"כ, ובזה לא אמר הרמ"א לחשב לפי אורך היום וקיצור, ואין זה נידון הזמניות של האחרונים כלל, אלא החל מהמנחת כהן והפר"ח.
אמר לי הגר"ד יוסף שמור אביו מרן הגרע"י לא הכיר כלל את שיטת המעלות, וגם כשניסו לבאר לו אותה כיון שלא ידעו להגדיר כיצד מגיעים לתוצאה המדוייקת, היה מרחיק אותה, ואמנם לענין צרפת אמר דיש להקל להם לענין תפילה, בפרט שעשו עוד כמה צירופים, ולא באנו לשנות הידוע ולומר שאחז משיטת המעלות.
והנה זכה דורינו שכמה רבנים חשובים מנסים לעשות לוחות לדעת מרן השו"ע, אחד עושה כשיטת המעלות אבל מתעקש לקבוע זמן עה"ש 90 דק', ואחד קובע 72 אבל מתעקש על הזמניות, וכאשר מגיעים לפלג המנחה מחשבים את היום מעה"ש לצאת הכוכבים דהגאונים כפשט לשון מרן, ומיד הרואה תמה למה לענין סוף זמן ק"ש מחשבים עד צאה"כ דר"ת ומאי שנא, וחלקם קובעים זמן ק"ש לחומרא מוקדם מכח טענה זו. הצד השוה שבהם שמנסים לקבוע שיטות קשות להלכה כזמנים עיקריים, ולהתהדר באיצטלת מרן השו"ע כאילו יש קשר בין כל הרעיונות האלו לשיטתו, והאמת הולכת ונעשית עדרים עדרים וכולם תמהים [בפרט מי שלא בסוגיא] למה לכל לוח יוצא זמן אחר ואינם יודעים לצאת מהבלבול.
ואפשר לומר שאלמלא חילוק שיטת המעלות והזמניות לא היה הבדל בין לוח אור החיים ללוח עתים לבינה [מלבד פלג המנחה ואולי עוד דברים קטנים שאכ"מ], ומצטער אני הרבה על דבר זה, ואינו בידי לשכנע בדבר, וגדולים וטובים ממני כתבו וניסו ולא עלתה בידם.
