וראיתי מה שכתב הרב החשוב הרה"ג ר' שמעון ללוש שליט"א לשנות הגירסא בחזון עובדיה מ"אבן" ל"דינר" להתיר באוחז האב ביד התינוק ודינר ביד התינוק ויש געגועים דהוה תרתי לטיבותא ולענ"ד אין צריך לזה ואדרבא דעת מרן זצ"ל כפי שכתב בתחילת ההערה בחזו"ע דקיימא לן כסתם מרן לאסור אף בגעגועין ואוחז בדינר וכמבואר בהדיא בלשון מרן הש"ע דאסר אף בדאיכא געגועים בדינר ואוחז לדעת הסתם. ולעולם אימא לך דכתב בחזון עובדיה "אבן" במכוון כיון שלדעת הסתם אין היתר באבן אף באוחז האב ביד התינוק אלא משום געגועים אבל בלא געגועים אף זה אסור ולא הזכיר מרן הש"ע ביש אומרים דינר אלא משום דאיירי בדאיכא געגועים דבאבן שרי אף שנוטל התינוק ממש להרימו אבל לעולם אבן באוחז וליכא געגועים אסר לדעה קמייתא ולכן הוצרך בחזון עובדיה להתיר על סמך דצער חשיב כחולי געגועים והוה תרתי לטיבותא דהיינו קולת אוחז (סברת היש אומרים) ושמא חשיב געגועים אף בלא חולי אלא בצער בעלמא (כפי שהזכיר שם החזון עובדיה בסמוך). וטעם החשש באוחז ואבן בידו שאסור בלא צער משום חשש שמא יפול מיד הבן ויבוא האב להרימו לתתו לבנו ממש כמו שאם היה הבן על כתיפו שכתב בחזון עובדיה שצריך להורידו כדי שהבן יגביה בעצמו את האבן (שם הותר לאב ליטול את בנו משום געגועים) ודו"ק. וזהו כפי שיישב לנכון "nati" וכפי שביארתי לעיל בס"ד.
