מצורף, מתוך מה שכתבתי בס"ד בא' מספריי.
עיקר הכתיבה הוא לחפש את האמת בענוה
ויש לדעת שהעיקר בכתיבת חידו"ת הוא לחפש את האמת באמת לאמיתה של תורה, ורק אדם שהוא מזוכך במידת האמת התורה תדבק בו, כי קב"ה ואוריתא וישראל חד הוא, והקב"ה שמו אמת וחותמו אמת, וברא את העולם במידת האמת כמ"ש אמת מארץ תצמח. והתורה אמת כתיב בה, ומידה זו נרמזה בפתיחת התורה בפסוק "בראשית ברא אלוקים" וסופי התיבות הוא אמת. וכן נרמז בסיום הבריאה בפסוק "ויברך אלוהים את יום השביעי" וכו' "ברא אלוקים לעשות" (ב, ג). סופי תיבות אמת. ללמדנו שכל הבריאה מתחילתה ועד סופה עומדת על
האמת.
ויעקב אבינו בחיר האבות שמסמל את עמוד התורה שמו אמת כמ"ש (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. וזו הסיבה שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרא ליעקב את שמו, כמ"ש רש"י עה"פ 'ויקרא' שמו יעקב (בראשית כה, כו), שהקב"ה בעצמו קרא שמו יעקב. וצריך להבין למה הקב"ה בעצמו קרא שמו יעקב. והביאור הוא שיעקב מעמיד את העולם במידת האמת, ולכן רק הקב"ה שהוא ג"כ אמת יוכל לקרוא לו בשמו, ולכן כתוב "ויקרא שמו יעקב".
ויש כאלו שמחפשים 'לחדש', וזו טעות כי לא צריך לחפש לחדש, אלא צריך ללמוד באמת את הגפ"ת והראשונים והאחרונים, וכמובן שאם יש מה להוסיף צריך להוסיף ולחדש, אבל לא לחפש זאת כי מי שמחפש זאת עסוק בחיפוש ולא בחידוש האמת.
ובכדי לחפש את האמת באמת נצרכת מידת הענוה, כי אדם שיש בו גאוה הוא מחפש רק לחלוק ולהתגדל, ויכול לעשות את התורה כקרדום לחפור בה, אבל אדם שיש בו ענוה הוא יבקש את האמת באמת.
ונראה שזה נרמז במילים 'וקנה לך חבר', ופסוק זה מיירי על כתיבת חידו"ת, ונרמז בזה שאם אדם יש בו מידת הענוה עד כדי כך שהוא מתייחס ל'קנה' שהוא דבר דומם ואין בו דבר מיוחד, ובכ"ז הוא מתייחס אליו כמו 'חבר' רק בגלל שיש לו הכרת הטוב אליו שעל ידו כותב חידושי תורה, לאדם כזה שיש בו מידת הענוה הוא הראוי לזכות בכתרה של תורה ולחדש בתורה.
וראוי להדגיש ענין זה שכל מחבר ספר שלא תזוח דעתו עליו ח"ו ויחשוב עצמו כמאן דאמר לחלוק במהירות על דברי רבותיו וכן על רבותינו האחרונים. וכל מי שזיכהו השי"ת לחבר ספר, צריך לדעת שזהו הקב"ה שזיכהו לכך מאוצר מתנת חינם. הלכך ודאי שצריך לשמוע ולהבין דברי רבותיו ואף חבירו. ואל יתעקש אדם בדעתו ובסברתו, ביודעו שסברת רבו או חבירו היא הנכונה. ותמיד צריך לחפש אחר האמת [אבל אם יש לו ראיות טובות לדבריו, חובה עליו לעמוד על דבריו, שזהו מלחמתה של תורה. אך אם רואה שאין ראיותיו ראיות, ולחבירו יש ראיות חזקות שלא פרכם. בזה צריך להודות על האמת] ולשמוע דברי חבריו ואפי' תלמידיו וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "מכל מלמדי השכלתי". ועל דרך זה אמרו שת"ח נקרא בשם זה, הוא מפני שחכם אמיתי חושב עצמו עדין בבחינת "תלמיד" שיש לו עוד הרבה לדעת וללמוד [ולא שח"ו יקטן ערכו בעיניו, אלא זה על הצד החיובי להוסיף ולהרבות חכמה].
וכמ"ש בילקוט מעם לועז (פר' תרומה עמ' תתקנו) שהתלמיד חכם אע"פ שלמד תורה הרבה, אין יאה לו להתגאות ולהתברך בלבו שמבין הכל, אדרבה, אע"פ שהוא תלמיד חכם גדול בעיני הבריות, הוא עצמו צריך להכיר בחסרונו, וידע הדברים שעדיין אינו יודע. וישוה עצמו לחכמים גדולים, לחכמים שבזמן קדמון, ואז יכיר חסרונו, וידע שכל מה שיודע, עדיין לא הגיע למחצית החכמה, ויקבל בזה שתי טובות, הטובה האחת שיתרחק מן הגאוה, וכל לא יהיה שנאוי בעיני השי"ת ובעיני הבריות. ועוד, שאם יכיר בחסרונו יוסיף ללמוד תורה בלי הפסק, ומיום ליום יתחדש חשקו, וגדולה תהיה חיבתו בתורה. וע"ש.
וכ"כ רבי צדוק הכהן מלובלין זצוק"ל בספרו צדקת הצדיק (אות קטו) וז"ל, כשמחדש דבר בתורה צריך שלא יהיה מצד שום נגיעה בלב שרוצה כך או להתפארות או לחלוק על דברי זולתו וכיוצא. רק מצד התשוקה לידע האמת ואז אפילו טועה נקרא דברי תורה ודברי אלהים חיים שהרי נזכר בתלמוד דברי הטועים ושנדחו מהלכה שגם ההוה אמינא הוא דברי תורה. שכך יסד השם יתברך מושכל ראשון ואחר כך הגעה לאמת וגם המושכל ראשון הוא מהשם יתברך ודברי אלהים חיים. אבל כשהוא מצד הנגיעה אז אינו נקרא דברי תורה כלל כמו שנאמר בירבעם (מלכים - א י"ב ל"ג) החודש אשר בדא מלבו ובודאי הוא דרש להם איזה דרש ולימוד שחג האסיף הוא בחשון. רק לפי שהיה מצד הנגיעה לעשות נגד בית דין שבירושלים נקרא אשר בדא מלבו ולא נאמר בזה אלו ואלו דברי אלהים חיים.
ובענין זה כתב רבינו החיד"א בספרו שם הגדולים (אות בית, בית יוסף), שהסיבה שניתנה משמים לחבר את החיבור הגדול "בית יוסף" רק ע"י מרן רבינו יוסף קארו זיע"א, הוא משום ענוותנותו היתרה. ע"ש. וכעי"ז כתב בספר עשות פרי (עמ' ערב) ששמע מהגאון הגדול הגר"ד פוברסקי זצוק"ל בשיחת מוסר שמסר בפני בני הישיבה אודות חידושי תורה, שאמר שאי אפשר שיהיו החידושים מזוככים ומכוונים לאמיתה של תורה, כי אם ע"י שהאדם מזוכך במידותיו מכל פניה של גאוה ושקר וכיו"ב, דאם לא כן מוכרח הוא להטות האמת מחמת פניותיו, וכמידת זיכוך נפשו משקר ומדות רעות כך הוא ערך מעלת חידושי תורתו. עוד הוסיף ואמר שתורתינו תורת אמת היא. וכדי להתקרב אליה ולדעת סודה צריך להתדבק במדת האמת. ע"ש.
ובספר ארחות רבינו הקה"י (ח"א עמוד ג) כתבו וז"ל,
אני זוכר עוד כמה פעמים שגנז קונטרסים של חידושי תורה לאחר שכתבם שבע או שמונה פעמים, ושאלתי אותו מדוע הוא גונזם, וענה לי, שיש לו הרגשה שיש שם סברא שאינה כ"כ אמת... עכ"ל. וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו, שאין אדם ניצול משגיאה. והוא עצמו חזר בו בכמה מקומות אחרי שהספרים שלו התפרסמו, וכתב כמה פעמים לחכמי לוניל: "צר לי שספרי כבר התפשטו בכל ארצות תבל ויש דברים שאני חוזר בי, בבקשה מכם תתקנו במקום פלוני שטעיתי, כדי שלא יהיה שום מכשול" (עי' שו"ת פאר הדור סי' מא ועוד).
וכן אנו רואים דבר זה לשאר גדולי וחכמי ישראל לדורותיהם. וכמו שראינו למרן שה"ת פוסה"ד רבן של בני הגולה הגר"ע יוסף זיע"א שחזר בו בכמה מההלכות [וכמו לענין הוצאת ס"ת קודם עמוה"ש, וכן לענין שיעור כזית שחזר בו להורות שהשיעור הוא כ-27 גרם, וכן לענין קריאה לאור נר של שעוה בשבת, וכן לענין ברכת הריח בהדס של ערלה, וכן בעבר ובירר בשבת, וכן לענין ברירה בעצמות של דגים וכן לענין מי שלא הבדיל במוצ"ש עד מתי יכול להבדיל, ועוד. עי' בקיצור ש"ע ילקו"י ח"ב בהקדמה ובילקו"י הל' השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד בהקדמה] –
ועל כן לא פלא שספריהם וחידושיהם נתקבלו בכל תפוצות ישראל, משום שהדברים היו מזוככים ומצורפים לאמתה של תורה.
וכן על דרך זה מיושב הדבר שלכאורה אינו מובן, דאמרו רבותינו ז"ל "דמודים דרבנן היינו שבחייהו" וביאור הדבר הוא שכשרוצים לשבח ת"ח, משבחים אותו שבזמן שראה שטעה הוא הודה ולא בוש. ולכאורה הדבר תמוה אמאי משבחים ת"ח בדבר זה. הלא מן הראוי שישבחוהו בכח חריפותו או בזיכרונו המופלא וכישרונו הנדיר ובכח שקידתו והתמדתו בתורה וכדו'. ולכאורה הדבר הזה שמודה על האמת הוא נראה ענין שולי. ו
מרגלא בפומיה דמרן פוסק הדור רבינו יצחק יוסף שליט"א לבאר ענין זה בטוב טעם ודעת. דאדרבה הדבר הזה שמודה על האמת, שהוא נראה כפרט שולי במעלותיו של הת"ח. הוא המעלה הכי גדולה שיש לו. משום שע"י שאומרים שהת"ח כשרואה בדבר מה שהבין לא נכון, וחוזר בו – בזה מתברר ומתגלה למפרע
שכל שאר דבריו הם אמת, וזהו בגדר "סימן" על הגברא שהוא מחפש תמיד אחר הסברא האמיתית והפלפול הנכון וכדו'. וזה מגלה על כל מהלך חייו של הת"ח שנעשה באמת וישר, וא"כ נמצא שאדרבה ענין זה שמודה על האמת הוא מגלה על הת"ח בכל הענינים, ואינו בגדר "סיבה" שהת"ח אחד ממעלותיו שמודה על האמת אלא זה סימן על הת"ח כמבואר, משום שהתורה אמת כתיב בה, ומי שמתנהג בענוה זוכה לכתרה של תורה. וכמו שאמרו במשנה באבות (א, א) "משה קיבל תורה מסיני", לרמוז שמשה רבינו זכה לקבל את התורה משום שהיה כמו הר סיני, וכמו שהר סיני התנהג בענוה וזכה שתינתן עליו התורה "הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לשבתו" (תהלים סח, יז), כך משה רבינו שהתנהג בענוה – "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג) – זכה לקבל את התורה. עוד הוסיף מרן שליט"א וז"ל, וזה בדוק ומנוסה, יש אברכים שיש להם ידיעות והם בקיאים בדברי האחרונים, ולעומתם חבריהם יודעים רק את הסוגיא עם ד' הראשונים על הדף, ואותם הבקיאים באים לידי יוהרא, וזה סכנה, צריך כל אחד לחשוב לעצמו איפה אני ואיפה רבותינו, ואז יגיע לענוה, ויזכה שדבריו וספריו ופסקיו יתפרסמו כי "לענוים יתן חן" (משלי ג, לד).
