שאלה: אדם שנוסע להתארח בחנוכה, ונמצא שם גם באכילה ולינה. האם החיוב של ההדלקה, זה בבית שלו, בשעת ההדלקה לפני שיוצא להתארח, או מקום ששם הוא מתארח, ויוצא איתם ידי חובתו?
תשובה: מרן זצ"ל בחזו"ע חנוכה (עמוד קנה), דן לגבי אדם שנוסע לשבת להוריו או להורי אשתו, וחוזר במוצ"ש לבית. האם במצו"ש יוצא ידי חובה בהדלקתם או כשיחזור לביתו ידליק שם. מרן זצ"ל מכריע שידליק בביתו, בגלל שמקום הלינה הוא הקובע.
יש כמה חכמים שלמדו מכאן, שלכאורה אם אדם נמצא בבית בשעת הדלקה, אבל כוונתו לנסוע למקום אחר, ולאכול שם ארוחת ערב ולישון שם, אז מקום הלינה הוא קובע, ולכן יצא י"ח בהדלקה בבית שלשם הוא מגיע, ולא ידליק בביתו לפני שיצא.
אבל כאשר מתבוננים בדברי הפוסקים, רואים שבהכרח לא כן הדבר. כי כל הרעיון שדנים הפוסקים, האם מקום אכילה קובע או מקום שינה קובע, זה רק כאשר צריך למצוא איפה נקרא הבית של פלוני, כי פלוני לא נמצא בבית שלו. והרי כל המצווה היא להדליק בבית שלו (ברשות שלו), ואם אין לו בית, הוא מעוכב מלהדליק[1], ועל זה הפוסקים דנים את מה נחשיב לפי שעה שנחשב כביתו, מה יותר קובע, מקום אכילה או מקום לינה. כלומר, רק כאשר שני המקומות (מקום האכילה ומקום הלינה) שניהם קבועים לכך, או שניהם עראיים (עראי לאכילה ועראי ללינה)[2]. אבל כאשר הוא נמצא בביתו, אז בוודאי שזה הקביעות שלו. ולכן הוא צריך להדליק בביתו.
הפרי חדש (סי' תרעז) דן באדם שהלך עם כל משפחתו להוריו לכל החנוכה, האם בזמן ההדלקה כדאי שילך לביתו להדליק או לא, ופוסק שיותר נכון שיצא ידי חובתו אצל הוריו, כי אין שום אדם בבית ולמי ידליק, והרי כל ההיכר הוא לבני הבית. מכאן מוכח, שאם בני הבית נמצאים איתו ורק אח"כ הולכים איתו ביחד להוריו, היה פשוט שהוא ידליק בביתו, כי זה הבית שלו, ורק חידש שכאשר אין אף אחד איתו, אז דוקא עדיף להדליק במקום שהוא ביחד עם בני הבית. ועל כרחך שבלי הסיבה הנ"ל, צריך להדליק בביתו אם בני הבית נמצאים איתו שם. וכן מוכח בתשובתו מרן זצ"ל שמביא את דברי הט"ז (סימן תרעז סק"ב), שמבאר שמקום אכילה או לינה אינם אלא כשאינו בביתו הקבוע, ע"ש. וכך מבואר בדברי הגאון מנחת יצחק, לרבי יצחק וויס (חלק ז' סימן מח ד"ה והנה גם).
וכן שאלנו את מרן הראש"ל שליט"א בכסלו התשע"ד, והשיב, "ידליק בביתו, בגלל שזה ביתו, הפוך לא מועיל", ע"כ. ולאחרונה (שנת תש"פ) יצא ילקוט יוסף עם אגרות הראש"ל, ושם יש מכתב שמפורש כנ"ל.
כל מה שבארנו לעיל, זה רק לאמצע שבוע. אבל בערב שבת שעדיין לא הגיע זמן ההדלקה ומתכוין לצאת להתארח, צריך לצאת י"ח בבית שהוא מתארח שם. אבל לכתחילה, אם יוצא אחרי פלג המנחה מביתו, אז לפני שהוא יוצא מביתו- ידליק, וזה רק כאשר הוא מדליק לכיוון רשות הרבים, ובמקום בטוח מסכנות, וישים הרבה שמן כדי שיספיק לדלוק חצי שעה אחרי צאת הכוכבים.
ואם יוצא לפני פלג המנחה, אינו יכול להדליק בביתו, אלא יכול למנות את השכן שלו שידליק לו את החנוכייה, לכיוון רשות הרבים. אבל אם במקום שמתארח ידליקו כולם יחד ויהיה חביבות הנס יותר, אז יותר נכון שיצא ידי חובת המצווה במקום שהוא מגיע לשם, כי אז יש פרסום הנס לכל מי שנמצא שם. אבל אם לא יהיה הדלקה עם כולם ביחד, עדיף שימנה את השכן שלו שידליק את החנוכייה.
לגבי מוצש"ק, מרן זצ"ל פסק בחזו"ע, שלא יתכוון לצאת ידי חובה בבית ששם הוא מתארח, אלא שיגיע לביתו במוצ"ש ידליק אז בברכה.
[1] יש בזה מחלוקת הפוסקים, המסקנה שמדליק בלי ברכה. במקרה שלנו, אם אדם מתארח במקום אחר, הוא צריך להשתתף בפרוטות עם בני המקום וכך הוא יוצא ידי חובה.
[2] ז"א הוא מתארח בשבת במקום מסוים, את הסעודות הוא אוכל במקום אחד, ובמקום השני הוא לן, ואז נוצר דיון מה קובע, האכילה או הלינה. וכן אותו דבר לגבי אדם עצמאי, לדוגמא נפטרו הוריו ל"ע, או שהוא לא סמוך על שולחנם, ולכן הוא גר תמיד במקום אחד ששם הוא אוכל, ובמקום שני הוא לן. גם כאן נוצר הדיון הנ"ל. הדין בזה מקורו בשו"ע בדיני עירובין, (סימן שעה סעיף ה').
תשובה: מרן זצ"ל בחזו"ע חנוכה (עמוד קנה), דן לגבי אדם שנוסע לשבת להוריו או להורי אשתו, וחוזר במוצ"ש לבית. האם במצו"ש יוצא ידי חובה בהדלקתם או כשיחזור לביתו ידליק שם. מרן זצ"ל מכריע שידליק בביתו, בגלל שמקום הלינה הוא הקובע.
יש כמה חכמים שלמדו מכאן, שלכאורה אם אדם נמצא בבית בשעת הדלקה, אבל כוונתו לנסוע למקום אחר, ולאכול שם ארוחת ערב ולישון שם, אז מקום הלינה הוא קובע, ולכן יצא י"ח בהדלקה בבית שלשם הוא מגיע, ולא ידליק בביתו לפני שיצא.
אבל כאשר מתבוננים בדברי הפוסקים, רואים שבהכרח לא כן הדבר. כי כל הרעיון שדנים הפוסקים, האם מקום אכילה קובע או מקום שינה קובע, זה רק כאשר צריך למצוא איפה נקרא הבית של פלוני, כי פלוני לא נמצא בבית שלו. והרי כל המצווה היא להדליק בבית שלו (ברשות שלו), ואם אין לו בית, הוא מעוכב מלהדליק[1], ועל זה הפוסקים דנים את מה נחשיב לפי שעה שנחשב כביתו, מה יותר קובע, מקום אכילה או מקום לינה. כלומר, רק כאשר שני המקומות (מקום האכילה ומקום הלינה) שניהם קבועים לכך, או שניהם עראיים (עראי לאכילה ועראי ללינה)[2]. אבל כאשר הוא נמצא בביתו, אז בוודאי שזה הקביעות שלו. ולכן הוא צריך להדליק בביתו.
הפרי חדש (סי' תרעז) דן באדם שהלך עם כל משפחתו להוריו לכל החנוכה, האם בזמן ההדלקה כדאי שילך לביתו להדליק או לא, ופוסק שיותר נכון שיצא ידי חובתו אצל הוריו, כי אין שום אדם בבית ולמי ידליק, והרי כל ההיכר הוא לבני הבית. מכאן מוכח, שאם בני הבית נמצאים איתו ורק אח"כ הולכים איתו ביחד להוריו, היה פשוט שהוא ידליק בביתו, כי זה הבית שלו, ורק חידש שכאשר אין אף אחד איתו, אז דוקא עדיף להדליק במקום שהוא ביחד עם בני הבית. ועל כרחך שבלי הסיבה הנ"ל, צריך להדליק בביתו אם בני הבית נמצאים איתו שם. וכן מוכח בתשובתו מרן זצ"ל שמביא את דברי הט"ז (סימן תרעז סק"ב), שמבאר שמקום אכילה או לינה אינם אלא כשאינו בביתו הקבוע, ע"ש. וכך מבואר בדברי הגאון מנחת יצחק, לרבי יצחק וויס (חלק ז' סימן מח ד"ה והנה גם).
וכן שאלנו את מרן הראש"ל שליט"א בכסלו התשע"ד, והשיב, "ידליק בביתו, בגלל שזה ביתו, הפוך לא מועיל", ע"כ. ולאחרונה (שנת תש"פ) יצא ילקוט יוסף עם אגרות הראש"ל, ושם יש מכתב שמפורש כנ"ל.
כל מה שבארנו לעיל, זה רק לאמצע שבוע. אבל בערב שבת שעדיין לא הגיע זמן ההדלקה ומתכוין לצאת להתארח, צריך לצאת י"ח בבית שהוא מתארח שם. אבל לכתחילה, אם יוצא אחרי פלג המנחה מביתו, אז לפני שהוא יוצא מביתו- ידליק, וזה רק כאשר הוא מדליק לכיוון רשות הרבים, ובמקום בטוח מסכנות, וישים הרבה שמן כדי שיספיק לדלוק חצי שעה אחרי צאת הכוכבים.
ואם יוצא לפני פלג המנחה, אינו יכול להדליק בביתו, אלא יכול למנות את השכן שלו שידליק לו את החנוכייה, לכיוון רשות הרבים. אבל אם במקום שמתארח ידליקו כולם יחד ויהיה חביבות הנס יותר, אז יותר נכון שיצא ידי חובת המצווה במקום שהוא מגיע לשם, כי אז יש פרסום הנס לכל מי שנמצא שם. אבל אם לא יהיה הדלקה עם כולם ביחד, עדיף שימנה את השכן שלו שידליק את החנוכייה.
לגבי מוצש"ק, מרן זצ"ל פסק בחזו"ע, שלא יתכוון לצאת ידי חובה בבית ששם הוא מתארח, אלא שיגיע לביתו במוצ"ש ידליק אז בברכה.
[1] יש בזה מחלוקת הפוסקים, המסקנה שמדליק בלי ברכה. במקרה שלנו, אם אדם מתארח במקום אחר, הוא צריך להשתתף בפרוטות עם בני המקום וכך הוא יוצא ידי חובה.
[2] ז"א הוא מתארח בשבת במקום מסוים, את הסעודות הוא אוכל במקום אחד, ובמקום השני הוא לן, ואז נוצר דיון מה קובע, האכילה או הלינה. וכן אותו דבר לגבי אדם עצמאי, לדוגמא נפטרו הוריו ל"ע, או שהוא לא סמוך על שולחנם, ולכן הוא גר תמיד במקום אחד ששם הוא אוכל, ובמקום שני הוא לן. גם כאן נוצר הדיון הנ"ל. הדין בזה מקורו בשו"ע בדיני עירובין, (סימן שעה סעיף ה').