אומר דוד המלך בתהלים "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים - הרחב פיך ואמלאהו" (תה' פא יא). ותמוה הוא מה הקשר בין סופו של הפסוק לתחילתו.
ואולי אפשר לתרץ כי יציאת מצרים היא ההוכחה שהקב"ה הוא כל יכול, ובזה התגלתה הנהגה לדורות שהקב"ה משגיח על עמו, לכן אומר להם הקב"ה תבקשו ממני כל אשר תשאלו ואמלא משאלתכם. אך לפ"ז המשל והמליצה אינם מתאימים, שהיה צריך לומר פתח פיך או בקש בפיך, ולא 'הרחב', כי הרחבה זה פתיחה ברוחב גדול, ליצור בית קיבול גדול יותר, ואיננה רומזת לבקשה או כח הדיבור והתפילה, אלא לכח האכילה. וזה תמוה מאד מדוע השתמש דוד המלך בדימוי כזה[1].
עוד קשה שנאמר "המעלך מארץ מצרים", שהוא פועל בהווה, והרי דוד המלך לא מדבר אל דור יוצאי מצרים. ואפילו בדור יוצאי מצרים נאמר 'אשר הוצאתיך' בעבר. וכן יש להבין מדוע נאמר 'מעלך' ולא 'מוציאך', כלשון התורה[2].
והנה הרד"ק מפרש עניין הרחב פיך לעניין אכילה, שכתב אם תשמע לי אדאג לך שלא תרעב ולא תצמא.
ובשיח יצחק בפירוש על ברכת המזון, כותב שלזה רומז הביטוי כי אם לידך המלאה הפתוחה והרחבה, וז"ל:
כי בו"ד אף שמפרנס את רעהו אוהבו וקרובו די אם הוא מספיק לו כדי צרכו, אבל ידו של הקב"ה היא ליתן לכל אחד ברחבה יותר מכפי הנדרש לכל המותריות שלו ג"כ, וכמו שנאמר בכתוב "ומשביע לכל חי רצון" כפי רצונם, וכן נאמר "הרחב פיך ואמלאהו".
וכענין זה פי' החתם סופר את הכתוב (תהלים פא יא) "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו", משל לבן מלך שנפל לבור עמוק ושלשלו לו חבל הצלה כדי שיתפוס בו ויעלה אך מעוצמת המכה בנפילה לא היו בו כוחות לתפוס בחבל תכסו עצה כיצד לרפאותו ומצאו. גמרו אומר למלאות את הבור בכל מיני סמים לחיזוק הגוף, וכן עשו. מילאו את הבור בסמי חיזוק. אך מתפקידו של הבן הוא לפתוח את הפה כדי שיכנסו הסמים לתוך גופו ואם לא יפתח את פיו לא יתחזק. כך אומר הקב"ה "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים", לא אמר אשר העלתיך אלא המעלך עד היום הקב"ה משלשל לנו את אותו חבל להעלותינו ממצרי מצרים כדארז"ל (קדושין ל ב) ואלמלא הקב"ה עוזרו עוזר לאדם במלחמת היצה"ר אין יכול לו אך מתפקידנו הרחב פיך ואמלאהו, ככל שנפתח את הפה יותר ככל שניעשה כלי קיבול גדול יותר כן נקבל יותר סייעתא דשמיא. והיינו דארז"ל (יבמות קיז א) על הכתוב (משלי כז יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ההוא בדברי תורה הוא דכתיב, ופירושו כשם שאדם עושה עצמו בית קיבול כך הוא מקבל. ואכן כמים הפנים לפנים, פי' כפי שהאדם משקיע בדברי תורה כך שכרו משתלם והקב"ה עוזרו באותה מידה וכך גודלת ידיעתו בתורה.
ולכן כתוב 'המעלך' לשון הווה שגם כעת ממשיך וקיים הענין של יציאת מצרים, ובזה הוא גילוי אלקותו על ישראל. והביאור הוא כי ארץ מצרים היתה מקום שיא השלטון של האדם באוחזו בכוחות הטבע והמזלות, ולכן נקראת מצרים מלשון מיצר וגבול, שזהו עולם הטבע והמזל, ובחסדי המקום עלינו הוציאנו ממצרים שלא נהיה תלוים בזה. אבל לא די בהוצאה זו כי המצב הטבעי של האדם הוא להיות נמשך ומושפע ולכן גם תלוי בעולם הטבע וצריך השי"ת כל הזמן לרומם אותנו להיות למעלה מן הטבע, וזהו 'המעלך' תמיד, וכיון שהוציאנו מגבולות הטבע והמזל והעלנו מעליהם להיות מושפעים ממנו לבד ולא דרך המזלות ממילא מובן ההמשך, שאפשר לבקש בלא גבול "הרחב פיך ואמלאהו", ולכן ההקדמה לזה והתנאי לכך הוא אמונת יחוד ה' "אנכי ה' אלקיך", כי רק כאשר נאמין שהוא לבדו ואיננו מייחסים כלום לאחר בלתו אז מופקעים אנו מעולם הגבול והמזל שהעמיד הבורא, כי באמת חסדך ה' מלאה הארץ בלא שום חילוק וגבול ואין שום עיכוב מלזכות להטבה זו שהשפיע הבורא. ויש רק תנאי אחד והוא להכיר בזה עצמו שהכל הוא חסד הבורא לבדו[3].
[1] ואמנם מצאנו לכאורה פועל רחב במובן של דבור, שנא' בחנה "רחב פי על אויבי", אך אין זה עניין בקשה או שאלה, אלא כמו שמסביר המלבי"ם שאמרה זו כנגד שצרתה קפצה פיה, שלא יכלה לדבר. וכן כתב היריעות שלמה ערך 'קפץ' שהוא לשון צמצום, ונאמר בהקשר לפה, כי הפה יש לו כפלים וקמטים, וההפך שלו זה רחב פי על אויבי. ולכן ניתן לומר שזה עניין שחוק, שכאשר אדם שוחק אז פיו מתרחב, וזהו לשון מליצה על כך שהיא שמחה בישועת ה', וכמו שנא' בהמשך רמה קרני בה' שגם הוא מליצה מעין זה.
[2] ואמנם מצאנו פסוק שנאמר העלה במקום הוצאה, שנא' "ולא תטמאו בכל השרץ הרמש על הארץ: כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים " (ויקרא יא מד-מה), ושם נדרש יפה לשון זה בהתאם לסמיכות לעניין איסור אכילת שרצים, כמו שכתב רש"י: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים בכולן כתיב והוצאתי וכאן כתיב המעלה, תנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות דים, ומעליותא היא לגבייהו והוא לשון מעלה". [נתן ע"ז משל אדמו"ר זצ"ל הסבא מקלם (חו"מ א' מאמר קנט) אדם האוכל בשר סרוח יחלה וימות והכלב אוכל בשר סרוח ולא יזיק לו כלל, סוד הכלל ישראל הוא שעצם טבעם שונה הוא מכל העמים אין טבע נפשותם מקבלת סרחון שרצים, שהנפש העדינה יכולה להינזק כדוגמת הגוף העדין]. אם כך הפועל 'מעלה' בא לרמוז למעלת עם ישראל, ולכן יפה נדרש שם, שמדבר על עניין השרצים, שזה בא לידי ביטוי מעלת ישראל על שאר העמים, אך כאן בתהלים לא מזכיר הבדל בין ישראל לעמים, לאיזה מעלה בא לרמוז לנו הכתוב?
[3] וכתב בנפש החיים שבאמת דמצדו ית' אין שום מניעה ועיכוב כלל מלהשפיע לנו את כל מעלות התורה וערכם וכל מה שנתן לנו את התורה הוא מגודל אהבתו אותנו וכמו שנא' לא מרובכם בחר וגו' כי מאהבת ד' אתכם וגו' וכן אומרים בנוסח הברכה אהבה רבה אהבתנו הבוחר בעמו ישראל באהבה וכמה גדול רצונו כביכול להשפיע לנו במדה גדושה את קנין התורה ואם אב בשרודם יתן את כל הון ביתו בעבור שיגדל בנו ת"ח ק"ו בן בנו של ק"ו שכך הוא אצל הקב"ה איאפשד לשעד ולתאד את גודל חפצו ותשוקתו של הקב"ה ללמדנו תודה ולאלפינו בינה ועלדרך מה שנא' הרחב פיך ואמלאהו שכביכול השי"ת מבקש מאתנו שרק נרחיב את פינו והוא ית' ימלאהו במדה טובה ועין יפה אמנם המניעה היא דק מצידנו במה שאין אנו מכינים את עצמינו בכלי קיבול מתאימים וודאי שלא יתכן להשפיע שפע מלעילא שיצא אחר כך לאיבוד ואין הדבר תלוי אלא בנו.
נערך לאחרונה: