אם אני מבין דבריך אתה רוצה לומר שכל הכלל של סב"ל הוא במקום שיש מחלוקת על הברכה, או על המצוה? זה נידון בפ"ע כידוע מדברי הרדב"ז וכו'
אבל הכלל של סב"ל במקום מנהג נאמר גם במקומות שיש לחוש להפסק
אתן כמה דוגמאות של "הפסק" שהפוסקים התייחסו ודנו באריכות מצד המנהג [ואף שיש שאסרו בכ"ז אין הטעם מצד שאי"ז סב"ל במקום מנהג אלא משום דס"ל שאי"ז מנהג וכדו']
א. בראש השנה להפסיק ב"יהי רצון" אחרי הברכה קודם אכילה [כ"ה פשט דברי מרן ז"ל, ע' מג"א ועוד].
ב. בסוכות להפסיק בין ברכת המוציא לברך ברכת לישב בסוכה.
ג. הפסק בעניית ברוך הוא וברוך שמו בברכות שרוצה לצאת בהם י"ח.
מסתמא יש עוד הרבה דוגמאות לזה
חיפשתי כעת מקופיא בספרי הגרע"י לחפש דוגמא לזה וראה המצו"ב
שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נה
והרב רבי יעקב סופר (סימן קפ"ח ס"ק מ"ג) הרחיק לכת יותר, והפריז על המדה לפסוק נגד מרן גם לגבי שבת ויום טוב, שמכיון שיש מחלוקת בזה יש לחוש להפסק בתוך הברכה, ושב ואל תעשה עדיף ע"ש. ואין דבריו מוכרחים כלל. ואני אומר להלכה ולמעשה שאין לנו לזוז מדברי מרן והרמ"א וגדולי האחרונים הנ"ל שפסקו כדעת מהר"ם וסיעתו, ואין כל הבדל בין שבת ויום טוב לחנוכה ופורים, ובפרט שכן המנהג.
הרי שכף החיים חושש משום "הפסק" ועל זה משיב היחוה דעת "מנהג" ויעוי"ש שמביא מקורות לכך שכך המנהג
עוד ראה דברי הילקו"י המצו"ב לגבי הפסק בין ברכת השחיטה לשחיטה [אחרי ששחט ורוצה לשחוט עוד על סמך ברכתו הראשונה] שלא יחזור ויברך אף שיש הפסד כיון שנהגו שלא לברך וסב"ל במקום מנהג לא אמרינן [יעוי"ש עוד, שמצדד בזה]
