חמץ שנפקע איסורו - האם יכול לחזור ולהיאסר?

[גרינפלד]

חזון איש אורח חיים סימן קטז סעיף קטן ה:

ואמנם נראה דחמץ שבטלו לישיבה אף שטחו בטיט אם חזר ואכלו אסור מה״ת כיון שאין שום קלקול בצורת הפת, תדע שהרי נבלה שנסרחה אין איסור לאוכלה וכדמשמע ע״ז ס״ז ב׳ דדינה כנ״ט נפגם [עי׳ לק׳ סק״ז דיש אוסרים] וע״כ הכא שאני שהחמץ בצורתו עומד אלא שהאדם יחדו לישיבה וכל שבא אדם ואכלו שב לדין אוכל א״כ הדין נותן שיהא חייב עליו כרת, ומיהו אפשר כיון דאין חמץ אלא מה׳ מיני דגן וכיון דנתבטל שעה אחת מדין אוכל, כי חזר ונעשה אוכל הוי כנוצר אוכל מעצמו ולא חשיב כמין דגן ואין איסור אכילתו אלא מדרבנן, ואפשר דהוי כחטים שירדו מן השמים דכשרין למנחות כדאמר מנחות ס״ט ב׳, וה״ה שחייבין עליהן משום חמץ, ומיהו אף אם איסור אכילתו מה״ת י״ל שא״צ מחיצה כיון שבטלו מתורת אוכל ולא חיישינן דלמא אתא למיכני׳.

וכמדומה שאחד הראשונים כתב שביטול חמץ זה כטח פניה בטיט,

ומ"מ אסור לאוכלו כי הוא חוזר ומחשיבו, וחזינן כצד הזה בחזו"א שאסור.


ובס"ק ז ד"ה ודין כתב החזו"א על חמץ שנפסל מאכילת כלב קודם הפסח, שמבואר בפוסקים שאסור לאוכלו כיון שמחשיבו -

"ואפשר דחמץ אין צריך סיבה ראשונה האוסרתו, והלכך השתא דאוכלו הוי כאוכל חמץ כיון דהסרחון אינו מונעו מלאוכלו, [ומיהו אין זה מעיקר הדין אלא חכמים מצאו מקום לאוסרו] אבל נבלה כיון שנאסרה פקע איסורה וכי אחשבה הוי כעפרא שנהפך לבשר ואין בשר זה טעון שחיטה ואין בו משום נבילה [עי' סנהדרין נ"ט ב' בשר היורד מן השמים].

ונפק"מ מדברי החזו"א אם חזר ובישם את הסרוח, שכעת הוא ראוי לאכילה - בנבילה מותר ובחמץ אסור.

מיהו זה לפי דברי הרא"ה בחולין (פ"ז בסופו) שהסיבה שנבילה שנסרחה ותוקנה מותרת משום שנדחה האיסור, עיי"ש מה שחילק ממנחות נ"ד אין דיחוי באיסורין,

אבל לפי הריטב"א (ע"ז ל"ט ב') שנראה מדבריו שלא חוזר השם אוכל, וזה כמבשם את העפר - לכאורה גם בחמץ יהיה מותר מן התורה.​

 

[גרינפלד]

כי חזר ונעשה אוכל הוי כנוצר אוכל מעצמו ולא חשיב כמין דגן ואין איסור אכילתו אלא מדרבנן

והנה בחו"ב דמאי פרק ה משנה כתב שאפי' נאמר שאתרוג שגדל בעציץ שאינו נקוב פסול -

מ"מ י"ל שלענין מצה סגי בבא לידי חימוץ, ולכן מבואר בפסחים ל"ה ב' שהדגן שגדל בעציץ שאינו נקוב כשר למצה.

ולכאורה יל"ד אם זה דומה לנידון החזו"א פה,
שבשניהם המציאות היא שזה בא לידי חימוץ, אבל כאילו לא בא מהארץ.