מקור הטעם שתקנת קדושא דסדרא משום גזרה
מנהג ישראל לומר בתפלת שחרית לאחר נפילת אפים מזמור 'תהלה לדוד' ומזמור יענך' ואחר כך תיפלה הכוללת קדושה הנקראת קדושה דסדרא. קדושה זו נזכרת בתלמוד, וכך נאמר במשנה בסוף מסכת סוטה (מח ע"א) ובגמ' שם:רשב"ג אומר, העיד ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות ... אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: (דברים כח) בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר... ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר: (איוב י) ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים, הא יש סדרים תופיע מאופל.
והנה בראשונים (אבודרהם) נאמר שג' חלקים הם לתפילה, בישיבה בעמידה ובנפילה, כנגד ג' מעשים שעשה משה בעליתו לקבל התורה, שאמר בתחילה "ואשב בהר" ואח"כ "ואנכי עמדתי בהר" ולבסוף נאמר "ואתנפל לפני ה'". ועל כן סדר התפילה הוא בתחילה בישיבה, שזה פסוקי דזמרא וק"ש, ואח"כ מתפללים בעמידה את תפילה שמ"ע, ואח"כ מתפללים בנפילת אפים. ועל כן אומרים מיד אח"כ 'ואנחנו לא נדע מה נעשה', כל' לא נדע מה נעשה עוד לאחר שהשלמנו כל חלקי תפילת משה.
ויש לשאול אם כן, מה מקום להוסיף לאחר נפ"א חלק תפילה נוסף, לאחר שהשלמנו כל חלקי התפילה הנדרשים.
והנה בעניין החזרה על מזמור תהלה לדוד מצאנו טעם ברור בראשונים, שהוא משום קיום התקנה לשהות אחר התפילה, שלא תיראה עליו כמשא, וכך כותב בשבלי הלקט (תפלה מד):
מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל מנהג הראשונים היה לשהות שעה אחת לאחר תפלתם, כדתנן 'חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת וכו'', על זה הוסיפו לומר 'אשרי יושבי ביתך' כלומר השוהין בביתך, כמו 'ותשבו בקדש'. ומצאתי בשם גאון זצ"ל אדם שהתפלל עם הצבור וסיים תפילתו ובא לבית הכנסת אחרת ומצאן קורין תהלה לדוד יקרא עמהן, שכן דרך ארץ ואמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עסוקין בו.
אולם טעם זה אינו שייך לתקנת 'קדושא דסדרא', ועל כן יש להבין מה טעם תקנה זו. עוד יש להבין מדוע שונה קדושה זו שתקנו לומר גם את התרגום של שלשת הפסוקים שמרכיבים אותה. ועוד יש להבין מדוע הוחלף הפסוק 'ימלוך ה' וגו'" המופיע בקדושה בתפילת י"ח, בפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד", ומדוע בשבת בשחרית לא אומרים קדושא דסדרא.
יסוד וסיבת התקנה
תקנה זו של קדושה דסדרא הינה תקנה קדומה בהיותה כאמור מוזכרת כבר בתלמוד (סוטה מט.), והיא כנראה התקנה האחרונה שתיקנו חכמי התלמוד בסדר התפילה של כל יום. יתכן שתקנה זו נתקנה עוד בתקופה המשנה, היות והגמ' אומרת שחורבן ביהמ"ק גרר אחריו קללה לעולם, ותקנה זו ותפילת יהא שמיה רבא דאגדתא מסייעות לבטל קללה זו המתגברת כל יום ויום בעולם. אך סיבת התקנה עצמה לא מוזכרת בגמ', אלא הועברה כנראה במסורת, עד שנשכחה במשך הזמן, היות ולא היה לה לסיבה זו נפק"מ מעשית, ומצאנו בראשונים כמה טעמים לצורך לתקן תקנה זו:טעם א – תקנת לימוד תורה
שיטת רש"י (בפירושו לגמ' סוטה מט.) שתקנה זו של קדושא דסדרא נתקנה לשם סדר לימוד לכלל עם ישראל, וז"ל:אלא עלמא אמאי מקיים - מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה, 'אקדושה דסידרא' - סדר קדושה, שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה, וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא. וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה, שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע, לפי שאינו יום של מלאכה, ויש כאן תורה וקידוש השם.
וכן המאירי בסוטה שם באר בדרך זו:
אף על פי שהתפלה עיקר גדול להנהיג את הדת על אופניה מ"מ צריך שיהא כל אדם עוסק בתורה כפי ענינו, ומתוך כך תקנו סדר קדושה להיות מתרגמין בה עד שיהא אותו תרגום מובן להם ויהיו הכל כעוסקים בתורה, ונמצא להם תורה ותפלה בענין אחד. וכן תקנו להם שיהו שומעין דרשות ועונין אחריהם אמן יהא שמיה רבה וכו', ונמצאת תפלה ומשנה תדירה להם. דרך הערה אמרו על אלו שהזכרנו: עלמא אמאי קאי אקידושא דסידרא ויהא שמיה רבה מברך דאגדתא".
מדברי רש"י והמאירי עולה שעיקר תקנת הקדושה דסידרא לאחר התפילה הוא משום לימוד תורה, ועיקר הלימוד הוא התרגום, ולכן לימוד זה חביב כי הוא נוהג בכל אדם, בין ת"ח ובין עמי הארץ שהיו מבינים רק ארמית. וכן מה שנאמר א'יהא שמיה רבא', הכוונה ללימוד התורה של אגדה דווקא, כי לימוד כזה באים לשומע גם עמי הארץ[1], ות"ת שכולם לומדים בו יש בו מעלה גדולה על ת"ת שרק חלק עוסקים בו.
ולפי זה מתפרשת היטב שאלת הגמ' 'עלמא אמאי מקיים', כי הרי נאמר במשנה באבות שהעולם עומד על ג' דברים, על תורה ועבודה וגמילות חסדים, והנה לאחר החורבן אין לנו עבודה, אלא התפילה היא כנגד הקרבנות, וגם תורה התמעטה מאד בגלל הצרות המתחדשות בכל יום, כמ"ש שם הגמ' שכל יום קללתו מרובה מחברו, ועל כן שואלת הגמ' על מה בכל זאת העולם עומד[2], ועונה הגמ' על קדושה דסדרא ויש"ר דאגדתא, כי בשני אלו יש גם תורה וגם עבודה, כי תרגום קדושא דסדרא נתקן לשם לימוד והקדושה עצמה היא תפילה שהיא כנגד קרבנות, וכן בקדיש שלא אגדתא יש גם תורה (הכונה לדברי הדרשה) וגם תפילה. ולכן גם מתחילים את הקדושה דסדרא בפסוק 'ואני זאת בריתי אותם', לרמוז על כך שהעולם עומד על ברית התורה כמו שנא' "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (יר' לג כה).
ואמנם הצורך בתקנה זו של קדושא סדרא, לא הוזכר ברש"י ובמאירי, אולם מצאנו הרחבה לרקע ההיסטורי של תקנה זו, בתשובה לרב נטרונאי[3], וז"ל:
ששאלתם וקרא זה אל זה ואמר (יש' ו, ג) ותשאני רוח (יח' ג, יב) - מה טעם יש שם לקרות ולתרגם, ומה טעם קבעו אותם חכמים בסדר קדושה.
כך מנהג ראשונים, מקום שיש שם תלמידי חכמים כשהיו מתפללין ונופלין על פניהם ומקדשין, לאחר שעונין אמן יהא שמיה רבא, מביאין נביא וקורין בו כעשרה פסוקים, הן חסר הן יתר, ומתרגמין אותן, ואחריהם קורים הקדושה, ואמר ומתרגמין כשם שתרגמו אותה פרשה של נביא, ואומרין ותשאני רוח ומתרגמין אותו, כדי לסיים בשבחו של מקום. ואחר כך מקדשין [-אומרים קדיש] ועוסקין בתורה, הרוצה במשנה עוסק, הרוצה בתלמוד עוסק - כדי לקיים מה שאמרו חכמים (קידושין ל ע"א, ע"ז יט רע"ב) לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. וכיון שרבתה עניות ודלות, והוצרכו תלמידים למעשה ידיהם, ולא היו יכולים לעסוק בתורה תמיד ולהשליש בכל יום, נסמכו על התלמוד בלבד, ועזבו מקרא ומשנה, וסמכו על מה שאמרו: כל הנחלים הולכים אל הים (קה' א, ז) זה תלמוד, שיש בו מקרא משנה ומדרש, ועקרו לקרות בנביא בכל יום אחר תפלה. ואף על פי שעקרו לקרות בנביא, אותן שני פסוקים לא עקרו אותם ועדיין קבועים ועומדים, ומפני מה לא עקרום, שקדושה משולשת היא: קדוש קדוש קדוש (ישע' ו, ג), ושלשוהו ג' פעמים בתפילה.
ולומר יענך ה' ביום צרה, (תה' כ) כך מנהג בבית רבינו שבבבל: לאחר שמתפללין כל התפילה וגומרין אותה ופוסקין, תנאין עוסקים במשנה ובמדרש ובתוספות עד ד' שעות, ולאחר ד' שעות אומרים יענך וגומרין אותו, ואחר אומרים וקרא זה אל זה ואמר, וגומרין שני פסוקים אלו ומקדשין ויוצאין לבתיהם.
וכן כתב בסידור הראב"ן
ובא לציון ואתה קדוש קידושא דסידרא היא לפי שהראשונים מנהג הראשונים היתה תורתן קבע ומלאכתן עראי ובכל יום אחר תפילה היו יושבים ודורשים ברבים ואחר סיומם היו אומרים ואתה קדוש וכל סדר קדושה וקדיש ונפטרין לפיכך קבעו האחרונים לאומרה בכל יום. ולפי שהיו הראשונים מתרגמין ומפרשים בכל יום התרגום כמנהגם לתרגם ומשמיעין לרבים את הדרשה והיו מתרגמים גם אלו הפסוקים האחרונים של קדושה ואחרי מנהגם נהגינן גם עתה.
לפי זו שיטה שעיקר התקנה לקבוע סדר לימוד שהיו רגילים במקרא ותרגום, מובן מדוע הוסיפו לקדושה זו גם אמירת תרגום, וכן מובן מדוע תקנו לומר גם ראשית המקראות 'וקרא זה אל זה ואמר קדוש' (ישעיה ו ג) 'ותשאני רוח וגו'' (יחז' ג יב), ולא עצם הקדושה בלבד כבשאר הקדושות.
טעם ב': תקנה משום הגזרה שלא לומר קדושה
טעם שונה מובא באור זרוע שבת ס' ג' בשם המקצועות (לרב חפץ אלוף), כאשר גם הוא תולה זאת ברקע ההיסטורי של קשיי התקופה, אך לא העניות ודוחק הפרנסה היו סיבת התקנה, אלא גזרת השלטון, כאשר אויבי ישראל גזרו שלא יאמרו קדושה בתפילה, והיו צריכים להסוות את דרך אמירת הקדושה הזו, על כן העבירו את הקדושה לסוף התפילה לאחר שהמפקחים של המלכות עזבו. וז"ל שם:ועוד כתב בספר המקצועות דסדר קדושה נמי גזרה מלכות הרשעה דלא למימר קדושה, מה עשו כשרין שבאותו הדור[4], כיון שהולכים שלוחי מלכות נכנסין לבתי כנסיות ומתחילין פסוקי גאולה 'ובא לציון גואל' 'ואני זאת בריתי' 'ואתה קדוש', ואומר כעין קריאה וקרא זא"ז ואמר קדוש ק"ק, וחוזרין ומתרגמין לה לקדושה 'ומקבלין דין מן דין ואמרין', וחוזרין ואומר פסוקי דקדושה אחריתי עברי ותרגום 'ותשאני רוח ואשמע אחרי' ומתרגמינן 'ונטלתני רוחא ושמעית בתרי גו'', ופסוקי דרחמי אחרים. ואע"פ שחזרה קדושה למקומה לא סילקו קדושה זו, אבל אומר אותה בחול אחר תפילה ובשבתות וימים טובים במנחה וביום כפור בנעילה קודם תפילה.
והנה לפי טעם זה שקדושה זו היא מעין קדושת שמונה עשרה, לכאורה לא מובן מדוע היה צורך גם לתקן לומר גם התרגום, ומצאנו בלבוש (או"ח סי' קלב) מעט הרחבה לשיטה זו, וגם הסבר לקושיה זו:
"ואח"כ אומרים ובא לציון וכו', וזהו הנקרא סדר קדושה מפני שיש בה כל הקדושה, אף על גב שכבר אמרנו הקדושה שתי פעמים ביוצר ובתפלה, תקנו סדר קדושה, משום שבתחילה גזרו מלכות הרשעה על ישראל שלא יענו קדושה בתוך התפלה, והיו אורבים להם אם יענו קדושה בתוך התפלה, ולאחר התפלה כשהיו האורבים הולכים להם היו קורין וקרא זה אל זה וגו', דהיינו שילוש קדושה, ומתרגמין אותה מפני החיבה, הרי הוא פעמים קדוש כנגד יוצר ותפלה. ונראה לי שמטעם זה תקנו ג"כ להקדים אלו השני פסוקים ובא לציון וגו' ופסוק ואני זאת בריתי וגו', שכיון שהיו כפופים תחת יד אומה הרשעה שגזרו עליהם גזירות ושמדות לבטל התורה, לכך אמרו אלו השני פסוקים בלשון תחנה ובקשה שיבא הגואל ויגאלם מתחת ידם, ויזכו לקיים בהם לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו', ויוכלו לומר הקדושה כדינה, ולכך הקדימו פסוק ואתה קדוש וגו' ג"כ בלשון בקשה ממנו יתברך, שישב ויצפה לשמוע מפיהם הקדושה שהוא תהלתם, אף על פי שיאחרוה יבקשו מלפניו יתברך הרי לא איחרנוה אלא עד אחר שילכו האורבים. ויאמרו תחלת הקדושה בשני חטיבות, ר"ל בשני לשונות לשון הקדש ותרגום. ומפני שבלשון תחנה ובקשה אמרום לכך לא נהיגינן לומר סדר קדושה בשבת ויו"ט שחרית, אלא משום שלא לבטל התקנה נהגינן לאומרה במנחה בשבת ויו"ט, ולא בלשון תחנה ובקשה אלא לקיים התקנה בעלמא, נ"ל. ואף על גב דבזמן הזה בטלה הגזירה ואנו קורין הקדושה בחטיבה אחת
כל' תקנת התרגום של הקדושה מקורה בצורך למצוא תחליף לשתי הקדושות שבתפילה, קדושת יוצר וקדושת התפלה. אולם טעם זה קשה, שהרי מקור הדברים הוא בס' המקצועות, ושם לא נאמר שנגזרה גזרה זו גם על קדושת יוצר, וכי מה טעם יאסרו זאת. ועוד שגם אם נניח שנגזרה לא לומר גם קדושה דיוצר, לא היו טורחים חז"ל לתקן תקנה לכך, שהרי זה בסך הכל סיפור דברים, ואין צורך לצאת יד"ח בסיפור דברים. ואכן בס' אוצה"ת תירץ זאת באופן אחר, וכתב שהסיבה לתקנת התרגום היא שע"י שיאמרו גם אותו ימנעו מסכנה, כי אפילו אם ירגישו האויבים בדבר יאמרו להם שהם רק עוסקים בת"ת ומספרים דברים שהמלאכים מקדשין ברקיע ולא הם, ולפיכך מתרגמין כדי שיאמינו האויבים שהם עוסקים רק בקריאה בתורה שדרכה להתרגם, אבל הקדושה אין דרכה להתרגם (ס' אוצה"ת תקון תפלה עמ' 432).
אך שבלי הלקט (ענין תפילה סימן מד) הביא את שני הטעמים הללו שהוזכרו בראשונים,
תשובה זו היא ביסודה של רב נטרונאי (ת"ג ליק ס' צ'; שע"ת ס' נה ו בהגהות איי הי"ם שם, ובסידור רש"י ס' ס"ב ע"ש הובאה בסתם, וכן במחז"ו ס' מז). אבל לפני שבה"ל ויה ס' הפרדס וסיטם לקחה ורב עמרם גאון המובא להלן בנה הוראתו על יסוד תשובת רב נטרונאי שלפניו
ומדבריו משמע שהיו בעצם שתי תקנות, כאשר התקנה הראשונה היתה לומר את שני הפסוקים 'ובא לציון' 'ואני זאת בריתי', שהוא בעצם זכר למנהג הראשון לללמוד בנביא לאחר התפילה, והתקנה השניה היתה לומר קדושא דסידרא, וזאת משום הגזרה של ביטול הקדושה. וז"ל
נחזיר לדברי רבינו שלמה זצ"ל ובשעת שהייה לאחר תפילה הי' מביאין ספרים וקורין בתורה ובנביא ובמשנה ובשמועות כדאמרינן לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד כדי לקיים לא ימיש. והרי כבר קראו בתורה קודם תפלה שבחרו בהך קריאת שמע שיש בו דברים הרבה ואחר התפלה היו שוהין וקורין בדברי הנביאים. ולאחר שעה במשנה ובשמועות התלמוד. וכיון שרבתה העניות והיו צריכין למעשה ידיהן לא יכלו לעסוק [בתורה] כל כך והניחו התורה במקומה, זולתי קריאת שמע שיש בה מלכות שמים ועשרת הדברות ועול המצות אותה לא עקרו. ואעפ"כ היו קורין בנביא אלו שני פסוקים 'ובא לציון' 'ואני זאת בריתי' שיש בהן מעין קריאת התורה ועדיין הם קבועים במקומם עלינו בכל יום. ובשבת ויום טוב שיש בו ביטול מלאכה לעם ויום פנאי החזירו העטרה ליושנה לקרות בתורה ולתרגם מענינו של יום. ועל כן אין אנו אומרין ובא לציון גואל בשחרית בשבת וביום טוב שהרי כבר קראו בנביא. ואעפ"כ אומרין אותו במנחה שלא ישתכח בימות החול ומנהג אבות תורה הוא. עוד הוסיפו לומר ואתה קדוש יושב תהלות לפי שהקב"ה משהה שכינתו בתוכינו לשמוע תהלות ישראל דאמרינן בבראשית רבא ר' שמואל בשם ר' חנינה אמר על כל קילוס וקילוס שישראל מקלסין להקב"ה הוא משרה שכינתו עליהן ומה טעם ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומנין שממתין לשמוע תפלתנו דכתיב אלהים נצב בעדת אל מה הוא נצב איטימוס כמה דתימא ונצבת לי שם על הצור. עוד הוסיפו לומר וקרא זה אל זה ואמר שלא היו יכולין לענות הקדושה בתוך התפלה מפני האורבים שהיו עומדים בבית הכנסת שגזרו שלא יענו קדושה. ולאחר התפלה כשהיו האורבים הולכין היו קורין וקרא זה אל זה ואמר דהיינו שלוש קדושה ומתרגמין אותו מפני החיבה כלומר הרי זה כאילו אמרנו ב' פעמים קדוש דיוצר אור ודתפלה. ואף על גב דבזמן הזה אנו אומרין קדושה בחטיבה אחת בתוך התפלה לא בטלו קדושא דסידרא קא סברי גזרה שמא יגרום החטא וכדאמרינן התם אל תשנו מנהג אבותיכם בידיכם וכדי לעשות פומבי לדבר וכן אנו אומרים ותשאני רוח כנגד ברוך ה'. ימלוך כנגד ימלוך. ועל כן מסיימין ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים:
כתב בספר הפרדס, נראה לרבי שסדר הקדושה שאנו אומרים בתוך 'ובא לציון' בבקר יסוד תקנתו בשעת השמד תיקנוהו, שגזרו המינים הם תרמיתי[5] הנצרי, שלא לענות קדושה באגודה אחת בתוך י"ח ברכות, ולאחר שעה שהלכו משם האורבים היו אומרים מקראות הללו של קדושה, ליחד את השם. ע"כ.
ובסדור חכמי אשכנז כתב וז"ל:
ובתשובת הגאונים מצאתי, בשעת השמד גזרו שלא לומר קדושה בכל יום לפי שהמינין הלשינו על ישראל ואמרו לפני המלך למה זה אינך מוחה ביהודים שמדמין עצמם למלאכי השרת בתפילות שאומרים קדושה בכל יום שכתוב בה 'נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום', וזו היא חרפה גדולה שמדמין עצמן למלאכי השרת. מיד גזר עליהם שלא לומר קדושה והושיב עליהם שומרים עד גמר תפילה. וכשהיו שומרים פונים לדרכם היו אומרים קדושה אעפ"י שלא במקומה. וכיון שמת אותו המלך, ישתחקו עצמותיו, נתבטלה הגזירה, ועל שם הנס שנתבטלה הגזירה יסדו סדר קדושה בסוף התפילה, וקבעו בה עניני קדושה שבעמידה.
והנה, יש שכתבו (ראה שו"ת שבט הלוי, חלק ו, סימן יג), שלפי טעם זה – שקדושה דסדרא נתקנה כתחליף לקדושת העמידה – יש לעמוד בקדושה זו (וראה ארחות רבינו חלק ג, עמוד ריג; דינים והנהגות חזון איש, פרק ה, אות כח). ולכאורה על פי המנהג שלא עומדים בקדושה זו, מוכח שאין אנו סוברים כדעה שתקנה זו היא משום גזרה.
טעם ג': תקנה למאחרים
בפירוש התפילות והברכות לר"י בר יקר מצאנו טעם שלישי לתקנה זו, שאינה משום דוחק הפרנסה או גזרה, אלא זו תקנה לעמי הארץ אשר אחרו לתפילה והפסידו קדושה, וז"ל:ואמרי' בסוף סוטה נמי, 'ואלא עלמא במאי מתקיים אקדושה דסדרא ואאמן יהא שמיה רבה דאגדתא', ור"ל דבר גדול תקנו חכמים שהרי תקנו סדר הקדושה בשביל המאחרים לבא שלא יפסידו שמיעת קדושה, וכן תקנו לומר קדיש אגדתא שהיו דורשין בשעות פנויות בשביל סוחרים ובעלי מלאכה שיבאו אז לשמוע דברי תורה שאין לומדין כל ימי השבוע, ומתרגמינן ה' מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא, ואין אומרים 'ובא לציון' שחרית של שבת לפי שכלם באים יחד לבית הכנסת בתפלה ראשונה לפי שאין משכימים הרבה בשבת וכן ביום טוב.
ואבודרהם העתיק דבריו והוסיף תוספת הסבר:
ומה שתקנו סדר קדושה בסוף, בעבור עמי הארץ המאחרין לבא לתפלה שלא יפסידו שמיעת הקדושה, דאמרינן בשלהי אמאי קאי עלמא אסדרא דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא וכו', ותקנו כאן כמו תפילה קטנה בתחלה אשרי ואח"כ קדושה וזכרון ציון ותלמוד תורה, כמו שתקנו בלילי שבת ברכה מעין שבע בעבור המאחרים לבא, וגם מניתי ההזכרות שיש בסדר קדושה זה ומצאתים י"ח הזכרות כנגד שמונה עשרה.
ומדבריהם מבואר שעיקר התקנה היתה בשביל המאחרים ולולא המאחרים לא היו מתקנים כל זה. אמנם נראה שלהלכה לא קיי"ל כן, דלפי דבריהם יחיד לא היה צ"ל כלל כל סדר זה, וכמו שיחיד אינו אומר ברכה מעין שבע בליל שבת, ואפילו ציבור אינו אומרו כשאינם מתפללים במקום קבוע, ואנן הא קיי"ל להלכה שיחיד אומר סדר קדושא (עיין שו"ע ס' קל"ב במשנ"ב).
טעם ד': תוספת לתפילה
כתב הערוך ערך קדשאלא עלמא אמאי מקיים אקדושא דסידרא וכו' פירוש [כיון שיצאנו ידי] החובה קריאת שמע בברכותיה והתפלה, והשתא מוסיפין ואומרין מזמור 'ארוממך אלקי המלך' 'ובא לציון' 'וקרא זה אל זה', ועונין קדושה, וגם קורין משנה או תלמוד ואומר קדיש ועונין יהא שמיה רבא, בכל אלו שמוסיפין על החובה בהא מיקיים עלמא האידנא.
וכן כתב בספר האשכול[6] (סוף ה' ברכת כהנים), וז"ל:
אומר ש"ץ 'תהלה לדוד' 'יענך', וסדר קדושה, כדאמרינן עלמא אמאי קאי אקדושא דסידרא ואיהא שמיה רבא מברך דאגדתא. לפיכך אחר כל התפלות יפה לומר מילי דאגדתא ולאמר קדיש עליהן. והא דקאי עלמא עליהן כיון שמוסיפים על החובה - 'ובא לציון' ועונין קדושה וקורין משנה ותלמוד ואומרים קדיש, בכל אלה שמוסיפים על החובה בהא עלמא האידנא עכ"ל.
המכוון בשיטה זו הוא שבכל תוספת בקדושה ותלמוד תורה ישנה זכות גדולה שעליה העולם עומד. ואמנם גם ביחיד איכא תורה וקדושת שמו יתב', וביותר הא כל בי עשרה שכינתא שריא ואיכא ודאי תורה וקדושת שמו יתב', ובכ"ז זקוקים לצבור גדול יותר עוד ועוד אנשים, והיא תוספת תורה לכל לתלמידי חכמים ועמי הארץ, ובזה מתגדל ומתקדש שמו יתברך יותר וע"ז קיים העולם[7].
טעם התקנה נשכח במשך הדורות
והנה מעצם רבוי הדעות והשיטות בטעם התקנה, יש להסיק שבתקופת הגאונים ואפילו לפניה, כבר לא היתה מסורת ברורה באשר לסיבת תקנה זו, וייתכן מאד שהמסורת לסיבת התקנה נשכחה מתוקף הצרות והגלויות, כמו שנשכחו טעמים מנהגים רבים אחרים, ועל כן בזמן קדום התפתחו מתוך סברות כמה מסורות על סיבת עצם התקנה. והיות ולא מסתבר לומר שסיבת התיקון נבעה מכל הטעמים שהוזכרו לעיל, ע"כ יש לומר שלא כל הטעמים שהוזכרו אכן מדוייקים, ועלינו לנסות לחקור מהי הסיבה העיקרית, בהיות שיש כמה השלכות להלכה בחקירה זו, כמו שיבואר בהמשך.והנה שנתבונן נראה כי יש הבדל בין הטעם הראשון לשאר הטעמים, כי בעוד שלטעם הראשון התקנה היתה לקבוע סדר לימוד שאינו קשור לחלק כל שהוא בתפילה, שאר הטעמים מקשרים בין התקנה לתפילה עצמה, או כתחליף לקדושה שלא יכלו לאומרה, או תחליף למאחרים, או כתוספת לתפילה. ואם כך יש להקשות על טעמים אלו האחרונים, מדוע נחשבת תקנה זו כה גדולה עד שהגמ' אומרת שהעולם מתקיים עליה?! והרי אין תקנה זו אלא תוספת או תחליף, וכיצד יתכן שהיא תהיה יותר חשובה מהעיקר.
כי הנה לטעם שהקדושה תוקנה בעקבות גזרת המלכות, לא מסתבר לומר שהתועלת שבאה לעולם מאמירת קדושא דסדרא, שהיא התחליף לקדושה של תפילת י"ח, תהיה גדולה יותר מאמירת הקדושה עצמה. וכמו שמקשה ר' נתן ב"ר יהודה וז"ל: ולדברי האומר משום שמדא אתקון אמאי איקיים בהו עלמא טפי מאידך? (המחכים עמ' 12, והובאו דבריו באורחות חיים עמ' מו ובכלבו ס' יד).
וכן גם לשיטה שהתקנה היא עבור המאחרים, יש להקשות כיצד התועלת הבאה לעולם מהמאחרים לתפילה גדולה יותר מהתועלת שגורמים אלה שאמרו אותה כתיקונה בזמן בשלמות? ועוד יש להקשות, שעשו בתפילה עוד כמה תקנות למאחרים, שישלימו חלקי תפילה יותר חשובים מקדושה, כגון 'תפילת שבע' בליל שבת, ו'ברכו את ה' המבורך' בסוף התפילה, ומדוע לא נאמר עליהם שהעולם מתקיים על תקנות אלו. וצע"ג.
אך ביותר יש להקשות על שיטה ב' שטעם תקנה משום גזרה, כי נמוק זה שהובא בשם ס' המקצועות ובשמו של רש"י, הוא לכאורה סותר את טעמו של רש"י בגמ', שתקנת קדושה שסידרא אינה משום גזרה, אלא שרצו לכלול תורה וקדושת השם גם לעמי הארץ.
זמן התקנה
כדי לנסות ליישב בין הטעמים השונים שהוזכרו בגאונים ובראשונים, עלינו ראשית לזהות את תקופת יסוד התקנה. ובעניין זה מצאנו סתירה בין הראשונים, וכשיתיישבו סתירות אלו יתכן שיתיישבו גם השיטות השונות בסיבת התקנה.מדברי ר' נטרונאי בשם רב צמח גאון[8] משמע שתקנה זו קדומה, ומיוחסת לאנשי כנסת גדולה, וז"ל:
תפילה זו וסדר הנביאים - ראשונים תיקנום, וזקנים הקדמונים תיקנום לומרה בקהל ויחיד לא ישיג גבול הקהל לפי שכל דבר שבקדושה אינו פחות מעשרה.
דעה זו מתיישבת היטב עם דברי רשב"ג בסוטה (מח.) "מיום שחרב בהמ"ק וכו'", שגם ממנו משתמע שזמן התקנה היה אחר חרבן בית שני, וכמו שכותב שם הבאר שבע: מסתמא איירי בבית שני שהרי חרב בימיו, ותדע דאשכחן בבית שני שהיו פירות מתברכין בימי שמעון בן שטח, שנעשין חטין ככליות של שור הגדול. עכ"ל.
אולם בספר מקצועות, שהבאנו דבריו לעיל, סובר דסדר זה נתקן בתקופת מלכות רומא, כמ"ש 'גזרה מלכות הרשעה דלא למימר קדושה', וידוע כי מלכות הרשעה היא כינוי למלכות אדום. וע"פ שאר ראשונים שהזכירו טעם התקנה משום גזרה, תוקנה תקנה זו בערך באותה תקופה, אבל לא בעקבות גזרת הרומאים בא"י, אלא גזרת הפרסים בבבל. ומ"מ יש פער גדול בין תקופת הגזרה שציין רב צמח גאון, לבין התקופה שציינו שאר הראשונים.
גזרות שמד דומות
ונראה שאפשר ליישב את הבדל הזמנים בין שתי שיטות אלו, מתוך לימוד על תקנה אחרת של קדושה המוזכרת בראשונים בשם הגאונים[9], שתיקנו להבליע יחוד השם בתוך קדושת מוסף של שבת ויו"ט,וכך כתב בשבלי לקט וספר העיתים ס' קצ בשם הגאונים
בימי רב גזר יוזגנדר מלך פרס שלא יקראו ק"ש. מה עשו חכמים שבאותו דור, תקנו להבליעו בין הקדושות, רישא 'שמע ישראל' וסיפא 'אני ה' אלוהיכם', ולמה תקנו לומר בהבלעה כן, כדי שלא תשתכח ק"ש מפי התינוקות. וכן הוא .
וז"ל האו"ז:
וזה שאנו אומרים 'פעמים באהבה שמע אומרים', השיב רב שלום ריש מתיבתא דמתא מחסיא, בתפלות של שחרית של שבתות וימים טובים ויום הכפורים אין מנהג לומר 'פעמים באהבה' בַישיבה ובבבל כולה, אלא בתפילת מוסף בלבד וביוה"כ אף בנעילה, מפני שנגזרה גזירה על שונאיהם של ישראל שלא לקרות ק"ש, והיה אומר אותו ש"צ בהבלעה בעמידה בכל תפלת שחרית בין בחול בין בשבת. כיון שבטלה גזירה והיו פורסים את שמע כתקנה ומתפללין, בקשו לסלקה כל עיקר, שהרי חזרה ק"ש למקומה, אלא אמרו חכמים שבאותו הדור נקבע אותה במוסף שאין בה ק"ש. ולמה קבעוה במוסף, כדי שיתפרסם הנס לדורות לפיכך במוספין אומרים ובתפלת השחר אין אומרים שהרי קרו ק"ש כתקנה... והתקינו רבנן למימר בהבלעה בכל צלותא וצלותא.
וממשיך האו"ז מיד אח"כ בעניין הגזירה על סדר קדושה, ומוסיף שלדעת ספר המקצועות גם גזרה זו נגזרה על ידי אותה מלכות. וז"ל:
ועוד כתב בספר המקצועות [בעניין] דסדר קדושה נמי גזרו מלכות הרשעה דלא למימר קדושה, מה עשו כשרים שבאותו הדור כיון שהולכין שלוחי מלכות נכנסין לבתי כנסיות ומתחילין פסוקי גאולה ובא לציון גואל ואני זאת בריתי ואתה קדוש, ואומר כעין קריאה 'וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש', וחוזרין ומתרגמין לה לקדושה 'ומקבלין דין מן דין ואמרין', וחוזרין ואומר פסוקי דקדושה אחריתי עברי ותרגום 'ותשאני רוח ואשמע אחרי' ומתרגמינן 'ונטלתני רוחא ושמעית בתרי גו'', ופסוקי דרחמי אחרים, ואע"פ שחזרה קדושה למקומה לא סילקו קדושה זו, אבל אומר אותה בחול אחר תפילה ובשבתות וימים טובים במנחה וביום כפור בנעילה קודם תפילה.
עדויות אלו מובאות בשם הגאונים, ולא בכדי, היות והגאונים בספריהם מרבים לספר על גזירות שהיו בבבל תחת מלכות הפרסיים, שנמשכו מימי ממשלת יזדגרד השני עד סוף תנועת המצדקיים. והיות והגאונים שחיו בבבל הכירו היטב את ההסטוריה של ארצם מכלי ראשון, הרי הם ודאי בני סמכא בדברים הנוגעים לתולדות היהודים במקומותיהם ובמושבותיהם, ולכן אין להטיל ספק בהמסורה שלהם לגבי גזרות אלו. אולם במשך הדורות מסורת זו על פרטי הגזרות וענינים המדויק נשכחה, היות ולא היה נפק"מ מעשית.
אם כך מצאנו בדברי הגאונים כמה גזרות, אשר יתכן שניתן למצוא קשר ביניהם:
יוזגרד מלך פרס גזר על יהודי בבל לא לומר ק"ש בשחרית וערבית, ועל זה תקנו לאומרה בקדושה במוסף (שבה"ל ס' מד[10]).
מלכות אדום (הביזנטים או רומאים) גזרה על יהודי א"י לא לומר ק"ש [ולפי ר' יהודאי גאון הגזרה היתה אף על התפילה], ועל זה תקנו לאומרה בכל הקדושות שבתפילה בין בחול בין בשבת (בן באבוי בשם ר' יהודאי גאון; או"ז בשם ס' המקצועות).
גזרה לא לומר קדושה, ועל זה תקנו קדושה דסדרא (או"ז בשם ס' המקצועות; ס' הפרדס).
בעניין שתי הגזרות הראשונות, נראה פשוט שזו בעצם אותה גזירה, וכמו שכותב ר"ל גינזבורג שלא מסתבר שבשתי מקומות, גם בא"י וגם בבבל, גזרו באותה תקופה אותה גזרה ותקנו אותה תקנה (עיין גנזי שכטר שם). ואם כך נותר לבדוק האם גם יש נקודות זהות בין הגזרה על ק"ש לגזרת הקדושה.
גזרה זו על הקדושה תמוהה לכאורה, כי יש לשאול מה הפריע לאותה מלכות שיאמרו היהודים קטע זה בתפילה, עד כדי כך שהציבו שומרים בכל בתי הכנסיות למנוע מהם לומר אותה? דבשלמא מה שגזרו על ק"ש מובן הוא, כיון שבקריאה זו אדם מקבל עליו עול מלכות שמים עד שיחשוב שמוכן למסור נפשו עבור קדושת ה'[11], ולכן חששו שזה יגרום לישראל למרוד בהם עדי כדי כך שימסרו את נפשם במלחמה, אך באמירת קדושה אין שום סכנה שזה יעורר את האומרה למרוד במלכות.
ואפשר לתרץ שע"י שחכמים הבליעו לומר קריאת שמע בתוך הקדושה עמדו וגזרו גם על אמירת קדושה. והשערה זו העלה גם הרה"ג יהונתן שטייף זצ"ל בס' חדשים גם ישנים עמ' לד. אולם קשה שאם ראו שכך התחכמו איתם אז מדוע לא גזרו שלא יתפללו כלל, דכמו שמצאו פתרון להערים עליהם, גם ימצאו הלאה פתרון.
ולכן יתכן שיש כאן ערבוב מסורות. ובאמת לא היו כאן שתי גזרות. אלא גזרה אחת, והיא שלא יאמרו ק"ש, ולכן תקנו רבותינו לומר שמע ישראל בתוך קדושה שבמוסף לאחר שכבר האורבים הלכו. אך במשך הדורות לאחר שכבר התבטלה הגזרה נשתכחו פרטי הגזרה והתקנה שבעקבותיה, ומה שנותר במסורת שהועברה בע"פ היא רק עצם הידיעה שבעקבות גזרת המלכות תקנו רבותינו לומר קדושה. ואכן היה ידוע שקדושא דסדרא הינה תקנה מחודשת, רק שהסיבה לתקנה זו נשתכחה גם היא במשך הזמן. ועל כן טעו לחשוב שסיבת התקנה היתה משום הגזרה.
והנה לאחר זמן מצאתי שהשערה זו של שיבוש במסורת תקנת קדושה דסדרא, כבר הועלתה ע"י ר"ל גינזבורג[12], בהתייחסו לתשובת ר' נטורנאי גאון בעניין קדושה דסדרא, וז"ל:
דע שתשובה זו היתה לפני רש"י, כמו שמוכח מתשובתו בפרדס נ"ה ב' סוף העמוד וגו', [שבה"ל תפלה מ"ד, לקוטי הפרדס ט' א, מן 'וששאלתם' עד 'מפיהם', אשר מופיע רק במקור זה], אולם כפי הנראה היה לו נוסח משובש, ובמקום "ב' פסוקים" שלפנינו, היה לפניו "ב' פסוקים ובא לציון גואל ואני זאת בריתי", אולם באמת כוון הגאון לב' פסוקים של הקדושה "וקרא זה וכו'" "ותשאני רוח וכו'", כמו שאומר בפרוש בסוף התשובה 'וגומרין שני פסוקים אלו' וכו', ובא לציון גואל ואני זאת בריתי אותם לא היו אומרים. ולפי הנוסה המשובש שלו פרש רש"י שהגאון נותן טעם למה אומרים ובא לציון ואני זאת בריתי. וטעם להקדושה לא נמצא לו. וכאשר היתה ידועה לרש"י מקבלת הגאונים הגזרה על קריאת שמע, ושער מדעתו שגם קדושא דסידרא כקדושה של מוסף וק"ש שבה יסודה בגזירת האומות. אבל השערה זו פורחת באויר, ונאמן עלינו הגאון ר' נטרונאי שהקדושה הזאת היא זכר להמנהג הישן של בעלי התלמוד לקרות בנביא ולתרגם אחר תפלת שחרית.
אולם אף שאפשר לומר זאת על שיטת רש"י, מ"מ אי אפשר לומר זאת בדעת ס' המקצועות שהביא האו"ז, כיון שספר זה הוא גם מתקופת הגאונים, ולכן לא ניתן לומר שהיה לו נוסח משובש מהגאונים, אלא ע"כ צריך לומר כי היתה מסורת נוספת לתקנה זו. ועל כן לכאורה לפנינו שני מסורות שונות, שיש ביניהם הבדל בתקופה וגם הבדל בסיבה.
אך נראה לומר שאין סתירה בין שני המסורות, אלא שניהן נכונות, אך כל אחת מה מדברת על תקופה אחרת, וכמו שדייקנו לעיל מדברי הראשונים. ולכן צריך לומר שכך היה סדר הדברים: בתקופה שלאחר החורבן רבתה העניות וסדר לימוד התורה לאחר התפילה שהיה נחלת הרבים הפך להיות נחלת בודדים, על כן ראו חכמנו צורך לתקן בסוף התפילה סדר לימוד קצר אשר כולל תורה וקדושת השם שיתאים גם לעמי הארץ. ועל זה אומרת הגמ' בסוטה שסדר זה חשוב מאד כי העולם מתקיים עליו, כי בזכות זה נשמר המנהג הקדום. ואמנם מנהג זה לא היה מחייב, אולם רוב העם נהגו בו כי היה חביב גם בגלל מעלתו, וכמ"ש בס' הסדרים בשם רש"י: "והשיב רבי לא מצינו בכל התלמוד חיוב קדושה[13] אלא חביבה היא לנו, הלכך אינה פחותה מעשרה". לאחר זמן גזרו המלכות על אמירת ק"ש ולאחר מכן גם על אמירת קדושה, ואז קבעוה כחובה כדי שלא תתבטל אמירת הקדושה. והסיבה שהמלכות גזרה על הקדושה היא משום שראו שהיהודים מתחכמים ואומרים ק"ש בקדושה[14]. ועל פי דרך זו מיושבים היטב שתי השיטות.
טעם החלפת הפסוק ימלוך ה'
באבודרהם תירץ:ומה שנהגו לומר זה הסדר טעם השינוי באמירת 'ה' ימלוך' במקום 'ימלוך ה'' שבקדושה בלחש, בעבור פסוק 'ה' ימלוך לעולם ועד' שאמר משה, והיה ראוי לאמרו ראשון, שמוהו אחרון כדרך סדר הקדושות שהמלכות בסוף וכו'. ואם תאמר למה תקנו לומר קדושה זה 'ה' ימלוך לעולם ועד' שאמר משה ובקדושה שאומר מעומד 'ימלוך ה' לעולם' שאמר דוד, וי"ל לפי שמתרגמין זה הסדר קדושה תקנו לומר הפסוק שאמר משה לפי שאין תרגום לכתובים. ושמעתי בשם הרא"ש שאמר כי קבלה בידו שעל תרגום פסוק 'ימלוך ה' לעולם וגו'' יצאה בת קול ואמרה ליונתן בן עוזיאל מי הוא זה שמגלה סתרי לבני אדם מפני שיש בו קץ משיח.
אך בכל בו כתב
וכתב הרא"ש ז"ל כי לפיכך אומרים כאן ה' ימלוך שהוא מן התורה משא"כ בקדושה שבתפלה לפי שמתרגם כאן כל הקדושה, ולפיכך אומר ה' ימלוך כדי לתרגמו בתרגומו של אונקלוס שהוא גדול משל עקילס.
וכתב האשכול (אלבק הל' תפילה עמ' 38)
ובברכת יוצר אור אין אנו מזכירים אלא שבח המלאכים שהם מקדישים להב"ה אין לנו להזכיר ימלוך כמו בתפלה שהוא שבח שמשבחין ישראל והתם מזכירין 'ימלוך' ואע"פ שהזכרנו קלוס המלאבים ביוצר אור, הרי אחריו אנו מברכין אהבת עולם ומקבלים עלינו מלכות שמים בשמע ישראל שהוא במקום ימלוך.
אין אנו אומרים 'אלקיך ציון' שבתה', ונימק זאת הר"י בר יקר לפי שעדיין לא ייחדנו שמו של הקב"ה ולא קבלנו עול מלכותו בק"ש. ובמקום אחר כתב שהמלאכים אומרים: ה' ימלוך לעולם ועד שבתורה. וכנ' סדר הדברים כך: כלל ישראל מזכירים השם אחר שתי תיבות 'שמע ישראל', אח"כ המלאכים מקדשים קק"ק וברוך וה' ימלוך שבתורה, אח"כ ישראל מקדשים כדוגמת המלאכים, אבל בסוף אומרים ימלוך ה' שבתהלים שהוא קילוסן של ישראל, ולא ה' ימלוך שבתורה של המלאכים, ולעיל בברכת יוצר היות ואינו אלא הזכרה שהרי עדיין לא ניתן למלאכים רשות, לא אמרינן ה' ימלוך שבתורה. ומה שאומרים ב-ובא לציון 'ה' ימלוך וגו"' הוא רק כדי לגמור בשל תורה, כמבואר שם בעמ' עה.
מהי המעלה של קדושה דסדרא על שאר קדושות
וראינו בנוסח ירושלמי כל קדושות מלאכי השרת מקדישין כך ישראל מקדשין והאי יתירא מנהון להתקדש ישראל למטה בקדושה יתירה וכו', ובקדושה זו מתקדשים ישראל בקדושתם קודם שמלאכי השרת יסתלקו וכו', להם יש שתי קדושות בלבד ולנו שלוש בחדא יתירה (תשובות הגאונים שערי תשובה סי' נ"ה בשם רב האי גאון).ועתה נדבר על סדר קדושה למה אמרו רבותינו ז"ל אלא עלמא במאי כו' מקיים, ומהדיר ליה וכו' וכן סדר קדושה הוא דבר גדול שמדבר על ביאת הגואל על תחיית המתים ועל רוח הקודש ועל התורה שלא תפסק ממנו ועל הקדושה שנקדיש הקב"ה ועל מלכותו שתתחדש, ואנו מזכירין הפסוקין המבוארין כל זה על הסדר, על כן נקרא סדר קדושה (ספר המנהגות).
הקשר לשאר הפסוקים שאחר קדושה דסדרא
היוצא מדברנו הוא שהסיבה העיקרית לתקנת קדושא דסדרא היתה להבטיח שכל ישראל יהיו עוסקין בתורה עכ"פ באופן מועט, וזאת עקב דוחק הפרנסה באותה תקופה אשר גרמה לרבים לוותר על סדר הלימוד הקבוע שנהגו בעבר לערוך לאחר התפילה.עפ"ז נוכל להבין את הקשר לשאר הפסוקים הנאמרים לאחר קדושה זו, דהנה אם נעיין בפסוקים שצירפו מסדרי התפלה לאחר אמירת הקדושה נראה דרובם ככולם עוסקים בשני ענינים, הא' הוא בענין חשיבות התורה ולימודה, וכמו שאנחנו אומרים 'צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת' 'תתן אמת ליעקב' 'ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו וכו' ונתן לנו תורת אמת כו'', 'הוא יפתח לבנו בתורתו וכו'', 'שנשמור חוקיך בעוה"ז', ועוד. והענין השני שעליו סובבים הפסוקים האלו הוא על ענין הפרנסה והדוחק ושעלינו לבטוח בה' שהוא ימציא לנו את פרנסתנו, שלכן אנחנו אומרים 'ברוך ה' יום יום יעמס לנו וכו'' 'אשרי אדם בוטח בך' 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו', 'בטחו בה' עדי עד וכו' ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דרשיך ה'', והכל סובב על ענין הבטחון שה' ימציא לנו את פרנסתנו.
מכיון שתיקנו את אמירת הקדושה בשביל לקיים את הקביעות עתים שמחויב כל אחד כהמשך לעבודת התפלה ומחמת דוחק הפרנסה הוצרכו לקצר בזה ולקיים את הקביעות בכמה רגעים של פסוקים ותרגומם, לכן אנו מסיימים שאעפ"כ שאיפתנו ומאוויינו בחיים הוא שיפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו ועיקר המטרה נשארת לעבדו בלבב שלם, אלא מה נעשה ועול הפרנסה המטרידנו מעיק עלינו ומאיים עלינו ולכן אנו מתפללים שה' יעמס לנו ויקבל את תפלתנו.
הטעם שאין אומרים קדושה דסידרא בשבת בבוקר
הקשה בפמ"ג דהנה בשבת אין אנו אומרים קדושה דסידרא בשחרית, והנה אם הטעם כמש"כ רש"י והרמב"ם יש לומר שכיון שיש קריאת התורה תו לא צריך ת"ת שעיקר הדין הוא סדר ת"ת, אבל אם העיקר הוא ענין קדושה שהגדר הוא סדר קדושה, א"כ אמאי בשבת לא אומרים ובא לציון בשחרית. ואין לומר בגלל שיש מוסף שהרי בר"ח וחוה"מ אמרינן ובא לציון' אף שיש מוסף והניח בצ"ע.ומה שאין אומרים קדושה דסדרא בשחרית של שבת, תירץ בשבולי הלקט, על פי הטעם שתקנו סדר קדושה זו בסוף משום עמי הארץ המאחרים לבא לתפלה, שלא יפסידו שמיעת הקדושה, אך בשבתות וימים טובים כולם באים לבית הכנסת, ועל כן אין אומרים אותה. ומה שנהגו לאומרה במנחה, לפי שהיו דורשים קודם תפלת מנחה, ורגילים היו לדבר בסוף הדרשה בפסוקי גאולה וקדושה, לכן מתחילים מנחה בעניני קדושה וגאולה.
אך הלבוש כתב שמה שאומרים במנחה בשבת הוא במקום סדר קדושה דסדרא שאומרים בכל יום בבוקר, אלא מאחר שבשבת ויום טוב מאריכין בתפלת שחרית ויוצר, ומוסף, הניחוה עד מנחה[15].
יהא שמיה רבא דאגדתא דוקא
יש להקשות על מה שנא' בגמ' בסוטה שהעולם עומד על איהא שמיה רבא דאגדתא, והרי בכל קדיש וקדיש אומרים יהא שמיה רבא, ומאי שנא קדיש זה משאר קדישים. והבן יהוידע נדרש לשאלה זו וז"ל:והא דאמרו איש"ר דאגדה ולא אמרו אקדיש דאגדה נ"ל שיש מעלה בעניית איש"ר להמליץ טוב על ישראל בעבור זה טפי מאמירת הקדיש עצמו. חדא כי הקדיש אומר אותו אדם אחד ועניית איש"ר היא בכל הציבור כולן ולכן נכנעים הקליפות מן עניית איש"ר טפי. ע"כ ועי"ש עוד טעם.
והנה כתב הרמב"ם בשלהי אבות, בהא דמסיימין ר"ח בן עקשיא וכו', שסיום זה אינו מן הברייתא דקנין תורה אלא במס' מכות תני לה (כ"ג), ולפי שיש בה סיום נאה נהגו כל העם לאמרו בסוף כל פ' ופרק לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על ההגדה דאמר מר ואיהא שמיה רבא דאגדתא.
אלא שהקשה באבן השוהם שא"כ סתרו דברי הרמב"ם אהדדי שכן בסוף ס' אהבה בנוסח התפלות כ' הרמב"ם 'כל עשרה מישראל שעוסקין בת"ת שעל פה, ואפילו במדרשות או הגדות, כשהן מסיימין אומר א' מהם קדיש, וזהו הנקרא קדיש דרבנן'. שמעינן עכ"פ שאומרים קדיש על המשנה וסותר למש"כ סוף אבות דא"א קדיש על המשנה. ואפשר לומר דבאמת ס"ל להרמב"ם דכל שלומדים עשרה ביחד אומרים קדיש אף על המשנה, ומש"כ סוף אבות דאין אומרים קדיש על המשנה אלא על ההגדה ושלכן מסיימין בהגדת ר"ח ב"ע, משום דאיתא בסוטה (מ.) דשבקוהו כולי עלמא לר' חייא בר אבא דדרש בהלכה ואזלו לגבי' דר' אבהו דדרש באגדה, נמצא דאין העם מתאוין לשמוע דבר הלכה ואינן מתאספין לשם כך, ואין עשרה דצייתי וא"א לומר קדיש דרבנן, ולכן מסיימין בהגדת ר"ח ב"ע שבזה כולם לומדים.
והרחיד"א ז"ל בברכ"י סי' נ"ה סק"א כ' ליישב סתירת הרמב"ם דודאי מן הדין י"ל קדיש על כל תורה שע"פ אלא דקדיש דאגדתא גדולה מעלתו דקאים עלמא ומה"ט נהגו לומר בשלהי שמעתא ר"ח בן עקשיא כו' וזהו מנהג ולא מן הדין ובטעמא דמילתי' כ' דכיון דאגדה מושכת לבו של אדם (שבת פז.) ישמח ישראל, וכשעונין יהש"ר מתוך שמחת מצוה ניחא למארייהו וקאים עלמא. עכ"ל. וקצת דוחק.
והמג"א סי' נ"ה סק"ג כ' ליישב סתירת הרמב"ם ע"פ מש"כ בליקוטי פרדס וז"ל הלקוט"פ: כשהציבור אומרים פסוק או משנה צ"ל קדיש לפיכך אומרים קדיש אחר פסוד"ז ואף אחר המשנה כגון במה מדליקין ואומר בסיומן אר"א אר"ח כדי לקדש שאין מקדישין אלא בסיום הפסוק או דרשת הפסוק עכ"ל פתח הלקוט"פ שצ"ל קדיש.
אולם עתה שנתברר שפירוש הברייתא דקנין תורה אינה להרמב"ם אלא פירש"י ז"ל יתבהרו הדברים קמעא שהרי הלקו"פ מיוחס לרש"י כידוע ורש"י לשיטתו אזיל שכן כמקור למש"כ סוף אבות שא"א קדיש על המשנה אלא על ההגדה הביא את הגמ' בסוטה מ"ט דאמר מר איהא שמי' רבא דאגדתא ושם פירש"י דקדושא דסדרא נתקן שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט ע"י שאומר קריאתו ותרגומו וכן יהש"ר דאגדתא שהיו מתאספין בכל שבת לשמוע דרשת הרב ויש כאן תורה וקדוש השם. חזינן מיהא דחביבא קדושא דסדרא דיש בה הקריאה והתרגום בצדה שהכל מבינים תלמידים ועמי הארץ וכן הדרשה באגדה שמבינים הכל וגם הקדיש נתקן בלשון תרגום שיהו הכל מבינים, וגדול ת"ת זה דקריאתו ותרגומו, וכן קדיש דאגדתא שהכל מבינים 'דקאי עלמא עלא', ומטעם זה מסיימין אחר הלימוד.
אם כך אין חובה לפרש כהברכ"י שיש בהקדיש דאגדתא ענין ומעלה עד דקאי עלמא עלא משא"כ בקדיש אחר תושע"פ, אלא ניתן לומר שאין בקדיש דאגדתא כל ענין ומעלה יתר על הקדיש אחר תושע"פ, ומה דקאי עלמא אקדיש דאגדתא הוא משום דלזה מתאוין וישנן עשרה לומר קדיש, משא"כ תורה שבע"פ שאינן מתאוין וליכא עשרה דצייתי, וכך יש לדייק מלשון הרמב"ם בס' אהבה שם 'כל עשרה מישראל העוסקין בת"ת שע"פ ואפילו במדרשות או הגדות', משמע כ"ש משנה וגמ', והיינו שאין בהגדה ענין ומעלה ואדרבא תושע"פ עדיפא, וזה לכאורה סותר מה שאמרו בגמ' ואיהא ש"ר דאגדתא, כלומר שיש מעלה יתירה בהקדיש דאגדתא דעלא קאי עלמא, וע"כ יש לומר דאין זה משום דאגדתא גופא יש בה ענין ומעלה אלא דלזה מתאוין וישנן עשרה לומר קדיש משא"כ גמ' דאינן מתאוין.
[1] כמו שנא' (שם דף מ.) שבקוה לרב אחד והלכו לשמעו את רב הדורש באגדתא,
[2] לפי זה אין כוונת הגמ' לשאול כיצד ניתן למנוע את הקללה כאשר היא מתגברת כל יום ויום, אלא כיצד אפשר להתגבר על השפעת הקללה הזו הגוברת כל הזמן, הגורמת לאנשים להיות טרודים למחייתם יותר ויותר. ובזה אתי שפיר יותר לשון הגמ', כי אם תקנת קדושה דסדרא מבטלת את הקללה הזו, אז השפעת התקנה קיימת כל העת, ואם כך מדוע אמר 'אין יום שאין בו קללה' וכן 'בכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו', דמשמע שזו מציאות גלויה, ולא תאורטית בלבד, והיה לו לומר 'בכל יום קללה מבקשת לבוא לעולם', [כמ"ש ויק"ר (פרק לא ס' ז) 'אמר ר' לוי בכל יום ויום הקב"ה יושב בדין על חמה ולבנה שאינן מבקשים לצאת ולהאיר לעולם', וכן אליהו רבה (פרק ב') אמרו חכמים כל זמן שבני אדם מבטלין מן התורה מבקש הקדוש ברוך הוא להחריב את העולם כו' , וכן בתדא"ז (פרק ה') 'בכל יום יוצאים מלאכי חבלה לפני הקב"ה לחבל את כל העולם כולו, ואלמלא בתי כנסיות ובתי מדרשות שהיו תלמידי חכמים יושבין בהם ועוסקין בדברי תורה היו מחבלין את כל העולם כולו', דלא נאמר 'מחבלים העולם' אלא רק 'יוצאים לחבל' כל' מבקשים לחבל ולא מחבלים]. אלא זו גזרה שהקללה תגבר כל יום, ואין אפשרות למנוע זאת. ומה שאפשר למנוע זה רק שלא ימוט העולם עקב התמעטות לימוד התורה.
[3] הנוסח שכאן הוא על פי שו"ת רב נטרונאי גאון ברודי מכון אופק אורח חיים סימן לט, ובת"ג ש"ת עם הערות הרד"ל (הלקוח מספרו קדמות ספר הזהר).
[4] מלשונו משמע שבתחילה לא היתה זו תקנת חכמים, אלא פתרון שעשו יחידים כדי שלא לבטל הקדושה, ויתכן שאחר כך תקנו זאת לכל העם. אך קשה לפ"ז מדוע ספר המקצועות לא הזכיר שתקנה זו תוקנה לכולם, אלא רק כתב ליישב מדוע ממשיכים במנהג בימינו.
[5] לפי ר"ל גינזבורג בכ"י כתוב 'תלמיד', ואלבק בהאשכול ח"א עמ' 39 גורס 'תרבותי ישו הנוצרי.
[6] הובאו דבריו גם באורחות חיים הל' תפלה דין התפילות אחר תפלת י"ח.
[7] מפשט לשון הראשונים הנ"ל נראה שתקנו רז"ל בסיום התפלה תרתי: קדושה דסידרא ועניית איש"ר אחר אגדה, וכן מובא בערוך השולחן סי' קל"ג ס"ד: מנהג ספרד לומר אחר ובא לציון מזמור תפלה לדוד שיר של יום אין כאלוקינו פיטום הקטורת וכו' תנא דבי אליהו וכו' א"ר אלעזר אר"ח וכו', ואומרים קדיש דרבנן מפני מאמרם סוף סוטה דעלמא קאי אאמן יהא שמיה רבא דאגדתא עכ"ד. ובדומה לכך הב"ח סי' קל"ב כתב: קבלתי שלכך תקנו הקדמונים שיר הכבוד שהוא אנעים זמירות לאמרו בכל יום אחר סדר קדושה לפי שיש בו אגדה ולומר עליו קדיש כדי שבכל יום ויום יתקיים העולם אקדושה דסידרא ואאמן יהא שמיה רבה דאגדתא.
וזהו כמובן לא כדעת הגאונים ורש"י אשר כתבו כי תקנת התפלה היא רק קדושה דסידרא, אבל יהא שמיה רבא דאגדתא אינו קשור בהכרח לתפילה אלא נאמר בשבת בסיום הדרשה. וכן פשט לשון הטור סי' קל"ב שצריך להזהר מאוד לאמר קדושה דסידרא בכונה, דאמר רשב"ג עלמא קאי אקדושה דסידרא ואיהש"ר דאגדתא, ומרן הבית יוסף הביא את דברי רש"י לפרש את הטור.
[8] מופיע בתורתן של ראשונים ח"ב עמ' 23-24. דברי הרב צמח גאון הובאו בס' המנהיג (הל' נשיאת כפים ס' ע"ו) ומשם בטור בס' קל"ב, אך שם מייחס את עצם התקנה לתקופה קדומה הרבה יותר, שכתב 'סדר קדושה - זקנים ונביאים הראשונים תקנוה וכו''. ומשמע שתקנה זו התיסדה עוד בתקופה שמואל הנביא, שהרי מזכיר את 'זקנים' שהוא כינוי לחכמים שקבלו מיהושע את התורה (כדברי המשנה בריש אבות), אבל זה הרי לא מסתבר לומר, כי התפילה עצמה תוקנה רק בסוף תקופת הנביאים, כדברי הבריתא דמגילה (מגילה יז:) ואין מתקבל על הדעת דקדושה דסדרא תוקנה עוד לפני שתוקנה התפילה עצמה. אלא ע"כ צ"ל שישנה טעות בנוסח, ואין לגרוס 'הראשונים', אלא רק 'זקנים ונביאים', וזה כלשון הברייתא במגילה 'מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים' תקנו וכו'. או שנגרוס כדברי התשובה דלעיל שהכונה לסדר לימוד הנביאים ולא שנביאים תקנוה.
[9] המנהיג הל' שבת סי' מג; אבודרהם סדר מוסף של שבת; שבה"ל ס' מה; או"ז ח"ב ס' נ'; מחז"ו סי' קכח קלח ובס' הפרדס סי' ד.
[10] וע"ע שם סי' בשם אחיו ר' בנימין שאף מה שאומרים שמע בתפילת לעולם יהא אדם הוא משום אותה הגזירה שלא לקרות שמע. ועי' ראבי"ה ח"א עמ' 3 שמשום אותה גזירה תיקנו שמע לא רק בתפילת לעולם יהא אדם אלא אף בשעת תפילת המנחה.
[11] עיין בספר יסוד ושורש העבודה שכתב שיש לכוון בקריאת שמע שמקבל על עצמו עול מלכות שמים במסירות נפש למיתה ליהרג על קידוש השם ועל זה נאמר כי עליך הורגנו כל היום ואיך אפשר לאדם ליהרג בכל יום כי אם על ידי שיחשוב בכל פעם כשקורא קריאת שמע שמקבל על עצמו לסבול כל מיתות בעולם בשביל קידוש ד' וזו היא קבלת עול מלכות שמים וחשוב כעושה בפועל. וכן הוא בזוה"ק בראשית קכד במה"נ עה"פ ומאתים לנוטרים את פריו על שמוסרים עצמם בכל יום כאילו נהרגו על קדושת שמו. וכן אמרו בהאי פסוק ואהבת את ה"א וכו' ותאני כל המכווין לבו בהאי פסוקא כדי למסור נפשו על קדושת שמו מעלה עליו הכתוב כאילו נהרנ בכל יום, עליו הכתוב אומר כי עליך הורננו כל היום, אמר ר"נ כל המוסר נפשו בהאי פסוקא נוחל ארבע מאות עולמות לעולם הבא. אמר ר"י והא תנן מאתים אמר ר"נ מאתים על התורה ומאתים על שמסר עצמו בכל יום על קדושת שמו. ע"כ. וכ"ה בתיקונים בהקדמה דף י, האי איהו רחימו דמארי' מאן דמסר נפשי באחד ברחימו דמארי' ובגין דא ואהבת את ד"א אפילו נוטל את נפשך וכו'. ועיין זוה"ק שמות קי"ט רנ"ג ובינוקא דבלק ואתחנן רס"ז ובתיקונים בהקדמה דף י. וכן יש ללמוד כן גם מהש"ס ממעשה דר"ע (ברכות דף סא) כשהוציאוהו לר"ע להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצתה נשמתך באחד כו' שאתה מזומן לחיי עולם הבא. ומשמע שר"ע היה מכוון כן בכל יום בשעת קריאת שמע שהוא מוכן למסור נפשו על קידוש השם. ועל זה אמר כל ימי הייתי מצטער על זה בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, והשתדל שיזכה לזה למםור נפשו בפועל, וכשזכה לזה קרא קריאת שמע ויצתה נשמתו באחד (ואמרו שהמגיד אמר למרן בית יוסף שימות על קידוש השם ואומרים שנתקיים בזה במה שמרן הב"י מסר נפשו בעת שאמר קריאת שמע בכל יום).
[12] בס' גנזי שעכטר ח"ב (כתבי הגאונים מהגניזה הקהירית) עמ' 100-99.
[13] א"א לפרש הדברים כפשוטם שאין חיוב לאמירת קדושה בתפילה , שא"כ מדוע היו צריכים חכמנו לתקן תקנה להשלים אמירתה, תוך כדי סיכון שמא יגלו השליטים שהערימו עליהם. ולכן ע"כ שאין הכוונה לעצם הקדושה אלא על סדר הקדושה, ולכן לדעתו מה שנאמר במס' סוטה אינו חיוב אלא עצה טובה.
[14] ואף שזו אמירה לאחר זמן המצוה, מ"מ אין קיום המצוה עצמה הפריע להם, אלא התוכן הרעיוני של מצוה זו כמ"ש לעיל.
[15] ובכף החיים (שם אות כ') הביא משער הכוונות (דף עד) שנתן טעם לפי הסוד, לפי שהארת ספר תורה במנחת שבת היא לתועלת עולם הבריאה, ולכן אנו מקדימין קודם הוצאת ספר תורה לומר קדושת ובא לציון, אשר ענינה הוא המשכת אור אל עולם הבריאה בתחלה טרם מתקבל אור הספר תורה, כדי שעל ידי המשכת האור הזה נוכל אחר כך לקבל הארה העליונה של הספר תורה. ע"ש. והא דבחול מוציאין ספר תורה קודם ובא לציון, לפי שאז הוצאת הספר תורה היא בבחינה אחרת, כמו שכתב בשער הכוונות (דף מח). ע"ש.