• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

ט' ניסן - יומא דהילולא ציסו"ע גאון התורה והחסד הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זיע"א

מסופר על הרב אריה לוין זצוק''ל שפעם השתתף בלוייה של אחד מנקיי הדעת שבירושליים, ולאותו נפטר היה חבר וידיד שהיו נאהבים ונעימים בחייהם ועבדו במחיצה אחת במשך 30 שנה, לפתע במהלך ההלוייה פרש הידיד מהתהלוכה ונכנס לחנות פרחים ויצא משם עם עציץ ענק ללא הצמחים, חשב רבי אריה בליבו הכך ינהג ידיד לחבירו הקרוב אליו?? כלום אינו יכול למצוא שעה אחרת לקנות עציץ? הלך הרב ואמר לאותו ידיד למדינו רבינו מה ראה לעזוב את ההלויה וללכת לקנות עציץ?? הסביר אותו יהודי לרב מזה שנים אני מטפל בחולה שחפת אחד והוא מת אתמול, הרופאים החליטו לשרוף את כל החפצים והבגדים של הנפטר, וביניהם גם את התפילין שלו, התקוממתי בכל כוחי שלא ישרפו את התפילין ואז סוכם ביני ובין הנהלת בית החולים שאביא עציץ מלא עפר והתפילין יונחו בתוך העציץ ויגנזו בקרקע כראוי לכן הייתי מוכרח ללכת ולקנות את העציץ על מנת לקבור את התפילין ולהצילם מביזיון!!​
 
מסופר על אישה אחת שבאה אל הרב הצדיק אריה לוין זצוק''ל וביקשה לבכות לפניו, אמר לה הרב לבכות בבקשה, אבל לא לפניי אלא לפני בורא עולם. החלה האישה למרר בבכי, ותוך כדי בכיה סחה לו שבעלה חולה קשה ואפסה תקוות הרופאים, אמר לה הרב הקב''ה יחוס וירפא אותו. לאחר כמה ימים באה האישה ושוב מיררה בבכי לפני הרב וסיפרה שבעלה נפטר. הרב ישב וניחם אותה במשך שעה ארוכה בדברים היוצאים מן הלב, לב טהור. אמרה האישה לרב ברצוני לשאול אותך שאלה, אמנם ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים, אולם יאמר לי הרב מה עם אותן אלפי דמעות שבהם הרטבתי את ספר התהילים הזה כאשר בכיתי בימי מחלתו של בעלי? אמר לה הרב: בתי היקרה לאחר מאה ועשרים שנה כשתגיעי לבית דין של מעלה תווכחי לדעת כמה גזירות קשות ורעות בוטלו בגלל אותם דמעות שלך. אין דמעה אחת שהולכת לאיבוד. דוד המלך ע''ה אומר בתהילים ''נודי ספרת אתה - שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך'' (תהילים נו, ט) שאת כל הדמעות שהזיל אדם בימי חלדו, וכוונתו הייתה לשם שמיים הכל נספר ונשמר ובאותן דמעות מוחק הקב''ה את עוונותיו של האדם.​
 
מסופר על הגה''צ רבי אריה לוין זצוק''ל שהיה חי בדירת חדר בשכונת משכנות בירושלים בדלות וצמצום כל ימיו, פעם אחת התבטא אותו צדיק ואמר מה חסר לי?? החדר גבוה ממני ואיני צריך להתכופף בשביל להיכנס, יש עכשיו לוקסוסים, ואני למה לי זה? מדוע לרוץ בשביל להביא איזה חפץ מחדר שלישי (וילה ודופלקס מאן דכר שמיה) אם הוא תחת ידי בחדר ראשון? מים יש לי ברוך ה', וגם חשמל, ובאמת שאני גר היום איך אומרים? ממש כמו לורד: ופעם אחרת התבטא הגאון הצדיק בזו הלשון ''פעמים רבות ניסו להשפיע עליי שאעתיק דירתי למקום מרווח יותר, וסרבתי. צא וראה, לאחר אריכות ימים ושנים מובל אדם מדירתו לבית החיים. אצלי לא יקשה המעבר, כי מחדרי לכאן אין הניגוד חריף. אבל אדם שהורגל לחיות מתוך רווחה ובדירה מפוארת, מה יקשה לו באחרית ימיו להעתיק מקומו לארבע אמות על ארבע אמות!!!​
 
מסופר על רבן של אסירים הרבי אריה לוין זצוק''ל שהיה מקיים מצווה זו הלכה למעשה בכל שעה משעות חייו. סועד חולים ונדכאים, מרנין לב יתומים ואלמנות, עוזר ותומך באסירים היהודים ובני משפחותיהם, וכל כולו דמות מופלאה של עזרה ונתינה לזולת. אחד המלמדים בחדר שליד תלמוד תורה עץ חיים שבירושלים מספר שפעם בנו הקטן חלה בצורה קשה, ובהיותו מרותק ליד מיטת בנו במשך כמה ימים השפיע עליו הדבר קשה הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית. לילה אחד בא לבית החולים רבי אריה לווין זצוק''ל בלווית רעיתו ואמר למלמד לכו לישון ואנו נהיה עם בנכם. כאשר ראה שמסרבים לכך אמר רבי אריה: תבינו, יש לי דברים חשובים ודחופים שאני חייב לשוחח על כך עם רעייתי. אולם אינני יכול לעשות זאת בבתינו מאחר וילדנו הקטנים מצויים בחדרנו. ואיננו רוצים שהם יאזינו למה שאנו מדברים​
 
הוי שותה בצמא את דבריהם

החסיד יעב"ץ מבאר את המשנה, שכידוע טבע האדם לקוץ בדבר שהוא רגיל ושגרתי. לכן בא התנא ומורה לנו שלא יאמר האדם "כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות", אלא "הוי שותה בצמא את דבריהם", ומהו צמאון? להרגיש תמיד כאלו זו הפעם הראשונה שאתה לומד ושומע דברי תורה מפי החכמים.

כיוצא בזה ספר רבי יצחק זילברשטיין שליט"א על הרב אריה לוין זצ"ל, שהזמן לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצוה בבית ספר ממלכתי בתל אביב, וספר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים, בצל הגרדום, עם הנדונים למות ברזני ופיינשטיין הי"ד.

הרב בא להניח להם תפלין, והם מאד התרגשו ובכו בכי גדול שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפלין. הנדונים לא יכלו להפרד מהתפלין, והצמידו אותן ללבם, ונשקו אותן ללא הרף.

אמר הרב לוין לתלמידים: וכי רק בפעם האחרונה צריכים להתרגש ולבכות כשמניחים תפלין, וכי דוקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך לבו על התפלין, הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקדוש ברוך הוא משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות לה' יתברך בכל כחו ובכל מאודו.

כך גם צריכים אנו להרגיש כששומעים או קוראים דבר תורה שכבר למדנו בעבר. כמו ההתלהבות שיש לאדם צמא כשרואה מים, אף על פי שכבר שנים רבות הוא שותה את אותם המים. כך צריכה להיות ההתלהבות לגבי דברי תורה.

וכמו כן כתב מרן השלחן ערוך (סימן סא סעיף ב) על הפסוק "אשר אנכי מצוך היום" רצונו לומר: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו.​
 
אהבת הבריות מקרבת לתורה

נראה לבאר את המשנה "אוהב את הבריות ומקרבם לתורה", שעל ידי שמראים אהבה וחבה לבריות, רק אז נתן לקרבם לתורה. אבל אם בא להוכיח את חברו בפנים זועפות, או שרצונו להחזיר בתשובה אדם שרחוק מתורה ומצוות, ואינו מראה לו סבר פנים יפות, אזי לא יעלה בידו להוכיח ולקרב את הבריות, וכמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם.

ומספרים על הצדיק רבי אריה לוין, שפעם כשגמר תפלתו בערב שבת, לאחר שיצא מבית הכנסת לביתו ופניו כמלאך ה' צבאות, בדרך נגש אליו איש שאינו שומר תורה ומצוות, ובידו סיגריה דלוקה, ושאל את הרב: איפה מלון "המלך דוד" בירושלים.

למרות שאותו איש התנהג בחצפה בזה שבקש טובה מהרב בעוד שבידו סיגריה דלוקה, בכל זאת נענה הרב בסבר פנים יפות ואמר: לא אוכל להסביר לך מהמקום הזה היכן המלון, לכן אני בעצמי אבוא עמך.

כשהלכו בדרך, אותו האיש החצוף המשיך לעשן כרגיל, והרב כדרכו בקדש, התנהג עם היהודי בארך אפיים. לאחר כרבע שעה, כשנתן היה לראות את המקום, אמר לו הרב: "זהו המלון שרצית".

כשראה אותו אדם את התנהגותו של הרב כלפיו, אמר לו: דע לך שיש לי לב קשה מאד, אף אחד לא שבר לי את הלב. היחידי ששבר את לבי זה אתה, כי למרות שהתנהגותי לא היית רצויה, בכל זאת לא כעסת עלי, ועל כן אני מבטיח לך, אם יש אנשים כמוך בעולם, אני לא מעשן יותר בשבת.​
 
מספר על רבי אריה לוין זצ"ל, שנתקל פעם באדם אחד שהיה עסוק בפרנסתו במשך כל היום, וגם בשעות הלילה לא מצא פנאי להשתתף בשעורי תורה, ורצה רבי אריה לעודדו ולחזקו.

נגש אליו הרב ואמר לו כדברים האלה: כתוב בגמרא במסכת ברכות (דף ה'): "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע", חשבת פעם מה פרושה של המילה 'ירגיז'? ובכלל כיצד מרגיזין את היצר הטוב על היצר הרע?

אלא באור הדברים הוא כך: משל לשני יהודים שהחזיקו בשתי חניות אחת ליד השניה. חנות אחת היתה מלאה בלקוחות במשך כל שעות היום, והעסקים שם שיגשגו בצורה יוצאת מן הכלל, ואלו בחנות השניה היה בדיוק להפך, איש לא התענין בה, ולא נכנס אל ד' אמותיה, והבעלים הגיעו בשל כך למצב של עניות גדולה.

פעם בסיומו של היום לאחר שהמוני לקוחות כבר פקדו את חנותו של העשיר, ואלו החנות השניה נותרה ריקה, הגיע קונה אחד, ונכנס אל החנות של העני. כשראה זאת העשיר, פנה אל הלקוח ההוא ונסה לשכנעו שיכנס לחנותו ולא לחנות העני.

מיד פתח העני בצעקות רמות, וכנה את העשיר בכל כנויי הגנאי האפשריים, ואמר: איך אתה מעז לגנב לי את הלקוח היחיד שפקד את חנותי במשך כל היום? האם אין די לך בלקוחות שלך שאתה בא לחמס ממני גם את הלקוח היחיד הזה?

כל מי ששמע את טענותיו של העני, הזדהה עמו לחלוטין. הטענות היו כל כך צודקות, שהן שכנעו את כלם, זה נקרא 'להרגיז', כלומר, שטוענים טענה חזקה נגד הצד השני, עד שהוא מסתלק מאליו.

והנמשל, המשיך ר' אריה לוין, הוא בדיוק מה שקורה אתך. במשך כל היום מצליח היצר הרע לנצח אותך, ושובה אותך בעסקי הפרנסה, עד שלא נותר לך פנאי ללמד. והנה גם בשעות הערב כשאתה מגיע כבר להתפלל, הוא בא אליך ומנסה לשכנעך שלא תשאר בבית המדרש לשעור, והרי הוא ממש כאותו עשיר המנסה לחטוף לחברו העני את הלקוח היחיד שהגיע אליו בסוף היום.

הנך צריך 'להרגיז' את היצר הרע, ולומר לו: לא די לך במה שאתה מצליח להוציא אותי מבית המדרש במשך כל שעות היום, אלא שגם עתה לקראת הערב אתה מסית אותי שלא לבוא לשעור?!

דבריו היוצאים מן הלב של ר' אריה, נכנסו ללבו של היהודי, ועשו בו רושם רב, ושנה מאותו יום את אורח חייו, והחל להשתתף בשעורי תורה.

כך ממש קורה לאנשים מסויימים, שכל היום שקועים בעסקים ובעבודת כפים, ואין להם זמן לעסק בתורה. והנה עד שסוף סוף זוכים להגיע בערב לשעור תורה, פתאום בא היצר הרע ומרדים אותם באמצע השעור, או שנותן להם לדבר עם איזה חבר שלא ראו זמן רב וגם את המעט שיכלו לאסוף עבור נשמתם הצמאה לדברי תורה, גרם להם היצר להפסיד.

ועל כן בא התנא ומזהיר, שכמו שבזמן שהאדם עוסק במלאכתו, אין הוא נרדם וגם אין לו פנאי לשוחח עם חברים וכדומה, מפני שאם יעשה כן, עלול הוא לגרם לעצמו הפסד כספי. כך גם צריך לנהג בלמוד התורה, ולהרגיש כאלו זוהי מלאכתו.
 

דרכו וטבעו של האדם, לדאג תחלה לכבוד האישי שלו, ולאחר מכן לדאג לכבוד זולתו. ולכן מרשה הוא לפעמים להתלוצץ על חשבון השני, וטענתו בפיו שהוא רק מתבדח. אבל כשמתלוצצים על חשבונו, הוא מיד נפגע ומקפיד על כבודו. לכן בא התנא ואמר, תדאג לכבוד של חברך, כמו שאתה דואג לכבודך, ותתיחס לשני כמו שרצונך שיתיחסו אליך.

ומספר על הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל, כשהגיע לגיל שמונים, אמרה לו אשה אחת, שהגיע הזמן להנהיג אצלו שעות קבלה.

אמר לה רבי אריה: פעם אחת הייתי מאד עיף, והחלטתי שהפעם אני לא פותח את הדלת, ובאמת נשמעו דפיקות, ולא פתחתי. לאחר שפסקו הדפיקות, ונשמע קול צעדים מתרחקים, נגשתי לדלת וראיתי שזאת היית את... ומאז החלטתי שלא להנהיג שעות קבלה!​
 
עוד מספר עליו, שלא עלינו נפטרה לו בת, וכשחזר מהלויה חכתה לו אשה שהזמנה לאותו יום, ולא ידעה שהוא עתה באבל. רצו בני הבית לרמז לה על כך, והרב לא הרשה, ואמר להם שהיא לא צריכה לסבל מהאסון שקרה לו, וקבל אותה בסבר פנים יפות, ועזר לה בכל מבקשה.

כאשר האדם חושב בדעתו, מה היה קורא אלו אני הייתי במקום חברי, כיצד אני הייתי רוצה שיתנהגו כלפי, אזי באותו צורה צריך הוא לנהג כלפי אחרים, ובמדה שאדם מודד, בה מודדים לו.​
 
על הגה''צ רבי אריה לוין זצ''ל מספר שפעם אחת בישבו בביתו במחצת תלמידיו היו ילדיו הקטנים אצים ומשתובבים בבית, והנה נכנסה לבית אשה מבגרת לדבר על ענין מסים עם הרבנית. הרב בראותו אותה קרא לה ובקשה בפני כל: ''אנא העתרי לבקשתי והעניקי לי ברכה!''

האשה המפתעת למשמע אזניה השיבה בקול חנוק: אני? ברכה? לכבוד הרב? על מה ולמה? אמר לה הרב: ברכיני בבקשה שלא אזדקק לילדי לעת זקנותי, שלא אהיה תלוי בהם ושלא אפל בידיהם! האשה קימה את בקשת הרב וברכה אותו בלב נרגש, ומשהלכה לדרכה שאלוהו התלמידים לפשר הענין ולפשר הברכה המוזרה שבקש להתברך ממנה. והרב הסביר: אותה אשה אלמנה וגלמודה היא, ולא זכתה לילדים משלה. חששתי שבראותה את הילדים הקטנים רצים ומשתובבים יעלה צערה בזכרונה, וכבר ידוע לכם צווי התורה הקדושה ''אלמנה ויתום לא תענון''. לכן רציתי שתרגיש שגם ילדים זה לא כל כך נצרך, ולפעמים אף לא רצוי, על מנת להפחית מצערה של אותה אמללה...​
 
בספר "איש צדיק היה" על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל מספר שבהתקשרותו ועדודו עם אחד האסירים החל רבי אריה זצ"ל לענינו בשמירת התורה והמצוות. לרב עדינותו של רבי אריה, כמובן שלא סרב אותו אסיר לקבל עליו על תורה ומצוות מלבד... הנחת תפלין. וכך אמר לו האסיר: כל אשר תאמר אלי אעשה, אפלו מצוות חמורות, רק לא תפלין...

התפלא מאד רבי אריה, וחקרו לאותו אסיר וכי מה קשי יש בהנחת תפלין? מדוע הנך נרתע מהנחת תפלין? השיבו האסיר, שלהיות שהוא יושב בכלא מסבת רצחו את אשתו, היאך יניח תפלין קדושות על יד שרצחה נפש...?!​
 
י. לברר את המעשה מהנחשד ולא להשאיר בלבך את החשד

ספר רבי אריה לוין:

פעם אחת השתתפתי בהלויתו של אחד מנקיי הדעת מירושלים, לאותו נפטר היה ידיד ורע משכבר הימים, שהיו נאהבים ונעימים בחייהם, ושעבדו במחצה אחת במשך שלשים שנה. לפתע ראיתי שידידו זה פורש מן ההלויה, שהיתה בתחלת דרכה, אינו מלוה את חברו המנוח לבית עולמו כראוי, ובמקום זה נכנס לחנות פרחים שהיתה בסמוך, כדי לקנות עציץ...

חשבתי בלבי: הכך ינהג ידיד לחברו הקרוב שהטיב עמו בחייו, ולא יגמל עמו חסד של אמת? כלום אינו יכול למצא שעה אחרת לקנות את העציץ, והוא צריך לקנותו בעת ההלויה דוקא? כדי לא לעבר על הכתוב (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך", נגשתי אליו והוכחתיו על פניו ואמרתי לו: "ילמדני ואדע גם אני, הלא שנים היית רע כאח למנוח, ומדוע פרשת מהלויתו כדי לקנות עציץ?

הסביר לי אותו יהודי ואמר: מזה שנים מטפל אני במצרע אחד והוא מת אתמול, מטעמים מובנים החליטו הרופאים - שאינם יהודים - לשרף את כל בגדיו וחפציו, שבתוכם היה זוג תפלין. התקוממתי בכל לבי שישרפו את התפלין, ואז סכם ביני לבין הרופא, שעד שעה שתים עשרה בצהרים, אביא עציץ, והתפלין ינחו בתוך העציץ העשוי חרס, ויגנזו בתוך האדמה - כדין. מכרח הייתי - אפוא - לרוץ ולקנות את העציץ על מנת לקבר את התפלין.

מאז - הוסיף ואמר רבי אריה - קבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות... (מתוך ספר "ילקוט אהבת ישראל")​
 
טו. בריחה מחיי מותרות אצל ר' אריה לוין

דגמא מאלפת לבריחה מרבוי נכסים ורבוי הדאגה שבאה בעקבותם נמצאת בספר "איש צדיק היה" על הצדיק רבי אריה לוין:

באחד הימים באתי אצל ר' אריה, היה זה יום חרף סגרירי וקר, בחוץ הרעיד הקר עצמות, נכנסתי לדירתו - בקתתו, נחרדתי. הקר תפס את קצות האצבעות, ור' אריה כדרכו, ישב מאחורי שלחנו הקטן, על כסא שהתגאה בו כי הוא הרהיט הותיק ביותר מיום חתנתו, והוא כרגיל אץ לברך הנכנס, ואנו לא רצינו כי יקום מכסאו, לחץ ידים - אך הוא כדרכו נוטל ידך בין שתי כפות ידיו ומלטף את ידך מצד זה ומצד זה, והרגשת חם בלב קשה לתארו, אך עם החם הזה הרגשתי כי בחדר שורר קר מרעיד עצמות, והרי עסק בכתיבה עם כניסתי. נחרדתי מאד אך לא אמרתי לו דבר כי הכרתיו וידעתיו. אמרתי למשה'לה: אבקשך, לך לבית חרשת "פרידמן", קנה תנור והביאו לר' אריה מבלי לשאלו. משה'לה מהר למלא מצוה שכזו, אך ר' אריה סרב לקבל התנור: "זה יותר מדי עולם הזה" - אמר. בקשנו, התחננו, אך ללא הועיל.

כדי להגיע לביתו בשכונת "משכנות" שהיא שכונה ירושלמית טפוסית שדלות וטהר משלבים בה, היה צרך לחצות סמטאות וחצר מבעד לחצר. דירתו היתה מרכבת מקרתון - קמרון צר וארך שהכיל חדר בלבד, כשהמחצה מפרידה בין שלחנו ומטתו שהיתה עשויה מחלקי ארגז עץ - לבין "המטבח" שהיה מציד בפתיליה עליה היה מחמם לעצמו כוס חמין, ובסמוך כיור ומקלחת. רצה אחד מתלמידיו להתקין במקלחת שבדירה סבונית שתהא קבועה בקיר, על מנת שלא יתכופף כל אימת שיחפץ להרים הסבון, סרב ר' אריה ואמר לו:

למה לי מותרות? והרי כל חיי ברחתי מן ה"לוקסוס". והוסיף ואמר: לא בניתי לי בית ולא נטעתי לי כרם, די לי בזיוה והדרה של ירושלים. כאשר ראינו אותו עתונאים ושאלו: ר' אריה, יאמר נא: האם טוב ונוח לו כאן? כלום אין התקרה דולפת בחרף? והמטה אינה קשה? ודלתות הארון גם כן נפתחות בקשי... הניח ר' אריה את ידו על כתף העתונאי השואל ואמר: ישמע נא! פעם נדברתי עם רעיתי, עליה השלום, כי תמיד נחיה ממה שיש לנו! וכך הוה, והיום, ברוך ה', מה חסר לי? החדר גבוה ממני ואינני צריך להתכופף בשביל להכנס! יש עכשו "לוקסוסים", ואני למה זה לי? מדוע לרוץ בשביל להביא איזה חפץ מהחדר השלישי אם הוא תחת ידי בחדר הראשון! מים יש לי ברוך השם, וגם חשמל, ובאמת שאני חי היום, איך אומרים? ממש כמו לורד! נזדמן לי לעמד פעם סמוך לר' אריה בשעת הלויה בבית הקברות בסנהדריה, לאחר סתימת הגולל אמר לי: פעמים רבות נסו להשפיע עלי שאעתיק דירתי למקום מרוח יותר וסרבתי, צא וראה: לאחר אריכות ימים ושנים מובל האדם מדירתו לכאן - אצלי לא יקשה "המעבר", כי מחדרי לכאן אין הנגוד חריף. אולם אדם שהרגל לחיות מתוך רוחה, ובדירה מפארת - מה יקשה לו באחרית ימיו להעתיק דירתו לד' אמות על ד'. (שלמי משה על פרקי אבות).
 

הודעות אחרונות

חזור
חלק עליון