אחד הנושאים היסודיים המוכרחים לכל מי שחפץ להיכנס בשערי הקדושה והטהרה הוא הקמת בית נאמן בישראל ושמירת קדושתו על אדני התורה והמצוות
לא אחת הביע מרן זיע"א את דעתו דעת תורה על חשיבות הקדמת הנישואין, על שמירת הקדושה בטרם הנישואין, ועל ההקפדה על כל קוצו של יו'ד בעת עריכת החופה והקידושין
בימי השובבי"ם חשוב ביותר לכל אחד שיש השפעה בידו לעבור על דברי מרן הללו ולחזק את גדרי הקדושה בישראל על ידי עידוד הבחורים הרווקים והזוגות העומדים להינשא שידעו את גודל האחריות המוטלת על כתפיהם להתחיל את חייהם ברגל ימין ולהנחיל טובה לכל הדורות הבאים אחריהם
בדבריו כאן מדבר מרן זיע"א בתוקף וללא משוא פנים נגד ראשי הישיבות שכופים את דעותיהם על בחורי הישיבה בכמה עניינים שהם נגד ההלכה והמסורת, אשר עם כל הכבוד להם אין בידם את הזכות להחליט בעניינים אלו, ועל הבחורים להתייעץ עם גדולי הדור לבחון בכל מקרה לגופו היאך לנהוג.
לא אחת הביע מרן זיע"א את דעתו דעת תורה על חשיבות הקדמת הנישואין, על שמירת הקדושה בטרם הנישואין, ועל ההקפדה על כל קוצו של יו'ד בעת עריכת החופה והקידושין
בימי השובבי"ם חשוב ביותר לכל אחד שיש השפעה בידו לעבור על דברי מרן הללו ולחזק את גדרי הקדושה בישראל על ידי עידוד הבחורים הרווקים והזוגות העומדים להינשא שידעו את גודל האחריות המוטלת על כתפיהם להתחיל את חייהם ברגל ימין ולהנחיל טובה לכל הדורות הבאים אחריהם
בדבריו כאן מדבר מרן זיע"א בתוקף וללא משוא פנים נגד ראשי הישיבות שכופים את דעותיהם על בחורי הישיבה בכמה עניינים שהם נגד ההלכה והמסורת, אשר עם כל הכבוד להם אין בידם את הזכות להחליט בעניינים אלו, ועל הבחורים להתייעץ עם גדולי הדור לבחון בכל מקרה לגופו היאך לנהוג.
אין לשמוע בזה לראשי הישיבות!
בימי ספירת העומר יש אומרים שמי שעבר את גיל עשרים שנה מותר לשאת אשה אפילו בתוך ימי הספירה! כך כותב ר' מנחם די לונזאנו במכל שכן מאבלות שאם החתן לא קיים פריה ורביה מותר לו לישא אשה בתוך שלשים ימי אבלו, וכל שכן בימי הספירה שאיסורם רק מצד מנהג. וכך כותב גם הרדב"ז שהיה גאון עולם שפירש מרבנות מצרים בזקנותו ועלה לארץ ישראל וישב בצפת, ומרן היה מחשיב אותו עד שלא היה חותם לפניו על שום פסק דין, ורק אחרי שהרדב"ז היה חותם גם מרן היה חותם. אמנם המנהג להחמיר בזה גם במי שלא קיים פריה ורביה שלא לישא אשה עד ל"ד לעומר. ושב ואל תעשה עדיף.
ובעוונותינו הרבים אנשים אינם יודעים את ערכה של מצוה זו ומזלזלים בה, מגיעים לגיל עשרים ושלוש - עשרים וארבע, במשנה אמרו 'בן שמונה עשרה לחופה', ובשמים מחכים עד גיל עשרים, אך לאחר מכן צריך להתחתן תכף, ואפילו יש איסור אם אינו נושא אשה!
שמעתי שיש ישיבות שבחור שרוצה להתחתן בגיל שמונה עשרה מונעים אותו, בטענה שעליו להתקדם בלימוד. זו טעות נוראה! העוון בצוארו של ראש הישיבה הזה שמונע מהתלמיד להתחתן, דורנו דור פרוץ, מי יכול לומר זכיתי לבבי מהרהורי עבירה? ברחוב לא הולכים בצניעות ואיך אפשר למונעו מלישא אשה?
אפילו חזקיהו המלך שהעמיד את התורה בדורו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שאינם בקיאים בהלכה, לא מצאו איש ואשה שאינם בקיאים בהלכות טהרה. הוא ראה ברוח הקודש שיצא ממנו בן רשע, ועל כן לא רצה לישא אשה. בא אליו ישעיה הנביא ואמר לו 'צו לביתך', תכתוב צוואה, 'כי מת אתה' בעולם הזה 'ולא תחיה' לעולם הבא, אין לך חלק לעולם הבא!
איך ראש ישיבה יעיז בעצמו לומר לתלמיד שהגיע לגיל שמונה עשרה - תשע עשרה שנה שלא ישא אשה? ראש ישיבה כזה אין לו יראת שמים! אסור לשמוע לו! תכף כשמגיע לגיל זה צריך להתחתן, אחרי עשרים שנה הקב"ה מקלל אותו בכל יום שעובר עליו ואינו נושא אשה "תפח עצמותיו"!
מי יכול לומר אני רוצה ללמוד תורה, אין לי יצר הרע? זה שקר! אין אדם שאין לו יצר הרע, 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו', זה יצר הרע שמסית ומדיח כל אדם בהרהורי עבירה. לכן כל אדם שיש לו השפעה על בנו, ישתדל שישא אשה בגיל שמונה עשרה תשע עשרה, כך ילמד תורה בקדושה ובטהרה, צריך לעודד דבר זה! וישפיע שלא ירחיקו את זמן האירוסין מזמן הנישואין, אלא יצמצמו ככל האפשר, די בחודש חודש וחצי, ובמקרה שההורים אינם מודעים לחומרת הענין כל מי שיש לו השפעה יקרב את החופה לאירוסין, כיון שבזמן זה יכול לשלוט יצר הרע, אם יסתכל בה, והיא איננה טהורה עד יום חופתה, זהו דבר חמור.
החרם על הרווקים
לפני מאתיים שנה התאספו כל חכמי ירושלים וקבעו בגזרת חרם ונידוי על כל בחור רווק שנמצא בירושלים שינשא תוך ששה חודשים, ואם לא ינשא יהא בחרם אם ישאר בירושלים, אלא עליו לילך לערים אחרות חברון לצפת! כין שזה חורבן אם ישארו רווקים כאלה בהרהורי עבירה. תוך ששה חודשים כל הרווקים היו חייבים להתחתן בלי תירוצים, זו לא מצאה חן בעיניו, וכי צריך לחפש מלכת היופי? יקח את המתאימה לו ודי! יקיים את המצוה שלו, ויפה שעה אחת קודם. ואלה שלא הספיקו להתחתן היו חייבים לעזוב את ירושלים, מאז היה אסור לבחור רווק להשאר בירושלים.
כיום יש רווקים בירושלים ולכאורה הם עוברים בחרם! אכן ישבנו כמה חכמים ביחד וביטלנו את הגזירה, כיון שהיא לא נתפשטה ואין הציבור יכולים לעמוד בה, ואין צורך שהחכמים המתירים יהיו גדולים כמו האוסרים, הדורות הולכים הלוך וחסור, בכל זאת כיון שהגזירה לא נתקיימה יכולים אפילו בית דין קטן לבטלה. וישבנו עם חכם יהודה צדקא ועוד כמה חכמים ואמרנו על דעת הקב"ה אנו מבטלים שכל ישראל לא יכשלו בנידויים וחרמות בחנם[1].
אוי לאותם ראשי ישיבות!
באים אצלי כמה פעמים בחורים כאלה ואומרים שראש הישיבה לא נותן להם להתחתן, אני אומר להם לא לשמוע לו, חז"ל אמרו בן שמונה עשרה לחופה, ה' לא יחכה לך יותר מעשרים שנה, אחרי עשרים שנה הקב"ה אומר תפח עצמותיו, הקללה תבוא על ראש הישיבה... יש ראשי ישיבות שראשם רק בפלפולים משובשים, ומשבשים גם את הבחורים, 'וילכו אחרי ההבל ויהבלו'. אדם עושה כל מיני הידורים במצוות, למה יחכה אחרי גיל עשרים שנה? הרחוב מלא מראות נגעים והבחור רואה ומהרהר, וכי פעם היתה פריצות כמו היום? מי יתן דין וחשבון על כך?
הפיצוי לבעלי האולמות
"מנשנכנס אב ממעטין בשמחה". אין יום יותר שמח מיום החופה, האדם מתחתן פעם אחת בחייו, ולכאורה אין להתחתן בחודש אב. אך כותב רב האי גאון שהיה מגדולי הגאונים, כל זה רק באדם שקיים פריה ורביה, אך בחור שלא קיים פריה ורביה מותר להנשא אפילו אחר ראש חודש אב. כך כתבו המאירי והר"ן משמו.
ומרן הבית-יוסף כותב: אמנם כך כתב רב האי גאון, אך אין מנהג העולם כדבריו, דלא מסמנא מלתא, עד שבא להתחתן יתחתן באב? וכל האיסור הינו רק מראש חדש אב ואילך, ולפני כן מותר להנשא. הרמ"א מחמיר לא להתחתן כבר מי"ז בתמוז, וכך נוהגים האשכנזים, אך אנו הולכים אחר מרן ועושים כדבריו שמתחתנים עד ראש חודש אב, ולא עד בכלל.
אינני מפחד מהבג"ץ!
כשנכנסתי לתל אביב, ראיתי כי רושמי הנשואין כולם אשכנזים, אינם נותנים לאף אחד להתחתן בימים האלה גם לספרדים, כך היה המנהג פשוט אצלם. בירושלים כל מחלקת הנשואין יודעת שלספרדים מותר להנשא בימים אלה, אך שם בתל אביב הרבנים שבידם היו כל ההלכות נהגו כמנהג האשכנזים, כך הנהיג הרב אונטרמן ע"ה, ולפניו הרב קוק, והספרדים היו נכנעים אליהם. הרב עוזיאל ע"ה היה אוהב לעשות שויון[2], אך במקום שהם יעשו כמונו, היה עושה שויון שהספרדים יתבטלו לאשכנזים. וכן הרב טולדאנו ע"ה לא היה פותח את פיו בפני הרב אונטרמן ע"ה, ולכן היו עושים כאשכנזים.
ויקר המקרה, הייתי נמשך לבחון איך מצב הכשרות בעיר, ונודע לי שעושים חתונות במוצאי שבתות. ובפרט בלילות שהזמן קצר היו מכינים את הסעודה בשבת, הפועלים היו נוסעים לאולם בשבת, אופים ומבשלים בשבת, וכשמדברים עם בעלי האולמות היו משקרים ואומרים שהם מתחילים לעבוד מיד אחרי צאת השבת, אך עקבנו אחריהם, הלכנו בשבת אחת מרחק הליכה של שעה ותפסנו אותם בקלקלתם, שאלנו את הפועל מהיכן באת? אמר מכפר סבא... ואיך הגעת? וסיפר שכל שבת הוא מגיע ברכב, וכי יפסיד את עבודתו? כאב לי מאוד על הדבר הזה.
מיד נתתי הוראה למחלקת הנישואין "אין חתונות במוצאי שבתות אלא בימי החול". חברו כל בעלי בתי המלון 'המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו' ובאו אלי באיומים, "איך אתה משנה את המציאות, יש סטטוס-קוו", לחלל שבת אין סטטוס-קוו... "אנו נעשה נגדך בג"ץ! אתה מונע את הפרנסה שלנו".
- תעשו בג"ץ, לא אשמע לכם ולא אשים אליכם לב!
אמרתי להם, אין לי חיוב לפייס אתכם, אתם מפירי ברית מחללי שבתות, משקרים, אך כדי שיהיה לכם ריוח אפייס אתכם, עד עכשיו לא היו עושים חתונות מי"ז בתמוז, מעכשיו אורה לעשות כמו ירושלים, וכך תרויחו שלשה עשר יום. אמנם רק לספרדים, אך גם הכסף שלהם שוה...
היה נהוג שם עוד, שמאחרי ל"ג בעומר לא מתחתנים, לא ספרדים ולא אשכנזים, אלא רק בליל ל"ג בעומר בלבד. אמרתי להם, אתיר לספרדים להתחתן מל"ג בעומר.
ראו שיש להם פיצוי במקום מוצאי שבתות, התלחשו ביניהם ואמרו: יותר לא נעשה שום חתונה במוצאי שבתות! ומאז זה נמשך כך.
עשיתי זאת לכבוד שבת, איך יכולתי להבליג על דבר כזה? אנשים יראי שמים עושים חתונה במוצאי שבת והתבשילים נתבשלו באיסור של חילול שבת, איך יתכן דבר כזה? והאמת היא שהיה נמשך מכך עוד מכשול, הכלות לא מוכנות לוותר על התסרוקת שלהן, בלי תסרוקת אינה כלה... היו הולכים בעיצומו של יום השבת, פותחים את המספרה, ולא רק היא אלא 'אבימלך ופיכל שר צבאו', כל קרובי החתן וקרובי הכלה, אחד עושה זנב סוס והשני זנב חמור... ומחללים שבת למכביר, כשמנענו זאת נמנעו גם כל החילולים האלה.
כתבתי את הדין הזה בספרי[3], והוספתי בתקיפות, שמי שיהיה במקומי וישנה את הדבר, עתיד ליתן את הדין!
הרבנים רושמי הנשואין שם אינם קטלי קני באגמא, אמרו לי אנו לא נוהגים כך! אמרתי להם, כך המנהג בירושלים, וכי אתם יותר חסידים מירושלים?! 'האמת יורה דרכו' יתברך שמו, 'הבא ליטהר מסייעין בידו'. היתה סייעתא דשמיא והם קבלו את דברי, לא זזו ימין ושמאל, ועד עכשיו נוהגים כך.
לפני כן, בכל שנה היה עומס על האולמות אחרי תשעה באב, לא היה מקום פנוי עד חשון כסליו, ובנתיים החתן נשאר בהרהורים[4]. אמרתי להם לרבני מחלקת הנשואין, אם נהגו כך בזמן הרמ"א, כולם היו קדושים ויכלו לעמוד בכך, היום הבחורים הולכים ביחד עם הכלה, נוגעים זה בזו ועוברים על לאו מהתורה, אתם תקבלו עליכם את האיסור הזה?! מה יותר עדיף, המנהג הזה או לתת להם להכשל בעבירה? ולפעמים גם נכנסים להריון לפני החתונה בגלל החומרות שלכם! ראו שדברי נכונים ושמעו בקולי. הם ראו שכל כוונתי לשם שמים, בעיניהם הם היו רואים שנעשים חילולי שבת.
האשכנזים המשיכו במנהגם, האחריות על הרבנים שלהם, אני אחראי על הספרדים בעיקר, והם קיבלו עליהם את פסק-הדין שלי ומנעו את החתונות במוצאי שבתות, וגם קיבלו פרס פיצוי עד ר"ח אב, ובנתיים היתה לי הזדמנות להחזיר עטרה ליושנה.
בכל דבר בהלכה אם אתה מחמיר תהיה צופה ומביט שלא תצא קולא מהחומרא. השפתי כהן ביו"ד סימן רמב כותב, כל חכם שבאה לפניו שאלה ורוצה להחמיר, ישקול היטב אם החומרא הזו לא תביא לידי קולא. הראיתי להם שכן אמרו בגמ' פסחים על קמח אורז, לא כל מנהג מצוה לקיימו, יש מנהגים שהם נגד רבותינו. חלילה להחמיר או להקל נגד התורה, דייך מה שהחמירה התורה[5].
יוצאות וחולות בכרמים
"אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה"[6].
בחור שלא היה לו מזל, גדל כמו גמל... היה הולך לשם, וכשרואה אחת שמוצאת חן בעיניו ניגש אליה שואלה מה שמך ומי הם הורייך. למחרת הולכים ועושים 'וארט', לא היה אדם שנשאר רווק.
היום כמה רווקים בעוונות הרבים באים בוכים אלי שאתפלל עליהם שתהיה להם בת זוג, הם בני עשרים ושמונה - שלושים, יכלו להביא כמה בנים ובנות להגדיל את עם ישראל 'רבתי בגויים', ותהיה אוכלוסיה גדולה. קשה מאוד לבחור בן ארבעים שנה להביא בנים, יש לו סיכויים קלושים שיביא בנים. אני מכיר כמה אנשים שלא היה להם מזל, ועד שהתחתנו היו בני ארבעים, נשארו ערירים כל חייהם.
צריך שהאדם לא יהיה בררן מדאי, "זאת שמנה וזאת רזה"... מה אכפת לך אם היא שמנה או רזה? זאת בת זוגך ודי! מוצא בכל אחת פסול, כמה שהוא הולך וגדל הסיכויים שלו מתרחקים. אין לו שכל! 'החכם עיניו בראשו', אדם זה אינו חכם, עיניו בבטנו... אסור לאדם להשאר בלא אשה, הוא שרוי בחטא, בעוונות ובהרהורים רעים.
לכן היו חכמי אותם הדורות מסכימים על דבר זה, שהרי לכאורה זו פריצות שנער הולך להסתכל על בנות, אך הוא הולך כיון שהתורה חייבה אותו ליקיים פריה ורביה, וכשרואה אחת שמוצאת חן בעיניו אינו מדבר עמה שום דבר, שהרי יתכן שגם היא לא תרצה אותו. רק אביה הולך ומברר עליו מי הוא ומה הוא, איך מדותיו ואיך יראת השמים שלו, ואחרי שהנתונים מתאימים עושים 'וארט', ומחתנים אותם מיד בלי לחכות הרבה זמן.
היום יש בנות בגיל עשרים ושמונה-שלשים, באה בוכה מסכנה שלא תלך ערירית בלי ילדים רוצה שאתפלל עליה, לפעמים יש שעת רצון ולפעמים אין, דבר זה ביד הקב"ה.
יעשה לבתו ביעור חמץ...
לכן כל אדם יתן עצה טובה לבתו שלא תאחר, תכף כשהגיע הזמן בת שמונה עשרה - עשרים שנה, יעשה 'בערתי הקודש מן הבית'[7]... לא ידחה את הדבר. יש גם בנות בררניות, לא רוצות כל אחד, "זה ארוך זה קצר, זה שמן זה רזה"... צריך לעשות את כל האמצעים שיתחתנו בהקדם, בת שמונה עשרה - עשרים שנה יעשה לה 'ביעור חמץ'... לכי לבית חמיך, 'כל חמירא דאיכא ברשותי לבטיל ולהוי כעפרא דארעא'...
הגמרא אומרת 'בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה'[8], אם אינך מוצא בחור טוב בשבילה, אפילו אם יש לך עבד כנעני תן לו גט שחרור ותחתן אותם, העיקר שיתחתנו! לא צריך לחפש תלמיד חכם, זה שלומד חצי יום אינו יהודי?! צריך להשתדל בכל כחו, שאם לא כן הוא יסבול מרורות ממנה.
הבוחנת...
היה רב אחד ברוסיה כל הזמן בוכה, אמר: "אני גרמתי שבתי לא תתחתן"! בתו היתה חכמה מאוד, ראה שהיא חכמה פיקחית ישב ולמד אתה גמרא, והיתה באמת גאון, סיימה את כל הש"ס. כל בחור שאביה היה מציע לה היתה בוחנת אותו... וכשרואה שאינו יודע - "זה עם הארץ". לבסוף לא התחתנה ואביה היה בוכה על כך, "חבל שלימדתי אותה תורה"!
שידוכין
בשבת אסור לדבר דברי חול, אך בדברים שיש בהם אפילו קצת קדש מותר לדבר, כגון 'משדכין על התינוקות'[30], אדם שיש לו בן שהגיע לפרקו, והנה בשבת פוגש את חבירו שיש לו בת, 'אומר לדבק טוב הוא'[31] כדי שיתחתנו שואלו "יש לך דירה אם לא, אתה מביא רהיטים?", יבדוק שיהיה דבר סביר, לאחר כך יתראו ויפגשו, אך לכל הפחות שתהיה התחלה קטנה שיכול להיוולד ממנה בית. אך לא יתבייש ולא ידבר, אלא יפה שעה אחת קודם.
בעונוות כמה שהבן שרוי יותר בלי אשה שרוי בהרהורי עבירה, מה יעשה אותו הבן ולא יחטא! לכן צריך האב להשתדל, לא יאמר מה אכפת לי ממנו, שיחפש לבד, המצוה הראשונה בתורה זה פריה ורביה, ויעשה לשם שמים להציל את בנו שלא יסתכל בנשים זרות תהיה לו פת בסלו 'ותשקוט הארץ שבעים שנה', כך צריך להיות בכל דבר של מצוה.
ריבוי בפגישות
אסור לאדם להסתכל באשת איש ואפילו בפנויה, כמ"ש באיוב[32] 'ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה'. אדם שמתבונן באשה כדי להנות מיופיה עובר באיסור, וכלשון הגמ' בעבודה זרה דף כ (סוף ע"א), 'ונשמרת מכל דבר רע' - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת.
ואפילו בחור ובחורה משודכים אסור להסתכל יותר מדאי במשודכת, אחרי שמצאה חן בעיניו אסור להם לשבת ולדבר יותר מדאי, כל רווקה היום היא טמאה עד ערב חופתה, ולכן ימעט כמה שאפשר בפגישות, כל הפגישות האלה מיותרות. יש כאלה חושבים 'לא הכרתי אותה טוב', ובכל זאת בסוף נופל בפח... כמה שנפגשים יותר, נופל בפח יותר! בתחילה יתבונן בה שמא לא תמצא חן בעיניו ויגרשנה אחר כך, כמו שאמרו[33] אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, וכל זה כשכוונתו לשם נישואין. אך אין להרבות יותר מדאי ולהגזים, כמו שיש כאלה שעושים פגישה ועוד פגישה, שאסור לעשות כן.
החובה להקדים את החתונה
בזמן חז"ל לא היו עושים תנאים ואחר 'ששה חודשים בשמן המור' עד שעושים את החתונה. למה? צריך להתחתן מהר!
היום מי זה שמתחתן פחות מעשרים שנה, פעם היו מתחתנים 'בן שמונה עשרה לחופה', רב חסדא היה שמח שהתחתן בן שש עשרה שנה, ואם היה מתחתן בגיל ארבע עשרה הוה אמינא גירא בעיני דשטנא[34].
לא לאחר את החופה מהאירוסין
אדם שנמצא בכתיבת תנאים בשעת השידוכין, אם יש לו השפעה יבקש אותם להחיש את החופה יום אחד קודם, בפרט שיש הרהורי עבירה קשים מעבירה[35]. אדם הולך עם משודכתו אסור לו ליגוע בה שהרי היא נדה, אם נוגע בה נגיעה קטנה אסור מדרבנן, וחיבוק ונישוק אסור מדאורייתא, כך כותב הרמב"ם[36], 'אל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוה'[37], "לא תקרב", כל קריבה אסירא. ומרן פסק כהרמב"ם. ואף שהרמב"ן חולק עליו, רוב הפוסקים סוברים כדעת הרמב"ם שזהו לאו מן התורה. אם כן כמה צריך להזהר. בפרט אלה שבעוונות אינם חזקים כל כך ביראת שמים, זה נסיון גדול לעמוד כך כמה חודשים.
על כן מה שאפשר יום קודם, אתה מציל נפשות, ובפרט להקדים את המצוה של פריה ורביה[38].
וכמו שאמרו[39] כי בתו הבכירה של לוט הביאה את מואב לעולם והצעירה את עמון, שתיהן כוונו לשם שמים, חשבו שהעולם יחרב ולא ישאר שום דבר, כמו שהיה מבול של מים יש מבול של אש, ועשו כן כדי לקיים את המין האנושי, ובאה הבכירה ואמרה לצעירה 'אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. לכה נשקה את אבינו יין... ותבוא הבכירה ותשכב את אביה'[40], ובלילה השני גם הצעירה. הם ברחו מסדום, מאיפה היה יין? אמרו רז"ל[41] בא מלאך והביא יין למערה.
וכי אין למלאכים מה לעשות רק להביא להן יין שיזנו עם אביהן? אלא מכאן יצא דוד המלך ומשם יצא משיח בן דוד, אמר הקב"ה יתברך שמו צופה עד סוף כל הדורות, אם לא יהיה להן יין, אביהן לא יסכים, מאיפה יבוא משיח ודוד, לכן שלח מלאך והביא יין, ומלאך שמביא יין זה לא כרמל מזרחי, זה יין המשומר בענביו[42], לכן שתה כוס אחד ונהיה 'מסטול'[43], הגיע לשכרותו של לוט כמ"ש בגמ'[44].
וכיון שהבכירה הקדימה את הצעירה ביום אחד, זכתה ארבע דורות לפניה, רות התחתנה עם בועז, בועז הוליד את עובד, עובד הוליד את ישי אבי דוד, ואח"כ שלמה נשא את נעמה העמונית, דקי"ל מואב ולא מואבית עמון ולא עמונית, הקדימה אותה ארבע דורות בשביל שנתכוונה לשם שמים.
תראו מה זה להקדים לילה אחד למצוה להיות זריזים מקדימים למצוות, לכן כל אחד שיכול לעשות בשעת שידוכים ותנאים, בפרט אם הוא ההורה ישתדל שלא ידחו כלל.
לפעמים יש ליצר הרע מה לומר, האמא של החתן או הכלה אביה נפטר, תחכו עד שיגמרו שתים עשרה חודש, 'הלהן תשברנה הלהן תעגנה'[45], אסור לעשות כך, אסור לחשוב על זה! אנחנו נתיר להם שיכנסו לחופה כדי שיהיה הכל בזמן, ולא ח"ו לעכב, אסור לעכב אפילו לילה אחד[46]. יעשו ככל יכלתם לקצר את הימים האלה, גם יש בזה נסיון מצד יצר הרע, וגם להקדים לדבר מצוה.
בעטת בבת זוגך!
יש כאלה שהגיעו כבר לגיל שלשים שנה-שלשים ושתים שנה, באים אלי להתפלל עליו שימצא בת זוג. אמרתי לו, כבר היתה אצלך בת זוגך, אתה בעטת בה וגרשת אותה, לא רצית אותה, רצית כלילת היופי, תישאר עד גיל ששים שנה, ואז ילך בלי ולד.
יש בררנים, טבעם טבע רע, איני אומר שיקח בעלת מום ח"ו, לא יקח מכוערת, יקח אשה כמו בן אדם. אם יש לה מידות טובות ויראת שמים, צריך לגמור את זה. לא יחפש ויחפש, 'ויחפש ולא מצא', כמ"ש בפסוק[47], לא יעשה כך. זה טבע רע של הדורות שלנו.
יש בחורות כאלה גם כן בררניות, רוצה בחור 'חכו ממתקים וכולו מחמדים'[48], אח"כ נעשות בת שלשים שנה אף אחד לא רוצה אותן, מי יסתכל עליהן. היום בחור שרוצה להתחתן, מחפש עזר כנגדו, הוא בן עשרים ושנים היא גם כן בת עשרים, טוב, אבל אם היא בת שלושים שנה מה יקח? סבתא שלו? אמא שלו, מה יקח? אם כן, זאת עובר זמנה. צריך לתת להם מוסר, אבא שיש לו בנות כאלה יתן להן מוסר, אח"כ יתחרט, הוא בעצמו יאכל את אצבעו שלא שם ידו עליהן.
ידבר אתן בכבוד בדרך ארץ, אבל מה שצריך לדבר. ודאי אשה לא לוקחת אלא מה שמוצא חן בעיניה, וגם האיש מי שמוצאת חן בעיניו, אבל לא יהיה בררן יותר מדאי, יהיה נורמל, יקח אשה נורמלית שתהיה כמו כל האדם. מחפש יפהפיה ביותר, מה הוא רוצה, שרה אמנו? כתוב[49], הכל בפני שרה אמנו כקוף בפני אדם, ודאי לא יקח קוף, אם יש לה אף כמו קוף לא יקח אותה, אבל יקח אשה נורמלית, לא יהיה בררן יותר מדאי, אח"כ יאכל אותה, אף אחד לא יסתכל עליו, הוא יגדל בשנים יהיה כמו גמל ואף אחת לא תיקח אותו, צריך שיהיה החכם עיניו בראשו.
בכל יום ששי ערב-שבת כשאני מקבל קהל, באים אצלי עשרות בחורים ובחורות כאלה ומתחננים שאתפלל עליהם שימצאו בני זוג, והגיעו כבר לגיל שלשים-שלשים ושתים, מי יקח אותה? בחור ישיבה שרוצה להתחתן או סתם בחור, בן עשרים ושתים-עשרים ושלוש מה יקח בת שלשים, עוד עשר שנים תהיה עקרה, מה יעשה בה, בשביל מה לוקח אותה.
לכן צריך אדם שישים לבו לדבר הזה, אדם שיש לו בן כזה, יתן עולו עליו ידבר אתו, יתן לו מוסר. או יש לו בת כזו, 'או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו'[50].
והקב"ה יזכנו שהיום הזה [ט"ו באב] באמת יהיה לנו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, אכי"ר.
האמונה בה' בשידוכין
בגמרא[51]: בארץ ישראל כשהיה אדם נישא, היו שואלים אותו: "מצא או מוצא"? דהיינו האם אשתו היא בבחינת 'מצא אשה מצא טוב', או ח"ו 'ומוצא אני את האשה מר ממות'.
אפשר לבאר, כי הנה ידוע מה שאמרו חז"ל[52], מה' אשה לאיש, מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים, כמ"ש 'ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר', וכן בשמשון 'ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא', וכן 'ומה' אשה משכלת'. ויש בני אדם שתולים את הדבר בזריזותם ובחריצותם להשיג אשה טובה ומעולה, ולכן מודדים להם כמידתם, ואחריתם שממה ותוגה. וזהו ביאור "מצא או מוצא", שאם הוא "מוצא אני" דהיינו שתולה הדבר בעצמו, אזי "האשה מר ממות", אך אם האדם מרגיש בעצמו רק שה' "מצא", הרי הוא בבחינת "מצא אשה מצא טוב"[53].
המנהג המכוער
שבע ברכות אינם צריכים להיות עובר לעשייתן, כיוון שהן ברכות השבח ולא ברכות המצוות, כמו שכתבו הר"ן והמאירי. לכן אחרי שבירך 'משמח החתן עם הכלה' טועם החתן ונותן גם לכלה, שוברים את הכוס ואומרים 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'.
האשכנזים הולכים מיד ל"חדר יחוד", דבר זה הינו מכוער בפני כל הקהל! אם היה צריך 'עובר לעשייתן' הם היו צודקים, אך כפי שאמרנו ברכות אלה הם ברכות השבח, ולכן מנהגם מנהג טעות!
הערוך השלחן רבי יחיאל מיכל עפשטין כותב, חורה לי שעושים את היחוד בפני כל הקהל, ומכוער הדבר! הוא קורא תגר על מנהג האשכנזים. וגם המשוכנזים שלמדו בישיבות אשכנזיות, הולכים מיד לחדר יחוד, וכי אינם מתביישים?
לאחר שיגמרו את הסעודה, יברכו שוב פעם שבע ברכות, מלוים אותם בהצנע לביתם, בלא לעשות חדר יחוד, דינים חדשים אשר לא שערום אבותינו, מרן כותב בפירוש שאין צריך יחוד, אך לא! יש להם את הרבנים שמצריכים יחוד, ואפילו בקרב רבני האשכנזים הערוך השלחן קרא תגר על המנהג וכתב שזהו מנהג מכוער![54]
יש בררנים, טבעם טבע רע, איני אומר שיקח בעלת מום ח"ו, לא יקח מכוערת, יקח אשה כמו בן אדם. אם יש לה מידות טובות ויראת שמים, צריך לגמור את זה. לא יחפש ויחפש, 'ויחפש ולא מצא', כמ"ש בפסוק[47], לא יעשה כך. זה טבע רע של הדורות שלנו.
יש בחורות כאלה גם כן בררניות, רוצה בחור 'חכו ממתקים וכולו מחמדים'[48], אח"כ נעשות בת שלשים שנה אף אחד לא רוצה אותן, מי יסתכל עליהן. היום בחור שרוצה להתחתן, מחפש עזר כנגדו, הוא בן עשרים ושנים היא גם כן בת עשרים, טוב, אבל אם היא בת שלושים שנה מה יקח? סבתא שלו? אמא שלו, מה יקח? אם כן, זאת עובר זמנה. צריך לתת להם מוסר, אבא שיש לו בנות כאלה יתן להן מוסר, אח"כ יתחרט, הוא בעצמו יאכל את אצבעו שלא שם ידו עליהן.
ידבר אתן בכבוד בדרך ארץ, אבל מה שצריך לדבר. ודאי אשה לא לוקחת אלא מה שמוצא חן בעיניה, וגם האיש מי שמוצאת חן בעיניו, אבל לא יהיה בררן יותר מדאי, יהיה נורמל, יקח אשה נורמלית שתהיה כמו כל האדם. מחפש יפהפיה ביותר, מה הוא רוצה, שרה אמנו? כתוב[49], הכל בפני שרה אמנו כקוף בפני אדם, ודאי לא יקח קוף, אם יש לה אף כמו קוף לא יקח אותה, אבל יקח אשה נורמלית, לא יהיה בררן יותר מדאי, אח"כ יאכל אותה, אף אחד לא יסתכל עליו, הוא יגדל בשנים יהיה כמו גמל ואף אחת לא תיקח אותו, צריך שיהיה החכם עיניו בראשו.
בכל יום ששי ערב-שבת כשאני מקבל קהל, באים אצלי עשרות בחורים ובחורות כאלה ומתחננים שאתפלל עליהם שימצאו בני זוג, והגיעו כבר לגיל שלשים-שלשים ושתים, מי יקח אותה? בחור ישיבה שרוצה להתחתן או סתם בחור, בן עשרים ושתים-עשרים ושלוש מה יקח בת שלשים, עוד עשר שנים תהיה עקרה, מה יעשה בה, בשביל מה לוקח אותה.
לכן צריך אדם שישים לבו לדבר הזה, אדם שיש לו בן כזה, יתן עולו עליו ידבר אתו, יתן לו מוסר. או יש לו בת כזו, 'או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו'[50].
והקב"ה יזכנו שהיום הזה [ט"ו באב] באמת יהיה לנו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, אכי"ר.
האמונה בה' בשידוכין
בגמרא[51]: בארץ ישראל כשהיה אדם נישא, היו שואלים אותו: "מצא או מוצא"? דהיינו האם אשתו היא בבחינת 'מצא אשה מצא טוב', או ח"ו 'ומוצא אני את האשה מר ממות'.
אפשר לבאר, כי הנה ידוע מה שאמרו חז"ל[52], מה' אשה לאיש, מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים, כמ"ש 'ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר', וכן בשמשון 'ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא', וכן 'ומה' אשה משכלת'. ויש בני אדם שתולים את הדבר בזריזותם ובחריצותם להשיג אשה טובה ומעולה, ולכן מודדים להם כמידתם, ואחריתם שממה ותוגה. וזהו ביאור "מצא או מוצא", שאם הוא "מוצא אני" דהיינו שתולה הדבר בעצמו, אזי "האשה מר ממות", אך אם האדם מרגיש בעצמו רק שה' "מצא", הרי הוא בבחינת "מצא אשה מצא טוב"[53].
המנהג המכוער
שבע ברכות אינם צריכים להיות עובר לעשייתן, כיוון שהן ברכות השבח ולא ברכות המצוות, כמו שכתבו הר"ן והמאירי. לכן אחרי שבירך 'משמח החתן עם הכלה' טועם החתן ונותן גם לכלה, שוברים את הכוס ואומרים 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'.
האשכנזים הולכים מיד ל"חדר יחוד", דבר זה הינו מכוער בפני כל הקהל! אם היה צריך 'עובר לעשייתן' הם היו צודקים, אך כפי שאמרנו ברכות אלה הם ברכות השבח, ולכן מנהגם מנהג טעות!
הערוך השלחן רבי יחיאל מיכל עפשטין כותב, חורה לי שעושים את היחוד בפני כל הקהל, ומכוער הדבר! הוא קורא תגר על מנהג האשכנזים. וגם המשוכנזים שלמדו בישיבות אשכנזיות, הולכים מיד לחדר יחוד, וכי אינם מתביישים?
לאחר שיגמרו את הסעודה, יברכו שוב פעם שבע ברכות, מלוים אותם בהצנע לביתם, בלא לעשות חדר יחוד, דינים חדשים אשר לא שערום אבותינו, מרן כותב בפירוש שאין צריך יחוד, אך לא! יש להם את הרבנים שמצריכים יחוד, ואפילו בקרב רבני האשכנזים הערוך השלחן קרא תגר על המנהג וכתב שזהו מנהג מכוער![54]
[1] לשון מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר חלק ז' (יורה דעה סימן יד אות ג): ומדי דברי זכרתי ימים מקדם לפני עשרות שנים שנתתי לבי למ"ש בספר התקנות של ירושלים (דף מא ע"א): בשבטי ישראל הודענו נאמנה, כי יש הסכמה קדומה עשויה בכל תוקף ההסכמות מזמן קדמון לקדושים אשר בארץ המה, שרווק מבן עשרים שנה ומעלה לא יוכל לדור בעה"ק ירושלם ת"ו כשהוא שרוי בלא אשה, והנה בעתה ראינו כמה רווקים מבן עשרים שנה ומעלה שרויים בלא אשה בעה"ק ירושלים ת"ו, וטוענים שאין ידם משגת לצרכי החופה ולזון ולפרנס את נשותיהם וכו', ולכן נתוועדנו עם אסיפת חכמי ומנהיגי וטובי עה"ק, רוב בנין ורוב מנין, וחדשנו ההסכמה הקדומה, וכולנו פה אחד עלינו בהסכמה שלא יורשה שום בחור רווק מבן עשרים שנה ומעלה לדור פעה"ק ירושלים ת"ו בלא אשה, וזמן קצוב ניתן לרווקים היושבים בעה"ק מהיום ה' אייר עד ר"ח אלול לישא אשה, ואז יוכל להמשיך לדור פעה"ק כרצונו, ואם לא מצא מנוח לישא אשה, מחוייב הוא לצאת מעה"ק. ורשות נתונה לפקידי ירושלים לכל העובר על דברינו לגרשו מן העיר ולרדוף אותו עד חרמה בכל מאמצי כחם עד מקום שידם מגעת. וכל זה הסכמנו בכל תוקף ההסכמות וכו'.
וחתומים על זה הגאונים: רבי נסים חיים משה מזרחי (מח"ס אדמת קודש), ורבי מיוחס בכ"ר שמואל (מח"ס פרי האדמה), ורבי ישראל יעקב אלגאזי (מח"ס קהלת יעקב שמע יעקב ארעא דרבנן ועוד), ורבי גדליה חאיון (ראש ישיבת בית אל), ורבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי (מר אביו של מרן החיד"א), ורבי רפאל משה בולה (מח"ס גט מקושר). ועוד.
והן עתה עינינו הרואות כמה בחורי חמד הלומדים בישיבות, ועוד בחורים אחרים יראי ה', מבן עשרים שנה ומעלה, אשר לא השיגה ידם לישא אשה, ודרים בעה"ק ירושלים, ואין פוצה פה ומצפצף.
ונועדתי יחד עם ידידי הגאונים רבי יהודה צדקה זצ"ל, ולהבדיל בין החיים רבי בן ציון אבא שאול (שליט"א), ודנתי עמהם על דבר ההסכמה הנ"ל, ושאפי' לא פשטה עתה התקנה הנ"ל, ברוב ישראל אשר פעה"ק ירושלים, מ"מ צריך ב"ד קטן לבטלה, כדמוכח מדברי הרמב"ם הנ"ל, וכ"כ התוס' והר"ן והמאירי, והסכמנו פה אחד במותב תלתא כחדא בביטול ההסכמה הנ"ל. כדי שלא תהיה ההסכמה שנעשתה מפי גאוני ירושלים, לפוקה ולמכשול לבחורים רווקים שלא הצליחו עדיין למצוא עזר כנגדם ... ואף נידון ההסכמה על בחורים רווקים בכלל זה, ואילו היו חיים עמנו הגאונים המסכימים, והיו רואים שבדורינו אין אפשרות לעמוד בה, לא היו גוזרים כן. ועכ"פ כיון שלא פשטה תקנתם אפי' ב"ד קטן יכול לבטלה. ... מבואר יוצא מדברי קדשו שיפה עשינו בביטול ההסכמה של גאוני ירושלים על הבחורים הרווקים. עכת"ד. וכ"ה בהליכות עולם ח"ח (עמ' עה).
[2] ראה בשו"ת יביע אומר ח"ו הנזכר בסמוך (אות ג): ושמעתי שיש טוענים על דברי, שמאחר שהרבנים הראשיים לת"א - יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא, שמקום הניחו לי להתגדר בו (חולין ז.). ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדים שקדמוני הוו מיכף כייפי לעמיתיהם הרבנים הראשיים האשכנזים, הגרב"צ עוזיאל ז"ל הוה כייף להגרא"י קוק זצ"ל. (ונודע כי מרוב אהבתו לאיחוד ומיזוג העדות הציע לוותר ולבטל אף את השחיטה הספרדית, והסכים שהספרדים יקבלו עליהם מנהגי השחיטה של האשכנזים, אלא שהגאון רבי צבי פסח פראנק ז"ל התיצב מנגד, ואמר: אף אם הרבנים הספרדים יוותרו על מנהגי השחיטה הספרדית, אקום אני ואארגן שחיטה ספרדית, שכל עדה צריכה להמשיך במסורתה ומנהגיה המקובלים מדורי דורות, וכל שבט ושבט עליו לתפוס כמנהג אבותיו. קובץ הצבי ישראל בקונט' משואה לדור עמוד פו). וכן הגרי"מ טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לת"א - יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבלח"ט הגרא"י אונטרמן (שליט"א) ולחלוק עליו בהלכה. והם היו ממונים ושולטים על הרבנים רושמי הנישואין, והנהיגו הכל כמנהג בני אשכנז, ולמען השלום שתקו, 'שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם'. והדברים מפורסמים בבירור גמור. ובכה"ג ודאי דלא חשיב מנהג ... אבל אנן דלא כייפינן תהלות לאל יתברך, על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ולהשוות מנהג עירנו ת"א-יפו כמנהג עיר קדשינו ותפארתנו ירושלים דדהבא. 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. וראה עוד במאור ישראל דרושים (עמ' רפח).
[3] שו"ת יביע אומר חלק ו' (אורח חיים סוף סימן מג): "וכן קיימו וקבלו הרבנים הגאונים רושמי הנישואין, והוקבע המנהג זה שנים רבות, להתיר נישואין לספרדים ועדות המזרח לאחר י"ז בתמוז עד ר"ח אב, ולא עד בכלל, כמ"ש במנהגי ירושלים. והבא לשנות ולהחמיר, חטא רבים נשא, וידו על התחתונה. ושומע לנו ישכון בטח ושמ"ר [-ושאנן מפחד רעה], ומה' ישא ברכה".
[4] שו"ת יביע אומר ח"ו שם: ועוד לאלוה מלין, שבהיות ועתה על פי הרוב החופות נערכות באולמות-נישואין, וכשהנישואין נדחים מיום י"ז בתמוז עד לאחר ט"ב, אין משיגים בנקל אולם לצורך החופה להכיל הקרואים למזמוטי חתן וכלה, ודוחים החופה למספר חדשים עד שיתפנה אולם, ובינתים החתן שרוי בהרהורי עבירה הקשים מעבירה, ומכל שכן בעוונותינו הרבים בדור הזה שהפרוץ מרובה על העומד, והמשודכים נכשלים בחיבוקים ונישוקים, ולפעמים בעבירה גופא, והיא עומדת באיסור נדה מדאורייתא, וכבר האריכו בחומר איסור זה בספר יערות דבש, ובשו"ת מעיל צדקה (סי' יט), ובשד"ח (מע' חתן וכלה אות יב). ושאר אחרונים. וא"כ אדרבה מצוה להשיאם יפה שעה אחת קודם, כדי שתוכל לטבול, דלא שבקי היתרא ואכלי איסורא ... וא"כ המחמיר בזה יוצא שכרו בהפסדו, דמשום דלא מסמנא מילתא מכשילן בעבירות חמורות אביזרייהו דגילוי עריות רח"ל. ואפילו עדות שנהגו להחמיר כדברי הרמ"א היה מקום להקל להם בזמן הזה, כיון שיש תקלה במנהג זה, וכמ"ש בפסחים (נא.) ניכלה זר באפייהו, דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפיטור, ומן הפיטור על החיוב. וכיוצא בזה כתב הגאון יעב"ץ בשו"ת שאלת יעבץ ח"ב (סי' טו), כי מר אביו החכם צבי ציוה לבטל מנהג הנשים המחמירות להמתין אחר מ' לזכר ופ' לנקבה, משום שהיא חומרא דאתי לידי קולא, והרבה ממנהגי אשכנז הלואי שלא היו ולא נבראו בארץ הלזו, דנפקי מינייהו חורבא ותקלות גדולות ועצומות בגופי איסורי תורה החמורים, ולכן מצוה לפרסם ההיתר, בייחוד בדורינו שרבתה הפריצות בעולם וכו'. ע"ש. וכ"כ הגאון נודע ביהודה קמא (חיו"ד סי' נד), שבמקום שיש לחוש למכשול עבירה לא שייך לומר דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, כדמוכח בפסחים (נא.) הנ"ל. ואם היה הדבר בידי הייתי כותב לכל המקומות שמנהגם להחמיר להמתין מ' לזכר ופ' לנקבה, שיתאספו להתיר להן מנהג זה, ונחשב הדבר בעיני למצוה. ע"ש. וכ"כ בתשובה מאהבה ח"ג (סי' שסז). ועוד אחרונים. ודון מינה ואוקי באתרין. ודבריו חזרו ונדפסו בחזון עובדיה ד' תעניות (עמ' קמ). וע"ע בהליכות עולם ח"ב (עמ' קלד).
[5] כאן האריך מרן זיע"א בדוגמא מטבילה לאחר ארבעים ושמונים יום מהלידה, והובאו חלק מדבריו להלן פרק יג.
[6] תענית כו:
[7] עפ"י דברים כו, יג.
[8] פסחים קיג.
[9] קידושין כט:
[10] קטעים אלה הם חלק משיעור חיזוק ללימוד התורה ובמעלתה, במהלכו ביאר מרן זיע"א כי חורבן הארץ היה על "שלא בירכו בתורה תחילה", היות ובני ישראל לא החשיבו את עצם לימוד התורה כמצוה, אלא רק כהכשר לקיום המצוות, ועל כן לא ראו לנכון לברך ברכות התורה, שהרי על הכשר מצוה [כהכנת ציצית ובניית סוכה] לא מברכים.
[11] או"ח סימן מז. וע"ע בדין ברכות התורה לנשים בשו"ת יביע אומר ח"ח (או"ח סימן ח אות ח), וחלק ט' (סימן יא).
[12] סימן שיג, וכתב שמכל מקום אין ללמדן את טעמי הדינים אלא רק את פסקי ההלכות בלבד.
[13] אבות פ"ב מ"ה.
[14] צד:
[15] סוטה כא:
[16] משלי ח, יב. סוטה שם.
[17] ע"ע בענין לימוד תורה לגוי בשו"ת יביע אומר ח"ב (יו"ד סימן יז), ובחלק ז' (יו"ד סימן יט), ונדפס ג"כ בהליכות עולם ח"ח (עמ' שעד) בענין לימוד תורה לאדם שאינו הגון ובכלל הדברים נתבאר דין לימוד תורה לגוי.
[18] סוטה ד.
[19] דברים לב, כה.
[20] אפשר שכוונת מרן זיע"א לספר מעיין גנים מאת רבי שמואל ארקוולטי (ונציה שיג, צינור ה סימן ב) שכתב כן. שו"ר בהליכות עולם ח"ח (עמ' שפז) שכתב כן.
[21] סוטה כא: ועיין במאור ישראל חלק א' (שבת קה: עמ' קמ), והליכות עולם ח"ב (עמ' רב), וח"ג (עמ' יג), וחלק ח' (עמ' שפד) שהאריך בכל המובא כאן.
[22] עיין בספר שם הגדולים, מערכת גדולים (ערך רבנית).
[23] י.
[24] תהלים קד, לה.
[25] הובא ג"כ בענף עץ אבות (עמ' מז).
[26] עפ"י משלי ב, ג.
[27] ז, יג.
[28] רמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הי"ב).
[29] תהלים קיג, ט.
[30] שבת יב.
[31] עפ"י ישעיה מא, ז.
[32] לא, א.
[33] קידושין מא.
[34] קידושין ל.
[35] יומא כט:
[36] עיין טהרת הבית ח"א (עמ' לז).
[37] ויקרא יח, יט.
[38] וראה עוד בדבריו של מרן זיע"א שהובאו במעדני המלך חלק א' (עמ' רסג ואילך) בחובת הקדמת הנישואין.
[39] נזיר כג:
[40] בראשית יט, לא.
[41] עיין בראשית רבה נא, ח.
[42] עיין ברכות לד:
[43] - שוטה.
[44] עירובין סה.
[45] עפ"י רות א, יג.
[46] עיין יביע אומר חלק ט' (יו"ד סימן מג).
[47] בראשית לא, לה.
[48] שה"ש ה, טז.
[49] ב"ב נח.
[50] שמות כא, לא.
[51] ברכות ח.
[52] מועד קטן יח:
[53] וראה במאור ישראל דרושים (עמ' שח) ביאורים נוספים לחתן וכלה.
[54] עיין בזה בשו"ת יביע אומר ח"ה (אה"ע סימן ח). וילקוט יוסף חופה וקידושין (תשס"ה, פרק יב). ואמנם דברי הערוך השלחן אינם הייחוד הסמוך לחופה אלא דביאה, מכל מקום מה לי כיעור מועט מה לי כיעור מרובה. ועיין בקונטרס לרעות בגנים (ירחון יתד המאיר ניסן תשע"א, ובפרט בפרק ב' שכתב כן) להרה"ג אליהו בחבוט שליט"א באורך וברוחב על ענין חדר היחוד.
וחתומים על זה הגאונים: רבי נסים חיים משה מזרחי (מח"ס אדמת קודש), ורבי מיוחס בכ"ר שמואל (מח"ס פרי האדמה), ורבי ישראל יעקב אלגאזי (מח"ס קהלת יעקב שמע יעקב ארעא דרבנן ועוד), ורבי גדליה חאיון (ראש ישיבת בית אל), ורבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי (מר אביו של מרן החיד"א), ורבי רפאל משה בולה (מח"ס גט מקושר). ועוד.
והן עתה עינינו הרואות כמה בחורי חמד הלומדים בישיבות, ועוד בחורים אחרים יראי ה', מבן עשרים שנה ומעלה, אשר לא השיגה ידם לישא אשה, ודרים בעה"ק ירושלים, ואין פוצה פה ומצפצף.
ונועדתי יחד עם ידידי הגאונים רבי יהודה צדקה זצ"ל, ולהבדיל בין החיים רבי בן ציון אבא שאול (שליט"א), ודנתי עמהם על דבר ההסכמה הנ"ל, ושאפי' לא פשטה עתה התקנה הנ"ל, ברוב ישראל אשר פעה"ק ירושלים, מ"מ צריך ב"ד קטן לבטלה, כדמוכח מדברי הרמב"ם הנ"ל, וכ"כ התוס' והר"ן והמאירי, והסכמנו פה אחד במותב תלתא כחדא בביטול ההסכמה הנ"ל. כדי שלא תהיה ההסכמה שנעשתה מפי גאוני ירושלים, לפוקה ולמכשול לבחורים רווקים שלא הצליחו עדיין למצוא עזר כנגדם ... ואף נידון ההסכמה על בחורים רווקים בכלל זה, ואילו היו חיים עמנו הגאונים המסכימים, והיו רואים שבדורינו אין אפשרות לעמוד בה, לא היו גוזרים כן. ועכ"פ כיון שלא פשטה תקנתם אפי' ב"ד קטן יכול לבטלה. ... מבואר יוצא מדברי קדשו שיפה עשינו בביטול ההסכמה של גאוני ירושלים על הבחורים הרווקים. עכת"ד. וכ"ה בהליכות עולם ח"ח (עמ' עה).
[2] ראה בשו"ת יביע אומר ח"ו הנזכר בסמוך (אות ג): ושמעתי שיש טוענים על דברי, שמאחר שהרבנים הראשיים לת"א - יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא, שמקום הניחו לי להתגדר בו (חולין ז.). ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדים שקדמוני הוו מיכף כייפי לעמיתיהם הרבנים הראשיים האשכנזים, הגרב"צ עוזיאל ז"ל הוה כייף להגרא"י קוק זצ"ל. (ונודע כי מרוב אהבתו לאיחוד ומיזוג העדות הציע לוותר ולבטל אף את השחיטה הספרדית, והסכים שהספרדים יקבלו עליהם מנהגי השחיטה של האשכנזים, אלא שהגאון רבי צבי פסח פראנק ז"ל התיצב מנגד, ואמר: אף אם הרבנים הספרדים יוותרו על מנהגי השחיטה הספרדית, אקום אני ואארגן שחיטה ספרדית, שכל עדה צריכה להמשיך במסורתה ומנהגיה המקובלים מדורי דורות, וכל שבט ושבט עליו לתפוס כמנהג אבותיו. קובץ הצבי ישראל בקונט' משואה לדור עמוד פו). וכן הגרי"מ טולידאנו ז"ל בהיותו רב ראשי לת"א - יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבלח"ט הגרא"י אונטרמן (שליט"א) ולחלוק עליו בהלכה. והם היו ממונים ושולטים על הרבנים רושמי הנישואין, והנהיגו הכל כמנהג בני אשכנז, ולמען השלום שתקו, 'שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם'. והדברים מפורסמים בבירור גמור. ובכה"ג ודאי דלא חשיב מנהג ... אבל אנן דלא כייפינן תהלות לאל יתברך, על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ולהשוות מנהג עירנו ת"א-יפו כמנהג עיר קדשינו ותפארתנו ירושלים דדהבא. 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. וראה עוד במאור ישראל דרושים (עמ' רפח).
[3] שו"ת יביע אומר חלק ו' (אורח חיים סוף סימן מג): "וכן קיימו וקבלו הרבנים הגאונים רושמי הנישואין, והוקבע המנהג זה שנים רבות, להתיר נישואין לספרדים ועדות המזרח לאחר י"ז בתמוז עד ר"ח אב, ולא עד בכלל, כמ"ש במנהגי ירושלים. והבא לשנות ולהחמיר, חטא רבים נשא, וידו על התחתונה. ושומע לנו ישכון בטח ושמ"ר [-ושאנן מפחד רעה], ומה' ישא ברכה".
[4] שו"ת יביע אומר ח"ו שם: ועוד לאלוה מלין, שבהיות ועתה על פי הרוב החופות נערכות באולמות-נישואין, וכשהנישואין נדחים מיום י"ז בתמוז עד לאחר ט"ב, אין משיגים בנקל אולם לצורך החופה להכיל הקרואים למזמוטי חתן וכלה, ודוחים החופה למספר חדשים עד שיתפנה אולם, ובינתים החתן שרוי בהרהורי עבירה הקשים מעבירה, ומכל שכן בעוונותינו הרבים בדור הזה שהפרוץ מרובה על העומד, והמשודכים נכשלים בחיבוקים ונישוקים, ולפעמים בעבירה גופא, והיא עומדת באיסור נדה מדאורייתא, וכבר האריכו בחומר איסור זה בספר יערות דבש, ובשו"ת מעיל צדקה (סי' יט), ובשד"ח (מע' חתן וכלה אות יב). ושאר אחרונים. וא"כ אדרבה מצוה להשיאם יפה שעה אחת קודם, כדי שתוכל לטבול, דלא שבקי היתרא ואכלי איסורא ... וא"כ המחמיר בזה יוצא שכרו בהפסדו, דמשום דלא מסמנא מילתא מכשילן בעבירות חמורות אביזרייהו דגילוי עריות רח"ל. ואפילו עדות שנהגו להחמיר כדברי הרמ"א היה מקום להקל להם בזמן הזה, כיון שיש תקלה במנהג זה, וכמ"ש בפסחים (נא.) ניכלה זר באפייהו, דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפיטור, ומן הפיטור על החיוב. וכיוצא בזה כתב הגאון יעב"ץ בשו"ת שאלת יעבץ ח"ב (סי' טו), כי מר אביו החכם צבי ציוה לבטל מנהג הנשים המחמירות להמתין אחר מ' לזכר ופ' לנקבה, משום שהיא חומרא דאתי לידי קולא, והרבה ממנהגי אשכנז הלואי שלא היו ולא נבראו בארץ הלזו, דנפקי מינייהו חורבא ותקלות גדולות ועצומות בגופי איסורי תורה החמורים, ולכן מצוה לפרסם ההיתר, בייחוד בדורינו שרבתה הפריצות בעולם וכו'. ע"ש. וכ"כ הגאון נודע ביהודה קמא (חיו"ד סי' נד), שבמקום שיש לחוש למכשול עבירה לא שייך לומר דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, כדמוכח בפסחים (נא.) הנ"ל. ואם היה הדבר בידי הייתי כותב לכל המקומות שמנהגם להחמיר להמתין מ' לזכר ופ' לנקבה, שיתאספו להתיר להן מנהג זה, ונחשב הדבר בעיני למצוה. ע"ש. וכ"כ בתשובה מאהבה ח"ג (סי' שסז). ועוד אחרונים. ודון מינה ואוקי באתרין. ודבריו חזרו ונדפסו בחזון עובדיה ד' תעניות (עמ' קמ). וע"ע בהליכות עולם ח"ב (עמ' קלד).
[5] כאן האריך מרן זיע"א בדוגמא מטבילה לאחר ארבעים ושמונים יום מהלידה, והובאו חלק מדבריו להלן פרק יג.
[6] תענית כו:
[7] עפ"י דברים כו, יג.
[8] פסחים קיג.
[9] קידושין כט:
[10] קטעים אלה הם חלק משיעור חיזוק ללימוד התורה ובמעלתה, במהלכו ביאר מרן זיע"א כי חורבן הארץ היה על "שלא בירכו בתורה תחילה", היות ובני ישראל לא החשיבו את עצם לימוד התורה כמצוה, אלא רק כהכשר לקיום המצוות, ועל כן לא ראו לנכון לברך ברכות התורה, שהרי על הכשר מצוה [כהכנת ציצית ובניית סוכה] לא מברכים.
[11] או"ח סימן מז. וע"ע בדין ברכות התורה לנשים בשו"ת יביע אומר ח"ח (או"ח סימן ח אות ח), וחלק ט' (סימן יא).
[12] סימן שיג, וכתב שמכל מקום אין ללמדן את טעמי הדינים אלא רק את פסקי ההלכות בלבד.
[13] אבות פ"ב מ"ה.
[14] צד:
[15] סוטה כא:
[16] משלי ח, יב. סוטה שם.
[17] ע"ע בענין לימוד תורה לגוי בשו"ת יביע אומר ח"ב (יו"ד סימן יז), ובחלק ז' (יו"ד סימן יט), ונדפס ג"כ בהליכות עולם ח"ח (עמ' שעד) בענין לימוד תורה לאדם שאינו הגון ובכלל הדברים נתבאר דין לימוד תורה לגוי.
[18] סוטה ד.
[19] דברים לב, כה.
[20] אפשר שכוונת מרן זיע"א לספר מעיין גנים מאת רבי שמואל ארקוולטי (ונציה שיג, צינור ה סימן ב) שכתב כן. שו"ר בהליכות עולם ח"ח (עמ' שפז) שכתב כן.
[21] סוטה כא: ועיין במאור ישראל חלק א' (שבת קה: עמ' קמ), והליכות עולם ח"ב (עמ' רב), וח"ג (עמ' יג), וחלק ח' (עמ' שפד) שהאריך בכל המובא כאן.
[22] עיין בספר שם הגדולים, מערכת גדולים (ערך רבנית).
[23] י.
[24] תהלים קד, לה.
[25] הובא ג"כ בענף עץ אבות (עמ' מז).
[26] עפ"י משלי ב, ג.
[27] ז, יג.
[28] רמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הי"ב).
[29] תהלים קיג, ט.
[30] שבת יב.
[31] עפ"י ישעיה מא, ז.
[32] לא, א.
[33] קידושין מא.
[34] קידושין ל.
[35] יומא כט:
[36] עיין טהרת הבית ח"א (עמ' לז).
[37] ויקרא יח, יט.
[38] וראה עוד בדבריו של מרן זיע"א שהובאו במעדני המלך חלק א' (עמ' רסג ואילך) בחובת הקדמת הנישואין.
[39] נזיר כג:
[40] בראשית יט, לא.
[41] עיין בראשית רבה נא, ח.
[42] עיין ברכות לד:
[43] - שוטה.
[44] עירובין סה.
[45] עפ"י רות א, יג.
[46] עיין יביע אומר חלק ט' (יו"ד סימן מג).
[47] בראשית לא, לה.
[48] שה"ש ה, טז.
[49] ב"ב נח.
[50] שמות כא, לא.
[51] ברכות ח.
[52] מועד קטן יח:
[53] וראה במאור ישראל דרושים (עמ' שח) ביאורים נוספים לחתן וכלה.
[54] עיין בזה בשו"ת יביע אומר ח"ה (אה"ע סימן ח). וילקוט יוסף חופה וקידושין (תשס"ה, פרק יב). ואמנם דברי הערוך השלחן אינם הייחוד הסמוך לחופה אלא דביאה, מכל מקום מה לי כיעור מועט מה לי כיעור מרובה. ועיין בקונטרס לרעות בגנים (ירחון יתד המאיר ניסן תשע"א, ובפרט בפרק ב' שכתב כן) להרה"ג אליהו בחבוט שליט"א באורך וברוחב על ענין חדר היחוד.
לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושא זה ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
ניתן להזמין נושא זה ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
נערך לאחרונה:
