בילקוט יוסף שבת כרך ב' סימן ש"ז (סעיף א') סעיף ט' כתב:
וכן כתב שם בסעיף כ"א:
והיינו שמותר לומר לחבירו בשבת לשון נסיעה כשזה לדבר מצווה.
והנה בשיעור השבועי (מוצ"ש בהעלותך תשפ"ג) משמע מדברי הרב שגם אם זה לדבר מצווה אז יהיה מותר לומר לשון הליכה, אבל בכל אופן יהיה אסור לומר לשון נסיעה.
וא"כ מה שאמר: "דברים של מצווה מותר לדבר, אני מחר אלך לתת שיעור בקהילה היהודית בלונדון, זה כן יכול להגיד, אבל אסע ללונדון אסע לתל אביב אסע לבני ברק, לשון של נסיעה, לא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול". משמע שלדבר מצווה יהיה מותר בכלל לדבר על זה בשבת (ולהגיד לשון הליכה), אבל בכל אופן משמע שאין לומר לשון נסיעה.
וכן כתב שם בסעיף כ"א:
והיינו שמותר לומר לחבירו בשבת לשון נסיעה כשזה לדבר מצווה.
והנה בשיעור השבועי (מוצ"ש בהעלותך תשפ"ג) משמע מדברי הרב שגם אם זה לדבר מצווה אז יהיה מותר לומר לשון הליכה, אבל בכל אופן יהיה אסור לומר לשון נסיעה.
