יבי"א ח"ח סי' מג אות ה'.
כתב שם שדעת מרן להתיר (בצירוף המתירים נ"ט בר נ"ט בדבר חריף - ולפ"ז יישבו האחרונים את הסתירה מסימן קג דמיירי באיסורא)
לא ראיתי שמתיר לכתחילה
שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן מג
ה) והנה מרן הש"ע (ר"ס צו) סתם כדברי האומרים דהיינו דוקא בכלי בן יומו, אבל באינו בן יומו אפילו בדבר חריף מותר. וכ"כ עוד (בסעיף ג). אולם לקמן (בסי' קג ס"ו) כתב: יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדירה של איסור שאינה בת יומה הכל אסור, דחורפיה משויא ליה לשבח. עכ"ל. ותמהו הט"ז והש"ך על מרן שסותר משנתו. והגאון האליה רבה (סי' תמז ס"ק כד) כ' ליישב, שבסימן ק"ג מיירי בבליעת איסור, ולכן אפי' בשאינו בן יומו, אבל בסי' צו מיירי בדין בשר וחלב שהוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא, שלדעת הרבה פוסקים אפי' בדבר חריף מותר, בודאי שיש לסמוך עליהם עכ"פ כשאינו בן יומו. ועוד שלדעת הרבה פוסקים לא מקרי דבר חריף אלא חלתית וצנון. ובחידושי ליו"ד (בסי' צה) כתבתי השגות ברורות ע"ד הרמ"א שהחמיר בענין זה. ע"כ. גם הרב חכמת אדם (בבינת אדם שער איסור והיתר סי' מח) כתב, שאע"פ שהרמ"א ס"ל להחמיר בדבר חריף אפי' באינו בן יומו, מ"מ דעת הש"ע היא שרק לענין איסור יש להחמיר בכל דבר חריף אפי' באינו בן יומו כההיא דחלתית, וכמו שפסק כן בש"ע (סי' קג), אבל בענין בשר וחלב דעתו להקל, כיון דאיכא תרתי לטיבותא, נ"ט בר נ"ט דהיתרא וגם נטל"פ, ושתי חומרות לא מחמירינן, ולכן כתב בש"ע (סי' צו ס"ג) שתבלין שנידוכו במדוכה של בשר "בת יומא" אסור לאכלן בחלב וכו', ובזה נסתלקה תמיהת האחרונים על הש"ע. ע"כ. וכן תירץ הגאון הכרתי ופלתי (סי' צו סק"ה). וכ"כ גם הפרי מגדים (במש"ז סק"י). וכבר קדם וזכה בתירוץ זה הכנה"ג (סי' צו הגה"ט סוף ס"ק יח). ע"ש. וכ"כ הגאון רעק"א (בסי' צו בט"ז סק"י) בשם האחרונים. וע"ע במשמרת שלום (דף קלג ע"ג). ע"ש. והן אמת שמרן בב"י (סי' ק"ג) הביא מקור דבריו מהאגור בשם המרדכי, וכתב ע"ז בבדק הבית: וזהו כדעת בעל התרומה שהביא רבינו בסימן צו (שאוסר גם בשאינו בן יומו), ושם נתבאר שיש חולקים עליו. עכ"ל. ומשמע שאינו מחלק בזה בין בשר וחלב לבין קדירת איסור. מ"מ יש לקיים דברי האחרונים הנ"ל ע"פ מ"ש הכנה"ג הובא בספר יד מלאכי (כללי הש"ע אות טו), שמרן חיבר השלחן ערוך אחר בדק הבית, ושכן כתב הרב גנת ורדים. ע"ש. וכ"כ מרן החיד"א בספר מראית העין בליקוטים (סי' ח אות ב). וכ"כ בשו"ת ידיו של משה (חחו"מ סי' ה). ובשו"ת ויקרא אברהם (חחו"מ סי' מג). ועוד אחרונים. הילכך י"ל שבעת שחיבר מרן את הש"ע שפר קדמיה לחלק בין הנושאים, ולכן אף שבסימן צו ס"א וס"ג ס"ל להתיר גבי בשר וחלב בכלי שאינו בן יומו בדבר חריף, מ"מ בסימן ק"ג דמיירי בכלי של איסור פסק להחמיר גם בשאינו בן יומו, וכן כתב כיו"ב הגאון חקרי לב (בח"ב מיו"ד סי' נג דק"ז ע"ב) וז"ל: ונ"ל שזה היה דעת מרן בש"ע, ודק ואשכח הכי, והדר ביה ממה שכתב בבית יוסף, כי ידוע שחיבור השלחן ערוך היה בסוף ימיו של מרן, ואפשר שחזר בו אחר שחיבר ספר בדק הבית, ומה שפסק בש"ע הוא העיקר. ע"כ. (וע"ע בשו"ת נשמת כל חי חאה"ע סי' ה דף ח ע"ד). וכ"כ כיו"ב מרן החיד"א במחזיק ברכה יו"ד (סי' מז סק"ד) דזמנין דמרן הבית יוסף רוח על פניו יהלוך בחיבור הש"ע, וחזר בו ממ"ש בבית יוסף וכו'. ע"ש. ולכן החילוק שכתבו גדולי האחרונים הנ"ל, יסודתו בהררי קודש, וכמ"ש כיו"ב המהרש"ל בספר ים של שלמה (פרק כל הבשר סוף סימן סא): ויראה בעיני שדוקא בסכין של גוים שחתכו בו דבר חריף כגון תמכא יש להחמיר, אבל בסכין של בשר או גבינה ואינו בן יומו, לא מסתבר להחמיר ולומר שאף נ"ט בר נ"ט גרע מן הטעם הבא מכלי שאינו בן יומו, דהניחא לענין איסור אמרינן שאפי' אינו בן יומו חריפותו מחליא ליה, אבל לענין היתרא לא אמרינן הכי, כדאשכחן בדין נ"ט בר נ"ט דגבי איסורא אסור וגבי היתרא שרי וכו'. ע"ש. וע"ע בספר יד יהודה (סי' צו ס"ק כט). ובדברי הרבנים המגיהים בזבחי צדק (סי' צו סק"ח). וע' בערך השלחן יו"ד (סי' א סוף סק"ו) שהביא מ"ש הרשב"א (סי' תצז) שדבר חריף משביח רק מה שהוא בעין ולא את הבלוע בכלי, והוסיף שכן כתב הרמ"א (בסי' קכב) וכו'. ע"ש. ומעתה בנ"ד שייצור הספירט הכשר נעשה בזמן היתרו של החמץ, והמכונות היו אינן בני יומן, דאיכא תרתי לטיבותא, נ"ט בר נ"ט, ואינם בני יומן, שפיר יש לסמוך על כל האחרונים הנ"ל להקל. וע' בערך השלחן (סי' צו סק"ד). ובשו"ת גור אריה יהודה (חיו"ד סי' מב). ובספר ערוגת הבושם על יורה דעה (בתשובה שבסוף הספר סי' יד דף קסז ע"ג והלאה).
