ב' טעמים מובאים במ"ב לאסור-מבלבל המתפלל, וגם 'מפסיק בינו לבין השכינה'.
הטעם הראשון מוסכם לכל השיטות. הטעם השני הוא חיי"א, ויש הרבה חומרות מחמתו.
למשל, אם עיני המתפלל עצומות אין בלבול אבל יש מפסיק שכינה.
גם הרבה מההיתרים המפורסמים כמו לעבור לצורך מצוה, כשהמתפלל עומד במעבר כו' רק מועילים להטעם של בלבול [יש גבול עד כמה אני צריך להתחשב עמו].
האם יש סיבה לבני עדות המזרח להחמיר כהחיי"א הזה? אולי יש מקור יותר קדומה?
הטעם הראשון מוסכם לכל השיטות. הטעם השני הוא חיי"א, ויש הרבה חומרות מחמתו.
למשל, אם עיני המתפלל עצומות אין בלבול אבל יש מפסיק שכינה.
גם הרבה מההיתרים המפורסמים כמו לעבור לצורך מצוה, כשהמתפלל עומד במעבר כו' רק מועילים להטעם של בלבול [יש גבול עד כמה אני צריך להתחשב עמו].
האם יש סיבה לבני עדות המזרח להחמיר כהחיי"א הזה? אולי יש מקור יותר קדומה?