עוד יש לומר ע"פ מש"כ בשו"ת הריב"ש סי' שפ"ד: "ומי איכא למימר דמי שלפניו בשר וגבינה שברכותיהן שוות ובירך על הגבינה שיהא צריך לחזור ולברך על הבשר מפני שא"א לאכלן ביחד מחמת איסור".
וכתב ע"ד השע"ת בסי' ר"ו ס"ק ב': "ונראה דהיינו במתכוון או אפי' בסתמא כיון שדעתו לאכול גם הבשר אחר קינוח והדחה, דאל"כ בלא"ה הוי ליה נמלך".
וא"כ רואים שגם אם כן היה בדעתו לאכול את החלב אחרי הבשר (וכגון שלא ידע שאסור, או שלא ידע שהסוכריה חלבית וכד') הרי שצריך לברך שוב על המאכל השני כיון שלא נפטר בברכת הראשון. (וק"ו אם לא היה בדעתו, כפי שמסתבר לי שמדובר במקרה כזה, דאז הוי נמלך ואין בזה ברכה לבטלה).
(אמנם זכור לי בהל' בשר בחלב שמי שאוכל חלב ואח"כ רוצה לאכול בשר שצריך שיהיה בסעודה אחרת ולכן צריך לברך ברכה אחרונה על החלב ואח"כ לברך על הבשר. ולפי מה שנכתב שברכת האחד לא פטרה את השני, לכאו' לא היינו מצריכים שיברך ברכה אחרונה אלא פשוט היה רק מברך ברכה ראשונה על הבשר).
ויש לי צד לומר עוד שגם אם כיון להדיא לאכול את המאכל החלבי אחרי הבשרי, שלא נאמר שפטר, כמו שמצינו במשנ"ב בסי' תע"ז ס"ק ח' (גבי מי שנטל מים אחרונים או זימן בליל פסח לפני שאכל אפיקומן): "הכא אתכא דרחמנא סמכינן דאין תלוי בדעתו, דהא צריך לקיים רצון ה'", ואולי אפשר להעמיס את זה גם אלינו, שמכיון שצריך לקיים את רצון ה' ולא לאכול חלב אחרי בשר, הרי שלא מתחשבים בדעתו שחשב לפטור את המאכל החלבי בברכת הבשר, ואם לא פטר את המאכל החלבי שוב אין ברכתו ברכה לבטלה. (ואמנם יש מקום לחלק ששם תלוי בדעת בעה"ב ואין האורח יכול להחליט על סיום הסעודה, ולכן כשנחשב שסמוך על שולחן המקום לא מתחשבים בדעתו, משא"כ הכא. אולם עדיין יש מקום לדמות את עיקר העניין שלא מתחשבים בדעתו ובכוונתו כאשר זה נגד רצון ה'. ואולי יש מקום לדמות את זה גם למי שרצה להעלות דגים והעלה תינוק או שרצה בשר חזיר ואכל כשר וכד', ויל"ע בזה עוד).
