מתוך ה'מגדלות מרקחים':
קח את ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש (כה ד)
פירש רש"י בשם מדרש אגדה, השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו. והקשה בספר לוית חן, מדוע כאן נבדקו על ידי שהענן היה נקלף מעליהם, ואילו בחטא העגל נבדקו כסוטות על ידי שהשקה אותם מהמים של העגל, ומדוע לא נבדקו באופן שוה בשתי הפעמים.
ותירץ שם, שבחטא העגל עיקר החוטאים היו משבט דן, כמו שכתב רש"י בפרשת כי תשא (לב ד), שמיכה שהיה משבט דן הוא השליך לתוך האש את הטס שכתב עליו משה עלה שור עלה שור ויצא העגל, ואיתא בילקוט שמעוני שהענן היה פולט את שבט דן והם היו מחוץ לענן, מפני פסלו של מיכה שהיה עמהם. אם כן אי אפשר היה לבודקם על ידי קיפול הענן. מה שאין כן כאן היו החוטאים משבט שמעון, כמו שפירש רש"י (לקמן כו יג) לגבי המתים במגיפה, והם היו בתוך הענן.
ובפשטות יש לומר, שבדיקה כסוטה היינו שעל ידי הבדיקה עצמה מת, כסוטה שמי ההשקאה באים בקרבה וגורמים לה שצבתה בטנה ונפלה יריכה, וכמבואר ביומא סו: שאותם שבדקום המים על חטא העגל מתו בהדרוקן. אבל כאן הרי עונש הנבדקים על ידי הענן היה בידי אדם, שסקלו ותלו אותם.
ועוד העירו ליישב, שהעגל היה בידם ושחקוהו ובדקום בו, אבל בבעל פעור איתא בסנהדרין קו. שבנות פעור היו מוציאות אותו מתוך חיקן ואומרות לבני ישראל לעבוד אותם, אם כן לא היו כל אלו ביד ישראל לשוחקם ולבדוק בהם.
ועל דרך זו יש לומר, דהעגל היה עבודה זרה של ישראל, ואמרינן בע"ז נב. דעבודה זרה של ישראל טעונה גניזה, ופירשו התוס' "פירוש ביעור בלא הנאה, כמו עגל ששחקוהו וזרוהו", אבל בעל פעור שהיה עבודה זרה של גוים כדאיתא בסנהדרין הנ"ל, ועבודה זרה של גוי אינו טעון איבוד שהרי יש לו ביטול, ואם כן לא היה בו שחיקה לעפר, וממילא אין במה לבדוק.
וזה דוקא אם נאמר שעבודה זרה שבבעלות הנכרי ועבד אותה ישראל יש לה ביטול, עי' בית מאיר יו"ד סי' קמ"ו שכתב שכן משמע מהפוסקים, אבל הביא שם מרש"י ותוס' שאין לה ביטול, ואם כן טעונה איבוד וליכא למימר כמו שתירצנו.
[ולכאורה יש לדון לפי מה שאמרו בסנהדרין שם שבנות מואב היו אומרות לישראל כלום מבקשים ממך אלא פיעור דהיינו דרך ביזוי, והנה מכל מקום כיון שדרך עבודתה בכך חייבים עליה, אבל יש לומר דכיון שלא קיבלו עליו באלוה אלא רק עבדו בדרך ביזוי, נהי שחייב עליו סקילה, מכל מקום אינו גורם שלא יהיה ביטול, דהרי לולי שכבר היה עבודה זרה מחמת שהגוי עבדו, לא היה נעשה זה לעבודה זרה על ידי עבודתו של הישראל כשאינו מקבלו לאלוה, ורק משום דהוי עבודה זרה מכח עבודתו של הגוי, נאסר לישראל לעובדו דרך עבודתו אף לבזיון, ולכן עבודה לבזיון רק חייבים עליה, אבל אינה נעשית לעבודה זרה בזה. אך לכאורה זה אינו, דסוף סוף כיון שכבר עבדה הגוי והוי עבודה זרה, שוב נחשב למעשה עבודה זרה גם בכוונת בזיון, וממילא הוי גם כן נעבד לאסור, ועי'].
קח את ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש (כה ד)
פירש רש"י בשם מדרש אגדה, השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו. והקשה בספר לוית חן, מדוע כאן נבדקו על ידי שהענן היה נקלף מעליהם, ואילו בחטא העגל נבדקו כסוטות על ידי שהשקה אותם מהמים של העגל, ומדוע לא נבדקו באופן שוה בשתי הפעמים.
ותירץ שם, שבחטא העגל עיקר החוטאים היו משבט דן, כמו שכתב רש"י בפרשת כי תשא (לב ד), שמיכה שהיה משבט דן הוא השליך לתוך האש את הטס שכתב עליו משה עלה שור עלה שור ויצא העגל, ואיתא בילקוט שמעוני שהענן היה פולט את שבט דן והם היו מחוץ לענן, מפני פסלו של מיכה שהיה עמהם. אם כן אי אפשר היה לבודקם על ידי קיפול הענן. מה שאין כן כאן היו החוטאים משבט שמעון, כמו שפירש רש"י (לקמן כו יג) לגבי המתים במגיפה, והם היו בתוך הענן.
ובפשטות יש לומר, שבדיקה כסוטה היינו שעל ידי הבדיקה עצמה מת, כסוטה שמי ההשקאה באים בקרבה וגורמים לה שצבתה בטנה ונפלה יריכה, וכמבואר ביומא סו: שאותם שבדקום המים על חטא העגל מתו בהדרוקן. אבל כאן הרי עונש הנבדקים על ידי הענן היה בידי אדם, שסקלו ותלו אותם.
ועוד העירו ליישב, שהעגל היה בידם ושחקוהו ובדקום בו, אבל בבעל פעור איתא בסנהדרין קו. שבנות פעור היו מוציאות אותו מתוך חיקן ואומרות לבני ישראל לעבוד אותם, אם כן לא היו כל אלו ביד ישראל לשוחקם ולבדוק בהם.
ועל דרך זו יש לומר, דהעגל היה עבודה זרה של ישראל, ואמרינן בע"ז נב. דעבודה זרה של ישראל טעונה גניזה, ופירשו התוס' "פירוש ביעור בלא הנאה, כמו עגל ששחקוהו וזרוהו", אבל בעל פעור שהיה עבודה זרה של גוים כדאיתא בסנהדרין הנ"ל, ועבודה זרה של גוי אינו טעון איבוד שהרי יש לו ביטול, ואם כן לא היה בו שחיקה לעפר, וממילא אין במה לבדוק.
וזה דוקא אם נאמר שעבודה זרה שבבעלות הנכרי ועבד אותה ישראל יש לה ביטול, עי' בית מאיר יו"ד סי' קמ"ו שכתב שכן משמע מהפוסקים, אבל הביא שם מרש"י ותוס' שאין לה ביטול, ואם כן טעונה איבוד וליכא למימר כמו שתירצנו.
[ולכאורה יש לדון לפי מה שאמרו בסנהדרין שם שבנות מואב היו אומרות לישראל כלום מבקשים ממך אלא פיעור דהיינו דרך ביזוי, והנה מכל מקום כיון שדרך עבודתה בכך חייבים עליה, אבל יש לומר דכיון שלא קיבלו עליו באלוה אלא רק עבדו בדרך ביזוי, נהי שחייב עליו סקילה, מכל מקום אינו גורם שלא יהיה ביטול, דהרי לולי שכבר היה עבודה זרה מחמת שהגוי עבדו, לא היה נעשה זה לעבודה זרה על ידי עבודתו של הישראל כשאינו מקבלו לאלוה, ורק משום דהוי עבודה זרה מכח עבודתו של הגוי, נאסר לישראל לעובדו דרך עבודתו אף לבזיון, ולכן עבודה לבזיון רק חייבים עליה, אבל אינה נעשית לעבודה זרה בזה. אך לכאורה זה אינו, דסוף סוף כיון שכבר עבדה הגוי והוי עבודה זרה, שוב נחשב למעשה עבודה זרה גם בכוונת בזיון, וממילא הוי גם כן נעבד לאסור, ועי'].
