אליהו חמוי
Active member
סיני ועוקר הרים
בענין פסיקת מרן זצ"ל שסיני עדיף מעוקר הרים
א. הנה נודע בשערים דעתו של מרן הגרע"י יוסף זצ"ל כי סיני עדיף לענין הוראה ופסיקת הלכה מעוקר הרים וכמו שכתב בהקדמת ספרו שו"ת יביא אומר [ח"א] ובשו"ת יחוה דעת [ח"ז] ובהלכו"ע [ח"ג עמ' כב] והוסיף [בשו"ת יבי"א ח"ז חו"מ סי' א] שאף לענין מנוי דינים הדין כן שדיין בקי ובעל ידיעות נרחבות בש"ס ובפוסקים קודם ועדיף למנוי מדיין חריף ומפולפל ורבים ראו גם תמהו מדברי ראשונים ואחרונים[1] ואמרתי בס"ד לבאר הדבריםהנה בטרם כל נראה כי גמ' ערוכה, בש"ס ב' פעמים נשנתה דאיתא בברכות [סד.] והוריות [יד.] "דרבה עוקר הרים ור' יוסף סיני ושלחו לתמן [לא"י] איזה מהן קודם ושלחו להו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכין למרי חיטיא" וממסקנה זו למד מרן מלכא שלענין פסיקת הלכה יש לסמוך על הסיני ולמנותו לדיין יותר מאשר עוקר הרים
אולם ראיתי לכמה ת"ח האומרים לדחות שאין לקרב רחוקים ושיש לחלק בין הנושאים כי גמ' זו אינה עוסקת בעדיפות הבקי לפסיקת ההלכה אלא בהקדמתו לתפקיד ראש ישיבה ללימוד התלמדים והרבצת תורה ובידיהם ראיות מראשונים כמלאכים שכן כך כתבו להדיא המאירי [הוריות שם] והמהרי"ק [שורש קסט ד"ה ואשר] שגמ' זו עוסקת בעדיפות לתפקיד ראש ישיבה.
ועמדו לבאר דבריהם ולומר כי ראש ישיבה צריך להיות שוה לכל ולהלך לפי רוחו של כל אחד ואחד מתלמידיו והמלמד חריפות ופלפול עונה על דרשותיהן של חלק מתלמידיו בלבד שמתחברים ללמוד זה אמנם לא כן הבקי המלמד את תלמידיו משניות וברייתות שהם שורש ויסוד בנינה של תורה הרי שלכולם יש תועלת מדבריו וצורך בידיעותיו ומשום כך אמרו דסיני עדיף להתמנות לראש ישיבה.
אך לענין קביעת ההלכה ופסיקת ההוראה אדרבה איפכא נראה כי החריפות תחיה בעליה להאיר לו דרכו בנתיבות ההלכה ולהנחותו בבטחה בדרכה של תורה אע"פ שחסרה הימנו הבקיאות והידיעה בכל חלקי התורה.
והנה אמת צדקו דבריהם כי גמ' זו עוסקת במנוי לתפקיד ראש ישיבה אך יתבונן המעיין וישאל מה תפקידו של ראש ישיבה בימי קדם ומה שמו דורש הימינו ועל כך השיב הרמב"ם בפירוש המשניות [בכורות פ"ד מ"ד] "וענין ראש ישיבה שיעשה ישיבה בכל מקום שיגור וידון וילמד ויורה"[2] גם המהרי"ק [שורש קסט ד"ה ואשר הרבית] כתב שתפקיד ראש ישיבה "להורות הוראות כולן" נמצא כי תפקידו של ראש ישיבה בזמנם לחתוך דין ולהורות משפט להבין ולהורות לשעה ולדורות ואין תפקידו בהעמדת התלמידים ללמדם לשם בקיאות וידיעה ולא לחדדם בעיון והבנה ישרה כמעשה רבותינו ראשי הישיבות בדורות האחרונים.
ומעתה איפכא מסתברא ומכאן הוכחה דמה שאמרו סיני עדיף היינו לענין מנוי פוסק ובעל הוראה שזה הוא תפקידו של ראש ישיבה.
וזו כוונתם באומרם "סיני עדיף דהכל צריכין למרי חיטיא" ר"ל שיש להעדיף את הסיני שבקי במשניות וברייתות 'דהכל צריכין למרי חיטיא' ר"ל כשם שכולם זקוקים לבעל החיטים כך כולם זקוקים לסיני שהוא בעל הוראה בזכות בקיאותו וכפי שפירש רש"י "דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא" וע' בפי' ר' גרשום [ב"ב קמה: ד"ה זה בעל גמרא].
ונמצא דמעלת סיני אינה במה שיש בידו להקנות לתלמידו ידע ובקיאות אלא דלרוב בקיאותו יוציא הדין לאשורו ויש בידו ללמד דינים והוראות וכתפקידו של ראש ישיבה בזמנם.
ב. והנה מרן זצ"ל הביא את קושית המצפה איתן בהוריות שם דאם הלכה כסיני מדוע קיי"ל בכל התלמוד הלכה כרבה לגבי ר' יוסף הרי רבה עוקר הרים ור' יוסף סיני וראויה הלכה שתקבע כר' יוסף דסיני עדיף וכתב מרן לתרץ בזו הלשון "י"ל שמכיון שכל שנות חייו של רבה היו ארבעים שנה והוא מלך כב' שנה נמצא שבשעה שמלך היה בן יח' שנה בלבד ועל אותה שעה אמרו דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים אבל לאחר שנתמנה לראש ישיבה במשך שנים רבות נתחכם יותר מפני התלמדים וכדאמרינן כה"ג בנדה [יד:] "רבי כיון דריש מתיבתא הוי ושכיחי רבנן קמי מחדדן שמעתתיה" ומשום הכי נפסקה הלכה כרבה לגבי רב יוסף עכ"ל
והנה יש מעירים כי זה דוחק לומר דכל הא דקיי"ל כרבה הוא רק במחלוקות שחלק עם ר' יוסף אחר שנתחדד עם התלמידים ולא לפני כן ובגמ' סתמו בזה ועוד שלפ"ז נצטרך לומר דחידוד התלמידים הכונה לבקיאות ע"י רבוי השמועות שהיו ממצאים לפניו תלמידיו ואין זה כלל במשמעת דברי הגמ' בנדה הנ"ל שענין חדוד משמעותו בכל מקום לדרך הפלפול ובאמת כי קושיות אלו צריכות עיון
וזאת מלבד מה שמצאו לחד מקמאי הלא הוא המהרי"ק [שורש קסט ד"ה ואשר כתבת דעיקר] שכתב להדיא היפך דברי מרן בביאור דברי הגמ' בנדה שם דמה שאמרו לגבי רבי מחדדן שמעתיה אינו לענין הבקיאות והידיעה אלא לענין החריפות והעמקה וזו לשונו "אבל לענין הבקיאות אין לתלות בשכיחי רבנן קמיה, ומחדדן שמעתתיה היינו לענין החריפות ששמועותיו מרווחות מתוך הקושיות שמקשים לו תלמידיו אבל לא שנעשה בקי עי"כ וסייעתא לדבר ממכות י. וכו' ע"ש
אולם בס"ד לאחר העיון נראה לבאר דברי מרן כי מה שהעירו דא"כ קיי"ל כרבה רק במחלוקות שנחלק עם ר' יוסף רק אחר שנתחדד מסתבר שרבה קודם שנעשה לבקי לא הורה וזאת בפשיטות שכן שלחו מארץ ישראל שסיני עדיף וא"כ לענין הוראה והלכה הבקיאות מכרעת ורבה שהיה חסר מהבקיאות ועכ"פ לא הגיע למעלת סיני כשל רב יוסף לא סמך על עצמו להורות אחר שנתברר שחסר הוא עיקר גדול בהוראה עד שנעשה לבקי והגיע למעלת סיני וכפי שביאר הגרע"י[3]
ומה שהעירו שלשון חידוד בכל מקום מורה על פלפול וחריפות גם זה לקמ"ד שכן הלשון מחדדן שמעתתיה שהוזכרה לגבי רבי "דריש מתיבתא הוי ומחדדן שמעתתיה" הוזכרה שוב לגבי ר"א חברו של ר' יוחנן בב"מ [פד.] ולפי הענין שם מבואר דמעלתו של ר"א היתה שהיה בקי הרבה במשניות וברייתות ומבואר שלשון חדוד נופלת גם על בקיאות וידיעה וכעין שאמרו בקידושין "שיהיו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו".
והנה אף אם נדחה את ראיית היבי"א מהאמור לגבי רבי ע"פ דברי המהרי"ק מ"מ עיקר דבריו שע"י התלמידים הרב נעשה לסיני שרירין וקיימין ובכמה מקומות מצאנו שבמה שהרב מלמד לתלמידים גורם שיזכור תלמודו ושתלמודו יתקיים בידו כדאיתא בעירובין נד. אמר ר"א מאי דכתיב לחייו כערוגות הבושם וכו' וע' בפרש"י שם [ד"ה שהכל] וכן במאירי שם [ד"ה לעולם] וכך הוא במאירי בנדרים [נה. ד"ה ומדרגות] וע' בפרש"י [ב"מ צז. ד"ה אתון] ע"ש ודו"ק ומעתה אפשר לומר שע"י למוד התלמידים נעשה רבה לבקי ומעתה חזר לקנו תירוצו של מרן דע"י למוד התלמדים נעשה רבה לבקי ומשום שהיו בידו גם שני המעלות סיני ועוקר הרים לכך נקבעה הלכה כמותו לגבי רב יוסף שהיתה בידו רק מעלת סיני.
ג. והנה מרן זצ"ל הסתייע בקביעת ההלכה כסיני מדברי הריצב"א שהביא המהרי"ק [שורש קסט ד"ה ומה שהבאת וכן צידד לפרש בדעתו בהגהות רז"ו עירובין מ.] שפסק הלכה בכל התלמוד הלכה כרב יוסף משום שסיני עדיף לבד ממסכת בבא בתרא דאיתמר התם דהלכה כרב יוסף בשדה ענין ומחצה [קיד.] והעירו שדעת הריצב"א דעה יחידאה ונדחה קראו לה כי דעת רוב ככל רבותינו הראשונים שהלכה כרבה נגד רב יוסף בכל מסכתות הש"ס ולאו דוקא במסכת ב"ב וע"כ משום דס"ל דעוקר הרים עדיף וכיצד מרן זצ"ל עשה סמיכה בכל כחו ע"ד הריצב"א
ואחר החיפוש מצאתי בס"ד כי דעת הריצב"א אינה יחידאה ויש עוד ראשונים רבים הסוברים דהלכה כרבה דוקא במסכת ב"ב ונראה כי נחלקו בעינן זה רבותנו הראשונים לד' כתות עדים נאמנים.
יש הסוברים שהלכה כרבה לגבי ר' יוסף רק במסכת ב"ב ומה שפסקו [בב"ב קיד:] כר' יוסף בשדה ענין ומחצה וש"מ דבעלמא הלכה כרבה היינו דוקא לענין מחלוקות שבמס' ב"ב אבל במחלוקות שבשאר הש"ס פעמים פסקינן כרבה ופעמים כר' יוסף, כך היא דעת ר' צמח גאון [תוס' ב"מ כט. סד"ה והוי וכן הביאו הרמב"ן במלחמות שבת קלה.] וכן כתב ר' מנוח בדעת הרמב"ם [הלכ' חמץ ומצה פ"ג הלכ' יא] וכן דעת בעל המאור [שבת שם] והמאירי [עירובין ח. ד"ה והר"מ] ותלמיד הרשב"א והרא"ש [ב"ק נו. ד"ה איתמר] וכן הביא המהרי"ק בשם ריצב"א [שורש קסט ד"ה ומה שהבאת וכן צידד לפרש בדעתו בהגהות רז"ו עירובין מ.] וע' בתשובת הרשב"א [ח"א סי' שכד] שי"א דהלכה כרבה רק בסדר נזיקין[4].
עוד מצאנו לראשונים רבים הסוברים שהלכה כרבה לגבי ר' יוסף רק במחלוקות שנחלקו אליבא דנפשיהו אבל לא היכא דפליגי אליבא דאחריני כ"כ התוס' במנחות [לב. ד"ה מבעל] והכסף משנה בדעת הרמב"ם [הלכ' נזירות פ"ה הלכ' יז] וכן כתב הקרבן נתנאל בדעת הרי"ף והרא"ש [שבת פ' כא ס"ק ג] וכ"כ הרדב"ז שם וכך נקט בס' הלכו"ע [שער ה' אות ד'] והיד מלאכי [כלל תקכז]. וביארו הרשב"א [שבת לו:] והרא"ש [שם פ"ב סי' כג] בשם ר' יונה שהטעם דקיי"ל כרבה משום שהוא עוקר הרים ומטעם זה יש לנו לסמוך ולילך אחר סברתו אבל באופן שחולק בדעת אחרים ואין זו סברת עצמו אפשר דהלכה כר' יוסף.
דעה נוספת ומחודשת מצאנו בענין זה והיא דעתו של ר' יצחק בעל העיטור [הלכ' מילה שע' ג' ח"ג] "דכי אמרינן הלכה כרבה ה"מ בממונא אבל לא באיסורא ע"ש וע' בהערות שער החדש שם [אות נד].
אולם מדברי הראב"ד בהלכ' נזירות [שם] מבואר דלעולם הלכה כרבה אף היכא דפליגי אליבא דאחריני וכ"כ היד מלאכי לדקדק מדבריו גם רבים מהראשונים סתמו דהלכה כרבה בכל התלמוד ולא חלקו בזה כלל מהם הרשב"א [בגיטין עד: ד"ה ותסברא] והתוס' שם [ד"ה האי] ועוד ומשמע דקיי"ל כרבה בכל אופן.
נמצא דיש ד' שיטות בדבר י"א שהלכה כרבה בכ"מ וי"א שדוקא בב"ב יש המחלקים בין איסור לממון וי"א דדוקא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו קיי"ל כרבה[5].
ועתה יש לנו להתבונן מדוע פסקו רבותינו הראשונים הלכה כרבה האם מפני שלענין הלכה עוקר הרים עדיף או מפני טעמים אחרים והנה ודאי דעתו של ר' יונה בלא ספק שהטעם שהלכה כרבה מפני שרבה עוקר הרים שכך כתבו הראשונים להדיא משמו ומשום כך הלכה כרבה דוקא היכא דפליגי בסברות עצמם ואפשר שכך גם דעת בעל העיטור שכתב דהלכה כרבה רק בדיני ממונות ואפשר שטעמא משום שרבה עוקר הרים וכעין מש"כ החוות יאיר [סי' צ"ד ד"ה והא דקיי"ל כרב] שהטעם שהלכה כשמואל בדיני ממונות מפני שהיה מופלג בעיון ושיקול הדעת ומשום כך לגבי דיני ממונות שמיעוטן נמצא במשנה וברייתא ועיקרן תלוי בשיקול הדעת וסברת הלב פסקו הלכה כשמואל ע"ש וכעין זה פירש המהרש"א בב"מ [פה:] ע"ש ואפשר שכן הוא לגבי רבה כי דוקא לענין דיני ממונות שעיקר קביעת ההלכה בהם תלוי בסברא כתב העיטור דהלכה כרבה ומפני שהוא עוקר הרים וזו עיקר המעלה הנצרכת לדיני ממונות[6].
אלא שבדעת שאר רבותינו הראשונים יש לעיין מפני מה פסקו כרבה ולא כר' יוסף שהוא סיני והרי סיני עדיף והיה מקום לומר שהסתמכו על סברת ר' יונה דרבה עוקר הרים ומשום כך פסקו כמותו אולם זהו דוחק גדול כי מדוע סתמו דבריהם והעלימו סברא זו מספריהם ולא כתבוה וכבר כתב כיו"ב הבית מאיר [או"ח סי' תמג ד"ה ואולם] בזה"ל זה נראה לי ללמוד ע"פ מה שכבר כתבתי כמה פעמים שנח לי יותר ללמוד מסתימת הראשונים מפורשים של אחרונים".
אולם נראה שהלכה כרבה משום דהכי קיי"ל כלומר כך מקובל לנו כלשון המלים קיי"ל והענין הוא כי אם יתבונן המעיין יראה כי כללים רבים בפסיקת ההלכה שנמסרו בידנו הינם בלא טעם וסברא אלא שרק כך קבלנו וכך נמסר לנו פלוני ופלוני הלכה כפלוני הלכה כפלוני מחברו וכיוצ"ב [ע' בעירובין מז: בסוגיית הגמ' באריכות בענין זה] וצ"ב בטעם הדבר.
ונראה לבאר זה בהקדם כלל נוסף שכתבו התשב"ץ [ח"ג סי' לז] והמהרי"ק [שורש קסה אות ד] והביאם הפתה"ד [בסי' ריח סע' ב] שהכללים המסורים לנו בגמ' ובפסקי ההלכות ע"י האמוראים לא היתה דעתם בהלכתא למשיחא שאין להאמוראים להכניס ראשם במה שיעשה מלך המשיח ע"ש ומבואר מדבריהם שהכללים המסורים לנו פלוני ופלוני הלכה כפלוני היינו דוקא בענינים הנהוגים בזמננו ולא בהלכות הנוגעות לימות המשיח וע"ש שבארו שבעלי התלמוד עמדו ובררו מחלוקת אחר מחלוקת בכל הנדונים וכשיצא שלרוב הלכה כתנא מסויים לגבי חבירו עמדו וקבעו הלכה כמותו מלבד מחלוקות מסויימות שהוכרע להדיא הלכתא כאידך תנא ומשום כך כתבו התשב"ץ והמהרי"ק שבעניני הלכה הנוגעים לימות המשיח שלא נצרכו לימי האמוראים עליהם לא נאמרו הכללים דבהם לא עמדו האמוראים לברר הלכתא כמאן. וע' בשדי חמד [מערכת ה' כלל מג] שאסף בזה דעות הפוסקים.
ועתה אפשר שמשום כך נקבע הלכה כרבה לגבי ר' יוסף שכך יצא לאחר בירור ההלכה בכל מקרה לגופו בכל מחלוקותיהם ולא משום שרבה עוקר הרים[7].
ועתה לפ"ז יתבארו דעות הראשונים בפשיטות כי יש הסוברים דקיי"ל כרבה רק בב"ב וטעמם דב"ב חזינן [בדף קיד:] דנתקבלה הלכה כר' יוסף בג' דברים ומשמע דבשאר מילי הלכתא כרבה ומ"מ ה"מ לב"ב דהתם איתמר וסיבת הדבר דהאמוראים בררו ומצאו דדוקא התם הלכה כרבה חוץ מג' דברים. ויש הסוברים שכלל זה נאמר בכל מחלוקת רבה ור' יוסף וראייתם מגיטין [עד:] והיינו דבכל מחלוקות רבה ור' יוסף בש"ס נתברר ע"י האמוראים דהלכה כרבה לגבי ר' יוסף ויש הסוברים דדוקא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו יש לומר דנתברר דהלכה כרבה אבל היכא דפליגי אליבא דאחריני אין הכרח דהלכה כרבה.
ובאמת כי זו לשון הראשונים בכל מקומות מושבותיהם "דהא קיי"ל כרבה" "דקיי"ל כרבה בר משדה ענין ומחצה" וכיוצ"ב וכאמור שכך מקובלנו שהלכה כרבה[8].
וסייעתא לדבר שכן כמה מבעלי הכללים לדוגמ' הכנה"ג בכללי התלמוד [אות נה וע' באות נד] כתב לגבי מחלוקות אביי ורבא דהא דקיי"ל כרבא לגבי אביי היינו היכא דפליגי אלביא דנפשייהו אבל לא היכא דפליגי אליבא דאחריני וכן כתב שם גם לגבי מחלוקות ר"ל ור' יוחנן וכיצד נפרנס כללים אלו וכי נאמר דהלכה כרבא וכר"י ג"כ משום שהיו עוקרי הרים ויותר נראה כדאמרן דטעם פסיקת ההלכה כמ"ד מסויים משום דכך יצא לחכמי התלמוד שבררו ההלכה ואח"כ קבעו הלכה כאותו מ"ד ובזה כתב הכנה"ג דאותם כללים נאמר דוקא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו.
ועכ"פ מבאר דטעמא דהלכה כרבה אינו מחמת היותו עוקר הרים שכן לענין הלכה סיני עדיף אלא משום דהכי קיי"ל וכנ"ל וע"ע בהערה[9] טעמים נוספים להא דהלכה כרבה ושמכל זה נראה דאין להוכיחה שנקבעה הלכה כרבה שעוקר הרים עדיף.
ד. עוד כתב הרב [יבי"א ח"א הקדמה אות ו] דאפשר דהא דקיי"ל כרבא לגבי אביי לבר מייע"ל כקג"ם ההיינו משום שאביי היה נוטה אחר החריפות והפלפול יותר והיה בבחינת עוקר הרים וכדמשמע מרש"י [קידושין כ. ד"ה הריני כבן עזאי ובסוטה מה. ד"ה הריני] וכן כתב הבאר שבע שם להדיא שזו היתה מעלתו של אביי ומאידך רבא הצטיין בידעותיו ובקיאותו כדאיתא בחולי [עא. וברש"י שם] והואיל וקיי"ל כסיני קיי"ל כרבא לגבי אביי
אולם ראיתי בדברי כמה מאחרוני הזמן עי' בשו"ת לב אהרן [ח"ב עמ' שכח] ושו"ת אב"א בם [ח"א עמ' רכב] ועוד שכתבו להוכיח באותות ומופתים בחבילות של ראיות כי אביי סיני היה ורבא עוקר הרים ודחו בשתי ידים דברי הרב שכתב איפכא והוכיחו דמדפסקו הלכה כרבא ש"מ דהלכתא כוותיה דעוקר הרים לגבי סיני. ושו"ר שכ"כ בס' קרני ראם [כללי אביי ורבא אות ב] דנפסקה הלכה כרבא מחמת חריפותו.
ובאמת שבנו חומה בצורה ערוכה בכל ושמורה מיוסדת על אדני פז וניכרים דברי אמת שרבא היה עוקר הרים ור' יוסף סיני, עיין בדבריהם וכבר האריכו בזה האחרונים ולא אכניס ראשי בין הרים ובאמת זו תימה גדולה ע"ד מרן דאם הלכה כסיני מדוע פסקו כרבא שהיה עוקר הרים
אולם בבואי לתור ולדרוש בטעמא דהלכתא כוותיה דרבא לגבי אביי מצאתי לראשונים כמלאכים שכתבו הסברים אחרים וז"ל הריטב"א בגיטין [נד: ד"ה והא דר' יצחק] "וכיון שכן קיי"ל כרבא דהוא בתראה דאביי ורבא הלכה כרבא וכו' ע"ש והביא דבריו ר' יעקב חיים סופר [בקובץ בית הלל ח"ג עמ' נ] וכתב "ומפורש שהטעם שנקבעה הלכה כרבא נגד אביי משום דבתרא הוא מאביי ולאו משום דאביי סיני ורבא עוקר הרים כי תרוויהו סיני ועוקרי הרים היו אלא שרבא היה גם בתרא והלכתא כבתראי כי אביי נפטר בחיי רבא [ברכות נח.] ורבא האריך ימים אחר פטירת אביי י"ד שנה וכמו שכתב באיגרת ר' שרירא גאון וכל כי האי חשיב בתרא וכדכתבו רבותינו ז"ל וע' בספר כרם יעקב [סי' יג אות י] עכ"ל.
וכן מצאתי בס"ד שכ"כ המהרי"ק [שורש קלז ד"ה ועוד כתבת] והביאו הכה"ג בכללי התלמוד [אות נה] וז"ל ומתוך דבריו [של המהרי"ק] בשורש הזה יש להוכיח דמאביי ורבא הלכה כבתראי ואביי ורבא בכלל עכ"ל ובשיורי כנה"ג שם [אות מד] חזר לבאר דבריו וז"ל אמר המאסף לפי שכתבתי במקום אחר דמדברי המהרי"ק מוכח דמאביי ורבא הלכה כבתראי ואביי ורבא בכלל ויש לטעות בדבר ראיתי לבאר דכוונתי לומר דמהמהרי"ק מוכח דהא דאמרינן הלכה כבתראי מאביי ורבא הוא אפילו אביי ורבא גופייהו דפליגי זה עם זה וכו' ע"ש ומבואר כנ"ל דטעמא דפסקינן כרבא לגבי אביי משום דרבא הוי בתרא לאביי [ואפשר דהמהרי"ק אזיל לשיטתו דבעניני הלכה פסקינן כסיני כמ"ש בשורש קסט וכנ"ל בהערה [אות ב] ולפ"ז קשיא ליה אמאי לא תהא הלכה כאביי שהוא סיני ומשני משום דרבא בתרא לו].
ומבואר מדברי הריטב"א והמהרי"ק דטעמא דהלכה כרבא לגבי אביי הוא משום דרבא בתרא הוא לגבי אביי ולכאורה מדוע לא כתבו דהלכה כרבא משום דהוא עוקר הרים והלכה כעוקר הרים וע"כ דבעלמא לית הלכתא כעוקר הרים אלא כסיני ומש"ה ראוי היה שתקבע הלכה כאביי שהוא במעלת סיני אלא דכתבו דיש לפסוק כרבא מטעם אחר והוא משום דהלכה כבתראי והיה זה בהעלם דבר של המחברים הנ"ל.
ובאמת שמלבד הטעם הנ"ל אפשר להביא עוד טעמים להא דקיי"ל כרבא ע' בהערה[10] ואינו מוכרח דהלכה כמותו מחמת היותו עוקר הרים.
ה. ומעתה אף שדעת ר' יונה דלענין פסקת הלכה עוקר הרים עדיף ומשום כך פסקינן כרבה לגבי ר' יוסף מ"מ נראה כי דעתו דעה יחדאה ועכ"פ מצאנו לחבל ראשונים דס"ל שלענין הוראה סיני עדיף על פני עוקר הרים והכי ס"ל לר' שרירא גאון והכי ס"ל לריצב"א, וכן נראה מדברי הריב"ש, רש"י והמהרי"ק וכך יוצא לפ"ד המאירי והרמב"ם וכפי שיתבאר בהערה[11] המצפה איתן [הוריות שם] החקרי לב [דלהלן] ועוד.
ו. והנה לאחר שנתבררה ההלכה ויצא לאור צדקה דסיני עדיף כדינא דגמרא צ"ב מדוע לו נתנה המעלה ומדוע לא תנתן לחד השכל ומחודד ההבנה כי לו לב פתוח בעיון והעמקה ומה חיסרון יש במה שמוציא הדין לאורה ע"פ סברתו והבנת לבו ומה מעלה יש לגדול הידיעה אלו לא ידע לפרק קושיה לשאול כענין ולהשיב כהלכה.
ובאמת בשאלה זו עמדו חכמים ונבונים מימות הגאונים וזו לשון ר' שרירא באגרתו (ח"א פ"ו) "ושבחי רבנן למאן דגמרי טובא [ר"ל ושבחו חכמים למי שלמד הרבה] וכו' ואע"ג דמאן דתני ולא ידע לפלפולי איזה חידוש ואיזה נולד דלא תני בהדיא ולא ידע לדמויי ולאפוקי עיקר דיליה ממתני' [ואע"ג שמי שלמד וגרס ולא ידע לפלפל איזה חדושים והוצאת דינים שלא נכתבו במפורש ואינו יודע לדמות דין שלא נכתב לדין שנכתב ולהוציא לו יסוד ושורש מהמשנה] אעפ"כ עדיף ממאן דמפלפל וסביר ולא גמר מאי דתני ולא מאי דאמור [אעפ"כ הוא עדיף ממי שמפולפל ובעל סברא ולא למד וגרס מה ששנו ומה שאמרו] מ"ט דההוא דגמיר יכול לאורויי דיני דשמעינן הלכה למעשה וההוא דסביר לא יכול [והטעם מפני שמי שלמד יכול להורות למעשה את אותם דינים שלמד אבל מי שחידש דינם מסברתו אינו יכול] מ"ט דמאן דלית ליה גמרא מהנפקינן ליה מסברא אבל מאן דאית ביה גמרא לפום דאמור הוא לא מהנפקינן ליה מגמרא" [שמי שאין לו גמרא אם ימצאו גמ' נגדו נסתור את סברתו אבל מי שיש לו גמרא הוראותיו מיוסדים על דברים שנאמרו ואם נמצא גמ' אחרת לא נסתור את גמרתו] ע"ש ומבואר דהוראות הסיני עדיפות וברורות יותר וכמ"ש ר' שרירא גאון וע"ש שכתב דהיינו טעמא דאמרו סיני עדיף ומבואר שיש עדיפות לבעל הבקיאות להורות למעשה [הנ"ל לפי גרסת פשתגן הכתב באיגרת ר' שרירא שם אות לד].
ומבואר מדבריו כי יש להעדיף לפסיקת ההלכה את הסיני , חדא כי אין לפסוק ע"פ סברות אלא ע"פ ראיות מפורשות והענין הוא כי מאחר וההוראה אינה דיבור בעלמא אלא קביעת ההנהגה למעשה בשל כך אין מקום לטעות הלכך על ההוראה להיות מבוססת על יסודות מוצקים ומקורות איתנים והנה המורה ע"פ דקדוקים וקושיות, סברות דקות והגדרות עמוקות על אף שבטוח שהצדק עמו הנה יתכן וכל דבריו אינן אלא חלומות שווא ואפשר שנעלמו מעיניו נתונים חשובים בדברי רבותנו הפוסקים ואילו היה יודעם היה פוסק אחרת אולם המורה ע"פ יסודות איתנים בדברי חז"ל ורבותינו הקדמונים ומביא ראיות ברורות מהש"ס והפוסקים בצורה ישרה והבנה נכונה הרי שרבים הסכויים שיקלע לאמת ושצדק בהוראתו ולכן נכון לסמוך לענין הוראה והלכה על הסיני יותר מאשר על העוקר הרים ואע"פ שאינו יודע להוציא דינים והלכות מחודשים מלמודו אעפ"כ הוא עדיף .
ויש להוסיף עוד כי הפוסק ע"פ ידיעות מקיפות הולך בטח והשקט כי פסקותיו והוראותיו מיוסדים על אדני פז מוצדקים ואיתנים ואף אם יחלפו הימים וברבות השנים ימצאו ראשונים מפורשים כנגדו לא ירא ואל יחת שכן אף לדבריו שלו מצא סעד וסמך מדברי רבותנו הקדמונים ואינו מחוייב לבטל דעתו.
אולם המורה החריף הבונה בשמים מעליותיו וכל פסקותיו ע"פ ראיות ותירוצים בסברות ויסודות הנה בעת אשר ימצא תירוץ אחר לקושייתו הרי שהתמוטט היסוד ונפל הבנין ואם ימצאו פוסק ראשון כנגד דבריו הרי שנמצאו דבריו בטלים ומבוטלים וכעין זה כתב הרא"ש [מוע"ק פ"ג סי' כח] שאין לפסוק עפ"י קושיא "שכן אם יש תירוץ לקושיה התרועע היסוד ונפל הבנין" וכבר כתב בשיורי כנה"ג [יו"ד סי' רמב ב"י אות ע"ח] וז"ל שמעתי מפי מורי המהרש"ק שהיה אומר רבים מן החכמים טועים בחברם פסקים עפ"י כח החריפות והפלפול ולא כן היא המידה כי הפוסקים צריכים להיות עפ"י קו הישר וההיקש לדמות מילתא למילתא בדברים ישרים ופשוטים ולא בדיוקים ופלפולים באורחות עקלקלות עכ"ל.
טעם נוסף כי ד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ומתוך ההיקף שיש לסיני יוכל להגיע ללב הסוגיה ולבחינת סברותיה והתאמת הדברים לדברי הראשונים והאחרונים המפוזרים בכל מקומות מושבותיהם מה שנעלם בהכרח מחסר הבקיאות וכעין זה כתב רש"י בסנהדרין [מב. ד"ה מלחמתה] על מה שאמרו שם במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה ופרש"י "מלחמתה של תורה הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה לא כאדם המחודד ומפלפל ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה כי מהיכן יתגלה על הסוד אלא בבעל משניות הרבה שאם יצטרך לו טעם בכאן ילמדנו מתוך משנה אחרת או אם יקשה לו דבר על דבר יבין מתוך משניות הרבה שבידו הא מני פלוני הוא ששמענהו במקום אחר אומר כך עכ"ל ומבואר שע"י הבקיאות של האדם יכול לעמוד על שורש הדברים ולהבינם על בוריים, וכן הוא באיגרת רש"ג הנ"ל.
גם נראה כי ככל שיתמיד האדם בעסק התורה ויחלוש ויעבור על דברי רבותינו ראשון ראשון אחרון אחרון, כך שכלו יתיישר יותר ויותר והבנתו תתקרב לאמת מאחר ובקי בלשונות הראשונים ובדרכי האחרונים מתוך שרגיל בדבריהם ומכיר בהם ולאיש אשר אלה לו חזקה שיכוין לאמת ולא יוציא דבר שאינו מתוקן תחת ידו ורמז לדבר מדברי רש"י בתשובה [שו"ת רש"י ח"ב סי' נט] "ואמנם אני נתלה באילן גדול ר"י בר יקר ואף כי לא שמעתי מפיו דבר זה מ"מ לבי וסברתי והבנתי מפיו יצאו עכ"ל הרי לנו כי בהיות רש"י רגיל וקרוב אצל רבו ר"י יקר מסייע לדבריו מדברי רבו אע"ג שרבו לא אמר דבר זה מעולם והיינו דמשום היותו קרוב אצלו נעשה שכלו כשכלו של רבו וכ"כ בספר שולחן המערכת [ח"ב עמ' רכא] "וככל שהוא בקי יותר בדברי התוס' הראשונים ובאחרונים שכלו נעשה חריף וסברותיו קרובות יותר לסברותיהם של הקדמונים בהיותו מצוי אצלם כל כך עכ"ל.
ז. והנה יש מהחכמים הסוברים כי מה שאמרו סיני עדיף מעוקר הרים היינו דוקא בימי קדם שעדיין לא נתנה תורה להכתב על מגילת ספר ולא היו הספרים נדפסים ומשום כך אמרו שבעל הידיעה הוא בעל הדעה לפסוק ולהכריע ועדיף הוא על פני המחודד שלא למד משניות וברייתות הרבה אולם בזמננו אנו שהכל כתוב בספרים ואין דברי התורה עלומים נשתנתה ההלכה ונתנה המעלה לחריף השכל ובעל הסברא.
וקנו להם חבר הוא הגאון ר' שלמה קלוגר בהגהותיו לפמ"ג [א"א סוף סי' קלו] שהביא מש"כ הא"ר בשם שיורי כנה"ג "שת"ח בעל הוראה קודם לעלות לס"ת לפני ת"ח מפלפל שאינו בעל הוראה" וכתב הפמ"ג ע"ז "דהיינו טעמא כמו שאמרו בהוריות דסיני ועוקר הרים סיני עדיף' וכתב ע"ז הגר"ש קלוגר בזה"ל "לדעתי אין ראיה מהש"ס שבזמנם לא היו הספרים נדפסים משום הכי סיני עדיף" אבל עכשיו אחר מעט החיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו ולא שייך הטעם דהכל צריכין למרי חיטיא לפיכך עוקר הרים עדיף לפי שהוא מוציא מלבו וא"א למצוא ממילא ועצם הדבר לדעתי שנוי במחלוקת דת"ק ואבא שאול בפ"ב דאבות[12] עכ"ל וכדבריו אלו כתב גם ר' יוסף ידיד הלוי בספרו תורת חכם [סי' כב דף נ'-ע"ד וסי' כה דף פ"ו] והובא בהקדמת שו"ת וישב הים [ח"ג] גם בספר משפטי בני אדם [מעלה שישית אות ק'] הביא כן ששמע בשם גדולי האחרונים וסיים כי לפ"ז בדורות האחרונים עוקר הרים קודם לסיני בין להוראה בין לישיבה ע"כ.
הרי לנו כי כמה מהאחרונים נקטו שבזמננו שהספרים מצויים עוקר הרים עדיף ובאמת כי אם בזמנם לפני תשעים שנה ויותר כתבו כן מה יאמרו בדורנו אנו אשר רבו ספרי המלקטים ותוכנות מחשב מצויות בכל בית ולפי דבריהם כ"ש שבימינו עוקר הרים עדיף.
ואכן מרן זכר לדבריהם [הקדמה ח"א אות ז'] וכתב שמדברי הריב"ש הנ"ל[13] מבואר שאף בזמננו סיני עדיף והביא שהאחרונים פסקו כהאליה רבה דס"ל שיש להעלות לתורה ומבואר דס"ל שאף בזמננו סיני עדיף והוסיף והביא לשונו של הגרש"ק "לדעתי אין ראיה מהש"ס שבזמנם לא היו הספרים נדפסים" ודקדק דנראה שאף הגרש"ק בעצמו לא כתב אלא שאין ראיה מהש"ס אבל לדינא מודה שסיני עדיף גם בזמן הזה עכ"ד
ומצאתי תנא דמסייעה ליה שאף בזמננו סיני עדיף הלו הוא החק"ל [יו"ד ח"ג ש"ס ק] שכתב לענין ירושת רבנות שנראה לו שבזמננו אין דין ירושה ברבנות ושיש להעמיד את הגדול מאחיו בחכמה אלא שיש כמה מהאחרונים שאין זו דעתם וסיים "ודבריהם תמוהים בעיני ואין לי ליישב דבריהם אם לא שנאמר דס"ל דמ"ש בש"ס איזה הוא ת"ח וכו' כל ששואלין לו דבר הלכה בכ"מ ואומרה [שבת קיד.] וכן מ"ש למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו [הוריות יג:] אינו אלא בזמנם שהיתה כל התורה בעל פה משא"כ בזמנים אלו שכל התורה נתנה להכתב ערוכה בכל כשולחן ערוך וכל הרוצה ליטול יבא ויטול יכולים למנות לרב אף שאינו בקי בכל התורה כולה כל שיש לו דעת ישר ואם ישאלו לו דבר שאינו בקי בו אחר החיפוש מוציא הדין לאמיתו הרי הוא ראוי לרב ולפי דרך זו נראין לי דברי מהר"י ברונא שהביא מהרי"ק [שורש קסט] שהאריך להוכיח שעיקר הרבנות תלוי בפלפול ע"ש במהרי"ק ולפי מ"ש הדעת נוטה לדבריו שדוקא בזמנם היה סיני עדיף דהכל צריכין למרי חוטיא משא"כ עכשיו שהבקי ואינו חריף צריך הוא לחריף אף שאינו בקי ואין החריף צריך כ"כ לבקי וא"כ עוקר הרים עדיף מסיני בימים אלו כך היה נראה לקיים מילי דאבות בדוחק לפי שלא ראיתי שום אחד מהראשונים שנרגשו מזה עכ"ד אך סיים שם כי זה הוא דוחק ומסקנת תשובתו שם שלא כדבריהם.
ומבואר מדבריו כי היה מקום לומר דמה שאמרו סיני עדיף היינו דוקא בזמנם שלא היו הספרים נדפסים אבל בזמננו אנו שהתורה ערוכה בכל ושמורה אין מעליותא לסיני, ועוקר הרים עדיף אולם אף כי כך צריך לומר בדעת כמה מהאחרונים שהביא שם אולם איהו לא ס"ל הכי והסיק שלא כדבריהם כנראה למעיין בסוף תשובתו שם.[14]
וכדברי החקרי לב הנ"ל נקטו עוד מהאחרונים שחלקו על הגר"ש קלוגר ונקטו דת"ח בעל הוראה קודם לת"ח מפלפל וכמו שהביא בשו"ת יבי"א שם ועיין בהערה[15].
והנה בביאור מחלוקתם נראה שנחלקו בטעם עדיפות הסיני שלדעת הגר"ש קלוגר מעלתו היא מחמת רבוי ידיעותיו ועדיף הוא מעוקר הרים שאפשר שתשתכח הימנו הלכה מסויימת[16]. וכתב לפ"ז שבזמננו שלאותם ידיעות יגיע העוקר הרים ע"י עיונו בספרים הרי שעוקר הרים עדיף אולם כבר הוכחנו לעיל מדברי ר' שרירא גאון ועוד כי מעלת סיני אינה בידעותיו גרידא אלא שע"י ההיקף שיש לו הבנתו נעשית לישרה וזוכה להבין אף דברים סתומים ועמוקים שנתפרשו במקומות אחרים
וכעין זה ראיתי לכמה מחכמי הזמן שכתבו שאף בזמננו סיני עדיף ואע"פ שנדפסו ספרים רבים ותוכנות מחשב ומאגרי מידע נמצאים בהישג כל יד אעפ"כ סיני עדיף כך כתב בהקדמת שו"ת אהלי שמעון [עמ' 16] וביאר שמעלת סיני אינה בידיעת הנתונים לבד אלא בידיעת טעמי הדברים והשקלא וטריא עליהם ולידיעה זו א"א להגיע אלא מתוך ידיעה מקיפה ובקיאות רחבה בדברי רבותינו וכיוצ"ב הסיק בשו"ת אבא ב"ם [ח"א או"ח סי' ו אות יא] והוסיף דאדרבה כ"ש שבזמננו סיני עדיף מכיון שיש ספרים רבים וחלוקים דקים לאין ספור רבתה המלאכה ואין אפשרות בשעת מעשה לילך ולחפש בספרים וחובה שתהא ידיעה מוקדמת וכן יסודות בהלכות ובכללים מסויימים אשר ללא ידיעתם ילאה מלמצוא הפתח כאשר יודע זאת כל בר בי רב דסליק שמעתתא אליבא דהלכתא ועוד הוסיף שם בנותן טעם כי נודע שהמרגיל עצמו ללמוד בספרי חריפות שכלו נעשה לחריף ושנון או בהיפוך דהרגיל לקרא בספרי בקיאות ללא קוטב של חריפות שכלו נעשה לשטחי ולכן בזמננו ככל שהאדם ירבה יותר בספרי גדולי האחרונים ואבירי הפוסקים שכלו יסתגל לחריפות והעמקה והוא עדיף מעוקר הרים משום ששכלו של הסיני הולך בדרך הראשונים וקדמונים שהיא בטוחה יותר מן העוקר הרים שבזמננו עכ"ד.
ח. והנה כיום טעות יסודית קנתה את מושבה בקרב בני תורה רבים התארים סיני ועוקר הרים אבדו את תוכנן והוחלפו עם הזמן ל"שטחן" ו"למדן" יש הסבורים כי הלומד המון ומסיים דף אחר דף מסכת אחר מסכת הוא הסיני המהולל ואמת נכון הדבר אכן להיות במדרגת סיני צריך ללמוד וללמוד ולכבוש עוד ועוד מסכתות ספרים וסוגיות אולם לא זו המעלה הנעלה שבה נתייחד ובאמת כי לא לזה כוונו חז"ל באומרם סיני עדיף וכבר נודע המעשה[מגילה כז.] בההוא דתנא הלכתא ספרא וספרי ותוספתא וכשמת אתו ואמרו ליה לר"נ לספדיה מר והשיבם היכי נספדיה האי צנא מלא סיפרי דחסר וכוונתו שאותו אדם הגורס בשטחיות כסל המלא בספרים ואין מבין מה שבתוכו הסיני עיקר יחודיותו היא הבנתו הישרה והבהירה ותפיסתו הרחבה כי מתוך ידיעותיו ושליטתו בהיקף עצום של ידיעות הרי שלהבנתו יסודות עמוקים ואיתנים ואלו אשר שמו להם למטרה לסיים הש"ס בקלות, במהירות ובשטחיות! לא נחנו במעלת הסיני והס מלהזכיר את אלו אשר מקיימים בעצמם מאמרו של בין תימא "הוי רץ כצבי וקל כנשר" ומאמרו של רבא [ע"ז יט.] לגרוס איניש אע"ג דלא ידע מאי קאמר ולמותר לציין שאינם מקיימים בכך מצות ת"ת כמ"ש בשו"ע הרב [הלכ' ת"ת פ"ב סע' ה' וג'] "אבל אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב למוד כלל" וע' בזה באריכות במה שכתב מרן זצ"ל בשו"ת יביא ח"א [סי' כ' אות ל] ובשו"ת מרכבות ארגמן [ח"ב סי' מג-מד] ואכמ"ל.
גם עוקר הרים אין ענינו למדנות ופלפול גרידא אלא מיירי שידוע לכוין להלכה ע' למוד הסוגיה והענין ונתמך בקושיות ותירוצים בחשבונות עמוקים וראיות חזקות עד שמגיע ליסודות הדברים ומשם בונה כללים בהלכות והוראות אולם לא מדובר על בעל סברא הפוסק על פי דעתו ורוחב בנתו ע"פ דקדוקים וקושיות בעלמא.
זאת ועוד כי יש הטועים בחשבם כי סיני היינו בעל בקיאות ללא קורטוב של חריפות כלל ועוקר הרים היינו חריף בלא קרטוב של בקיאות כלל ומאחר ופשטו דלהלכה סיני עדיף הרי שנותנים דעתם ללמוד בקיאות בהבנה שטחית או שמשליכים את ידיעת התורה מאחוריהם באומרם שלכל הפחות לעוקרי הרים יחשבו וודאי שמה שאמרו סיני ועוקר הרים סיני עדיף מיירי ששניהם חריפים ושניהם בקיאים אלא שהאחד עיקר כוחו בבקיאותו והשני בחריפותו וע"ז אמרו סיני עדיף[17].
.
סוף דבר הכל נשמע: כי סיני עדיף מעוקר הרים[18] לענין פסיקת ההלכה וכמסקנת הגמ' בהוריות [יד.] וזאת מפני שעל המורה לבסס פסקותיו והכרעותיו ע"פ ראיות ברורות ויסודות מוצקים ולא ע"פ קושיות ודקדוקים שכן אם תתורץ השאלה הרי שהתמוטט היסוד ונפל הבנין. עוד כי ידעותיו של הסיני יעזרהו להגיע ללב הסוגיה ולבחינת סברותיה. וגם כי ע"י העיון המתמיד והשקידה בלמוד דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים מתחדד שכלו והבנתו ונקל לו לכוין לדברי הראשונים וכוונתם. ומטעמים אלו אף בדורותינו אנו שרבו ספרי הלקוטים והתוכנות המחשבה מצויות כמעט בכל בית עדיין יש עדיפות לסיני על פני עוקר הרים[19].
והא-ל יעזרנו לכוין לאמת כסיני ועוקר הרים באמת ובתמים.
[1] ועמדו על דבריו כמה מאחרוני הזמן עיין בספר לב אהרן לר' ציון בוארון [ח"ב ענינים כללים סי' ג] ובשו"ת אבא בם [ח"א או"ח סי' ו] ובהקדמת הספרים אהלי שמעון [או"ח] ומטה לוי.
[2] כך גירסת מוסד הרב קוק ויש גורסים "וידון וילמד וישפוט" ויש בדבר כפילות לשון וידון-וישפוט
[3] ואל תשבני שמה שסיני עדיף נתברר רק בעת במנוי לראש ישיבה וקודם לכן יתכן שרבה הורה ואז היה רק עוקר הרים וכיצד קיי"ל כוותיה בכל דוכתיה ולא חלקו בזה דהנה הב"ח [חו"מ סי' ז סע ג] דהטעם שאין לדיין להורות פחות מגיל י"ח שנה דבי"ח שנה כבר הגיע לרביע שנותיו ושכלו שלם לירד לעומקו של דין לזכות ולחובה ומטעם זה אמרו חז"ל בן י"ח שנה לחופה עכ"ל. וע' בספר קול יהודה (לונטשיץ) [הוריות שם] שביאר כי הא דאמרו דרבה מלך כב' שנה לאשמועינן אתא דבתמנה בגיל י"ח [שכן חי ארבעים שנה מוע"ק כח.] ולא אורי עד י"ח שנה כמ"ש הפוסקים דאין לדיין להורות עד י"ח שנה ע"ש ובאמת כי לפ"ד הב"ח הנ"ל יתבארו הדברים היטב כי בזמן ההוא עיקר כוחו של רבה לא היה בידיעותיו אלא בסברותיו ומסתמא המתין עד י"ח שנה שיושלמו כוחות שכלו עד שנתמנה ואז הורה והתחדד ע"י התלמידים בבקיאות וידיעות
[4] ואפשר שטעמו משום דכולה נזיקין חדא מסכתא ומדפסקו בב"ב כרבה ה"ה לכל סדרא דנזיקין ויל"ע.
[5] ועוד יש אומרים דאין הלכה כר' יוסף לגבי שום אמורא שבש"ס ע' אור זרוע [ב"מ סי' פא] רא"ש [ב"מ פ"ב סי' יז] ושטמ"ק [ב"ק נו:] בשם התוס' שנץ וע' ברא"ש [עירובין פ"א סי' ד] דהלכה כאביי לגבי ר' יוסף אע"ג שהיה תלמידו.
[6] אולם רבנו יונה אינו מוכרח לסבור דהלכה כרבה רק בממונות כי אפשר דס"ל שיש לנו לילך בתר סברת רבה אף באיסורין ולדבריהם צ"ל דמה שאמרו בהוריות סיני עדיף היינו דוקא לענין ראש ישיבה וס"ל שאין מתפקדו להורות וכמ"ש בדעתם בשו"ת יבי"א [ח"ד חו"מ סי' א במוסגר] ע"ש.
[7] והגם שמרן הכס"מ פירש בדעת הרמב"ם [הלכ מעשה הקורבנות פי"ט הלכ' ה] דהלכה כרב באיסורי נגד שמואל ע"ש ומבואר שדעת הרמב"ם דכללי ההלכות נאמרו אף בקדשים וטהרות אין זה סתירה לאמור לעיל ואפשר דס"ל להרמב"ם דהאמוראים קבעו הלכה אף בקודשים וטהרות וע' בספר צדקה לחיים לר' חיים ג'רמון [חידושי כללים ד"ה הלכה כרב]. ובתשב"ץ שם בדעת הרמב"ם.
והנה אמת כי ראיתי להרב חות יאיר [בריש סי' צד] שכתב כי בכ"מ שפוסק כרב פלוני נגד חבירו אין ר"ל שירדו בעל התלמוד לשורש כל מחלוקת ומחלוקת להכריע בה אלא שידעו בגודלו ותוקפו של כל תנא ואמורא במה כוחו גדול והכריעו כמותו בכל הענינים ע"ש ולפ"ז יש לומר דפסקו כרבה לגבי ר' יוסף מחמת והיה עוקר הרים ולא מפני שלרוב נמצאה הלכה כמותו, אכן זאת יש לדחות כי זולת מה שהרב חו"י עצמו ס"ל שסיני עדיף וכפי שנבאר לקמן. גם מדברי הראשונים לעיל התשב"ץ והמהרי"ק מבואר שלא כדבריו גם יש להעיר ע"ד דאם מסתבר לפסוק כרבה מחמת היותו עוקר הרים מדוע קבעו כמה מהראשונים שהלכה כמותו דוקא בב"ב ולא בשאר מסכתות הא טעמא דעוקר הרים שייך אף בשאר מסכתות ובענין קביעת הלכה כמ"ד מסויים כלפי חבירו ע' במרומי שדה [עירובין מז: ד"ה אבל] ובקוב"ש [ב"ב אות קצט].
[8] וסייעתא לדבר מדברי הרשב"ם בב"ב [לב. ד"ה הלכתא] שהקשה היכי פסקינן כר' יוסף בזוזי וכרבה בארעא הא קיי"ל כרבה לגבי ר' יוסף ותירץ דלא קשיא "דהא בהא פלוגתא נמי פסקינן כרבה" וצ"ב ומה בכך הא רבה עוקר הרים ויש לנו לפסוק כמותו גם בזוזי וע"כ ס"ל דטעמא דהלכה כרבה משום דהאמוראים עמדו וקבעו הלכה בכל מחלוקת כרבה לבד מג' שבהם ראו לפסוק כדברי ר' יוסף אולם הכא דבאותה מחלוקת פסקו גם כרבה לא ראו להחשיב זאת בהדי ג' דהלכתא בהו כר' יוסף.
[9] טעם נוסף אפשר ע"פ מש"כ הנצי"ב במרומי שדה [הוריות שם ד"ה ואפ"ה] שהקשה היאך קיבל רבה את תפקיד ראש ישיבה במקום דאיכא עדיף מיניה וביאר דמה שאמרו סיני עדיף אינו אלא כשיהיה או זה או זה והשני לא יהיה אצל הר"י אבל ענוונותו של ר' יוסף שהיה יושב בישיבתו של רבה ככל התלמידים [לחד פי' ברש"י ובתוס' רא"ש בשם הרמ"ה] גרמה שלרבה תהיה מלבד מעלת עוקר הרים אף מעלת סיני ונמצא דרבה היה בבחינת סיני ועוקר הרים ולכך היה עדיף מר' יוסף ע"ש וכעין זה יש לדקדק מדברי הכותב שבעין יעקב [שם] ואפשר שמשום כך פסקינן כרבה לגבי ר' יוסף ואין להקשות דגם רבה היה מצוי עם ר' יוסף וא"כ גם לר' יוסף יש את מעלת עוקר הרים זה אינו שכן ידיעות אפשר לשמוע אבל חריפות והבנה ישרה יסודה בלבו ושכלו של האדם ואינם דברים הנתנים להעברה.
ולעצם הקושיה כיצד רבה קיבל וכו' יש ליישב בפשיטות שכן לא שלחו "עוקר הרים אל יורה" או "שאין למנות אלא סיני" אלא שלחו "סיני עידף" ובברכות [סד.] הלשון "סיני קודם" ומשמע דאי ליכא סיני ודאי שיש למנות עוקר הרים אלא שיש עדיפות לסיני ומאחר ור' יוסף נמנע מלהתמנות קיים רבה בעצמו "במקום שאין איש השתדל להיות איש" "ובשעת המכנסים פזר" ונתמנה הוא.
עוד יש לומר דפסקינן כרבה משום שזה רצון ה', ויתבאר ע"פ מש"כ הבן יהוידע [עירובין יג.] "דהסכמת החכמים לקבוע הלכה כר' פלוני ודאי הוא בהשגחה מן השמים כי רוח ה' דיבר בם ע"ד סוד ה' ליראיו וכו'.
ועוד אמינא דטעמא דהלכה כרבה לגבי ר' יוסף אע"ג שר' יוסף סיני וקיי"ל כסיני משום שרבה היה רבו של ר' יוסף בכל הנך שנים דמלך רבה וקיי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב אולם תירוץ זה רחוק הוא חדא דהא ר' יוסף הוא זה שהיה ראוי להיות רבו של רבה אלא שקיים בעצמו הרב שמחל על כבודו ומש"ה נתמנה רבה במקומו ומנ"ל דבכה"ג אמרינן דהלכה כרב ועוד מנ"ל שהלכה כרב שהוא עוקר הרים כנגד תלמדו שהוא סיני והא קיי"ל דסיני עדיף ומ"ש מהאי כללא דהלכתא כבתראי אפילו כתלמיד במקום רבו כמו שכתב בקיצור כללי הגמ' [הנדפס בסוף ברכות בד"ה אין הלכה ועוד] דהא טעמא דהלכתא כבתראי משום דראו דברי כל קודמיהם ודמי למעליותא דסיני גם כתב בקיצור כללי הגמ' שם דאם "התלמיד האריך ימים אחר רבו ונתגדל בתורה מדוע לא תהיה הלכה כמותו במקום רבו" וא"כ אף אי נימא דרבה חשיב רבו של ר' יוסף אכתי ליתא הכא להאי כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב שכן ר' יוסף האריך ימים אחר שמלך רבה ב' שנים ומחצה [ברכות סד.] וכהן באותו זמן כראש ישיבה וודאי שנתגדל בתורה וא"כ אפשר דכאן ליתא להך כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב.
[10] דיעויין בבן יהוידע [ב"ב כב.] על הא דאמר ר' אדא אדמגרימתו גרמא בי אביי תו אכלו בשרא שימנא בי רבא וביאר הבן יהוידע דישיבתו של רבא היתה גדולה יותר בתלמידים או דהיו יותר חשובים וכו' ע"ש ומבואר דבישיבתו של רבא היו תלמידים מרובים יותר מישיבתו של אביי וקיי"ל כב"ד שגדול במנין וכעין הא דאיתא ביבמות [יד.] לחד לישנא דב"ש עשו כדברי ב"ה משום דב"ה היו מרובים בתלמידים ע"ש [וכ"כ לבאר בקובץ מלכות תשבע"פ [ח"ד עמ' 39].
עוד כתב הגר"ח סופר שם לבאר ע"פ מה דאיתא ביומא [נג:] דבירך ר' יוסף את רבא "יה"ר דתרום ראשך אכולה כרכא" ופרש"י תהיה ראש ישיבת הכרך אולם ר"ח הביא שם י"א דברכו "שתהיה בכל הלכה כרבא ואפשר דברכת ר' יוסף התקיימה ומשום כך הלכה כרבא.
וקצת צ"ב וכי משום דברכו ר' יוסף תפסק הלכה כמותו והא ההכרעה נתנה לחכמי הדור ע"פ הנראה לדעתם וממ"נ אם נכונים דברי רבא גם לולא ברכת ר' יוסף תהיה הלכה כמותו ואם אין נכונים דבריו מה מקום יש לברכת ר' יוסף ואפשר ע"ד מה שכתבנו לעיל דטעמא דהלכה כרבא לגבי אביי משום דהאריך ימים אחר אביי וחשיב בתראה ואפשר שלזה הועילה ברכת ר' יוסף דהיינו שרבא יאריך ימים וממילא תפסק הלכה כמותו א"נ ע"ד שכתב הבן יהוידע [עירובין יג:] דהקב"ה נותן בלב החכמים לקבוע כמאן הלכתא וכו' הובא לעיל [הע' 34] ואיתא במדרש שוחר טוב [תהילים יב] דכל התורה נאמרה לשמה מ"ט פנים לטהר מ"ט פנים לטמאה ואמר לו משה להקב"ה עד מתי נעמוד על הבירור ואמר לו אלו ואלו דברי אלוקים חיים ואחרי רבים להטות ועכ"פ נמצא דהכל לפי מה שנראה לחכמי הדור ואפשר שברכו ר' יוסף שיראו דבריו לחביריו ויקבעו הלכה כמותו א"נ אפשר ליישב בפשטות שיזכה לס"ד לכוין לאמת ומילא תפסק הלכה כמותו ואכמ"ל עוד.
[11] עיין בדברי ר' שרירא גאון באות הבאה וראיתי מציינים לתשובות הגאונים [קהלת שלמה סי' ו, גנזי ירושלים ח"א אות מא] שכתבו כי בעל סלעים נמשל לבעל פלפול [ב"ב קמה:] "לפי שהמפלפל מוציא צפונות ומבאר טעמים יפים הא אם אינו מוצא תבואה לקנות בסלעים הרי הוא יושב ומת ברעב ואין סלעיו מועילים לו כלום אבל בעל תבואה וכו' יש לו תבואה לאכול ואינו מת ברעב אף כן בעל פלפול בזמן שאינו יודע שמועות ואין שם מי ששונה לו שמועות יושב ותוהה ואין יכול לחייב ולא לזכות אבל בעל שמועות אם מצא בעל פלפול מבאר טעמיהן כמה נאה ואם לאו סומך על מה שבידו ובידו העיקר וכו' וכגון אותו מעשה דרבה ור' יוסף וכו' ע"כ ומבואר כנ"ל דסיני עדיף שיכול להורות מתוך ידיעותיו משא"כ עוקר הרים.
וכן דעת הריצב"א בתוס' בעירובין [מ. ד"ה אדעתא] דפסק כר' ששת כלפי ר' חסדא דר' ששת סיני ור' חסדא עוקר הרים וראה במהרי"ק [שורש קסט ד"ה ואשר הריבית] שהביא שהריצב"א פוסק בכל מקום לבר מב"ב כר' יוסף נגד רבה מכח ההוא דשלהי הוריות דשלחו מתם סיני עדיף.
וכן דעת הריב"ש [סי' רעא ד"ה ומה שאמרו] "ז"ל ואפי' הדיין אין לו לידע אלא הפסקים אבל אי"צ שידע כל הויות התוס' וגליונותיהם ולמירמי דקלי ולמזקף להו וכמה חכמים ראינו בעיננו מפלפלים וחריפים בהויות דמעלי פילא בקופא דמחטא ועל כל קוץ וקוץ אומרים תלי תלים של קושיות ותירוצים ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור וכבר אמרו בפ"ק דעירובין [יג:] גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה עולם שאין בדורו של ר"מ כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא עמדו חביריו על סוף דעתו וכן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אע"ג דב"ש מחדדי טפי כדאמרינן בפ"ק דיבמות [טו:] וכבר נפסקה ההלכה בסוף הוריות דסיני עדיף מעיקר הרים עכ"ל ומבואר שכשרצה להוכיח שעל הדין לידע הפסקים ולא לשים דגש על פלפולים וחריפות הוכיח כן ממה שאמרו סוני עדיף ואי ס"ל דמעלת סיני אינה לענין הוראה אלא לתפקיד ראש ישיבה מאי מייתי מינה ראיה לענין דיין.
וראיתי למי שהעיר ע"ד הריב"ש דבגמ' עירובין [יג:] אמרו דטעמא דהלכתא כב"ה משום דנוחין ועולבין וכו' ולא מטעם דסוני עדיף ועוד הקשה שלא מצינו בשום מקום שב"ה בקאין יותר ואפשר ששוין במעלת סיני וע"כ אין הטעם דפוסקין כב"ה משום דהם סיני, ועוד דבגמ' [ביבמות יד] מתבאר דהטעם שהלכה כב"ה הוא או משום דהוו רובא או משום בת קול ואי כדברי הריב"ש היה לגמ' לומר נמי לטעמא דסיני עדיף. ומכח זה דחה דברי הריב"ש [והוא פלא ואין זו הדרך].
אמנם המעיין בדברי הריב"ש יראה שמעולם לא היתה כוונתו לומר דהלכה כב"ה משום דהיו סיני ואין דבר זה נזכר בדבריו כלל אלא אתא למימר דאין מעלה בחידוד וחריפות וכנראה מכל דבריו שם וזאת הוכיח דאע"ג דב"ה היו חריפים ומחודדים לא עמדה להם מעלה זאת שתקבע הלכה כמותן והוכיח זאת נמי מהא דאין הלכה כר"מ.
והנה יש להעיר היכי יליף מהא דקבעו הלכה כב"ה דסיני עדיף מעוקר הרים דלמא דוקא היכא דאיכא רוב לא אזלינן בתר מחודד אבל בעלמא היכא דליכא רובא אפשר שתקבע הלכה כמחודד והנה על דרך הפשט אפשר לבאר דמשום כך הקדים הריב"ש את ראיתו מההיא דר"מ דמוכח מינה דאין הלכה כחריף אף נגד יחיד אחר וע' במנחת חינוך מצוה עח [אות א] ובהקדמת הס' מטה לוי [ח"א עמ' ח].
אולם עוד אפשר לבאר בדרך פלפול בהקדם ב' קושיות על דברי הגמ' בעירובין הנ"ל חדא קיי"ל מדוע כתב קול דהלכה כב"ה ומשום כך פסקינן בכל דוכתא הלכה כב"ה ואילו כבת קול דהלכה כר"א בן הורקנוס [ב"מ נט:] לא פסקינן וע' בתוס' [יבמות יד.] שעמדו בזה ועוד בגמ' שם אמרו ומפני מה זכו ב"ה שתקבע הלכה כמותן משום שנוחים ועולבים היו ושונין דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם" וצ"ב וכי בגלל מידות טובות תפסק הלכה כמותן הלא קביעת ההלכה תלוי בשלימות הדברים בעצמם ולא בשלימות האומרם ועמד בזה החיד"א [פתח עיניים שם] והמהר"ל [באר הגולה ביאור חמישי] ומרן הבית יוסף בכללי הגמ' [הלכו"ע שע"ה פכ"א] ע"ש.
אולם נראה ליישב בדעת הריב"ש באופ"א בהקדם הא דאמרו במגילה ו: דחידוד תלוי ביגיעת האדם אבל לאוקמי גירסא [שלא תשתכח הימנו רש"י] סייעתא דשמיא ומבואר דזכירת הלימוד אינה תלויה אלא בסייעתא דשמיא ועתה אפשר כי מרוב מדותיהם הטובות זכו לסייעתא דשמיא ולזכירת תלמודם ונעשו לבחינת סיני וכמו שאמרו [תענית ז.] "אין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" ובהכי א"ש דהבת קול לא היתה אלא גלוי מילתא דסיני עדיף ומשום כך קיי"ל כבת קול דב"ה משא"כ בבת קול דר"א [ועי' בתירוץ בתרא בתוס' ביבמות שם] וע"ז אמרו שם מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן ור"ל מפני מה זכו למעלת סיני שאינה תלויה אלא בסייעתא דשמיא שעי"ז קבעו הלכה כמותן ומשני משום שנוחין ועולבין וכו' ועתה מוכיח שפיר הריב"ש מהא דקיי"ל כב"ה דש"מ סיני עדיף.
עוד מקשים על מש"כ הריב"ש להוכיח דאין פסיקת ההלכה תלויה ברוב חדוד מהא דלא קיי"ל כר"מ אע"פ שהיה מחודד ביותר וצ"ב שכן בגמ' שם מבואר שהטעם שלא פסקו כמותו אינו משום שסיני עדיף אלא משום שלא יכלו חבריו לעמוד על דעתו ומשמע שאם היו יורדים לדעתו היתה נקבעת הלכה כמותו אף היכא דפליגי עליה ואדרבה מוכח להיפך.
והנה כאמור הריב"ש לא אתא להוכיח שסיני עדיף אלא שאין מעלה ברוב חידוד והוכיח במשור מר"מ שאע"פ שלא היה בדורו מחודד כמותו אעפ"כ לא פסקו כמותו.
ומה שכתבו לדקדק דהטעם משום שלא יכלו חבריו ומשמע הא לאו הכי היתה נקבעת הלכה כמותו הנה המעיין בדברי הבן יהוידע שם אולי ימצא סמך לדקדוק הנ"ל אולם לפ"ד רש"י שם [בד"ה על סוף] לקמ"ד וז"ל לא יכלו להבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים שהיה נותן טעם מיושב והגון על אין הלכה כהלכה עכ"ל ומבואר שמאחר ולא יכלו החכמים לידע איזה מדבריו נכונים ואיזה לא ומשום כך מעולם לא פסקו כמותו שכן גם על דברים שאליבא דאמת אינם להלכה לדידן והיה סובר ר"מ שהם להלכה היה נותן טעם הגון ומתקבל והיו יכולים לטעות בדבריו ולכך מעולם לא פסקו כמותו ולפ"ז כ"ש אם עמדו על סוף דעתו ולא סברו כמותו שלא תקבע הלכה כמותו ולקמ"ד ע"ד הריב"ש.
ואף מדברי רש"י יש ללמוד שסיני עדיף לענין פסיקת ההלכה כפי שמתבאר מדבריו בסנהדרין [מב. ד"ה הכל] ויובא להלן וכן מדוקדק מדבריו כאן שסיני עדיף "דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא" ואם מה שאמרו דסיני עדיף אינו לענין הוראה מה בכך דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא.
וכן דעת המהרי"ק המאירי והרמב"ם כפי שנתבאר לעיל [אות א] וכן מתבאר מדברי החוות יאיר [סי' צד] וביאר לפי הך כללא כמה וכמה הלכות כגון שפסקו כר' ששת לגבי ר' חסדא וכרב באיסורי וכשמואל בדיני וכתב דהלכה כרבה רק בב"ב שכן אמרו סיני עדיף ע"ש וכן מוכח מדברי המצפ"א בהוריות שם שהקשה דאם סיני עדיף מדוע פסקינן בכל דוכתא כרבא לגבי אביי [לפ"ד הבאר שבע שרבא עוקר הרים ואביי סיני] ונשאר בצ"ע ומבואר שהבין דמה שאמרו סיני עדיף היינו לענין פסיקת ההלכה וההוראה אלא שנתקשה לפ"ז מדוע לא פסקינן כאביי שהוא סיני וע' לעיל במה שיישבנו וכן מתבאר מדברי הגאון החק"ל שיובא להלן.
[12] ר"ל דת"ק שהביא בשם ר' יוחנן ששיבח את ר"א בן הורקנוס [שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה] ס"ל דסיני עדיף ואבא שאול בשם ר"י ששיבח את ר"א בן ערך שהוא כמעין המתגבר ס"ל שעוקר הרים עדיף וכן הוא במחזור ויטרי ובתפא"י שם. וראיתי שהקשה ר"י חיים סופר שליט"א בספרו דרפותקא דאורייתא [סי' לט] מדוע בסוף הוריות פשטו מסברא ולא פשטו מסתמא דמתני דהתם דסיני עדיף ונשאר בצ"ע.
ואפשר בדרך חידוד כי היא גופא מספקא לן דמחד גיסא אית לן סתם משנה באבות דסיני עדיף ומאידך גיסא לעיל מינה אמרינן "פליגי בה רשב"ג ורבנן חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף" וכתב בשו"ת יבי"א [ה"ז חו"מ סי' א הע' צ'] דכל היכא דקתני פליגי בה פלוני ופלוני חד אמר כך וחד אמר כך החד אמר הראשון זו דעתו של התנא הראשון שנזכר במחלוקת והחד אמר השני זו דעתו של השני ונמצא לפ"ז כי רשב"ג סבר סיני עדיף ורבנן סברי עוקר הרים עדיף וכן כתב להדיא החק"ל [יו"ד סי' רמה ד"ה הן] לבאר כנ"ל בדעת רשב"ג ורבנן ע"ש וממילא אפשר שבזה גופא נסתפקו כמאן הלכה האם כת"ק דאבא שאול דס"ל סיני עדיף או כחכמים דרשב"ג דס"ל עוקר הרים עדיף ופשטו מסברא דסיני עדיף דבכל צריכין למרי חליא ע"כ אולם אין זה כי אם בדרך צחות וצ"ע.
[13] וראיתי להגאון הנאמן הגר"מ מאזוז שכתב להעיר על ראית הגרע"י זצ"ל הנ"ל באו"ת [תשמח סי' א עמ' עא] וז"ל לכאורה הרי הריב"ש והמהריק"ו חיו לפני המצאת הדפוס ואילו מהר"ש קלוגר מחלק בין זמנם לזמננו שיש ספרים נדפסים אבל כונת מרן הגאון שאין לסמוך על עומק העיון והחריפות בלבד לפסוק הלכה למעשה דזימנין סגיאין לפום חורפא שבשתא ועוד שגם בזמננו שרבו הספרים הנדפסים לפעמים מזדמן ענין מסובך המובא בספר שו"ת יקר המציאות ואילולא הסיני לא ימצא העוקר הרים ידיו ורגליו בבית המדרש וידוע שהגאון רעק"א זכה ליושר העיון והבנה זכה וברורה הודות לבקיאותו הרבה בספרי האחרונים מחכמי הספרדים שמציין אליהן תדיר בספריו – נאמן ס"ט עכ"ל ודפח"ח.
[14] ומריש אמרתי להביא שאף אחר כתיבת הספרים סיני עדיף והראיה היא מדברי המאירי שכתב [בד"ה הרי] שמעלת סיני הנזכרת בהוריות היינו שבקי במשניות וברייתות וכן פרש"י שם והנה נודע שנחלקו הראשונים אימתי נכתבה המשנה והאריך בזה מאוד בספר איי הים על תשובות הגאונים [שערי תשובה סי' קפז אות א] ושם מנה דעת כמה מרבותינו הראשונים שרבי כתב את המשנה וביניהם כלל את דעת המאירי נמצא שדעת המאירי שר' יוסף שהוא בקי במשניות וברייתות עדיף מרבה שהוא עוקר הרים אע"ג שבזמן רבה ור' יוסף היו המשניות והברייתות כתובות עלי ספר [ומסתבר שגם ר' חייא כתב הברייתות בדורו כמו שעשה רבי ולא רק סידרם שכן הותרו להכתב].
(והנה אף שגם רש"י פירש [בד"ה סיני] דמעלת סיני היינו שבקי במשניות וברייתות מ"מ אין מדבריו הוכחה שסיני עדיף אף לאחר הדפסת הספרים שכן רש"י הוא מהמחזקים בשיטה שרבי לא כתב המשניות אלא סדרם בע"פ וכמו שמדוקדק מדבריו בכמה מקומות לדוג' עירובין [סב: ד"ה כגון] ור"ה [ז': ד"ה ורבי הוא] וביצה [ב: דה, מאן] וב"מ [לג. ד"ה מדה ובע"ב ד"ה בימי וד"ה הדר] וכך פרשו בדעתו בפירשו יכין ובועז [אבות פ"ב מ"א ס"ק א] ובפירוש איי הים שם).
אולם יד הדוחה נטויה שכן כתבו רבים מחוקרי ההסטוריה התלמודית כי אף לדעת המאירי ושאר הראשונים הסוברים שהמשניות נכתבו ע"י רבי אעפ"כ לא היתה המשנה מצויה ביד כל אדם אלא מוצנעת היתה ביד הראשי מתיבתות ולא הותר ללמוד מתוכה אלא להזכיר לראשי העם דברים שנשכחו [תולדות תנאים ואמוראים עמ' 593 איי הים שם ועוד]. ולפי"ז אף שבתקופת ר' יוסף נכתבו המשניות והברייתות הרי שלא היו מצויים כתבים אלו ביד כל ואכתי יש לומר שדוקא בזמנם היה הסיני עדיף מפני שעיקר למודם היה בע"פ משא"כ בזמננו. (ואגב זמן כתיבת המשנה לסוברים שלא רבי כתבה היתה בדור השני לתקופת הסבוראים ע"י ר' גיזי ור' סימונא [ראש ישיבת פומפדיתא סדר הדורות הקצר 117] כ"כ ספר כרם חמד [עמ' 6 והביאו בתולדות תנאים ואמוראים שם וע' בפירוש ר' יונה ריש אבות.
[15] והנה ראיתי למרן זצ"ל בשו"ת יבי"א [ח"א בפתיחה הע' 3] שכתב להוכיח מדברי המאירי שאף בזמננו סיני עדיף ודלא כדברי הגר"ש קלוגר וז"ל המאירי "מי שהוא מפולפל ביותר עד שמתוך פלפולו מקשה כ"כ עד שאין כח בנשאלים לתרץ ויש מי שהוא מפולפל כראוי ושונה משנתו במיתון ומעלה אותה על דעת הפסק נסתפקו רבותינו איזה מהם קודם ומ"מ בזמננו אלו האחרון חביב כלל גדול בלמוד שידע התלמיד אחר ששנה מה שעלה בידו מכל מה ששנה וכו' עכ"ל ומכאן מוכח שבזמננו אלו סיני עדיף [וע"ע בהקדמת המאירי לבית הבחירה בחשיבות ידיעת הפסק עד שהעיד על עצמו שהרבה פעמים שהיה עוסק בסוגיית ההלכה "והייתי חשוב שכיוונתי בה לבאורה האמיתי וכשהייתי מחפש לידע הפסק בספרי המחברים הקדמונים וכו' הייתי מרגיש בעצמי שלא היה ביאור הסוגיה עולה בידי כהוגן ע"ש].
ואנוכי לא ידעתי ותימה תימה אקרא מה ענין זה לזה כי ב' ספקות נאמרו בסוף הוריות האחד לענין סיני ועוקר הרים ופשטו דסיני עדיף והתם מיירי ששניהם בעלי הוראה וספק נוסף הסתפקו שם לענין חריף ומקשה, ומתון ומסיק דנשאר בתיקו והתם הספק הוא אם בעל הוראה קודם למפולפל ועל הא אמר המאירי שבזה"ז מתון ומסיק עדיף דהיינו בעל הוראה אבל כיצד מוכח מדברי המאירי דהיכא דתרוויהו בעלי הוראה שסיני עדיף וצ"ע גם מה שכתב הגר"ש קלוגר שבזה"ז עוקר הרים עדיף אינו ענין למ"ש הכנה"ג שת"ח בעל הוראה קודם למפלפל שאינו בעל הוראה גם מ"ש הפמ"ג לבאר דנו של הכנה"ג מטעם סיני ועוקר הרים נראה שאינו ענין למ"ש הכנה"ג דהוא מיירי על מתון ומסיק ולא על סיני ועוקר הרים וצ"ע [אם לא שנאמר דפשיטא להו דעוקר הרים אינו בעל הוראה וכמ"ש ר' שרירא גאון דמאן דגמיר ולא סביר יכול להורות מתוך משנתו .
[16] ונראה שכך היא דעת הנצי"ב הנ"ל [הע' ] דרבה קיבל על עצמו תפקיד ראש ישיבה אע"ג דסיני עדיף משום שר' יוסף היה שכיח אצלו והשלים את ידיעותיו של רבה ונמצא שלא נחסרו לו הידיעות הנחוצות לפסיקת ההלכה ולפי דברנו בטעם שסיני עדיף מפני שעי"כ מתחדדת הבנתו ומתיישר שכלו מה בכך שמצוי עמו הסיני וע"כ שלמד הנצי"ב כדברי מהר"ש קלוגר וסייעתו דסיני עדיף מפני שלא יחסרו לו הידיעות ולפ"ז בזמן הזה יהיה עוקר הרים עדיף, וכנ"ל.
[17] ובאמת שכן מדוקדק מדברי רש"י בסוגיין שכתב שעוקר הרים היינו שהוא חריף ומפלפל "אע"פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כ"כ" ומשמע שסדורין לו אבל לא כ"כ כמו הסיני וכן פירש לענין סיני וז"ל [בד"ה ר' יוסף] ר' יוסף קרי ליה סיני לפי שהיו משניות וברייתות סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני אבל לא היה מפלפל כרבה" ומשמע שהיה מפלפל אבל לא כרבה גם באבות [ב, ח] כתב רש"י ר"א בן ערך כמעיין המתגבר, חריף ומחודד יותר מדי אבל ר"א (בן הורקנוס) לא היה חריף כמוהו ומשמע שהיה חריף אבל לא כר"א בן ערך, ועע"ש ברש"י ובמחזור ויטרי ובאמת כי מצאנו שצריך המורה להשתלם בב' מקצועות אלו העיון והבקיאות וזו לשונו של הראש"ל שליט"א בספרו עין יצחק [כללי התלמוד אות לד] "ובאמת שראינו לכמה וכמה ת"ח שרב חילם וכחם בבקיאות אך עי"כ נפגמת אצלם החריפות במעט שלא השקיעו די זמן בעיון בדברי הראשונים אלא למדו דבריהם במרוצה, ובאיש אשר אלא לו הטעות מצויה בדמוי מילתא למילתא או בחשבם שזו ראיה נכונה ואינה ראיה כלל וכדו' ובכה"ג מוטב שלא לפתוח כמה ספרים ויתרכז במעט הפוסקים המצויים ולהבינם יפה יפה ולא יהיה צנא מלא ספרא או חמור נושא ספרים כמליצת הרב חובת הלבבות וכו' אולם מי שזכה לעומק של הלכה על בוריה וליבון הסוגיות ההלכתיות בתלמוד בראשונים ובאחרונים ושוחה בים התלמוד כזקן ורגיל בהבנה ישרה ומעמיקה ההיפך הוא הנכון הבקיאות מקנה לו יד ושם בעולמה של הלכה וככל שהוא בקי יותר בדברי התוס' הראשונים והאחרונים שכלו נעשה לחריף יותר וסברותיו קרובות יותר לסברותיהם של הקדמונים בהיותו מצוי אצלם כ"כ עכ"ל .
[18] ויש להוסיף כי בימי הנעורים יש לאדם לעמול בעיקר על חידוד השכל וישרותו שכן קבלנו מרבותנו משנים קדמוניות שהורו כי בשנות בחרותו של האדם יעסוק הרבה בחידוד השכל ע"י עיון והעמקה כדי שבבא יום 'הדין' והמשפט יוכל לחתכו כהלכתו בעיון וסברא ישרה ואלו הם דברי חד מקמאי מלפני 500 שנה לערך בספרו סדר היום [סדר הלמוד] וז"ל "וזה היה מנהג שנהגו לקבוע ישיבות לפלפל בהם סוגיות ודברים קשים ואע"פ שנראה כאיבוד זמן אחר שאין מוצאין ממנו לא דין ולא משפט ואינו אלא מפני הענין שאמרנו כדי ללמוד להישיר השכל כדי שידע להעמיק הענינים כאשר יבאו לידו כדי שיוציא לאור משפט וכו' ע"ש וכן כתב ר' אהרון עזריאל ראב"ד ירושלים מגודלי מקובלי בית א-ל מלפני כמאה שנה בספרו אזן אהרון [מוסר אב דף יא:][18] במכתב שכתב לבנו וז"ל וכעת יהיה רוב למודך בעיון הש"ס ובפלפול בחידוד אמיתי בתוספות ומהרש"א ובחבורי רבני האחרונים שדרכם דרך ישרה כעין ספרי הרבנים משנה למלך ושער המלך ושמחת יו"ט אלגזי ומחנה אפרים עד שתשתרש יפה יפה בעיון הש"ס והבנת דברי הראשונים ואמנם שמע נא ואתה דע לך כי אין זו תכלית הלמוד האמיתי רק הוא מסלול ודרך אליו כי הלמוד האמיתי המצטרך אלנו הוא למען דעת אמיתות דני תורתנו הקדושה וכו' ולפי שהדבר בלתי אפשרי להשיג למדרגה זו לברר הדין מתוך התלמוד אם לא שיודע האדם להבין היטב מהלך הסוגיות וחלופי הפרושים שנאמרו בה בשיטות הראשונים זיע"א דין גרמא הצרכונו רבותנו להתעסק כמה שנים בעיון ופלפול וחידוד כדי לבא אחרי זה אל התכלית המבוקש להוציא הדין לאורה מתוך דברי הראשונים והאחרונים עכ"ל וע"ע בהקדמת הבית הלוי והשאגת אריה.
ומבואר שאע"פ שאין התכלית אלא בירור הדין והמשפט והוצאת ההלכה כתקנה הורונו רבותנו שבימי בחרותו של האדם יעמול בחידוד השכל שבכך תתחדד הבנתו ויתעצמו כוחות שכלו להבדיל בין הטמא לטהור המותר והאסור
[19] ואפשר שתלוי הדבר בצורת פסיקת ההלכה כיום האם צריך להתחשב ברוב הפוסקים ולחזר אחר דעתם דאז ודאי יש עדיפות לסיני ע"פ עוקר הרים או שמא אין לדון ולהורות אלא ע"פ הפוסקים שנתקבלו בתפוצות ישראל ולפי"ז לא תהיה מעלה לסיני ואדרבה עוקר הרים יהיה עדיף ועמי בכתובים ועוד חזון למועד בעז"ה.
