אולי הסיבה כי אפשר להחמיר בקלות
כמו שכתב בילקוט יוסף במקום אחד שנכון להוציא זמן רבנו תם אף בדברים מהתורה מטעם זה ולכן הוא הדין לכאורה לגבי תוספת שבת שעוד 2 דקות זה בקלות למי שכבר חיכה עד כה.
וכנזכר לעיל מיניה
כי אין בזה שום הפסד, להמתין דקה-שתים-שלש, משא''כ להמתין *Iלק''ש וספיה''ע לזמן ר''ת זה טורח ציבור גדול מאוד. הרי ממילא אתה כבר מחכה 30-45 דק' יותר מהזמן הרגיל, חכה עוד 2 דק', מה יקרה ?
*
*לא באנו להחמיר על הציבור אלא על היחידים שיחזרו ויקראו, ולכא' אין בכך טורח
מלשונו של מרן הגרע"י משמע שיש ענין לכתחילה לחוש לדרבנן אלא שעיקר החומרא היא על הדאורייתא. וכדלהלן:
וכן בחזו"ע ימים נוראים "ולפחות היזהר מאיסורי תורה".
וכאן מעיר מרן הגרע"י שלא צריך להחמיר כ"כ בתוספת שבת ושיוצאים לכו"ע ברבע שעה לפני השקיעה שלנו
אלא שבתעניות המנהג להקל ולא ראינו מי שאמר להחמיר בזה וי"ל שברצו תליא מילתא ואף בט"ב כפי שהביא מרן בשם הרשב"א הריטב"א וה"ה ורק המנהג להחמיר להתענות ובפרט בתענית אסתר, ואם כן זיל בתר מנהג גם להקל ועוד שבדור חלוש שלנו אפשר שזו היא חומרא הבאה לידי תורה ובפרט אצל תופסי התורה (שלהם בעיקר כיון מרן הגרע"י להחמיר ככתוב לעיל).
ובספירת העומר יש כמה ספיקות להקל ועיקרו מדרבנן ועוד שיש חשש שמא ישכח לספור (בכה"ג שהוא מתפלל בשקיעה או בצה"כ שהוא לאחר מעשה. אולם אם רגיל להתפלל בפלג המנחה מוטב שיעשה תזכורת לזמן ר"ת אם לא שכשחוזר הבית כבר מגיע זמן צה"כ דאז יש מעשה המזכיר מלבד תזכורת שעושה לעצמו שהוא עדיף).
ובעמ' רמב בהערה לא צירף את שיטת ר"ת לס"ס להמשיך לספור עם ברכה. ונתן טעם משום שנהגו כהגאונים. ואפשר שהוא גם משום שיש כמה ספקות גם לחומרא ובמקום ברכה הדרינן לסב"ל. ולגבי נטילת לולב הסתמך על ג' הספקות משם אחד ושיש אומרים הלכה כר' יוסי בשביל לברך בבין השמשות במצוה דאורייתא לברך בבין השמשות ולגבי הלל לא הסתמך על זה וכ"ש בזמן ר"ת. וכן לגבי קריאת מגילה בברכה שאין לו שהות לסיים בתוך י"ג וחצי דקות אחרי שקיעה ולא הקל ליותר מזה.
ושו"ר למ"ש הילקו"י ספירה"ע עמ' רמ (וע"ע שם)
ולענין מגילה טירחא מרובה לחזור לקרותה לאחר ר"ת ועוד שגם בה יש צירופים להקל מפלג המנחה.
ובק"ש שמפלג המנחה הוא זמן המנחה ואפשר לצרף מ"ד מצות אין צריכות כונה שיוצאים בק"ש שעל המטה (ואף לאחר חצות).
וכן בליל פסח ליל שבועות וליל סוכות יש צירופים להקל וגם צער לעכב את הסעודה.
ובמוצ"ש יו"ט (אע"פ שאין בו סקילה וכ"מ ביבי"א המובא לעיל ודו"ק) ויוה"כ החמיר שיש בו איסור תורה מכל מקום, ועוד יש כאן צירופים להחמיר שמא כר' יוסי ושמא בין השמשות יום הוא וחזקת זמן זה שהוא יום.
וכן בשו"ת יבי"א ח"ד סי' מג אות ה.
ולענין אבלות (ח"א עמ' צז) שנקבר המת לאחר צה"כ של הגאונים החמיר שלא להחשיב את זה לאותו יום משום שכך נהגו ועוד שיש בזה קולא לגבי הנחת תפילין. ודו"ק.
ובמה שהיקל לגבי חישוב יום האזכרה ספק נפטר קודם שקיעה או לאחר צאת הכוכבים שיש לקבוע יום הקודם השקיעה (אבילות ג עמ' רלו) ובפשטות איירי בצה"כ דהגאונים, היינו משום דלכו"ע בד"כ (חוץ מאם יום הפטירה הוא יום שבת) הלימוד שלפני יום האזכרה מועיל לנפטר.
והראשל"צ הגאון ר' דוד יוסף שליט"א כתב (הגדש"פ יחו"ד עמ' לג) שמרן הגרע"י זצוק"ל היה מקפיד להתחיל את הסדר אך ורק אחרי צה"כ של ר"ת. וגם ביחו"ד (ימים נוראים) כתב שהיה מקפיד לא להבדיל על הכוס ושלא לעשות מלאכה האסורה מן התורה כשיטת רבנו תם, ושמכל מקום נהג להקל כשיטת הגאונים בכל הדברים שהם מדרבנן, וכגון לענין סיום שאר תעניות (כולל תשעה באב), והיה אוכל ושותה אחר כעשרים דקות משקיעת החמה. עכ"ל.
וכתב עוד שם שאמר לו שלכאורה יש להקל על כל פנים בבין השמשות לשיטת רבנו תם, מפני שיש בזה ספק ספיקא לקולא וכו', והשיב לו, שאם אפשר הדבר אין לסמוך על ספק ספיקא זה, ורק שיש צורך גדול בדבר אפשר לסמוך על זה. וסיים שם, ולא נתברר לי טעמו מפני מה אין לסמוך לכתחילה על הנ"ל.
ובארחות מרן ח"ב עמ' תתי, וע"ע שם עמ' תתטו
ובילקוט יוסף שבת א-ב עמ' ר'נד כתב
נמצא שהכל לפי המנהג שלפנינו ומה שכתבו הפוסקים לגבי אותו דין והצירופים שיש מסביב להקל או להחמיר ואם יש תרתי דסתרי והצורך בזה.