ראובן יוסף מיארה
Well-known member
ראה במצר"ב.
אין ראוי לומר "מנהג מרוקו" כיון שמנהגים חלוקים היו שם
שהנה מסתמא כבר יצא לכל מעיין מעט שמכיר בספרי הכללים והמנהגים לתמוה ולנסות לפטור תעלומה שלא הייתה מובנת לו במנהגי מרוקו, שלאחרונה התחילו להפיץ כל מיני מחברים את המנהגים שהיו במרוקו, בכל מיני ספרים, ירחונים, עלונים וכדו', ואנו רואים שכל אחד סותר את דברי חבירו, שפלוני אומר מנהג מרוקו היה כך, ובא רעהו וסותר דבריו ואומר שמנהג מרוקו היה אחרת, והפלא הוא שכ"א מציין לדברי חכם מסויים שכך העיד שהיה מנהג מרוקו, והנה בא המעיין ורואה את הדברים, ונשאר בתמיה ובחוסר הבנה היאך יתכן שכ"א מעיד בבירור הגמור שכך מנהג מרוקו ע"פ סופרים וספרים, ובא רעהו ומכחישו ג"כ בבירור הגמור (וראה להלן שנביא כמה דוגמאות בזה).ובזה באנו בשורות אלו לבאר בקצרה, את מה שעלה לנו כאשר תרנו וחיפשנו להבין את שורש העניין ופתרון החידה בענייני המנהגים במרוקו, שבאמת יש לדעת שמרוקו היא ארץ גדולה ורחבה, מלאה בערים ואגפים, וכל עיר ואגף היא מחולקת מהעיר והאגף השניה, הן במרחק הגאוגרפי היינו הפיזי, הן במרחק ההילכתי וההנהגתי, שבכל עיר ואגף היה להם את הרב והחכם שלהם, את המוהל שלהם, וכן את השוחט שלהם, וכמעט שלא היה שום קשר בין עיר אחת לשניה, ואי"ז כמו שאומרים "מנהג ירושלים", או "מנהג ארץ ישראל" שהיה מנהג אחיד לכולם כמו שאנחנו רואים בדברי הפוסקים, ששם אכן היה מנהג אחיד בין כולם, וזה היה גם במחינת המרחק בין המקומות שאינו כ"כ גדול, ולכן ג"כ היה אפשרות שיעשו כולם אגודה אחת, וכן היה שם מושג של רב המאחד את כולם, כנודע שהיה "ראשון לציון" וכדו', משא"כ במרוקו שלא היה הדבר כך אלא "הן עם לבדד ישכון" וכ"א היה נמצא במקומו ומנהגו ע"פ רבו שהיה במקומו, וממילא נמצינו למדים לאור האמור שכלל לא נכון הביטוי האומר "מנהג מרוקו", שבאמת היה להם לומר "מנהג עיר פלונית", שהרי לא ראי זה כראי זה, ולכל אחד יש את מנהגו שלו כפי דברי רבו במקומו, ואכן מה שאנו רואים שכ"א כותב שהיה מנהג במרוקו כך, והשני בא ומכחישו וכותב אחרת, אי"ז בהכרח שאחד מהאומרים לא אמר נכונה, אלא שינוי מקומות שנו כאן, אך באמת לא היה במרוקו מנהג אחיד כלל.
ובאמת שכן העד העידו לנו רבנים המכירים היטב את מנהגי מרוקו ואורחותיהם, וכמו שכתב הגאון רבי אברהם חפוטא במכתב למרן הראש"ל שליט"א נדפס בספרו מענה לשון (ח"ה יו"ד סי' ז) בזה"ל: קבלתי מכתבו ואענה ואומר להוי ידוע שלא היה מנהג אחיד במרוקו ומחלוקות רבות בעניני הלכה היו רבות בשנים בין התושבים לבין המגורשים שבאו מספרד, ע"כ.
וכ"כ הראש"ל הגרש"מ עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה (ח"ד או"ח סי' ז) בזה"ל: וזאת למודעי שארץ מרוקו היא גדולה ורחבת ידים ויש בה קהלות קהלות קטנות וגדולות ויש בה יישוב יהודי מימות שלמה המלך ע"ה וכאשר העיד והוכיח הגר"י טולידאנו ז"ל בספרו הבהיר נר המערב עיין עליו ואחר מופלג עוד באו רבים מגלות ספרד והתיישבו שם ובנו קהלות נפרדות עד שהיו מנהגים חלוקים זמ"ז אפילו בעיר אחת וכמו בעי"ת פאס שבה היו שינויים גדולים בהרבה תחומים בעניני תפלה ושחיטה ובדיקה ועוד כהנה רבות וגם יש מרחק גדול מעיר לעיר וגם השינויים גדולים ולא הרי מראכש כהרי פאס ולא הרי פאס כהרי מקנס וצפרו ולא זה וזה כהרי רבאט וסאלי ועוד כהנה רבות מלבד הערים הפזורים ורובי כפרים לאין קצבה וגם ברוב השנים משתנים הענינים כלים מכלים שונים רבים ומגוונים וחלק מהדברים המה מפוזרים בחלקם מהספרים אשר לקדמונינו לקדושים אשר בארץ המה והרואה במהרה ולא ישים לבו לזה יחשוב שיש סתירות או טעויות ולא היא אלא שבאמת רבו המנהגים והשינויים וצריך לשים לב למוצאו של החכם הכותב ולשער עירו כי אין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות ובדרך כלל אין עיניו רואות אלא במה שיש לפניו במולדתו ובבית אביו ורבותיו, ע"כ.
דברי רבני מרוקו שחלק ממנהגי מרוקו הגיעו מהאשכנזים
הנה מי שמכיר ובקי במנהגי מרוקו לא ימלט שלא יראה כמה דוכתי שאנו רואים שמנהגי מרוקו הם כמנהגי האשכנזים וכפסק הרמ"א, כמו לדוגמא לגבי שיש שנהגו שגם בנות רווקות מדליקות נר שבת, או שיש שנהגו שמברכים על הלל בר"ח ועוד דוגמאות, ובאמת שלכאו' יש להתפלא בזה היאך נהגו בזה כפסקי הרמ"א נגד הוראות מרן השו"ע שקיבלנו עלינו הוראותיו, וכמו שהעידו בזה ג"כ רבני מרוקו כמו שהביא בזה מרן הראש"ל שליט"א בספרו הכולל עין יצחק ח"ג (עמ' קנא והלאה) קחהו משם, ובאמת שהתשובה לזה נמצאת כבר בספרי רבני מרוקו, שכתבו שהרבה מהמנהגים שם הושרשו ע"י רבני אשכנז שלימדו שם את העם ג"כ את המנהגים לפי דברי הרמ"א, והרבנים השאירו אותם במנהגם כיון שראו שסו"ס הם הצילו מהם עם רב מההשכלה וכו', ואמרו מוטב וינהגו כדברי הרמ"א בזכות רבני אשכנז, מאשר ח"ו יאבדו לגמרי.שבאמת כן מתבאר ממה שכתב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל במכתב שהובא בשו"ת יביע אומר (ח"ו חלק אורח חיים סימן מח) וז"ל שם: לכבוד ידידינו ואור עינינו הגאון המפורסם סיני ועוקר הרים הרה"ג כמוהר"ר עובדיה יוטף זיע"א יהי שלום בחילו וכר וזאת להודיע למעכ"ת כי כשבאו למחנינו תלמידי חכמים מאחינו האשכנזים התחילו ללמד דינים לתלמידים שלנו מספר קצור שלחן ערוך של הגאון רבי שלמה גאנצפריד זצ"ל שהוא על פי הרמ"א ואחרוני רבני אשכנז ולכן עלה בדעתי לחבר קיצור שלחן ערוך על פי מרן ורבותינו האחרונים הספרדים שאנחנו נגררים אחריהם אבל לא היו לי כמה מספרי האחרונים ואינה ה' לידי ספר הקדוש כף החיים שחיבר הרב המקובל ר' יעקב חיים סופר זצ"ל ואמרתי עת לעשות לה' ובעזה"י ליקטתי ממנו בקצרה כל חידושי דינים הנחוצים וכאשר עיני מעכ"ת תחזינה מישרים וכשבאתי לארצנו הקדושה נודע לי כי מעכ"ת יש לו כמה השגות והערות על הספר כף החיים הנ"ל ועוד כמה חידושי דינים אחרים ובכן אם יואיל מעלת כת"ר לשלוח אותם לי בלי נדר אעלה אותם בשמו ואעדנם עטרות במהדורא בתרא, עכ"ל.
וכן הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (חאו"ח סי' עח, ובח"ד או"ח סי' כ) הודה שכיום התחילו ללמוד ממנהג האשכנזים לעמוד בקדיש והנח להם לישראל לעשות כרצון איש ואיש כי אי אפשר להושיב אחד שהורגל לעמוד כי נראה לו שהוא מחלל הקדוש לו ע"ש.
וכן העד העיד בנו הג"ר יוסף משאש זצ"ל בשו"ת מים חיים (חלק א' אורח חיים סימן קעט) בזה"ל: וכן נתפשט מנהג זה בארץ מולדתי עיר ואם בישראל מקנס בשנת תער"ב לפ"ק על ידי איש צדיק רב ועצום כמוהר"ר זאב היילפרין שבא מארץ אשכנז והרביץ תורה הרבה בערי המערב וקבע מנהג זה וכר וכמה מנהגים הנהיגו חסידי חב"ד כדעת הגר"ז ואף שפעלו גדולות ונצורות אשריהם ואשרי חלקם מכל מקום זה דרכם לפסוק לכל כדעת הגר"ז וכדומה ועל ידי כך הושרשו אצל חלק מהספרדים כמה מנהגים שלא כדעת מרן ושם נתבאר דבשנה הראשונה עשו כדבריו רק בישיבה אך שאר הצבור לא רצו לנהוג כן אבל בשנים לאחר מכן כולם נגררו אחר מה שהנהיג אותו רב מאשכנז ונהגו כמותו באותו ענין, ע"כ. ועיין בשו"ת שמחת כהן (חלק אורח חיים סימן קה) שהביא דברי הרב משאש הנ"ל.
וכ"כ בשו"ת יפה שעה (או"ח סימן ח) להגאון רבי מכלוף אביחצירא זצ"ל שהעיר על חכם מרבני מרוקו שהיקל בענין ברכה אחרונה על ספר תורה פסול וכתב כי מה לך ולמנהג רבותינו האשכנזים מור"ם והכל בו והאבודרהם ולהניח מנהג רבותינו הספרדים שמימיהם אנו שותים ובראשם מרן הקדוש ז"ל ועיי"ש בסימן יב שכתב דאמרינן ספק ברכות להקל נגד מרן הגם דדברי מרן מקובלים עלינו כמשה מפי הגבורה עיי"ש וכ"כ עוד שם סימן יח דאנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן, ע"כ. (ראה בכו"ז בעין יצחק ח"ג עמ' קנה והלאה שהביא המקורות הנ"ל)
הרי שהיתה להם השפעה על חלק מהקהל והן אמת שאותם חסידים פעלו גדולות ונצורות לחיזוק היהדות שם בחינוך הבנים בישיבות הקדר ובלי ספק אשריהם ואשרי חלקם אך הללו הנהיגו באיזה קהלות שלא כדעת מרן והרי ידוע שהיו מקצת מקומות במרוקו ששם לא היו ת"ח בעלי הוראה והללו כשראו פעילותם לשם שמים של אותם שליחים שמעו לדבריהם גם בעניני הלכה.
כמה דוגמאות שלא היה מנהג אחיד במרוקו
- והנה כבר כתבנו לעיל בפתיחת דברינו שכל היד המרבה לעיין ולבדוק בספרי הפוסקים ובספרי המנהגים יווכח שלא היה מנהג אחיד במרוקו כלל וכלל, וכל מקום היה לו את מנהגו שלו, ולכן זה טעות לומר "מנהג מרוקו" כי כל מקום ומקום היה לו את המנהג שלו, ואמרתי בשביל המחשת הדברים, ולמען יעמדו הדברים בצורה ברורה וחזקה לציין לכמה דוגמאות (חלק מהדוגמאות הביאם מו"ר מרן הראש"ל שליט"א בספרו הכולל עין יצחק ח"ג עמ' קע והלאה ע"ש שהאריך טובא בעניינים אלו מפי סופרים וספרים, ותרו"נ).
- האם החזן מקריא לכהנים תיבת "יברכך", שבספר דברי שלום ואמת (עמ' 49) כתב שמנהג מרוקו כמרן שהחזן לא מקריא תיבת יברכך לכהנים, אולם בשו"ת עטרת שלמה כ' דהמנהג דלא כמרן אלא שהחזן מקיא אף תיבת יברכך, ובשו"ת נתן דוד (עמ' שכה) חילק בין המקומות, וכן חילק הנתיבות המערב (עמ' 46), ובשו"ת דרכי דוד כ' דהמנהג כהרמ"א שהחזן מקריא תיבת יברכך.
- האם כהן רווק נושא כפיו, שבדברי שלום ואמת (עמ' 59) כתב שהיו מקומות במרוקו שכהן רווק לא נשא כפיו אבל במקומות רבים במרוקו כמו מקנס הרווקים נשאו כפיהם ע"ש, אולם בנתיבות המערב (עמ' לו) כתב שמתי שיש עוד כהנים נהגו להקל בזה ולישא כפיהם. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (חלק א' סימן נ) כתב שמנהג מרוקו שכהנים רווקים לא עולים לדוכן ובקזבלנקה גם גרושים לא היו עולים לדוכן ובארץ ישראל הרווקים מבני המערב שאינם עולים לדוכן אין לכופן לברך ע"ש.
- וגם לגבי תפלת שמונה עשרה אם מתנועעים בעת העמידה או עומדים זקוף מצינו עדויות סותרות על מנהג מרוקו, וכמו שציין לזה בהקדמת הש"ע אוצרות ספרד שבספר נתיבות המערב כתב: שנהגו במרוקו להתפלל בלא נענוע כדעת מרן החיד"א, וראה בזה בספר שערי תפלה (עמוד ע) בשם רבים מהפוסקים דסבירא להו הכי, ומאידך בספר נהגו העם (עמוד שכא) כתב בשם הרב לפי ספרי שבמרוקו נהגו לנענע את גופם בתפלה ושהכנה"ג (או"ח סימן צה) הביא מהמדרש וממנורת המאור ומספר חסידים שצריך לנענע גופו בתפלה על שם הפסוק כל עצמותי תאמרנה, ע"ש. ובנחלת אבות (מנהגי לוב עמוד י) כתב שנהגו לעמוד עמידה לא נענוע כלל פרט לכריעות.
- וכן לגבי השמעת קול בתפלת הלחש, שבשו"ת שמש ומגן (חלק ב' או"ח סימן נה אות ה) כתב: שיש להשמיע לאזניו את תפלת הלחש וכן מנהג העולם, ע"כ. ואילו בספר נתיבות המערב כתב: שבמרוקו נהגו להתפלל בלחש גמור. (וכן כתב לגבי מנהג לוב בספר נחלת אבות מנהגי לוב עמוד טז בשם לקט הקציר עמוד פג שנהגו להתפלל בלחש גמור).
- וכן מצינו עדויות סותרות לגבי מנהג מרוקו לענין עלייה לספר תורה בשני וחמישי אם אפשר לעלות ארבעה עולים, שבשו"ת דרכי דוד אבן כליפא (סימן כא) כתב כשיש ב' חתני בר מצוה בשני וחמישי אפשר לסמוך על הרמ"א להעלות ארבעה עולים שיום טוב שלהם הוא, וכן כתב בספר דברי שלום ואמת שכן מנהג צפון אפריקא. ואולם בשו"ת יחוה דעת חזן (סימן ז) כתב, דכשיש שני חתני בר מצוה בימי שני וחמישי והכהן אינו רוצה לצאת לחוץ בזמן קריאת התורה אין להוסיף על שלשה עולים, ע"כ. וכן כתב בספר נתיבות המערב: שמנהגי מרוקו שכאשר יש שני חתני בר מצוה בשני וחמישי או שני בעלי ברית אין מעלין ארבעה אלא הכהן יוצא מבית הכנסת וכן נהגו מימי קדם, ע"כ. וכן כתב בספר שופריה דיוסף (סימן יב) הובאו דבריהם בהקדמה לשלחן ערוך אוצרות ספרד.
- וכן בעניין ברכת הנותן ליעף כח, שבספר דברי שלום ואמת כתב שהם נהגו בזה כדעת מרן השו"ע שאין לומר הנותן ליעף כח. אולם הג"ר דוד עובדיה כתב שנהגו לאומרה (הנותן ליעף כח) כדעת האר"י בשם ומלכות, (נהגו העם תפלת שחרית ומנחה), ע"ש. וכ"כ הג"ר אברהם חפוטא בשו"ת מענה לשון (יו"ד סי' מג) במכתב למרן שליט"א: ובאשר לברכת הנותן ליעף כח ברכנו את זה בשם ומלכות, ע"כ. וכל היד המרבה לחפש ולבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה.
גם נוסח התפילה של מרוקו לא בהכרח היה שונה משאר עדות המזרח
ובאמת שגם בענייני נוסחאות התפילה שאומרים שיש נוסח של "מרוקו" בתפילה, והוא לא כמו של עדות המזרח, באמת שג"ז שנוי במחלוקות, ולאו מילתא פסיקתא היא, וכמו שהעיר בזה מו"ר מרן הראש"ל שליט"א בספרו הכולל עין יצחק (ח"ג עמ' קע) בזה"ל: והנה באחרונה יצאו לאור כמה סידורים שטענו שהם על פי נוסח יהודי מרוקו, ובאמת הנה המעיין בספרי רבני מרוקו יראה שבעיקר התפלה אין דבר כזה נוסח מרוקו, וגם שם היו מקומות שנהגו כך ומקומות שנהגו אחרת, וכגון במה שהתעקשו להדפיס בסידורים הנ"ל בחתימת ברכת למינים ולמלשינים ומכניע מינים, הנה ראה בספר נתיבי עם לרבי עמרם אבורביע שהיה מגדולי חכמי צפון אפריקא שכתב שיש לחתום ומכניע זדים כמ"ש הרמב"ם, וגם בב"י בסי קי"ב הביא אגדה דכיון שהוטבעו המצריים בים אמרו מלאכי השרת ברכה זו שובר אויבים ומכניע זדים, וכ"כ בשלמי ציבור שכן הוא בספרי המקובלים הקדמונים שובר אויבים ומכניע זדים, שהר"ת גימטריא שדי שבכח זה יכנעו, וכן נהוג בבית אל ובירושלים וכן הכריעו הרבה מהאחרונים ולא כמו שהדפיסו בסידורים החדשים מכניע מינים, עכ"ל.עוד הוסיף בעין יצחק הנ"ל בזה"ל: וכן מה שהשמיטו ועל זקניהם בברכת על הצדיקים, הוא נגד מה שכתב הרב אבורביע הנ"ל מחכמי מרוקו בנתיבי עם שכולל גרי הצדק עם הצדיקים, שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, וסמיך ליה וכי יגור אתכם גר, משמע דזקנים פשיטא ליה שמזכיר, וכן מפורש בירושלמי פ"ד ה"ד שצריך להזכיר גרים וזקנים במבטח לצדיקים, וכן מפורש בתוספתא פ"ג הכ"ח, ובדפוסים העתיקים היתה כתובה מלת זקנים ואחר כך התחילו לכתבה בסוגריים, ברם זכור אותו האי"ש לטוב שבספרו בית עובד כתבה גלויה ודלא כתפלת ישרים שהשמיטה לגמרי, ע"ש. ועיין בילקוט יוסף תפלה כרך ב' בקונטרס הנוסחאות שהבאנו מקורות לנוסחא זו, ע"כ.
עוד הוסיף מרן שליט"א בעין יצחק בזה"ל: צא וראה שאין מנהג ברור במרוקו בנוסחאות התפלה כי בשו"ת נתן דוד (נהגו העם עמוד שכב) כתב שהנוסחא הנכונה וחננו מאתך חכמה בינה ודעת, ע"כ. ואילו בשו"ת יחוה דעת חזן (חלק ג' סימן ו) כתב שבמרוקו היו נוהגים לומר דעה בינה והשכל, ולאחר שראו את הספר כף החיים שינו לומר חכמה בינה ודעת, ע"כ מתוך דברי מו"ר בעין יצחק.
מצאנו לכמה מרבני מרוקו ששינו את המנהג ממה שנהגו במקומם
ובאמת שכל מי שיעיין ישר ללא נגיעות עדתיות בדברי רבני מרוקו יראה שפעמים שאף הם עצמם שינו מהמנהג שהם נהגו בארצם מרוקו, מאחר שראו שאין מנהג זה עולה יפה עם דברי רבותינו ועם ההלכה הצרופה והמקובלת בידינו, שבאמת תמיד היו בכל עדה ועדה מנהגים טובים שמתקבלים ומתיישבים אליבא דהלכתא, והיו את המנהגים שאינם מתאימים אליבא דהלכתא, ואותם אכן יש לשנות וכפי שלימדנו כן רבנו הרמב"ם (כמובא בהקדמה), ואין מנהגי מרוקו ירדו מהשמים כהלכה למשה מסיני שצריך להתעקש להעמידם, וכבר העיר בכיו"ב מרן זיע"א על הגר"ש משאש בספרו חזו"ע (שבת ב עמ' ש) בזה"ל: ואף שראיתי לידידנו הגר"ש משאש שעשה סינגורין למנהגם הדברים שאינם מחוורין כאילו כל מנהג מרוקו ירדו מן השמים כהלכה למשה מסיני, ובמחכ"ת האמת יורה דרכו שראוי לבטל מנהג זה דתבר גזיזי, ע"כ. ובאמת שכן ראינו שעשו כן כמה מרבני מרוקו שביטלו את המנהג שנהגו בהם במקום מושבותם מרוקו, והנהיגו כמנהג א"י, מאחר ואותו מנהג לא היה כהוגן, ונציין לכמה דוגמאות.- בספר נוהג בם (בירורי הלכה במנהגי צפון אפריקא סימן יט) כתב, בתוקף לבטל המנהג שנהגו במרוקו ללוות את הכלה לטבילה בקול רעש ומהומה, ע"ש. וגם הרב רבי יוסף בן נאים בספר נוהג בחכמה (עמוד עה) כתב שכך היה המנהג בפאס והרבנים ביטלו מנהג מכוער זה, ושם בסימן כ' הביא שבעיר צפרו נהגו גם הגברים ללוות את הכלה למקוה ותיקנו חכמי העיר לבטל המנהג, ע"ש.
- עוד שם (סימן ט) יצא חוצץ נגד מנהגים מסויימים שנהגו במרוקו שהם נגד ההלכה כמו מנהג שפיכת המים בחג שבועות שמביא למכשולים רבים למרות הטעמים שהובאו בספרות חכמי מרוקו למנהג זה וכתב שגם הרה"ג רבי דוד עובדיה דעתו לבטל מנהג זה.
- בשו"ת מים חיים משאש (חלק א' סימן קי) כתב לבטל את מנהג המרוקאים לאכול דגים אחר הקידוש קודם המוציא שיש בזה איסור ברכה שאינה צריכה.
- וכן במה שיש נשים שנהגו במרוקו לברך על לולב סוכה ושופר שבס' דברות אליהו (ח"ב סי' כב) כתב לבטל מנהגן זה שהוא נגד דעת הרמב"ם ומרן שקיבלנו הוראותיו ע"ש.
- וכן לענין מה שיש נהגו במרוקו להניח תפילין במנחה של תעניות בלא ברכה שבשו"ת עטרת שלמה (סימן טו) כתב לדחות מנהג זה שהוא נגד דעת כל הפוסקים ואין לו יסוד בהלכה. (המקורות הנ"ל מעין יצחק ח"ג)
- וכן מצינו בשו"ת עמק יהושע מאמן (חלק ו סימן כט) שכתב, שאף שבמרוקו נהגו לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה מכל מקום כאן בארץ ישראל רוב פעמים אנו נזהרים שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שנתחייבנו בהם שלא להרבות בויכוחים עם אחרים, וכן לענין בשר חלק בארץ ישראל אנו נזהרים לאכול רק בשר חלק, ע"כ.
- וכ"כ הרה"ג רבי אברהם חפוטא במכתב למרן שליט"א בשו"ת מענה לשון (יו"ד סי' מג) בזה"ל: ואני מיום שעליתי ארצה לא ברכתי על ההלל, ושיניתי כמה ענינים לנהוג כמרן, וגם דברים של מנהג אבות שיודעים שזו חומרא, אבל נהגנו בזה לא מתוך טעות, נשארנו במנהג אבות כמו שתיית סוכר בחג הפסח שנהגנו לשתות בלי סוכר והמתקנו בתמרים, ע"כ. ויש עוד דוגמאות וציינו רק חלק מהם לדוגמא בלבד.
אוהב את המקום
Member
וכעין זה, אין לומר "מנהג ירושלים", או "מנהג ארץ ישראל", שמנהגים חלוקים היו שם לרוב.
אוהב את המקום
Member
לא מיניה ולא מקצתיה, אדרבה רואים שהיו עדות שונות בירושלים מזה 800 שנה, ולכל עדה היה את הבי"ד שלה ואת המנהגים שלה. קל וחומר כשמדברים על כל ארץ ישראל.
וכאשר מרן השו"ע דיבר על מנהג ארץ ישראל, נכתב בזה (כמדומני ע"י הראש"ל הגאון רבי יצחק יוסף) שלא הכיר את מנהג צפת, ולא היו שיירות מצויות, וכו'.
אוהב את המקום
Member
אכן היו מנהגים חלוקים בכמה מקומות, אבל בעניינים שוליים.
בעניינים הקריטיים שבהם נחלקו רבני מרוקו עם מרן הגר"ע יוסף זיע"א ודיברו על מנהג מרוקו, מדובר במנהג הרווח אצל רוב יהודי מרוקו, וכגון: עניית ב"ה וב"ש במקום שיוצאים ידי חובה, ברכה על ההלל בראש חודש, שימוש בחשמל ביו"ט, נוסח התפילה כגון מכניע מינים, עמידה בעשרת הדיברות, הוספת מים לסיר החמין כשצריך, אי אמירת שיר של יום בר"ח (גם מבחינה הגיונית הדבר מיותר), אי הנחת תפילין בשחרית תשעה באב, נישוק העולה לתורה, הוצאת שבת כגאונים, ועוד ועוד.
בחלק מהעניינים, מדובר על מנהג רוב הספרדים בארצותיהם.
אוהב את המקום
Member
בוודאי שהיה, הרב הראשי למרוקו (לפחות בדורות האחרונים, איני יודע קודם לכן) ודור דור ודורשיו, היו את גדולי הדור.
אוהב את המקום
Member
הוא אינו מצדד במנהגי מרוקו, אלא דוגל בשיטת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל.
אוהב את המקום
Member
זה הספר שהיה לפניהם, ולמדו ממנו, אבל במה שנהגו אחרת, אמרו לתלמידים שמנהגם אחרת, ולא עשו על פי הספר.
ובספר הנפלא "דברי שלום ואמת" הביא מקור לכל מנהג ומנהג מדברי הראשונים, ונהגו בו מקדמת דנא, עוד הרבה לפני שהתחבר קיצוש"ע גנצפריד שחי לפני כמאה וחמישים שנה, והכל יסודו בהררי קודש בדברי הראשונים כמלאכים, שהרי לא פסקה תורה ממרוקו במשך 1000 שנה (חוץ ממנהגים בודדים שביטלום גדולי מרוקו, שיסודם בעמי הארץ, כגון ה' מלך ה' מלך לפני טעימת המוציא, שמקורו בכוונת המקובלים, אבל עמי הארצות חשבו שצריך לאמרו בפה, ואינו אלא הפסק גמור).
אוהב את המקום
Member
רוב הספרדים בארצותיהם בירכו על ההלל בראש חודש, וזהו "מנהג הספרדים" ללא קשר לאשכנזים.
ובספר המופלא "דברי שלום ואמת" חלק ב' עמ' 234 בדק הגר"ש טולדנו את כל ההלכות שבהם נחלקו חכמי מרוקו עם הרב עובדיה, ואלה מסקנותיו:
רבני מרוקו פוסקים כהשו"ע ב47 הלכות, וחולקים עליו ב22 הלכות, דהיינו כמעט 70 אחוז מההלכות השנויות במחלוקת.
הגר"ע יוסף פסק כהשו"ע ב34 הלכות, ונחלק עליו ב35 הלכות, דהיינו חולק עליו ביותר מ50 אחוז.
ראה שם דוגמאות לרוב (וחלק הבאתי להלן).
ב30 אחוז מההלכות הנ"ל, נחלקו רבני מרוקו והרב עובדיה בדעת השו"ע.
לאחר ניפוץ הסטיגמה הזו, נעבור לסטיגמה הבאה - מנהג מרוקו הושפע מהאשכנזים...
הגר"ע יוסף נוהג כאשכנזים ב49 הלכות, וחולק עליהם ב50 הלכות, דהיינו הולך כמותם כמעט ב50 אחוז מההלכות.
רבני מרוקו הלכו כמו האשכנזים ב42 הלכות, וחלקו עליהם ב57 הלכות, דהיינו הלכו כמותם ב43 אחוז מההלכות.
ולהלן מספר דוגמאות על קצה המזלג לדברים המפורשים בשו"ע, ומרן הגר"ע יוסף זצ"ל חלק ופסק כאשכנזים או מטעמים אחרים כמו מנהג ירושלים:
השו"ע פסק לא לברך הנותן ליעף כח, הגר"ע חלק עליו ופסק כרמ"א.
השו"ע פסק שהחזן לא יקריא "יברכך", הגר"ע חלק עליו ופסק כרמ"א.
השו"ע פסק שאין בישול בכלי שני, גם לא לקלי הבישול. הגר"ע חלק עליו ופסק כרמ"א.
השו"ע פסק שנהגו לא להניח תפילין בת"ב שחרית. הגר"ע חלק עליו ופסק כמנהג מאוחר של בית אל.
השו"ע פסק להפטיר במנחה של צום גדליה "דרשו ה' בהמצאו". הגר"ע חלק עליו וכתב שנהגו "בני ספרד" לא להפטיר (כאשר בני ספרד האמיתיים, המרוקאים, נהגו להפטיר).
השו"ע מתיר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה. הגר"ע חלק עליו ואסר.
השו"ע פסק לברך "להכניסו" בין מילה לפריעה, הגר"ע חלק עליו ופסק לברך קודם המילה.
השו"ע פסק שהמנהג לברך שבע ברכות על כוס אחת. הגר"ע חלק ופסק כרמ"א לברך על שתי כוסות.
השו"ע פסק שאבל בתוך ז' לא יעלה ש"ץ אלא אם אין ש"ץ אחר. הגר"ע חלק ופסק כרמ"א, שטוב שיעלה ש"ץ.
השו"ע פסק שהמנהג להקיף גם מי שאין לו לולב. הגר"ע חלק עליו ופסק כרמ"א, שלא יקיף.
השו"ע פסק שאב המל את בנו יברך למול את הבן, ולא "על המילה". הגר"ע חלק ופסק כרמ"א, לברך כרגיל ללא חילוק.
אוהב את המקום
Member
לא מיניה ולא מקצתיה, אין בספרים שום דבר, וכבר דחו את כל הראיות.
העם במרוקו לא היה צריך לרבנים אשכנזים והיה משופע במאות רבנים, למעשה כל גדולי העולם המוכרים היו במרוקו כמו הרמב"ם והרי"ף, וכל המנהגים שלהם הם עתיקים מזה מאות שנים כמובא בספרי רבני מרוקו, ושלוחי חב"ד (שאגב קיבלו ציווי מפורש מהרבי זיע"א שלא לשנות שום מנהג ממנהגי המקום) שהגיעו לשם בשנת תשי"א לא חידשו שום מנהג.
אוהב את המקום
Member
נשמע שהוא דיבר על הספרדים באופן כללי ולא מרוקאים (אין לי זמן כעת לפתוח במקור). אבל מכל מקום, מה זה קשור למנהגי מרוקו העתיקים?
אוהב את המקום
Member
כן, אתה יכול לתת דוגמא למנהג מרוקאי שהושרש ע"י חסידי חב"ד ולא היה קיים קודם לכן?
אוהב את המקום
Member
העיר לו שפסק ההלכה שלו מתאים למנהג האשכנזים. זאת ראיה לסתור, שעמדו בתוקף לא לקבל מנהגי האשכנזים.
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
א. לפעמים הבאות עדיף לענות על כל בתגובה אחת, ולא בצורה מפוזרת...
ב. המעיין יראה שבתוך דברינו ענינו על הכל, והמעיין את אשר יבחר לקרב יקרב.
ג. בקשר לספר 'דברי שלום ואמת' יש בו הרבה זיופים והעתקות חצאי לשון וכדו', ואכמ"ל. והמבין יבין.
ב. המעיין יראה שבתוך דברינו ענינו על הכל, והמעיין את אשר יבחר לקרב יקרב.
ג. בקשר לספר 'דברי שלום ואמת' יש בו הרבה זיופים והעתקות חצאי לשון וכדו', ואכמ"ל. והמבין יבין.
אוהב את המקום
Member
לא מצאת ולא תמצא אלא דברים שוליים כהנ"ל, אם להתנועע או לעמוד, אם מקריא החזן יברכך או לא, וכיו"ב.
אוהב את המקום
Member
לא מצאת הערה אלא על מה שהעתיק דברי הגר"ח פלאג'י מספר כתר שם טוב ובטעות ציטט גם דברי הכתר שם טוב כהמשך לדברי הגר"ח פלאג'י.
בגלל טעות טכנית אחת שנבעה מתום לב גמור, לא מוציאים שם רע באופן שכזה על "הרבה זיופים והעתקות חצאי לשון". טענות על חצאי לשון יש על כל המחברים (גם על ילק"י) וצריך לבדוק כל דבר לגופו, ברוב המקרים אינו כהכצעקתה.
הצגת המחבר שליט"א כזייפן זו פשוט דרך לברוח מהתמודדות עם דבריו המאירים שנכתבו מתוך ענווה וכבוד מופלג למרן הגר"ע יוסף זיע"א. ועצה טובה, אם תרצה שישמעו לך, ברח מדרך זו.
אוהב את המקום
Member
דעתם של גדולי רבני מרוקו שעלו לארץ הקודש היתה שצריך להמשיך את המנהגים גם כאן. וצעירי הצאן לא באים אלא לחזק או להוסיף על דבריהם.
לכן יש לכתוב בכבוד ובדרך ארץ כלפי גדולי עולם שאף מרן הגר"ע יוסף זיע"א כיבד אותם מאוד, כמו הגר"ש משאש זצ"ל.
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
גם כאן ניכר שלא עיינת כדבעי, בספר הנ"ל, וכ"ש בקונטרס שכתבנו בעניינו שהבאנו כמה וכמה דוגמאות ברורות שא"א להכחישם, וכמדומה שגם בפורום באיזה מקומן.
ודי בזה גילוי דעת למי שמחפש האמת [לא התכוונתי אליך, כך שאין עניין להגיב...].
התכוונת למנהג ירושלים.... מרן השו"ע התגורר בצפת כידוע
