• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

מעשה ידי טובעים בים - מי הם הטובעים מצרים או ישראל?

יום טוב שביעי של פסח שונה מכל שאר החגים בכך שאין אומרים בו הלל שלם. וכך פסק הטור (ס' ת"צ סעיף ד) "כל הימים של חוה"מ ושני ימים אחרונים של יו"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו". ומצאנו בדברי רבותינו ז"ל ובראשונים כמה טעמים לכך:​


הטעם העיקרי מוזכר בגמ' בערכין (י) שם הגמ' עומדת על ההבדל בין ימי חג הסוכות לימי חג הפסח בעניין אמירת ההלל, ומבארת שימי הפסח אינם חלוקים בקרבנותיהם כמו חג הסוכות, וכך איתא התם:

שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, שמונה ימי החג [סוכות]... ויום טוב הראשון של פסח... מאי שנא דחג [סוכות] דאמרינן [הלל] כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן? כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן.

ובספר בניהו (לרה"ג יוסף חיים) כתב לבאר טעם זה, דכיון דחלוק בקרבנות לכן אינם מתערבים הימים של חול המועד עם יום טוב ראשון אלא כל יום ויום נחשב פרק בפני עצמו, מה שאין כן חג הפסח דאינו חלוק אלא שוה עם יום ראשון נעשים כל הימים פרק אחד וכבר אמרו הלל בראש הפרק.

וגמ' זו היא מקור תשובת הרשב"א אשר נשאל בעניין זה, וז"ל:

שאלת: אם יש טעם למה שאין גומרין את ההלל בכל ימי הפסח כמו בכל ימי החג. תשובה: טעם מבואר יש בזה בפרק שני דערכין י' ע"א דאמר רבי יוחנן משמיה דרבי שמעון בן יהוצדק שמנה עשר יום בשנה יחיד גומר את ההלל ואלו הן שמנת ימי החג ושמנת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב הראשון של עצרת ובגולה עשרים ואחד יום תשעת ימי החג ושמנת ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת, ואמרינן מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא, והשיבו דחג חלוקין בקרבנותיהן ופסח אין חלוקין בקרבנותיהן. (שו"ת הרשב"א ח"א סימן רל"א)

וטעם זה הובא גם ברבינו ירוחם, וז"ל:

מאי שנא דלא גמרינן הלל כל יומא ומאי שנא חג דגמרינן ליה כל יומא, משום דחג חלוקין קרבנותיו ובפסח אינן חלוקין[1]. (ספר אדם נתיב חמישי סוף חלק רביעי)

והנה הבית יוסף (סימן ת"ץ) כתב על דברי הטור שמה שלא אומרים הלל בכל הימים של חוה"מ פסח ושני ימים אחרונים של יו"ט, זהו משום שקרבנות החג זהים, ולכן נחשב כחג אחד ארוך, או שכל הימים טפלים ליום הראשון. ועוד הביא את תירוץ השבה"ל בשם מדרש הרנינו (מובא בילקו"ש אמור תרנד) שהטעם שאין גומרין הלל בשאר ימי הפסח לפי שנטבעו המצריים בים, וכתיב (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח[2]. ואמנם במדרש זה לא מוזכר הביטוי מעשה ידי למצרים[3], אולם בספר המאורות (פסחים דף קח) כתב להדיא בלשון זו, וז"ל:

וביום ראשון ושני גומרין את ההלל ומברך לגמור את ההלל ולא בשאר הימים ואפילו ביום שביעי שהוא קדש, והטעם מפני שנטבע בו פרעה וכל חילו וכדאמרינן בהגדה: אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני (וכן הוא בסמ"ק מצוריך ס' רע"ו. וכך נקט בלבוש ובט"ז).

מדרש זה מובא בילקו"ש פ' אמור (רמז תרנד) ומקורו בפסיקתא דרב כהנא (פסיקתא אחריתי דסוכות דף קפט):

וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביו"ט הראשון ולילו, למה, כדאמר שמואל "בנפול אויבך אל תשמח".

וכן מובא בילקוט שמעוני משלי (רמז תתקס):

ראויים היו ישראל לקרות את ההלל כל שבעת ימי הפסח כשם שקורין שבעת ימי החג ואין קורין אלא יום ראשון בלבד, ולמה כן, אלא בשביל שנהרגו המצרים וטבעו בים שהם שונאי, ואני כתבתי בנפול אויבך אל תשמח[4].

ובכל בו (ס' נו בסדר תפלת המועדות) והאורחות חיים (דף קע"א) שילבו את שני הטעמים יחד, שכתבו שהטעם של קורבנותיהם שוים ממעט ימי חוה"מ, והטעם של מעשה ידי טובעים ממעט שביעי של פסח[5], וז"ל:

בפסח כל הימים שוים בקרבנותיהם, ולפיכך אין מברכין אלא על יום ראשון ושני שגם הוא ספק ראשון, אבל בשביעי אף על פי שהוא קודש מפני שהוטבע פרעה וכל חילו בים בו ביום, על דרך שאמרו ז"ל ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא השיב להם מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני, לפיכך אין קורין אותו אלא בדילוג, אבל בחג שכל יום ויום חלוק קרבנות מברכין על כל אחד ואחד שאין יום זה דומה לשעבר. ויש נותנין טעם אחר והוא דכיון דחג המצות לית ביה חובת מצה רק לילה ראשונה לפי שבשאר ימים אפשר ליה בפירות או בפת אורז ודוחן וכיוצא בהן, לפיכך אין מברכין על ההלל רק בב' ימים ראשונים שהם חובת מצה שהיא עיקר מצות היום, אבל בחג שכל שבעת הימים צריך שישב בסוכה ויברך לישב בסוכה בכל עת שיכנס לישב בה צריך שיברך על ההלל ויגמור אותו בכל יום ובשמיני של חג גם כן, שהוא רגל בפני עצמו, וגם בח' ימי חנוכה ראוי לברך בכל הימים לגמור לפי שבכל יום היה הנס הולך וחזק (והובאו דבריו במטה משה הל' חוה"מ).

במהרי"ל (סדר התפילה של פסח דף לט) הביא ב' הטעמים הנ"ל, וז"ל: מנהגי ריינוס גומרין ההלל בשני ימים הראשונים של פסח ולהלן אומר בדילוג כמו בר"ח לפי שבשביעי טבעו המצרים, ואומר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים לפני שירה. וא"ת עדיין ביום ז' וח' לא נימא אבל בחוה"מ נימא, לא קשה דאז הוי חוה"מ חשוב משביעי שהוא יו"ט.

ובערוה"ש (ס' ת"ץ) כתב שמה שהביא הב"י את המדרש הנ"ל כדי לתת טעם לכך שאין אומרים הלל שלם בשביעי של פסח, אין זה הטעם העיקרי, אלא העיקר משום שאין קרבנותיהם חלוקים. ומה שמצאנו דנקטו השבה"ל והמנהגים האי טעמא ולא אמרו הטעם שאמרו בגמ', כיון דלעניין דינא לא נפקא לן מידי, ולכן כתבו האי טעמא משום שהוא פשוט יותר (כן תירץ היד אהרון)[6].

פירוש הביטוי מעשה ידי טובעים לפי הבבלי​

לכאורה מדרש זה המבאר מדוע אין אומרים הלל בשביעי של פסח, מקביל בעניינו לדברי המדרש בבבלי (מגילה י:, סנהדרין ל"ט), דאיתא התם:

ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה? (שמות י"ד כ) - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?

ובפרקי דר"א איתא דהלשון 'ולא קרב' כמו 'ולא קרא'. ובבעל הטורים ביאר שחז"ל למדו בהיקש, שנאמר "ולא קרב זה אל זה" ואידך "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש" (ישעיה ו ג), שבקשו מלאכי השרת לומר שירה ואמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וזהו "ולא קרב זה אל זה" אותם שנאמר בהם "וקרא זה אל זה" (שמו"ר כג ו). וכן כתב המהרש"א (סנהדרין לט) [7].

ובמושב זקנים כתב כי לפי הפשט "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" הכונה מחנה מצרים לא קרב למחנה ישראל. אך גם מביא את המדרש שהכוונה למלאכים ומקשה על כך, וז"ל:

בגמ' מגילה בקשו מלאכי השרת לאמר שירה, א"ל הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, וזהו ולא קרב זה אל זה, לכן אין לומר והחיות ישוררו בשביעי של פסח, וק"ק והא כתיב 'כל הלילה' משמע דביום אמרו. ותו קשה מהו 'ולא קרב' והא בלילה אין מלאכי השרת קורין זה לזה לומר ק'ק'ק' דאמרינן בלילה הם אומרים ברוך שם כו' וצ"ע".

הקשיים בהבנת המדרש כפשוטו​

מהפסוקים דלעיל משמע שהבינו כי יש לפרש את הביטוי "מעשה ידי טובעים בים" שבסוגיות הבבלי על המצרים. וכן פירש ר"ש בן היתום (בפירוש למו"ק כ"ה ע"ב) וז"ל: דאמרינן בשעה שנטבעו מצריים בים בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני המקום אמר להן מעשה ידיי טבועים בים ואתם אומרים שירה לפניי וכו' עי"ש, וכ"ה בפירוש י"ג מדות לר"י בר יקר (ח"ב עמ' 20) וז"ל: ואפילו על הגוים חס אע"פ שאין בהם שום טובה, כמו שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה עי"ש, וכ"כ ר' בחיי בפירוש י"ג מדות כי תשא פרק ל"ד וז"ל וכן הוא יתעלה מרחם על הרשע וכו' ואפילו על הגויים שכן דרשו רז"ל מעשה ידי טובעין וכו' עי"ש.

ואמנם מהגמ' אין כל סימן שבני ישראל מנועים מלומד שירה ולשמוח, והדיון בגמרא נסוב רק על השאלה ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים ומסתייעת במאמר בקשו מלאכי השרת וכו' ללא כל התייחסות לישראל. אך המדרש סבר שהיות ואין שמחה לפני הקב"ה אז גם ישראל מנועים מלשמוח. ואמנם עם ישראל עצמם אמרו שירה בראותם את המצרים מתים על שפת הים, אבל שירת זו מבטאת את הרצון האנושי הטבעי לשמוח על מפלת האויב ולהודות לה' על כך, ולכן הותרה אז דוקא לישראל ולא למלאכים, אך מצד הקב"ה, לא רק שאינו שמח במיתתם של המצרים הרשעים העומדים להיענש בטביעה (מידה כנגד מידה על הטבעת זכרי ישראל ביאור), אלא הוא מצטער על מפלתם ואובדנם, ולכן אינו מתיר למלאכי השרת לומר לפניו שירה, מכיוון שהמצרים הטובעים בים הם מעשה ידיו[8], ולכן לפי המדרש גם ישראל נמנעים מלומר הלל שלם בשביעי של פסח.

אך יש להקשות על הסבר זה כמה קושיות:

  • מדוע צריך שני טעמים לאי אמירת הלל שלם, אחרי דבערכין י ע"ב מפורש הטעם מה שאין גומרים ההלל בחוה"מ ובשביעי של פסח כמו בסוכות, וטעם זה נכון יותר מטעם המדרש, משום שלטעם המדרש אינו מבואר כל כך איזה חילוק בין הלל שלם לחצי הלל, דהא זה וזה שירה הוא (תורה תמימה פר' בשלח)[9].
  • יש להבין לפי זה כיצד אמרו ישראל שירת הים לאחר שראו את מצרים מת על שפת הים, ואין לומר שזו שירת שבח על הצלתם, שהרי יותר מחצי משירה זו עוסקת בנקמת ה' במצרים, ועוד שגם התחלת השירה וגם סופה עוסקת בטביעת המצרים, וכן מרים אמרה שבחו והודו לה' על כי סוס ורוכבו רמה בים ולא על ההצלה (ע"פ התרגום).
  • כן יש לשאול כיצד אנו אומרים הלל בליל פסח שזהו הזמן שהיתה מכת בכורות. וכן אומרים הלל בחנוכה אע"פ שהיו בה נפילת אויבים, כדאמרינן בהודאה "מסרת רבים ביד מעטים גבורים ביד חלשים" וכו'. ואדרבה בפסיקתא רבתי (פ"ב) איתא: אין קורין הלל אלא על מפלתה של מלכות, לפיכך במלכות יון שכילה אותם הקב"ה התחילו נותנין הימנון ושבח ואומרים: לשעבר היינו עבדים לפרעה, עבדים ליון, ועכשיו עבדיו של הקב"ה אנו, הללו עבדי ה', ע"ש. וכן אמרו בגמ' (מגילה יד.) דבפורים מעיקר הדין בעי 'הלל', אלא שקרייתה של המגילה זו היא 'הללויה', ואע"פ שהיהודים הרגו בשונאיהם, ולא חשו משום "בנפול אויביך אל תשמח".
  • בברכות י. נאמר שדוד המלך אמר ק"ג פרשיות, ולא אמר הללויה, עד שראה מפלתם של רשעים, שנאמר (תה' קד) "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה' הללויה"[10].
  • עוד יש להקשות שהרי כתיב "ישמח צדיק כי חזה נקם ובאבוד רשעים רינה" (משלי יא, י) ומשמע שיש לשמוח באובדן הרשעים. ומה שכתוב "בנפול אויביך אל תשמח" (משלי כד, ), בגמ' (מגילה יז) נאמר שמרדכי ענה להמן שפסוק זה מיירי בישראל, אבל על גוים נאמר "על במותימו תדרוך"[11]. ועי"ל כי מה שכתוב 'באבוד רשעים רנה' הכוונה שישמח על נקמתן ומפלתן של רשעים בבחינת היותם שונאי ד' ומרגיזי אל, ומה שכתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' הכוונה בבחינת היותו אויבך אויב לך ומבקש רעתך (מדרש שמואל אבות פ"ד משנה כ"ד). ולפי הסבר זה אין לומר שהטעם לאי אמירת הלל בשביעי של פסח הוא בגלל הפסוק "בנפול אויביך אל תשמח" שהרי הפסוק מדבר על אויב פרטי.
  • כתב המהרי"ל (וכן הוא בגר"א) שיש לומר בתפילת שביעי של פסח 'זמן שמחתנו' משום שמחת טביעת המצרים[12]. ועוד נהגו בהרבה קהילות לומר תיקון ליל שביעי של פסח שכולו שירות.
  • מפשט הפסוקים משמע שהקב"ה רצה להטביע את המצרים בים ולכן פיתה את המצרים לרדוף אחרי בני ישראל, כמ"ש דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו על פי החירות (מפרשים). וכן מפורש במכילתא: ויחזק ה' את לב פרעה, שהיה לבו חלוק אם לרדוף אם לא לרדוף. ועוד מפורש במדרש (שמו"ר פכט-ה): ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ד"א אנכי ה' אלהיך, אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי וגו', אנכי הגדתי למצרים שברחתם כדי שישמעו וירדפו אחריכם ויטבעו בים, שנאמר "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם", והושעתי אתכם שנאמר "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל", והשמעתי לעכו"ם שנאמר "שמעו עמים ירגזון". ואם אין לו שמחה בזה, מדוע עשה זאת, שהרי כבר עם ישראל ניצולו מידם[13]?
  • בספרי דבי רב (קרח פסקה קיז) איתא שהקב"ה שמח במיתת הרשע, וז"ל: "ואני הנני מביא את המבול מים" שומע אני שיש שמחה לפני המקום. אמר להם יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסיו מן העולם. וכן הוא אומר (משלי יא י) "בטוב צדיקים תעלוץ קריה ובאבוד רשעים רינה", ואומ' (תהלים ג ח) שיני רשעים שִברת, ואומר (תה' שם ט) ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה, ואומר (שם י טז) יי' מלך לעולם ועד אבדו גוים מארצו ואומ' (שם ד לד) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינו ברכי נפשי את יי' הללויה[14]. וכן איתא בתוספתא (סנהדרין פיד ה"ב) כשם ששמחה לפני המקום בקיומן של צדיקים כן שמחה לפני המקום באיבודן של רשעים עיי"ש. ועוד איתא בספרי (ריש פסקא שכו) כי ידין יי' עמו - כשהקב"ה דן את האומות שמחה היא לפניו.
  • לפי טעם זה לא ברור למה מדלגים בהלל דוקא על שני פרקים שתוכנם אינו מבטא הילול ושמחה על ניסים ונפלאות שנעשו בכלל ובמצרים בפרט, ואילו על פרקים השייכים באופן ישיר לכך, כמו "הללויה הללו עבדי ד" "בצאת ישראל ממצרים" לא מדלגים.
קושיות אלו, אף שאפשר ליישבם בדוחק, מ"מ כאשר נאצלים לדחוק יותר מידי מסתבר שישנה טעות בשורש הדבר, וכנראה יש להבינו באופן שונה.

ובתורה תמימה (פ' בשלח) חידש על פי מדרש זה יסוד חדש, ומסקנתו שאין איסור לומר הלל מסיבה זו אלא רק מהטעם המובא בגמ' בערכין, וז"ל [לאחר שהקשה כמה מהקושיות שמנינו לעיל]:

וצ"ל כיון דהטביעה היתה בלילה נכון שלא לאמר בלילה אבל ביום שלמחרתו שרי, ומדוייק לפי"ז לשון הגמ' בענין זה בסנה' (ל"ט ע"ב) באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה וכו', והיינו רק באותה שעה לבד לא הניחם הקב"ה, מפני שאז היתה הטביעה ממש, וכן צ"ל בברכות (ט ע"ב) שק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, ולכאורה קשה ג"כ איך אמר שירה במפלתן של רשעים, והא חזינן שהקב"ה מקפיד על זה, וצ"ל ג"כ דלאו בעצם שעת המפלה אמר כן. אך לפ"ז צ"ע במש"כ מקצת הפוסקים שאין גומרים הלל בחוה"מ וביו"ט האחרון של פסח מטעם מעשה ידי וכו', והלא חזינן דישראל אמרו שירה, וגם אנו קוראים השירה באותו היום, וזאת משום שהקפידא היתה רק לא לומר בלילה, וגם מבואר במכילתא דביום שביעי של פסח אמרו גם המלאכים שירה. וכן צריך לפרש בברכות בענין ההלל שאמר דוד כשראה במפלתן של רשעים, דלאו דוקא בשעת הראי' ממש אלא לאחר אותו מעשה. ולבד זה לא ידעתי מה דחקום לאלה הפוסקים ומדרש הרנינו לטעם זה, אחרי דבערכין י' ע"ב מפורש הטעם מה שאין גומרין ההלל בחוה"מ ובשביעי ש"פ כמו בסוכות מפני שימי הפסח אינם חלוקים בקרבנותיהם כמו חג הסוכות, והלל שלם בא ביום קרבן מיוחד. וטעם זה יותר נכון מטעם המדרש, משום דלטעם המדרש אינו מבואר כל כך איזה חילוק בין הלל שלם לחצי הלל, הא זה וזה שירה הוא. וממוצא דבר תראה דמ"ש בשו"ת חות יאיר (בס' רכ"ה) טעם מה שאין אנו נוהגין לומר ביוצר לז' של פסח והחיות ישוררו משום הא דלא הניח הקב"ה למלאכים לומר שירה, אין טעם זה מספיק כלל לפימ"ש, דעיקר הקפידא בשירת המלאכים היתה רק על הלילה, אבל ביום אמרו שירה גם המלאכים ומשה וישראל כמבואר עכ"ל. (והביאו בילקוט הגרשוני שטרן ס' ת"ץ).

ידידי טובעים בים​

והנה כנגד מקורות אלו ודעת הראשונים הללו, מצאנו מדרשים - מדרשי הלכה ומדרשי אגדה כאחד - האומרים במפורש שדברי הנזיפה שנזף הקב"ה במלאכים שביקשו לומר שירה לא נאמרו בקשר עם טביעת המצרים אלא בקשר לסכנה שנשקפה לישראל כשהיו חונים על הים.

כך הוא במדרש תנחומא (בובר פרשת בשלח סימן יג ד"ה [יג]) שמפורש בו שהקב"ה לא הניח למלאכים לשיר מפני שבניו, עם ישראל, היו נתונים בצרה, וז"ל:

ד"א אז ישיר, בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה, ולא הניחן הקב"ה, 'שנאמר וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה וגו' (שמות י"ד כ), ואומר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיה ו' ג), למי היו דומין? למלך שנשבה בנו, לבש נקמה באויביו והלך להביא אותו, ובאו הבריות לומר לו אימנון [שיר של שבח], אמר להן לכשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי. כך ישראל היו נתונים בצרה בים, באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם, אמר להם הקב"ה בני נתונים בצרה, ואתם מקלסין לפני?

כך הוא גם בשמות רבה (פרשה כ"ג):

"אמר רבי יוחנן: בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה, אמר להם : לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה? הה"ד ולא קרב זה אל זה כל הלילה, כמה דתימא (ישעיה ו') 'וקרא זה אל זה ואמר', וכיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקדוש ב"ה, א"ל הקב"ה: יקדמו בני תחלה... עד שלא ימות אחד מהם, אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים, אתם חיים וקיימים" .

וכך מצינו גם בפרקי דרבי אליעזר באופן מפורש יותר (פרק מ"ב)

המצרים רדפו אחרי בני ישראל עד ים סוף, היו ישראל בין המצרים ובין הים, הים לפניהם והאויב אחריהם, וראו העליונים בצרתן של ישראל כל הלילה ולא נתנו שבח והודאה ליוצרם".

יתרה מזאת, מצאנו מקורות שהמלאכים עצמם הצטרפו לעם ישראל בשירתם, שהנה בתוספתא (סוטה י') שנינו:

"באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת בואו וראו שירה שבני ישראל אומרין לפני. אף הן כיון שראו אמרו שירה". לא רק שהקב"ה אינו מונע ממלאכי השרת להצטרף לשירת בני ישראל - הוא אף קורא להם לעשות זאת.

כך הוא גם במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח פרשה א'):

''ר' מאיר אמר: ... ולא ישראל בלבד אמרו שירה לפני המקום אלא אף מלאכי השרת".

וכן הוא במכילתא (פרשת השירה פרק טו סוסי' א):

ר"מ אומר אף עוברים שבמעי אמן פתחו פיהן ואמרו שירה לפני המקום, שנאמר "במקהלות ברכו אלקים וגו" (תהלים ס"ח), ולא ישראל בלבד אמרו שירה לפני המקום אלא אף מלאכי השרת שנאמר "ה' אדונינו מה אדיר שמך אשר תנה הודך על השמים" (שם ח').

ובהשקפה ראשונה נראה כי מניעת המלאכים מלומר שירה בגלל הדאגה של הקב"ה לעם ישראל אינו משתלב עם מהלך הגמרא במגילה, שם נראה שהגמרא הבינה כהבנתנו הראשונה שמעשה ידי הכוונה למצרים ולא לישראל, שהרי דברי רבי יוחנן שם הובאו כהוכחה נוספת לכך שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים, ואם מעשה ידי אלו ישראל מה ראתה הגמרא שם להביא את דברי רבי שמואל שאינם עוסקים כלל במפלתם של רשעים.

וכבר עמדו אחרונים על הסתירה כביכול בין המדרשים לגמרא, שבפרוש יפה תואר (שמו"ר פרשה כ"ג) כתב שיש כאן מחלוקת מדרשים, כי לפי מד"ר שאמר 'לגיונותי נתונים בצרה' משמע שהקפיד רק על עם ישראל, ובמגילה (י ע"ב) משמע שמקפיד על המצרים. וכן משמע מביאור הרד"ל על פדר"א שכתב שבמגילה דרשינן ליה שלא אמרו מלאכי השרת שירה, אלא ששם הסיבה מפני שמעשי ידיו טובעים בים, וכאן אמר לה מפני שראו בצרתן של ישראל. ומפני שכתוב כל הלילה, וטביעת המצרים לא הייתה עד אשמורת הבקר, לכן דרש ליה על צרת ישראל לא אמרו שירה כל הלילה כל מלאכי ג' אשמורות. וכן ראיתי במאור ישראל לגרע"י ז"ל (ברכות י ע"א).

אך דוחק גדול להגיד שיש סתירה בין המדרשים, כי נראה ברור שהמדרש המובא בגמ' מגילה בשם ר' יוחנן, וזה המובא בשמו"ר [גם הוא בשם ר' יוחנן] הוא אותו הדרש בדיוק. ואכן כך הסיק התורה שלמה (פר' בשלח ס' קכו)[15]. ועל כרחך י"ל שהביטוי "מעשה ידי טובעים בים" אינו מתייחס למצרים אלא לעם ישראל הנתון בסכנת טביעה, שבשעה שישראל נתונים בצרה מצטער ה' בצערם ואין לו חפץ אז בשירתם של מלאכים.

בשעת דין אין לומר שירה​

ולכן לענ"ד ניתן לתרץ וליישב הסתירה בדרך אחרת. דהנה ישנם עוד שתי פעמים נוספות שמלאכי השרת ביקשו לומר שירה ולא הורשו לעשות זאת, הראשונה בדור המבול, והשניה בכל שנה בר"ה וביום כיפור, שנא' ספרי חיים ומתים פתוחים לפני ואתם מבקשים לומר שירה. המכנה המשותף של זמנים אלו הוא שהם זמנים של דין, כי בדור המבול היה זמן של דין על כל העולם, וגם ר"ה ויוה"כ הוא זמן של דין לעם ישראל וגם לכל האומות. מכאן ניתן להסיק שבשעת הדין לאו שפיר לומר הלל ושירה.

ולפי זה צ"ל שגם בקריעת ים סוף ה' לא נתן למלאכים לומר שירה משום שזה היה זמן של דין. ודין זה לא היה על המצרים, כיון שהמצרים נגזר דינם עוד לפני, וכעת היה רק ביצוע הדין, אבל עם ישראל היו נתונים כעת בדין, כמ"ש במדרש ששר של מצרים קטרג עליהם ואמר הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, ולכן בזמן שנקרע הים ובנ"י עברו ביבשה, היה צד שעם ישראל יטבע ח"ו בים בגלל שעדיין נחשבו לעובדי ע"ז[16], וכן מפורש במכילתא פרשה ד' (י"ד י"ט) עה"פ "ויסע מלאך האלקים וגו'" איתא: אין אלהים בכל מקום אלא דיין, מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם מצרים עכ"ל. וכן בהמשך המכילתא פרשה ו' (י"ד כ"ה) א"ל ומה אתה מקיים לסוסתי ברכבי פרעה (שה"ש א') לססתי – כתיב. אמר הקב"ה: כשם שששתי על המצרים לאבדם כך כמעט ששתי על ישראל לאבדם. ומי גרם להם שינצלו? "מימינם ומשמאלם"[17].

וכן ניתן לדייק מהלשון של הגמ' ש'באותה שעה' ביקשו לומר שירה, משמע שהקפידא רק לאותה שעה, שזה זמן שלא ראוי לומר שירה וזאת משום שזה שעת דין.

על כן אם במדרשים השונים נאמר מפורש שהדברים מוסבים על ישראל, בעוד שבגמרא הלשון היא סתומה ויכולה להתפרש בשני אופנים, ומדה ידועה היא שילמד סתום מן המפורש, והרי ההיקש מן הנאמר במדרשים על הנאמר בגמרא סביר ביותר, ולא עוד אלא שלאמיתו של דבר פשוטם של דברים מיקומו של הכתוב ולא קרב זה אל זה, שביסודם של דברי הגמרא מעשה ידי טובעין בים, מורים באופן ברור שהמדובר אינו על השעה בה טבעו המצרים אלא על השעה בה ישראל היו חונים על הים, אמר הכתוב וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אתם חונים על הים ויצעקו בני ישראל אל ה', ויסע מלאך הא' ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם, ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ולא קרב זה אל זה כל הלילה.

לכן מעתה אולי י"ל שדברי רשב"נ בשם רבי יונתן בגמ' סנהדרין יתבארו נמי כדברי המדרש והפרדר"א, שבקשת המלאכים לומר שירה קאי אשירתם הקבועה לכל לילה[18], וע"ז אמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, וקאי על צרתן של ישראל, וכדאיתא בתרגום שה"ש (א ט) שאף בנ"י הלכו בטיט בתחילת הלילה, עיי"ש, וקיי"ל שאין טביעה אלא בטיט (רש"י שמות טו,ד), וזהו שאמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעים בים.

אלא דקשה ע"ז מסוגיית הגמ' שם דמיירי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, דמשמע דמעשה ידי אלו המצרים ולא ישראל. ואולי י"ל דמשום הקיטרוג דהללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז חשיבי אף ישראל לרשעים, או י"ל דקאי ארשעי ישראל, וכדאיתא במושב זקנים בעה"ת בשם ריה"ח שהיו רשעים מישראל שלקחו עמהם את פסל מיכה והיו טובעים בים עד שהוצרכו לשוברו עיי"ש.

ומה שקשה מהלשון 'טובעים בים', למרות שבנ"י לא הם אלו שטבעו אלא המצרים, י"ל על פי הגמ' בסוטה (לז.) אמר הקב"ה למשה, ידידי טובעים בים ואתה עומד ומאריך בתפילה. ושם מבואר דעל האי מעשה שקפצו לים נאמר (תהילים ס"ט ב') "הושעני אלוקים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה", וכן קרא ד"אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה". הרי דמבואר להדיא דבאמת עמדו לטבוע. ועי' גם במדרש שוח"ט מזמור קי"ד על הנאמר הים ראה וינס, דמבואר להדיא דהתחילו המים לטובען, וא"כ לפ"ז מה שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים הוא כפשוטו ממש.

וכך משמע בהדיא בזוהר (פרשת תרומה דף ק"ע)

אלא בזמנא דישראל אעברו לגבי ימא, ובעא קודשא בריך הוא למקרע לון ימא דסוף, אתא רהב ההוא ממנא דעל מצרים, ובעא דינא מקמי קודשא בריך הוא, אמר קמיה, מאריה דעלמא, אמאי את בעי למעבד דינא על מצרים, ולמקרע ימא לישראל, הא כלהו חייבין קמך, וכל ארחך בדינא וקשוט. אלין פלחי ע"ז ואלין פלחי ע"ז. אלין בגלוי עריות ואלין בגלוי עריות. אלין אושדי דמין ואלין אושדי דמין. בההיא שעתא הוה קשה קמיה למעבר על ארח דינא... ואלמלא דאשגח קודשא בריך הוא בזכות אברהם, דאקדים בצפרא למעבד פקודא דמאריה ורעותא דיליה, כדכתיב (בראשית כב ג) וישכם אברהם בבקר, כלהו אתאבידו בימא. בגין דבכל ההוא ליליא בדינא הוה קב"ה עלייהו דישראל. דתנינן, מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, מלמד דאתו מלאכי עלאי לשבחא בההוא ליליא קמי קודשא בריך הוא, אמר לון וכי [ס"א: בני] עובדי ידי טבעין בימא ואתון משבחן קמאי, מיד ולא קרב זה אל זה כל הלילה.

וכך משמע בתשובות הר"י בן פלאת (ספרן של ראשונים עמ' 200-206) בעניין ברכות שאין מברכין עליהן, וז"ל

ואין מברכין על ארבע מיתות בי"ד ולא מלקות, דקוב"ה חס על בריותיו. כדרשינן (סנה' מו.) בכי קללת אלוהים תלוי, א"ר מאיר מה הלשון הזאת אומרת קלני מראשי וכו', וכדרשינן (מגילה י) בלא קרב זה אל זה כל הלילה, וכדאמרינן (ר"ה לב) שאין אומרים הלל בראש השנה מפני שהוא שעת הדין.

כל' כאשר יש מידת הדין אין ראוי לברך, וגם אין ראוי לומר שירה. ומזה שמנה גם את המדרש על לא קרב זה אל זה וכו', משמע הבין שהסיבה שלא יכלו לומר שירה שזה היה שעת דין, וזהו כדברי הזוהר שאז היה שעת דין בשמים.

מסקנת כמה מהאחרונים לאור השוואה זו​

ואכן בס' בגדי ישע לר' ישע' וינר בצ"ל (ס' ת"צ ז) מבאר על פי דברי הזוהר הללו כי דברי המדרש מעשה ידי טובעים בים מדברים על ישראל ולא על המצרים, וזאת הסיבה למנהג שכתב המהרי"ל שאומרים בתפילת יו"ט של פסח "זמן שמחתנו". ומוסיף שם:

ולי קשה על הרב ב"י [כי מהזהר משמע] דמעשה ידי טובעין בים קאי על ישראל, שהרי כל הלילה נתונים בדין לטבוע, משום הכי לא רצה הקב"ה שיאמרו שירה עד שבא הבקר, דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו, דהיינו שהיה זכות אברהם גורם, כתיב הכא 'לאיתנו' וכתיב התם 'משכיל לאיתן האזרחי', כן מבואר בזוהר הקדוש (פ' תרומה דף ק"ע), ע"ש באריכות. ותימא על דברי האי גאון רבינו הגדול הרב ב"י האיך נעלם ממנו דברי הזוהר הזה אשר כל רז לא אניס ליה. עכ"ל.

וכן מצאנו בספר ברכת אליהו (לרב אליהו דוויק הכהן מחכמי ארם צובא לפני כ200 שנה) בפרשת בשלח (י"ג) שהוכיח על פי המדרשים לעיל ש'מעשה ידי טובעים בים' האמור בגמ' מכוונים על ישראל, וז"ל:

שכל זמן שהיו ישראל בים, שעדין לא עלו מן הים, לא הניחם למלאכים לומר שירה בשביל שישראל עדיין לא ניצולו, אבל אחר שעלו ישראל מן הים אמרו שירה, שהעיקר שלא הניחם לומר שירה בשביל ישראל שעדין לא ניצולו מן הים, ולא בשביל טביעת המצרים, דבאבוד רשעים רנה, אלא בשביל שעדיין היו ישראל בתוך הים ועדיין לא עלו מן הים, דישראל קרויין מעשה ידיו, כדכתיב "על בני ועל פועל ידי תצווני", ואם כן מה שאמר מעשה ידי טבועים בים על ישראל אמר. וכן משמע בהדיא במכילתא ובמד"ר...." (עיין שם באריכות)[19].

והמהרש"א בסנהדרין (לט ע"ב בסד"ה ומי) כתב בעניין זה, וז"ל:

רק מלאכי השרת נדרשו לא לומר שירה אבל ישראל אמרו שירה, ונראה שהוא כעין מה שאמרו במס' שבת (פח ב) אמר לפניו ריבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אמר להן למלאכי השרת למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם, תורה למה תהא לכם ע"כ. משום כך נראה שגם לענין שירה יש לומר שמלאכי השרת שלא היו משועבדים אַל להם לומר שירה על מפלת המצרים, אבל ישראל שנשתעבדו למצרים והיו נתונים בידם במצב של סכנת נפשות חייבים הם להודות ולהלל להקב"ה ולומר לפניו שירה על שגאלם והטביע את משעבדיהם.

הרי מתוך דברי המהרש"א הנזכרים אנו רואים שסובר שהטעם היחיד שגם בשביעי של פסח אין אומרים הלל שלם הוא בגלל דאין חלוק בקרבנותיו מיתר הימים ולא מהטעם של המדרש.

עוד כתב המהרש"א (ברכות ט ע"ב) על המבואר בגמ' שם שדוד שמח במפלת רשעים, וז"ל:

מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הלל ביום אחרון של פסח משום שאמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, והרי הכא אמרו בהיפך דלא אמר דוד הלל עד שראה במפלתן של רשעים, גם בפ"ב דערכין י ע"ב אמרינן טעם אחר, דלכך אין אומרים הלל ביום אחרון דפסח משום דאין חלוקים בקרבנותיהן. ע"כ.

ולכאו' יש להקשות על דברי המהרש"א דמדוע הקשה זאת על המדרש ולא על הגמ' בסנהדרין ששם מבואר ג"כ שבקשו מלאכי השרת לומר שירה והקב"ה אמר להם מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. לכן נראה שהמהרש"א ג"כ למד בכוונת הגמ' בסנהדרין ששם הכונה על עם ישראל, ולכן אין משם ראיה שאינו שמח במפלת הרשעים, אבל מהמדרש שמבואר שגם עם ישראל אין אומרין הלל משום מעשי ידי וכו' זה נסתר מדוד המע"ה, ולכן הקשה המהרש"א משם.

מקור משותף לכל המדרשים​

לעיתים קרובות אנו מוצאים למאמרי חז"ל שינויים וחילופי לשון רבים בספרי המדרש ובגמרא. ידוע ומפורסם כמה דקדקו חכמינו ז"ל בדבריהם לא רק בהרכב של משפט שלם או תיבה אחת אלא גם באותיותיה של התיבה, ורבים הם הבירורים בתלמוד על דיוק בלשון המשנה או הברייתא, ונחלקו חכמינו ז"ל בגירסאות של מלים שונות במשנה, ובאותו הקו הלכו גם הגאונים והראשונים והרי הדבר מתמיה מאד לאחר הדקדוק העצום על כל תיבה ואות כיצד נולדו שינויים מרובים כל כך.

לאור ממצאי הגניזה בדורות האחרונים, רווחת היום בקרב החוקרים את נוסח התלמוד הבבלי, התפיסה שאין לחפש בין השינויי נוסחאות גרסה מקורית אחת ולהניח שכל השאר הן משובשות, אלא ניתן לתלות את חילופי הגרסאות גם במסורות בבליות עתיקות. הד לשיטה זו מצאנו אצל הרב מנחם כשר (תלפיות ג' תש"ז), וז"ל: "הרבה חלקים ממנו נכתבו מתורה שבעל פה והיו להם סגנונים שונים, אפילו במקום שבעצם הדברים כוונה אחת לשתיהם". הרב אליעזר שמשון רוזנטל הוא שהביא את התפיסה הזאת לביטוי מחקרי. במחקרו על מסכת פסחים הוא מצא שהגרסאות בשני כתבי יד תימניים ובכ"י מינכן שונות לחלוטין מגרסאותיהם של רוב כתבי היד והדפוסים. את גרסת רוב כתבי היד והדפוסים הוא כינה "נוסח הוולגטה", ואת גרסת כתבי היד התימניים כינה "לישנא אחרינא". שינויים אלו אי-אפשר לתלותם בטעויות סופרים. אבל מהלך הסוגיה זהה בכל הנוסחאות, ולכן אין לתלות את השינויים בחילופי לשונות. לדעתו, שתי הלשונות גובשו כמסורות בעל פה לפני העלאת הבבלי על הכתב[20].

בהשוואת דברי המדרשים השונים העוסקים בעניין השירה או התפילה בזמן קריעת ים סוף, המכילתא (ידידי טובעים במים), שמו"ר פכ"ג (לגיונותי נתונין בצרה), תנחומא ישן (בני נתונין בצרה); אבות דר"נ, והגמ' בסוטה לז ע"א (ידידי טובעים בים), ניתן לראות כי יש מכנה משותף ביניהם והוא אהבת ה' לעם ישראל בעוברם בים אשר באה לידי ביטוי בדאגתו להם. רעיון משותף זה מוביל למסקנה כי בעצם כל המדרשים הללו הם בעלי מקור אחד משותף. אולם על אף שישנו שוני בין המדרשים בכינוי לעם ישראל (ידידי, לגיונותי, בני), אין הכרח לתלותם תמיד בטעויות סופרים או שיבוש במסירה. לעיתים קרובות סיבת חילופי מילים שאינם משנים את התוכן והרעיון של המדרש, נבע מאופן מסירת המדרש בתקופה שלפני שהותר להעלותם על הכתב. בתקופה זו המדרשים שנמסרו מרב לתלמיד, היו נאמרים על יד הרב הדורש בפני העם מדי שבת ומדי חג, ולכן יתכן מאד ששינוי הלשון במדרש נבע מהצורך של בעל המדרש לגוון את לשון המדרש כדי לא לחזור תמיד בדרשותיו בפני העם על אותם מילים בדיוק. ואכן נמצא סיוע לדברים אלו בספר התירוש (ביאורים על מד"ר עמ' 53), בעומדו על כך שבמדרשים אלו מצאנו הבדלים רעיונים ושינוים בכינוי לעם ישראל, כמו שהזכרנו לעיל, וז"ל:

ואל תתמה על הדרשות שנאמרו מאותו הדורש עצמו בסגנון אחד ובאותם הפסוקים עצמם לכוונות שונות, כי הכתובים לבעלי האגדה דרושים לכל חפציהם לעטוף בם אם מחקריהם (רעיונותיהם) והטפת מוסרם על פנים שונים, בהיותם מלמדם להועיל בכל פנות שהם פונים. וכרגיל ר' פלוני אמר תלת בלמוד על פסוק אחד. עכ"ל[21].

ואם הנחתנו בעניין המקור המשותף נכונה, ניתן להניח שתהליך זה קרה גם במדרש שבמס' מגילה וסנהדרין ששם מוזכר הביטוי 'מעשה ידי טובעים בים', אשר על אף השוני הלשוני בינו לבין הלשונות המוזכרים במדרשים דלעיל, עצם הקרבה הרעיונית ביניהם יכולה ללמד על שתי מסורות של מדרש אשר נבעו ממקור מדרשי אחד. ולכן אם נכון לומר שהכונה בביטוי 'מעשה ידי' היא לעם ישראל, אז גם כאן תיווצר קירבה רעיונית והיא רצונו של הקב"ה שלא תאמר שירה או תפילה בזמן שעם ישראל עברו בים. הרעיון הזה נשמר בשתי מסורות שונות ולכן גם תוכן המילים אינו זהה. כלומר חל כאן תהליך של חילופי מילים ולא חילופי נוסחאות או שיבוש גירסא. ניתן להביא סיוע לסברה זו, מכך שישנו דמיון ברור במבטא של המילה 'ידידי' למילה 'ידי', על כן סביר להניח שהכינוי 'ידידי', הוחלף במהלך המסירה לכינוי 'מעשה ידי'. אין שינוי זה חרג מכללי המסירה של התורה שבעל פה, היות וחילוף זה לא שינה את התוכן והרעיון, אלא גרם רק ליפוי לשון המדרש, כדי למשוך את לב השומעים[22].

על פי סדר קדמות המדרשים, עלינו להניח שהגרסא של המכילתא (פרשת בשלח פרשה ה') היא הקרובה יותר ללשון המקור, ושם נכתב בזו הלשון: "מיד אמר המקום למשה ידידי טובעים (נוסח מדרש הגדול: מושקע) בים, והים סוגר, ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה". וכן מצאנו במכילתא במקום אחר בלשון דומה (שם פרשה ג) "ויאמר יי אל משה מה תצעק אלי, רבי יהושע אומר, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, משה אין להם לישראל אלא ליסע, רבי אליעזר אומר, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, משה בני נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה מה תצעק אלי".

ואמנם בגמ' בסוטה הובאה הגירסא המקורית, אך בגמ' במגילה וסנהדרין מופיע המדרש בצורתו המאוחרת יותר, והועבר לסוגיה שם, למרות שאין זה מקומו. וראה בתורה שלמה (שם קכה) וז"ל:

מה שהביאו בגמ' כאן, לא בא לומר שגם כאן דרש שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, אלא שהביא דרך אגב עוד דרש משמו של ר"י. ועוד שהוא מאותו הענין, שאם במפלתן של רשעים אינו שמח, כ"ש בזמן שבניו נתונים בצרה. ופירוש הדבר שהמלאכים חשבו שהיות ואין המצרים יכולים להרע להם, א"כ כבר נגמרה הישועה ורצו לומר שירה, ולא ידעו שהישועה לא נגמרה עדיין, ושישראל יכנסו עוד לים והים צריך להבקע ולעשות להם כל אותם הנסים, ולכן לא הגיעה עוד השעה לומר שירה.

ולפ"ז יתורץ מה שהקשו אחרונים כיצד יתכן שהקב"ה יכנה את המצרים הרשעים בכינוי 'מעשה ידי', שאף שמצאנו שכינוי זה מתייחס גם לאוה"ע (עיין סנהדרין) מ"מ שם מדובר בסתם גויים, אבל כאן מדובר ברשעים שהתעללו בעם ישראל. אך אם נאמר ש'מעשה ידי' הוא מקביל למילה 'ידידי', אז הקושיה מעיקרא ליתא היות ומדובר על עם ישראל.

ומה שאומרים דוקא בלשון 'ידידי', פי' ר"י ב"ר יקר (ברכות ק"ש) דאיתא בגמ' (סוטה ל"ז א) שקפץ שבטו של בנימין וירד תחילה, וכתיב גבי בנימין "ידיד ה' ישכון לבטח", ולכך נקטו כאן לשון ידידים, על שם בנימין. וכן כתב המהרש"א (בסוטה שם) שנקט לשון ידידי לר"מ, דבנימין ירד תחלה לים וזכה דבין כתפיו שכן, ובההוא רישא דקרא קראו ידיד לבנימין אמר ידיד ה' גו'.

הסבר סוגיית הגמ' במגילה לאור מסקנת הדברים​

על פי זה תתפרש הגמ' במגילה כך: ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה? (שמות י"ד כ) - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? מהו שכתוב וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה - הכוונה ללילה שבו עברו בני ישראל בים סוף והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. גם בלילה הזה בקשו מלאכי השרת, כהרגלם, לומר שירה לפני הקב"ה. המלאכים רצו לומר לפני הבורא שירה שגרתית, שירת היום יום המתוארת בחולין (דף צא ע"ב): ... דאמר רב חננאל אמר רב: שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ה' צבאות. המלאכים בקשו להמשיך ולומר את שירתם גם בשעה שעם ישראל היה נתון בצרה. זאת לא התיר להם הקב"ה. את ההבנה שמדובר על שירתם היומיומית של המלאכים מחזקת העובדה שהדרשן קושר את הדברים דווקא לפסוק: וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה (שמות י"ד כ). הדרשן קושר את הצירוף: זֶה אֶל זֶה שבפסוק אל הביטוי וְקָרָא ֶזה אֶל זֶה הנאמר על שירת המלאכים: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (ישעיה ו' ג). אמר להם: מעשי ידי (=ישראל) טובעים בים - משמעו בסכנת טביעה. הדברים מתייחסים לדרשת ר' יוחנן בשמות רבה פרשה כ"ג: א"ר יוחנן בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה א"ל לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה, הה"ד וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה, כמה דתימא וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר (שם))] אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. ודיקא נמי, דכתיב כֵּן יָשִׂישׂ ולא כתיב ישוש, שמע מינה. [על השאלה האם שמח הקב"ה באבדן ישראל החוטאים עונה רבי אלעזר: הוא עצמו אינו שמח אך הוא גורם שמחה לאחרים. ר"א מדייק מתוך הפסוק שבו נפתחה הסוגיה ואשר עליו נשאלה השאלה. רבי אלעזר לומד זאת מצורת הפועל יָשִׂישׂ (פועל יוצא- ישיש אחרים) ולא ישוש – (ישמח בעצמו). אמנם לפועל יָשִׂיש יש גם משמעות של פועל עומד כמו למשל בפסוק: ...ְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַ ל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיְִך אֱלֹהָיְִך, (ישעיהו ס"ב ה) או: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח, (תהלים י"ט ו) אך הוא יכול להתפרש גם כהפעיל – יוצא. משמח אחרים, לעומת זאת ישוש הוא פועל עומד בלבד.] מצירוף כל המקורות, כולל סוגיית הבבלי עולה התמונה הבאה: בלילה שבו ירדו בני ישראל אל הים והיו נתונים בסכנה בקשו המלאכים פעמיים לומר שירה לפני ה'. בפעם הראשונה בקשו לומר את שירתם הקבועה והקב"ה לא הניח להם לומר לפניו שירה ואמר להם: מעשה ידי (כלומר ישראל, ובמקבילות: ידידיי, לגיונותיי, בניי) טובעין בים ואתם אומרים שירה? אך לפנות בוקר, כאשר טבעו המצרים וישראל שרו את שירת הים לא רק שהתיר הקב"ה למלאכי השרת לומר לפניו שירה אלא אף הזמין אותם לשיר.

נפק"מ להלכה​

ויש בהבנת מדרש זה גם נפק"מ להלכה, כי הנה בהלכות קטנות הזכיר מדרש זה, כדי לתרץ מה שהקשו על שיטתו שאין לברך שהחיינו על פירות כלאיים, מדוע מברכים על גוי נאה ברכת 'שככה לו בעולמו' (כמו שפסק השו"ע רכ"ה סעיף י'), למרות שהוא נגד רצון הבורא שהרי סתם גוי רשיעי נינהו שמכעיסים ה' שעובדים ע"ז (הגהות על הלק"ט), ואילו על אילנות כלאים או פירות כלאים אין לברך, דכיון שמהמדרש הזה לומדים שהקב"ה מצטער על מות של גויים לכן אפשר לברך עליהם. והבא"ח (בשו"ת רב פעלים ח"ב חאו"ח סימן לו) וכן בחזו"ע פסח חששו לדעה זו של הלק"ט להלכה, ולכן פסקו שלכתחילה אין לברך ברכת אילנות על אילנות כלאים[23].

ולפי מה שכתבנו נראה להלכה שכמו שניתן לברך על גוי, כפי שהובא בירושלמי וכפי שפסק הראבי"ה חלק א' סימן קמו, כך ניתן לברך על כלאים. ובחידושי הרא"ה (ברכות נח) כתב בהדיא שאף על פי שאסור לומר כמה נאה גוי זה מותר לברך על זה לאומן שעשאו, וכן כתב הרשב"ץ שם. ועיין עוד באבודרהם הלכות ברכות ההודאה בשם רבינו גרשום ב"ר שלמה שמברכים שככה לו בעולמו על בריות טובות, ואפילו על עכו"ם דלא גריעי מבהמה יפה. ועיין בברכי יוסף ס' רכ"ה סק"י שהביא בשם מהר"ר יעקב מולכו בסימן ב"ן שהעיר שבגמרא (ע"ז דף כ') אמרו שרשב"ג אמר על גויה נאה מה רבו מעשיך ה' ולא בירך שככה לו בעולמו, והברכי יוסף כתב ליישב שבירושלמי בברכות (פרק ט הלכה א ועבודה זרה פרק א הלכה ט) אמרו בהדיא שמברך שככה לו בעולמו, וגם בגמרא שלנו בעבודה זרה כתב יש לפרש כן ועיין. וכמו שחלק היעב"ץ על ההלכות קטנות.

עוד נפק"מ בין הטעמים, שהטעם של מעשי ידי טובעים בים כו' הוא טעם לאסור אמירת הלל, והטעם של אין קרבנותיהם חלוקים הוא טעם לפטור מאמירת הלל ולא טעם לאסור אמירת הלל, וא"כ אם נאמר שהטעם לפטור הוא העיקרי, אז היכא דנשאר חיוב מחמת יום הראשון, כגון שלא אמר הלל באונס, אז אפשר להשלימו גם בשביעי של פסח ובחוה"מ[24]. ויעויין במאמר מרדכי (או"ח שם סק"ג) שכתב דלפמ"ש הט"ז ועוד אחרונים יש מקום לפקפק על מה שנוהגים כאן לגמור ההלל בלא ברכה בשביעי של פסח על נס שנעשה פה העירה ק"ק קארפינטראץ יע"א, וקשה כיון דכל עצמינו אין גומרים ההלל בכל שאר ימי הפסח משום לתא דשביעי איך ניקום אנן ונתקן לגמור ההלל בשביעי מחמת נס ולא בשאר יומי ונהי דאין מברכין עליו נראה דאין בזה כדאי ליישב המנהג"' הרי דנקט שלפי טעם המדרש איכא איסורא לגמור את ההלל בשש"פ אף היכא דבלאה"כ היה חיוב מחמת דין הלל על הנס. אלא שאח"כ יישב המנהג לפי הטעם המבואר בסוגיא דערכין הנ"ל שלפ"ז אין איסור לומר הלל על הנס בשש"פ.

עוד נפק"מ מובא בסדור רבינו שלמה ב"ר שמשון שמטעם זה אין אומרים הלל בבית האבל, שבזמן שאדם בצער שכינה בצער (סנהדרין מ"ו ע"א).

אך לענ"ד ישנה נפק"מ חשובה יותר, כי הנה על פי ההסבר שהצענו לעיל, בזמן קריעת ים סוף היה דין על עם ישראל משום שעדיין לא עזבו לחלוטין את המשיכה לעבוד ע"ז, ובכל זאת הקב"ה עשה להם נס כה גדול, שחצה עבורם את הים והעבירם בו ואת אויבהם הטביע, וכל זה הוא בגלל חיבתו הגדולה לעם ישראל שהם כבניו. ועל כן צריכים אנו להבין מכאן את גודל אהבתו של ה' אלינו, שמתייחס אלינו כמו אל בניו, כי כמו שבן אע"פ שעובר על דברי אביו, אין אביו דוחהו, כך גם הקב"ה נוהג עמנו.

פרוש וישוב על דרך הדרש​

בשולי הדברים יש להביא גם מה שראיתי שמובא פרוש נפלא בעניין זה בחנוכת התורה (פר' בשלח), וכן מובא פירוש זה במאור ושמש (רמזי שביעי של פסח) בשם הרה"ק מוהר"ר ר' שמעלקי מניקלשבורג זי"ע, וגם החת"ס (בתומ"ק ויקרא) מביא זה בשם חכם אחד (ונדפס עתה נם בחי' חת"ס החדש סנהדרין ל"ט ע"ב), וכן ר' יצחק מלעברטוב נכד בעל הפנים מאירות זצ"ל, שכתבו לפרש הא דא"ר יוחנן מאי דכתיב "ולא קרא זה אל זה כל הלילה", בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם מבקשים לומר שירה. ובתחילה הקשו בזה ב' קושיות: א) דהא לפי פשוטו המצרים טבעו סמוך ליום, כדפירש"י באשמורת הבוקר, ומאי שייך לומר ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ב) היאך ריחם עליהם הקב"ה, והא קיימא לן (משלי י"א י') "באבוד רשעים רנה". ולזה פירשו עפ"י מה דאיתא שמחנה אשור הוכו ע"י שגילה אזנם לשמוע שירת המלאכים ומהפחד הגדול הזה מתו. ולפי"ז פירשו דגם כאן הכוונה הוא שבקשו מלאכי השרת לומר שירה ועי"ז להמית המצריים, אמנם אמר הקב"ה שאין זה מדה כנגד מדה שהרי הם הטביעו את בני ישראל בים וא"כ ראוי להמיתם ג"כ ע"י שיטבעו בים סוף - מדה כנגד מדה, ולא ע"י אמירת שירה.

והנה אף שהדברים נאמרו רק בדרך דרוש לציצים ופרחים לתורה, אמנם מ"מ כיון שכמה גדולים כתבו והסכימו לפירוש זה אמרתי אשיחה כאן מה שנתקשיתי לענ"ד בזה ולא זכיתי להבין, דהרי הגמ' גם במגילה וגם בסנהדרין מביאה מימרא זאת בתור ראיה להא דאיתא שם שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, ואילו לפי פירוש זה קשה דמאי ראיה מזה דאין שמחה לפניו במפלתן של רשעים, והרי שפיר אפשר דאיכא שמחה, ורק הא דלא רצה שיאמרו שירה לפניו הוא משום שאין זה מדה כנגד מדה. והשי"ת יאיר עינינו להבין דברי חכמים.



[1] וביתר ביאור בספר הקושיות [אות קעו]: תקשי לך, למה כל ימי החג גומרים בו הלל, ומאי שנא משאר ימות החג פסח שאין גומרין בו הלל. תירץ, ויש להשיב, לפי שימות החג חלוקים בקרבנותיהם ביום ראשון וביום שני וכו', ושמיני נמי רגל בפני עצמו. אבל שבעת ימות החג פסח אין חלוקים בקרבנותיהם, לכולם קרבן שוה כקרבן יום ראשון כן קרבן שאר ימים.
[2] בעניין מדרש הרנינו הנ"ל מבואר בספר אוצר המדרשים אייזנשטיין ח"א עמ' שהוא נאבד. ויש שרצו לומר שאין מדרש זה מדברי חז"ל, כי הספר היחיד מתקופת חז"ל בו מוזכר פסקא הנ"ל מן מדרש זה הוא כאמור בסוף פסקתא דרב כהנא. ולפי הקדמתו של ר"ש באבער, נתחבר ספר המדרש פסקתא דרב כהנא בתקופת חיבור תלמוד הירושלמי, אבל דוקא פרק זה האחרון בו מוזכר עניננו ועד סוף הספר הוא תוספת מאוחרת מן הדורות המאוחרים, כפי שכתב ר"ש באבער (פסקא כט הערה א דף קפה ע"ב). וכן מדרש זה הרנינו נמצא בסוף ספר פסקתא רבתי (פרק ל"ת ואילך), ואין לטעות לזהות ספר זה עם פסקתא דרב כהנא אלא הוא מאוחר ממנו (עיין שם הערותיו של איש שלום מאיר עין מה שכתב בדף קפד ע"ב). אותו ספר פסקתא רבתי נתחבר בשנת 846 לספירה, כמו שמבואר בפרק ראשון פסקא ב שנכתב שם 'הרי שבע מאות ושבעים שנה מאז החורבן', והעיר רד"ל בהערותיו שנדפסו על הדף במקום זה, כי זהו התאריך של כתיבת גוף הספר. ולכן למרות ששמו 'מדרש' הרי הוא מתקופת הגאונים בלבד, והשם שהעניקו לו הוא כמו שם מדרש לקח טוב שנכתב רק בימי הרמב"ם, וכן הוא כמו מדרש רבי דוד הנגיד של נכד הרמב"ם אשר טועים הבריות לקרותו מדרש, או כמו מדרש בראשית רבתי של ר' משה הדרשן [דור לפני רש"י], או כמו מדרש תלפיות של המקובל ר' אליהו מאיזמיר (נפטר שנת תפ"ט). כיון שכן יתכן ואין לסמוך על דבריו נגד דברי התלמוד המפורשים והם חז"ל עצמם. אולם על פי מדרש ילמדנו שמופיע בגנזי שכטר שיובא לקמן, ישנו מקור קדמון לכך שהקב"ה מצטער על מות הרשעים.
[3] וגם לא הזכיר כאן הב"י את הגמ' במגילה י:,
[4] וידידי הרב עמנואל מולקנדוב הראה לי מקור קדמון נוסף שבו מובא רעיון זה, והוא במדרש ילמדנו קדום המופיע בגנזי שכטר א' (עמ' 38), וז"ל: הלכה: אדם שהיה עובר בדרך וראה חמורו של שונאו רובצת לפניו, מהו שיהא מותר לעבור, כך שנו רבותינו, אסור לישראל שהיה עובר בדרך וראה שונאו בהמתו רובצת לפניו, אסור לו לעבור, שאמרה התורה כי תראה חמור שונאיך וגו' עזב תעזב, אמר הקב"ה לא מפני ששונאך תהא שמח עליו, בנפל אויבך אל תשמח וגו', פן יראה י"י ורע בעיניו, וג' אמ' הקב"ה אני חלקתי כבוד לשונאי, בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו רואין את המצריין משונקין בים ונהרגו בכוריהן, לכך היו ישראל צריכין להיות קורין הלל כל שבעת ימי הפסח, שנעשה להן נסין, ואינן קורין אלא ביום הראשון, למה כן בשביל שנהרגו נפשות המצריין ואין מן הדרך שהיו המצרין מושלכין מתין וישראל קורין את הלל, שנא' בנפל אויבך אל תשמח. וכן אתה מוצא בנח, כיון שנחתם גזר דינם של דור המבול, היה כל העולם בצרה גדולה, אמר הקב"ה וכל העולם בצרה גדולה ונח ובניו נכנסין לתיבה ומתמלטין ממנה, ישתתפו עם העולם בצרת הצבור, עם שהן נכנסין תשמיש המטה לא עשה וגו'.

[5] הגר"א קוטלר זצ"ל חידש לפ"ז שיש ב' סיבות לאמירת הלל, האחת משום המועד והשני על נס שאירע שניצלו ישראל, ולפ"ז בחוה"מ הא איכא טעמא דמועד, ולכן צריכים לטעם של הקרבנות דמש"ה אין גומרים הלל, משא"כ ביו"ט אחרון דאע"פ שאין טעמא דקרבנות ואין יכול לחייבו משום יו"ט תיפוק ליה משום ניסא, ומשום הכי בעינן לטעם המדרש דלא אמרינן שירה על ניסא כי מעשה ידי טובעים בים וכר.
[6] אך בספר המנהגים טירנא מביאים את המדרש כטעם היחיד לכך שאין גומרים את ההלל בשביעי של פסח.
[7] וכתב במרגליות הים שיש עוד אסמכתא במלת 'קרב', עיין בראשית רבה (פמ"ט ח') זה שהוא עובר לפני התיבה אומרים לו בוא וקרב, ובשה"ש רבה על הפס' מי זאת עולה וכו' קרבוי ופייטוי, ובירושלמי מגילה פ"א ארבעה לשונות נאין כו' רומי לקרב, ופי' הגרצ"ח באמרי בינה דהיינו לשירה. ומזה השם קרובות ובאותו לילה לא קרב זה אל זה. וכן כתב התוספת ברכה ששם 'קרב' משותף עם שם תפלה, ויונח על הקרבת תהלות ותשבחות לה', כמבואר במדרש שוח"ט פרק י"ט חזייא לחזנא דקריב האל הגבור והנערץ וכו'. ובירושלמי ברכות (פ"ד ה"ד): זה העובר לפני התיבה אין אומרין לו בא והתפלל אלא בא וקרב, עשה קרבננו. ומבואר דלשון קרוב מקוצר מן לשון קרבן. ועל יסוד זה נקראים אצלנו הפיוטים במחזורים בשם 'קרובות'.
[8] ומצאנו לחבל אחרונים [והם בס' תולדות יצחק לר' יצחק קארו דודו של הב"י ובס' פה קדוש מר' איצלה מוואלוזין ובס' יערות דבש ח"ב סי' א' ובס' ראש דוד לחיד"א בפ' בשלח בתירוץ הראשון] שתירצו בזה ששירת 'אז ישיר' לא היה שירה על מפלת רשעים אלא על הצלת ישראל, ועל הצלת ישראל שפיר מותר לומר שירה. ויסוד דבר זה שהשמחה במפלת רשעים אינו על אובדן רשעים אלא הצלת ישראל מבואר כבר בב"י (או"ח סי' תרצ"ב) בעניין ברכת המגילה, שכתב שם וז"ל: ולפי שאין מדרך הטוב לפעול נזק או לשמוח בנזקי שום אדם ואע"פ שהוא רע, דוגמא לדבר ויחד יתרו על כל הטובה, לכך חותמים "הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע", כלומר כשהקב"ה הוא נפרע מהצרים לישראל אין התכלית לנקמה כי אם להושיע את ישראל כי הנשארים ולדורות הבאים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, ע"כ. ובמשך חכמה (שמות יב טז) ג"כ האריך לבאר שכל המועדים כגון פסח פורים וחנוכה אין השמחה בהם על מפלת הרשעים אלא על הצלת ישראל, וז"ל: ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר שלדורות הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויביהם לחג חג הנצחון, לא כן בישראל המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר "בנפול אויבך אל תשמח כו' פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", הרי דאדם המעלה איננו שמח בנפול אויבו משום שהשמחה רע בעיני ה', הלא רע בעיני ה' צריך לשנאותו ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים רק כי הוציא ה' את ב"י ממצרים, אבל על מפלת האויבים אין חג ויו"ט לישראל. ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ה' וטהרתו והשגחת אלקים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בישראל, ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים והשרי צבאות היו הכהנים הגדולים החשמונאים, והיה חשש שמא יאמרו כחם ועוצם ידם ובתחבולות מלחמה נצחו, לכן הראתה להן ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע רק לכהנים למען ידעו כי יד אלקי עשה זאת והם מושגחים דרך נסיי למעלה מן הטבע. וכן בנס פורים לא עשו יו"ט ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל, רק היו"ט הוא בימים אשר נחו מאויביהם, וכמו לדוגמא שהיו צריכים למנוחה והיה נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, היתכן לשמוח יום שנצחו את הנחשים, כי רק השמחה על המנוחה, לכן ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים כו' לקיים עליהם להיות עושים כו' כימים אשר נחו בהם, שלכן לא היה חושש לקנאה את מעוררת עלינו בין האומות (שאנו שמחים במפלתן רש"י) שאין השמחה רק על המנוחה לא על יום ההרג בשונאיהם... והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום ז' של פסח ואם היה אומר השי"ת שיעשו בשביעי מקרא קודש היה מדמה האדם שהשם צוה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים, ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה שנאמר ולא קרב זה אל זה, שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, לכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים שצוה להם טרם שנטבעו בים ודו"ק. וכן מפורש בילקוט רמז תרנ"ד שלכן לא כתב שמחה בפסח ואין גומרין הלל כל ז' משום בנפול אויבך אל תשמח עכ"ל.
[9] ואמנם יש מתרצים שדין הלל לחוד ודין שירה לחוד, ולכן תרוייהו צריכי, דהטעם הראשון בא לענות על השאלה אמאי מדין יו"ט לא אומרים הלל, וע"ז אמרינן דאינם חלוקים בקרבנותיהם, אמנם מדין הנס דקרי"ס נתקן שיאמרו הלל מדין שירה, וע"ז אמרינן דמעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. וקצ"ע שבפסחים משמע שהלל הוי כמו שירה, שלומדים חיוב הלל בליל ראשון של פסח מפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש החג. ובעניין השאלה מדוע אומרים חצי הלל, תירץ החוות יאיר (ס' רכ"ה) שרק הלל שלם נקרא שיר.
[10] ובמהרש"א תירץ דקאי על הלל הגדול שיש בו שבח שנותן מזון לכל בריותיו, וזה אי אפשר לומר כי איני מחלק כעת מזון לכל בריותי, אלא ההפך, אני מחסיר את בריותי בעולם. אבל הלל הרגיל אפשר לומר. ודוחק.
[11] ואמנם כבר השל"ה הקשה קושיה זו, ותירץ ע"פ דברי הזהר שי"ל דלא שייך באבוד רשעים רינה אלא כשנתמלא סאתם ואין בהם מתום לגמרי, אבל כשלא נתמלא סאתם רק הקב"ה מאבדם בשביל ישראל אין לומר רינה (של"ה בשלח דמ"ב ע"א). אך צ"ע מדוע לא נתמלא סאתם, ומה עוד היו צריכים לעשות רע אחרי כל מה שעשו. ובמהר"ם שיק עה"ת פ' בשלח עמ' נ"ג ג"כ עמד בקושיא זו דמצד אחד חזינן שהקב"ה אמר למלאכים מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ומצד שני כתוב באבוד רשעים רנה, ותירץ בזה המהר"מ שיק דבר חדש והוא שאם לצורך ישועת השם היה נצרך להרוג את הרשעים צריך לשמוח ולומר שירה אבל אם ישועת השם היתה גם בלא הריגת הרשעים אין לשמוח במפלתם רשעים. ולכן בקריעת ים סוף לא רצה הקב"ה שהמלאכים יאמרו שירה כיון שלהצלת ישראל היה מספיק קריעת ים סוף ולא הוצרכו שהמצרים יהרגו עכת"ד.
[12] וכך כתב היעב"ץ בסידורו (דף רסח) בנוגע לשמחת יו"ט בשביעי של פסח וז"ל: שמחת יו"ט נוהגת בו ביותר לפי שעד היום היינו תלויים בדין השעבוד ובו קנינו חפשיות המוחלט, לכן מהראוי לזכור היום חסדי ה' עלינו נוסף על מה שצריך לעשות זכר לנפלאותיו בנס הגדול של קריעת ים סוף ובחרבה עברנו ושללם אכלנו וממונם התעשרנו עכ"ל. ובחק ליעקב (או"ח תצ ט) הביא את מה שהקשה שכנהס"ג על מהרי"ל שכתב שהמנהג לומר בפסח זמן שמחתנו, והרי אין אומרים הלל משום מעשה ידי טובעים בים. ותירץ שם דלא קשה, דדוקא ההלל לומר שירה לפני הקב״ה כאלו יש שמחה לפניו אין אומרים משום מעשי ידיו טובעים בים, אבל 'זמן שמחתנו' ניתן לומר דבאבוד רשעים רינה (כדאיתא בסוף פרק אחד דיני ממונות), ולכך אין למחות. ע"כ. אך עדיין קשה דא״כ גם חצי הלל אין לומר, דמה הבדל יש בין חצי הלל להלל שלם לענין שמחה.
[13] יתר על כן, מפשט הפסוקים משמע שכל נס קריעת ים סוף מתחלתו ועד סופו היה לצורך דבר אחד בלבד, והוא טביעת המצרים בתוכו, וכל הצלת ישראל באופן זה היה דבר שממילא מפני שכך היה צריך להיות מהלך הדברים שבתחילה יבקע הים לפני בנ"י ועי"ז המצרים יבאו אחריהם לתוך הים ביבשה ואח"כ וישב ה' עליהם את מי הים ומצרים יטבעו בתוכו. ומצאתי שכ"כ להדיא הרא"ם בריש פ' יתרו וז"ל והקריעה לא היתה בעבור ישראל שהרי בעמידת הענן בין מצרים ובין ישראל כבר היו בטוחים ולא היו יראים מהם, וא"כ לא היתה הקריעה רק להטביעם להתכבד השם על ידם, כדכתיב ואכבדה בפרעה ובכל חילו עכ"ל (וכעין זה כתב החזקוני שמ' יד כב עי"ש). וכן יש להוכיח מלשון הרמב"ם (בפ"ח מיסודה"ת ה"א) וז"ל: משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו' אלא כל האותות שעשה לפי הצורך עשאם וכו', היה צריך להשקיע את המצרים קרע להם את הים והצלילן בתוכו. ומדלא הזכיר הרמב"ם כי בקריעת הים היה צורך גם להציל את ישראל מיד מצרים, משמע מינה דכל נס קריעת הים היה כדי להטביע את המצרים בתוכו בלבד. ואם המטרה היתה להראות את כח ה' הגדול, אז מספיק היה לקרוע את הים לישראל, ולא היה צריך להטביע את המצרים. ואולי י"ל שזה היה עונש של מידה כנגד מידה למצריים על שהטביעו את ילדי בנ"י במים, רק מ"מ יש צער לקב"ה שהוא צריך להענישם באופן של איבוד מעשה ידיו.
[14] ובפרוש הרב פארדו שם כתב שמה שהקשו תלמידיו מ'ואני הנני' דמבול, כח קושייתם נראה משום דאשכחן דאמרינן דלא חדי הקב"ה במפלתן של רשעים, כדאיתא במגלה י ע"ב ובסנהדרין לט ע"ב, דז"ש (שמות יד כ) ולא קרב זה כו' האמר להם הקב"ה למלאכי השרת מעשה ידי טובעים ואתם אומרים שירה, ומשום הכי הקשו דלפי דבריו דכל מקום דכתיב 'הנה' לשון שמחה הוא איך יתכן 'הנה' הכתוב במבול. והשיב דאין הכי נמי דזימנין דחדי קב"ה כשיאבדו רשעים והיינו כמו שתירצו בזהר (פר' נח סא ע"ב) וז"ל: תא חז' בשעתא דאתעביד דינא בחייביא חדוון ותושבחן קמיה על דאתאבידו מעלמא, והני מילי כד מטא ההוא זימנא דאוריך לון ולא תאבן לגביה מחובייהו, אבל אי איתעביד בהו דינא עד לא מטא זימנייהו כו' כדין לית חדוה קמיה. ע"כ. ולפ"ז התם במבול האריך להם אפו והגיע זמנם, אין הכי נמי דהוי חדוה. ולפ"ז תירוץ הגמ' (מגילה י ע"ב וסנהדריז לט ע"ב) הוא אינו שש אבל אחרים משיש הכוונה דהיכא דלא נתמלאה סאה.
[15] ועיין בס' אסופת מאמרים בנדיקט עמ' כז, וכן בכתב עת המעין לז עמ' 7 שגם שם הגיעו למסקנה זו.
[16] וכן נאמר בפרקי דר"א (פרק מב) שרק לאחר שראו בני ישראל את המצרים רודפים אחריהם הם השליכו כל תועבת מצרים מעליהם, וכן לדעת ר"א (בספרי בהעלותך פסקה פ"ד וירו' סוכה פ"ד ה"ג, וקה"ר רפ"ז ותנחומא פר' ראה) עבודת גילולים עברה עמהם בים.
[17] דעה זו של המכילתא מתאימה לשיטתה דלעיל, דלאחר שניצלו ישראל הורשו המלאכים לומר שירה ולאו משום טביעת המצרים.
[18] שמפורש בכמה מדרשי חז"ל שגם המלאכים אמרו שירה לאחר בנ"י, וכל מה שאמר הקב"ה למלאכים מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה – זהו בשיר הרגיל שהמלאכים אומרים בכל לילה – עי' חגיגה י"ב ע"ב 'מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי' ע"כ, והטעם הוא משום שבאמת באותו זמן היה עת צרה אם לישראל אם למצרים – עי' לקמן, אבל לאחר שניצולו עם ישראל ואמרו שירה – גם המלאכים אמרו את השירה המיוחדת ששרו בנ"י, ויש לזה כמה ראיות; חדא דהא חז"ל במגילה י' ע"ב וסנהדרין ל"ט ע"ב ובתנחומא בשלח ועוד למדו שהמלאכים לא אמרו שירה מדכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה וכתוב בישעיה וקרא זה אל זה ואמר, ומבואר דקאי על השירה שאומרים בכל לילה, וגם מבואר דמיירי בזמן של הלילה שבו נידונו המצרים או שהיו ישראל בצרה. ועוד איתא כעי"ז בפתיחתא דאיכא רבתי כ"ד אמר ר"ל בג' מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה ולא הניחן ואלו הן בדור המבול ובים ובחורבן בהמ"ק, בדור המבול מה כתיב לא ידון רוחי באדם לעולם, בים כתיב ולא קרב זה אל זה וכו', ופירש הרוקח בפירושו [נדפס בספרי הרוקח מהדורת זכרון אהרן] וז"ל לא ידון רוחי – מלאכים שהן רוחון לא יעשו דין שלהם. ולא קרב זה אל זה – לומר מה שכתוב וקרא זה אל זה עי"ש, ומבואר דקאי א'דין שלהם' שהוא בכל זמן וזמן, ולא בשיר המיוחד, דהא בדור המבול ובחורבן בהמ"ק לא היה הו"א לשיר שיר מיוחד אלא זהו שירתם הקבועה וממנו הפסיק בשעת הצרה ממש.
[19] ומצאתי בספר 'ויקהל משה' לרב שלמה אליעזר אלפנדרי (הסבא קדישא), וכן בספר שער החצר לרבי אלעזר בן שמעון (ראש עדת המערבים בא"י, אביו של בעל נהר מצרים) שהביאו בשם ספר חמדת ישראל שהסיק גם כן שמדובר על ישראל, אך פירש בדרך הדרוש, וז"ל: ראיתי שפירש בשם רבני אשכנז דאמרו רז"ל על תשע מאות רכב ברזל דסיסרא, דאמרו מלאכי השרת שירה ויצאו להבי אש וישרפו כל סוס רכב מצרים, אך באשר שהשי"ת דן מידה כנגד מידה, ובכאן היו המצרים צריכים לדון במים משום גזירת "כל הבן הילוד", אם כן מוכרח לדון אותם במים דוקא. וזה אומרו בקשו מלאכי השרת לומר שירה כדי שישרפו אותם בהבל פיהם, אמר להם הקב"ה: אינה היא המידה, דמעשה ידי טבועים בים, הם ישראל שהם טבועים [על ידי המצרים], ואתם רוצים לומר שירה שידונו בשריפה, והם צריכים דוקא שידונו במים, ע"כ. ולפי זה לא קשה ולא מידי על ישראל שאמרו שירה דמידי הוא טעמא אלא בשביל שידונו המצרים במים. ולהך פירושא צריך להיות הגירסא 'טבועים' במים ולא 'טובעים', ופשוט.

[20] ראה תלמוד בבלי פסחים כת"י ששון לורנץ בעריכת הרב א.ש רוזנטל: "התהליך של קביעת התלמוד הבבלי ... בלבוש לשוני קבוע ומוצק... היה תהליך ממושך מאד... ואף לאחר שנערך ונסדר מבחינת ענייניו ותכניו, נמסר עוד זמן ממושך בהרצאה חופשית שוטפת וזורמת בלתי כבולה בידי נוסח כתוב בלעדי מוגמר וקפוא". וראה דברי החוקר ירחמיאל ברודי, "ספרות הגאונים והטקסט התלמודי", מחקרי תלמוד, א, ירושלים תש"ן, עמ' 276-279,שמחזיק בהסבר זה וכותב: "לעומת זאת נראה שחילופים כאלה, הם מתבקשים כשהטקסט נשמר בזכרון ונמסר בעל פה. בייחוד, כשהאווירה היא של הקפדה על התוכן ולא על לבושו הלשוני". כאמור לפי שיטה זו רק בשעת העלאת הבבלי על הכתב נקבע הנוסח הלשוני הסופי.
[21] וראה שם עוד שהביא את מדרש שוח"ט (מזמור יח) על הפסוק: וירכב על כרוב, וסביר כיצד גם הוא מבטא את אותו רעיון של המדרשים דלעיל, ומשלים אותם, וז"ל: משל למה"ד למלך שבאו שבאין ושבו את בנו,והיו עבדיו מציעין את הקרון לרדוף אחריהן, אמר המלך אם אני ממתין עד שיציעו לי הקרון, בני אבד, מה עשה המלך? נטל סוס אחד מן הקרון ורדף אחריהן. כך עשה הקב"ה נטל כרוב אחד מכסא הכבוד ורכב עליו ועשה מלחמה עם המצריים, שנא' וירכב על כרוב. מהיכן הביאו? מגלגלי המרכבה". ואם נתבונן נראה שרעיון מדרש זה זהה לרעיון של שמו"ר פכ"ג (לגיונותי נתונים בצרה), כי רמזו בזה שהצטיין והתייחד הנס בכח מיוחד שלא ע"י גלגלי המרכבה, כלומר שלא ע"י חוקי הטבע הקבועים, הרגילים לשרת את חפץ ההשגחה העליונה, המכונה בלשון חז"ל בשם 'מרכבה', אבל הביא רק כרוב אחד מהמון גלגליה, כלומר כח מיוחד ומצוין בנסו ופלאו, שהוא רוח הקדים העזה. ואמנם אילולי שהיתה השעה נחוצה, היתה ההצלה נעשית ע"י המשך גלגולי סבות ומסובבים רבים, באופן שלא היה נראה לעיניים שיד אל עושה פלא עשתה זאת ביחוד, ואז באמת היו המלאכים יכולים לומר שירה, כי שירתם בעצם היא גילוי ההנהגה הטבעית של הקב"ה בעולם (כעניין "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע.. אין אומר ואין דברים", כל' בעצם עשיית דברו של ה' הם מעידים על כבוד אל וקדושתו, כביכול אומרים שירה, וכמ"ש במפורש שוח"ט "הלוכו [של השמש] היא קילוסו, שנא' ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'). וזהו שנטל כרוב מכסא הכבוד, שכסא הכבוד הוא כנוי למלכות שמים ושלטון השי"ת המנהג עולמו במשפט, כמלך יושב על כסאו ומשם יצוה משפטו בכל שלטון ממשלתו. ועניין הכרובים הוא מגלה הקשר בין עם ישראל לקב"ה, שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום היו פניהם איש אל אחיו (ב"ב צט ע"א) להראות חיבתן לפני המקום, והקב"ה שהשרה שכינתו במקדש נקרא יושב הכרובים השנים, שמטה חסדו לעומת דבקות האומה בו. וזהו שדרשו שכל כך גברו חסדי הש"י על ישראל במלחמתו בים נגד המצרים, שאף שעד עכשיו היו אלו ואלו עובדי ע"ז, בכל זאת לא התבונן ולא המתין עד שיהיה להם זכות ויהיו שני הכרובים מעורים זה בזה, כשורת הדין ומשפט כסא כבודו, אלא נטל כרוב אחד מכסא הכבוד, כל' החיבה מצדו כביכול, במידת חסדו לבד, לפי היות השעה נחוצה בהצלתם, "ורכב עליו ועשה מלחמה עם המצרים".
[22] הרב מנחם כשר (תלפיות ג' תש"ז) הגיע למסקנה, מתוך השוואת מדרשים ממקורות שונים, שהסיבה העיקרית לתולדות שינויי נוסחאות בתלמוד היא משום שבזמן חתימתו הרבה חלקים ממנו נכתבו מתורה שבעל פה והיו להם סגנונות שונים, אפילו במקום שבעצם הדברים ישנה כוונה אחת לשתיהם. בכתבי חז"ל ישנן דוגמאות רבות אשר ניתן להוכיח מתוכם עיקרון זה. לדוגמא, בתשובותיו של רב האי גאון, נסתפק שכבר במשנה הראשונה של ברכות לפנינו שני חלופי גירסאות חשובים בין הבבלי להירושלמי. במשנה אשר בבבלי לא גרסו "ואכילת פסחים", ולכן נשאו ונתנו כגמרא בשאלה זו "ואילו אכילת פסחים לא קתני" [ט ע"א], אבל בירושלמי מפורש נאמר [פ"א ה"ג] "אית דלא תני אכילת פסחים, אנן תנינן אכילת פסחים". היינו שבא"י כן שנו 'אכילת פסחים' (וכן מופיע במכילתא פר' בא). ובגמרא שם מסיקים כי משנתנו היא כדעת החולקים על ר' עקיבא וסבורים שאכילת פסחים עד חצות דבר תורה הוא, ועל כן יש המניחים שנוסח הירושלמי הוא מהדורה מאוחרת של המשנה, ורבי הוא ששינה את הנוסח, כדי לקיים דברי ר' עקיבא, ואילו בבבלי נשתמרה משנתו המקורית של רבינו הקדוש. וניתן להביא ראיה לכך שיש משניות שכתב רבי בשני נוסחים שונים, ממה שאמר ר' שמעון לאביו בפרק הזהב (ב"מ מד א): רבי שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב, ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף (ועיין בירושלמי שם פ"ד ריש ה"א). וכן בע"ז (נב ע"ב): בילדותו סבר... ובזקנותו סבר. ומשמע שהיה קיים נוסח שכתב רבי בתחילת דרכו בעריכת המשנה ונוסח שכתב בזקנותו. [ויתכן מאד שזהו מה שכתב באיגרת ר' שרירא גאון (פרק ו') שרבי תרצינון להלכתא (יישר וניסא את ההלכות כל' המשניות) אית מינייהו דהוה תני להו בלשון הראשון (יש משניות שרבי השאיר את הנוסח הראשון כפי ששמעו מפי החכמים שלפניו) ואית מינייהו דהוה תני להו כדחזא (ויש מהם שניסח כפי שהיה נראה לו ראוי וטוב].
גם לגבי ברייתות שהובאו מתוך התוספתא, יש שינויים בין שני התלמודים. כדוגמא נציין את הברייתא במס' סוכה (נ"ג ע"א) "כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו" ושם נזכרים שלש תפלות, תפלת המוספים ותפלת המנחה. בברייתא המובאת בירושלמי [סוכה פרק ה' ה"ב] לא נזכרה שום תפילה. וזוהי גם גירסת התוספתא המקובלת, וכן כתב יד וינה ורק בכתב יד ערפורט נזכרת תפילה כמו בנוסח הבבלי.
בסוכה (לז ע"ב) בסוגיה העוסקת בנענוע הלולב, נאמר "א"ר יוחנן מוליך ומביא למי שהארבע הרוחות שלו" (וכן הוא בזוהר פר' פנחס), ואילו במס' מנחות (סא ע"א) הגירסא: "א"ר יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו". בראשונים מופיע גרסא מוליך ומביא למי שכל הרוחות שלו (ראביה סוכה ועוד). מסתבר שגרסת הגמ' במנחות היא המקורית, ועליה נוספה לשון הבהרה בשתי ורסיות )שהארבע/שכל(.
[23] ובבאר יעקב על השו"ע (ס' רכ"ה) כתב שאין קושיה מהברכה על גוי, וז"ל: ול"נ דל"ד, דשם בשעה שנולד אינו נגד רצון הבורא רק אח"כ מחמת בחירתו עובר על מצות בורא. מ"מ לדינא עי' סי' תרמ"ח במג"א ס"ק כג דהלבוש פוסל אתרוג מורכב לנטילה דנעבדה בה עבירה, והמג"א שם חולק דמש"ה לא מיפסלו. ועבח"מ דס"ל לדינא דלא פסול, וגם הלבוש דפוסל היינו לדבר מצוה. ונ"ל ס"ל להלק"ט דמ"מ ל"ש שיברך שהחיינו לזמן הזה אע"ג דבנטילת אתרוג מברך ג"כ שהחיינו התם כוונתו לזמן המצוה, משא"כ כאן ר"ל שהחיינו לזמן הזה לראות הפרי לא יתכן לברך משום שהוא נגד רצון הבורא, לפ"ז ל"ק מה שמברכין על נכרי נאה דשם אינו מברך שהחיינו רק שככה לו בעולמו. ואפשר דס"ל ליעב"ץ דזה דומה ג"כ לשהחיינו, מ"מ כבר כתבתי דלק"מ דהוא לא נוצר באיסור. שוב ראיתי בהלק"ט סי' רס"ה שכ' דלפמ"ש דלא יברך על המורכב א"כ גם על פרידה נאה לא יברך שככה לו בעולמו, ועל נכרי נאה כ"כ דאין מברך שככה לו בעולמו רק מה רבו מעשיך ד', ואת"ל דמברך, הלא אמרו במגילה דף י' מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, דכולם ישובו לה' לע"ל עכ"ל. ולטעם זה גם על ממזר דנוצר באיסור יכול לומר שהחיינו אך הוא לא כתב זה ע"כ נ"ל דעל ממזר לא יברך שהחיינו.
[24] כן כתב בשמועת חיים (ערכין י) בשם הגר"ח דנפ"מ בין טעם המדרש לטעם הגמ' באופן ששכח ולא אמר הלל בששה ימים הראשונים של פסח, אי מצי למימר הלל שלם בשביעי או לא. אבל בפי' ר' מיוחס (הובא בתורה שלמה פרשת בא אות רפ"ז) כתב דלכך אין אומרים הלל רק ביום א' של פסח, משום דאין אומרים שירה אלא ביום שקרוי חג, כדכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ושאר ימי הפסח לא נקראו חג בשום מקום דכתיב רק שבעת ימים מצות תאכלו, ו"חג המצות לה'" שכתיב קודם לזה באותו פסוק מופסק באתנחתא ומוסב על ראש הפסוק ובחמשה עשר יום עכ"ד, ומשמע דסובר דחג הפסח ביסודו הוא רק יום ראשון וששת ימים שלאחריה נגררין ונמשכין מיום הראשון. וכן מורה לשון הריטב"א (ברכות יד ד"ה דלא) שכתב שאר ימי הפסח אינן חלוקין לעצמן דכולן נגררין אחר יום הראשון. וכ"כ בשו"ע הרב (סימן ת"צ ס"ו) וז"ל: לא תיקנו חכמים לקרות הלל אלא בב' ימים טובים הראשונים של פסח אבל לא בחוש"מ ויו"ט האחרונים שאינן דומין לחוש"מ של סוכות שתיקנו לקרות בו בכל יום לפי שכל יום וכו' הוא כמועד בפני עצמו משא"כ בפסח כולן טפלין ליו"ט הראשון ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו עכ"ל. וזה כוונת הגמ' דכיון דקרבנות כל הימים הן שוין לקרבנות יו"ט הראשון לפיכך אין בהם הלל דכולן טפלין ליו"ט הראשון. ולפ"ז נראה דהיכא ששכח ולא אמר הלל ביום הראשון דאינו קורא באמצע המועד דרק יום הראשון דמיקרי חג מחייב לזמר הלל. אבל נראה דכל זה הוא בחוש"מ דכיון דלא איקרי חג לכן אין אומרים בו הלל, אבל שביעי של פסח שפיר מיקרי חג כדכתיב (שמות יג ו) שבעת ימים מצות תאכל וביום השביעי חג לה' (דמה שכתב בפי' ר' מיוחס דשאר ימי הפסח לא נקראו חג בשום מקום על כרחך דכוונתו רק על חוש"מ).
 
נערך לאחרונה:
חזור
חלק עליון