מצוות תוכחה

מישהו יודע להסביר לי מה הפשט במה שאומרים שאין בדורנו מי שיודע להוכיח (ראיתי שכ"כ בספר מרגניתא טבא וכך מובא בגמ' בשם ראב"ע).
הרי כל שיחות המוסר וההלכה שנמסרות בכל יום ע"י גדולים מישראל ובפרט מרן שליט"א הינם תוכחות מגולות ואיך אפשר לומר שאי מי שיוכיח?
ברור שזה לא הפשט...
 
נערך לאחרונה:
ראה במשנ"ב סי' תר"ח ס"ק ה'.
פשוט שיש מצווה להוכיח, רק שיש כללים, כגון שלא לומר דבר שאינו נשמע, ואל תוכח לץ ומוטב יהיו שוגגין וכד'.

 
כנראה הכונה לתוכחה פרטית לאדם מסויים ולא תוכחה כללית לציבור, כי כשמוכיחים אדם מסויים קשה לו לקבל ביקורת שכביכול פוסלת אותו באופן אישי, אבל כשתוכחה נשמעת באופן כללי ואף אחד לא מרגיש שפוסלים אותו אישית יתכן שיהיה מי שיתן אל לבו להבנות ממנה.
 
כנראה הכונה לתוכחה פרטית לאדם מסויים ולא תוכחה כללית לציבור, כי כשמוכיחים אדם מסויים קשה לו לקבל ביקורת שכביכול פוסלת אותו באופן אישי, אבל כשתוכחה נשמעת באופן כללי ואף אחד לא מרגיש שפוסלים אותו אישית יתכן שיהיה מי שיתן אל לבו להבנות ממנה.
אי אפשר לומר שאם גדול בישראל היה מוכיח אדם בארבע עיניים אז תוכחתו אינה כלום (ואם הוא לא קיבל הפגם הוא באדם לא במהות של התוכחה).
[ויש בזה נפ"מ לעניין לשון הרע לתועלת במקומות שיש להוכיח לפני. וכתב שם בכלל ד' ס"ק לא' שבמקומות שהמעשה אינו ידוע לאיסור צריך שיהא המוכיח אדם נכבד שראוי לסמוך עליו או שעכ"פ יראו לו בספר שמעשיו אסורים. ואם איתא, אין דין זה שייך לימינו וממילא גם אסור לפרסם גנותו של איש כזה אף לתועלת ובתנאים המתירים (ואף מחייבים).
ועוד, שספרים הינם תוכחה מעליא כנ"ל וא"כ אפילו ע"י אדם בינוני אפשר שיש מצוות תוכחה בארבע עיניים]
 
חזור
חלק עליון