מרן זיע"א היה מרבה להזהיר את ההורים על הדוגמא האישית שהם אמורים להראות לילדיהם, וכן על הנחלת ההשקפה הטהורה שצריכים ההורים להחדיר לילדיהם כבר בעודם רכים, הבאתי כאן בעבר את דעתו של מרן זיע"א על חינוך הילדים לשכר ועונש, וכעת יובאו המשך דבריו בנושא זה, ובנוסף לכך נביא מדבריו בנושאים הבאים:
- צניעות האמא - סגולה לבנים תלמידי חכמים
- ההנהגה בליל שבת על השלחן
- מעלת התומך והמסייע ביד תלמידי חכמים
- לימוד התנ"ך וטעמי המקרא, קריאת שמע בדקדוק, וברכה אחרונה בעל פה
- שיעורו המשפחתי של מרן בביתו
- חברותא עם האשה
- לימוד הבנות
העולם הזה תחלתו יסורין וסופו שלוה בעולם הבא
'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם' (דברים יא, כו ואילך).
"היום" זהו עולם הזה, כמו שאמרו היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, כאן מקבלים את הברכה שהיא חלק מועט מהפירות של המעשים טובים, כמו שאמרו אלו דברים שאדם אוכל "מפירותיהם" בעולם הזה, כאן אוכלים רק חלק מועט כטיפה מן הים של פירותיהם, ותלמוד תורה כנגד כולם, וכל שאר הפירות נשאר שמור בשמים עם רווחים.
ומודיע משה לעם ישראל, כאן בעולם הזה תקבלו את הברכה, שהיא מעט מהפירות, וקלל"ה ראשי תיבות והקרן קיימת לכם לעולם הבא, ודע שמתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא.
ועל כך אמרו בילקוט: משל לזקן שהיה יושב על פרשת דרכים, היו לפניו שתי דרכים, אחת לימין ואחת לשמאל. עברו אנשים ושאלוהו כיצד מגיעים למקום פלוני?
אמר להם, יש דרך אחת שבתחילתה היא דרך חתחתים רצופה קוצים וברקנים, הכביש משובש, ויתכן שגם בכלל אין כביש, 'יעלו שמים ירדו בקעות', אך זהו רק רבע שעה, לאחר מכן הולך הכביש ישר וחלק, ועמו מגיעים לשלום לעיר.
ואילו במסילה השניה הכביש ישר רק במשך עשר דקות הליכה, ולאחר כך ישנם בורות שיחין ומערות קוצים וברקנים שרף נחש ועקרב, כל מי שהלך משם הלך הליכה ללא חזרה.
חכם מה הוא אומר, וכי איזה אינטרס יש לזקן הזה, אדרבא 'מזקנים אתבונן', 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך', אמנם בהתחלה קשה הדרך, אך הוא נאמן עלי.
ואכן סובל בתחילת דרכו, עולה ויורד במהמורות, כמו קרבן עולה ויורד... אך לבסוף הכביש חלק ונוח ומגיע לשלום.
ואילו מי שהוא שוטה ורשע אומר, הזקן הזה עבר עליו כלח, וכי אשמע לו? הולך בשרירות לבו בכביש הישר, עד שלפתע נופל בבור, 'או נשבר או נשבה אין רואה', ועד שמצליח לקום מהבור מגיח לקראתו נחש ועקרב, זהו 'יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות' (משלי יד, יב).
כך אומר משה רבינו לישראל, בני, יש לפניכם שתי דרכים, הבחירה ביד האדם, ה' אינו גוזר באיזה דרך ילך, כמו שנאמר (דברים ל, טו-יט) 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ... העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך'.
חייהם של הצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, ואילו הרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין. הצדיק סובל, שכן עליו לעמול כדי להשיג שלימות, ללא העמל לא יצליח, כמו שאמרו יגעתי ומצאתי תאמין, כל הוא ימיו טורח במצוות ותורה ומעשים טובים, אך 'טובה אחת בצער ממאה שלא בצער', 'לפום צערא אגרא'.
כשיגיע לעולם הבא ילך למנוחות שאננות, כולם יהיו שמחים לקראתו, ומלאכי השרת יכריזו לפניו: "הבו יקרא לדיוקנא דמלכא"!
אך הרשע אומר, עזוב אותי מכל זה, תן לי לעשות ביזנס, לשתות סמים נטף ושחלת וחלבנה, לאכול שישליק וקבב, כל ראשו בהבלים כאלו.
אך סופו יסורין - ילך לגיהנם שם ישלקו את בשרו, יעשו אותו קבב כמו שאכל כאן...
הכניס הילד את רגליו למים הקפואים ונאנק מקור
היה פעם יהודי צדיק, תלמיד חכם ירא שמים, רבי משה מפשוורסק, ברוסיה הקור עשרים וחמש מעלות מתחת לאפס, פעמים יש גם שלשים וארבעים, 'ארבעים יכנו לא יוסיף'.
בארץ אם יש ארבע מעלות כבר יורד שלג כבד, כולם עולים לירושלים לראות שלג... ושם לאנשים רבים קופאת האליה של אזנם, מגרדים אותה והיא נופלת...
שוחט אחד הלך פעם לשחוט ביוגוסלביה, לאחר שחזר סיפר לי, אי אפשר לתאר איזה קור איום ונורא יש שם, אני לובש מעיל על מעיל ועוד מעיל ושום דבר לא עוזר, הקור חודר תוך העצמות, 'וארכובותיה דא לדא נקשן', אי אפשר להתגונן.
יום אחד הלכתי לשחוט, שחטתי כמה פרות, ועד שילכו להביא פרה אחרת כדי לשחטה התחלתי לרקוד מהקור, כל גופי רעד. חיפשתי לי מחסה מהקור, היה שם פריז'ידר שמכניסים בו בשר קפוא, נכנסתי לתוכו... בפנים הקור רק שש מעלות מתחת האפס, ואילו בחוץ עשרים ושש מעלות מתחת לאפס, זהו תנור חימום בשבילי...
והרב הצדיק הזה היה כותב ספר תורה בקדושה ובטהרה, יום יום לא ויתר על טבילה, היה יורד וטובל עולה ומסתפג והולך להתפלל.
היה לו ילד שעשועים נבון וחכם בגיל אחת עשרה לערך, אבל עקשן גדול, מה שהיה אומר היה מוכרח להיות. יום אחד היה הילד בחופש, בבוקר העירו אביו ואמר לו: בוא בני, אנו הולכים להתפלל שחרית. תכף לבש מעיל על מעיל ויצאו לדרך.
מעט לפני שהגיעו לבית הכנסת אמר לו האב, לך בני לבית הכנסת תכף אבוא. אך הבן אמר גם אני רוצה לטבול, ידע אביו שהוא עקשן גדול, וכל מה שינסה לשכנע אותו יהיה ברכה לבטלה, לקחו עמו בחשבו שכשיראה איזה קור יחזור בו.
נכנסו לבית הטבילה, את המים כיסתה שכבת קרח, לקח ר' משה פטיש קטן שבר את הקרח, 'תבר גזיזי דברדא, ונחת וטבל' (ברכות יח, ב), אחריו התחיל הילד פושט את בגדיו, וראה כוכבים ביום... התחיל מצטנף מקור, אך הוא עקשן חייב לטבול.
רק הכניס רגל אחת בתוך המים, חשכו עיניו, והתחיל צועק "אוי אוי", אביו חשב שיחזור בו, אך הוא מוכרח לטבול, הכניס עוד רגל ושוב צעק "אי אי", אך בסופו של דבר טבל.
כשיצא לקח מגבת להתנגב, ובשמחה נאנח "אה אה" בתענוג.
אמר לו אביו, ראה בני, זהו ההבדל בין הצדיקים לרשעים, הצדיקים בתחילה צועקים "אוי אוי", אך בסוף נהנים "אה אה". ואילו הרשעים להיפך, בתחילתם נהנים "אה אה", ואילו סופם שצועקים "אוי אוי", הכל יוצא מעיניהם, כדאי לך ללכת בדרך הצדיקים.
הצניעות - סגולה לבנים צדיקים ותלמידי חכמים!
כל אשה שרוצה שבניה יהיו צדיקים תתנהג בצניעות, כך כותב הזוהר הקדוש[1]. קמחית, היתה אשה שזכתה לראות את שבעת בניה כהנים גדולים, אמרו לה במה זכית? "מימי לא ראו קורות ביתי שערות ראשי" (יומא מז. עי"ש), אפילו את שערות ראשה לא ראו קורות ביתה, כשהיתה מסתרקת היתה שמה סדין על ראשה ומסתרקת, אף שהקורות אינם בעלי רוח חיים, רק כדי שאף אחד לא יראה את שערות ראשה. כך התנהגה בצניעות, ולכן זכתה לשבעה בנים שכולם כהנים גדולים!
ההורים אשמים!
איך לא יאמין אדם בדברי רבותינו שיהיו לו בנים צדיקים! כמה טורחים ההורים עם בניהם שיהיו תלמידי-חכמים, ולא יוצא מהם מאומה, עם כל מאמציהם בורחים מהישיבה ויוצאים 'שורש פורה ראש ולענה', וממררים את חייהם. והם אשמים! אילו היו מתנהגים בצניעות בביתם, גם הבנים היו הולכים בדרכיהם, נעשים צדיקים וישרים, הולכים בדרכי התורה[2].
יראה דוגמא אישית בליל שבת
החושבים על פוטבול וכדור-סל וכל שטויות אלה, מה בינם לבין אומות העולם? צאו וראו במגרשים שלהם, מאות אלפים כמו זבובים באים להסתכל על 'משלחי הרגל השור והחמור', וכי ישראל כמו אומות העולם חושבים על שטויות כאלה מי בועט יותר חזק ברגליו? "החכם עיניו בראשו והכסיל עיניו ברגלו", יודע לבעוט...
צריך לתת לתורתנו יחס קדוש עליון, אין לך מדה טובה מהתורה! הקב"ה יתברך שמו נתן לנו את התורה "חמדה גנוזה", שהיה משתעשע בה! מלאכי השרת התאוו אליה ולבסוף נתנה לעם ישראל, והוא אומר 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ'.
יסיח דעתו מהבלים אלו, כל הגיוניו יהיו בלימוד התורה, בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך ידבר בה. בליל שבת הלא נכנסים עמו מלאכי השרת, אמנם אינו רואה אותם, יש להם קמיע רואה ואינו נראה... עיני חומר אינם יכולים לראותם.
בשעת הסעודה שואל לאשתו מהיכן קנית את הדגים האלה? מה להם למלאכי השרת מהיכן הדגים? תאמר דברי תורה על השלחן!
והיא עונה לו, קניתי ממקום פלוני בכך וכך. הוא כועס, טיפשה רימו אותך. ואף היא אינה טומנת ידה בצלחת ומשיבה, אתה טיפש! ומתחילים להתווכח ביניהם. והילדים רואים, אבא אומר לאמא טיפשה, ואמא אומרת שאבא טיפש, הצד השוה שבהם ששניהם טיפשים... איזה כבוד יהיה להורים בעיני ילדיהם? זה דרך ארץ? כך יראה ליל שבת?
במקום זאת, יפתח את פרשת השבוע, יאמר חידושים על הפסוקים. אדם ששומע דברי תורה, אינו שומע כדי לשכוח אלא כדי לזכור. יחזור עליהם בביתו כדי שיחקקו בזכרונו.
יש אנשים 'שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו', כשהם בבית ה' יושבים כמו "שתולים", שומעים נהנים ושמחים. אך רק מגיעים לחצר בית הכנסת "יפריחו", הכל פורח מזכרונם... לא כך צריך להיות, אלא "יפריחו" לאחרים! הם שמעו, שיזכו גם אחרים לשמוע, זו דרכה של התורה, 'שמעו ותחי נפשכם', חבל שישכח דבר אחד!
רבותינו אומרים בסנהדרין (צט סוע"א), רבי יהושע אומר, כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת בר מינן ה' יצילנו. כמה טורחת לגדל את בנה, ולאחר מכן צריכה לקברו, ומפסידה כסף גם על החברא קדישא... כך מי שיגע בתורה ושוכחה, מפסיד הכל. אדרבה יסגל לעצמו לזכור את הלימוד, יחזור וישנן.
השומע שיעור בהלכה או באגדה, אם לא יחזור עליו, ודאי שישכחנו! האדם בשר ודם אינו יכול לזכור לטווח ארוך אם לא יחזור וישנן, ועל כך ציותה אותנו התורה 'ושננתם לבניך ודברת בם', שיהיו דברי תורה משוננים בפיך, כמו "חץ שנון ומחודד", שיהיו חריפים בפיך, שאם ישאלך אדם שאלה אל תגמגם ותאמר לו, אלא ענה לו מיד (קידושין ל.). כששואלים אותך אל תגמגם ותאמר, זכורני שהרב דיבר בזה, אך איני זוכר בדיוק מה היתה המסקנא אם אסור או מותר, ועושה 'פותח את ידיך'... למה תעשה 'פותח את ידיך', חזור ושנן ותדע את הכל מיד, 'דע מה שתשיב'.
עוקבים אחריך!
על כן מה טוב ומה נעים שכל אחד יקדיש את עצמו ללימוד התורה, וממנו יראו וכך יעשו גם בניו בראותם את אביהם שכל הגיונו בתורה, "מעשה אבות סימן לבנים".
אך אם האב מגיע מעבודתו, משתטח על הספה תוך שהוא נאנח על עייפותו ופותח את הטלויזיה, וכשמגיע בנו אומר לו אביו, לך תכין שיעורים. אך הבן דן בנפשו, למה אבי יראה טלויזיה ואני אכין שיעורים? גם אני רוצה לראות את משחק הכדורגל! הולך ומשתטח לידו, ומתקיים בשניהם 'ואני והנער נשתטח'...
ובכן האב נותן דוגמא לבניו. ככל שאדם מקדיש יותר זמן ללימוד, בניו רואים אותו ולומדים ממעשיו. אב שמגיע עייף ויגע מהעבודה, ובכל זאת משליך את עייפותו בצד ויושב ללמוד, או שיש שיעור תורה והוא 'הולך את חכמים יחכם' (משלי יג, כ), חודר לידיעתם מהו ערך התורה. ולהיפך, אם אינו מראה להם דוגמא בעצמו, 'מה יעשה אותו הבן ולא יחטא'!
כל אחד צריך לדעת, יש זוגות עינים של בניו הלוטשים עיניהם עליו ועוקבים אחריו, 'ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה' (בראשית לט, כב), אם האב אינו מכניס פירור לפיו בלא ברכה, גם הם עושים כך באופן אוטומטי, ואינם אוכלים בלא נטילת ידים.
מגיע לך...
רבינו יוסף חיים מספר מעשה באיש אחד ששלח את בנו לישיבה למזלו למרות שהוא לא היה מקפיד על קלה כבחמורה. וביום אחד נכנס האב וראה את בנו יושב ואוכל, אמר לו, נטלת את ידיך? הבן שבאמת לא נטל את ידיו, אחר שראה את אביו אוכל ללא נטילת ידים, התבייש לשקר ולא ענה מאומה.
שאל האב פעם שניה ושלישית, וכשראה שאין קול ואין עונה, לקח מקל בידו, הפיל את בנו לארץ ובא להכותו. הבן מהפחד סחב את רגלו הלאה, ואביו חטף מכה הגונה על פרקי אצבעותיו. התחיל לצעוק מרה, "אוי אוי".
באה אשתו ואמרה לו "מגיע לך"!
- כדבר אחת הנבלות תדברי! וכי על מה ולמה מגיע לי?
- אתה בעצמך נוטל את ידיך? אינך נוטל, ולכן חטפת את המכה בעצמך. תעשה אתה נטילת ידים, בנך יעשה גם נטילת רגליים...
האב משמש דוגמא בכל ארחותיו ומעשיו, בניו הולכים בעקבותיו. ואם מניח את בנו במקום טוב של תלמידי חכמים יראי שמים, ואינו זורקו באיזה בית ספר של חילוניים. הולך בנו מחיל אל חיל, לומד בישיבות ומתקדם, ויוכל להיות גם טופח על מנת להטפיח, שהוא עצמו יהיה תלמיד חכם ומחזיר אנשים בתשובה.
זו זכות גדולה שאין כמוה! "ברא מזכה אבא", וכמו שאמרו בזוהר הקדוש שכל המצוות ומעשים טובים שהבן עושה נזקפים לחשבון אביו, אפילו בעולם העליון הינו עולה מחיל אל חיל ומדרגה לדרגה. אין לנו מושג מהמתרחש בעולמות העליונים, עיני חומר לנו, אך אנו מאמינים באמונה שלימה בכל דברי רבותינו שכל מה שאדם עושה 'דע מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא'. ולא רק מעשיו שהוא עושה, אלא גם המעשים שבניו אחריו עושים מעלים אותו מחיל אל חיל.
בזכות מה זכה יתרו לבנים תלמידי חכמים
"וירא את הקיני - כיון שראה [בלעם] בניו של יונדב בן רכב שיושבין בלשכת הגזית מיד צעק ואמר אין מושיבין בסנהדרין אלא כהנים ולוים וישראלים! מפני שאמר קראן לו ויאכל לחם, זכו בניו לישב בלשכת הגזית במקום התקיף". (ילקוט שמעוני במדבר, רמז תשעא).
בניו של יתרו יצאו תלמידי חכמים, הם היו נזירים מיין, וישבו כולם בלשכת הגזית במקום ישיבת הסנהדרין המורים הלכות לעם, 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.
וזכו לזאת הודות לאביהם שהאכיל מלחמו את משה רבנו, גדולה לגימה שמקרבת רחוקים (סנהדרין קג: ) שהרי בני יתרו רחוקים מאתנו ובכל זאת זכו להשראת שכינה, בזכות הלחם שיתרו נתן לעוברי דרכים.
לא לחנם אמרו רז"ל (ילקוט שמעוני בראשית רמז פב) גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה.
כמה גדולה מעלת הרואה את חברו במצוקה בצער ללא פרנסה ועוזר לו באופן שלא יתבייש כדי שתהיה לו פרנסה, אי אפשר לתאר את זכותו.
הנה יתרו נתן למשה רבנו רק סעודה אחת וכבר זכה שבניו ישבו בלשכת הגזית עם הסנהדרין.
כך אדם שהוא טוב עין ומאכיל מפתו לעניים יזכה שבניו יהיו תלמידי חכמים.
כמה תלמידי חכמים באים אלי ודמעתם על לחיים בדמעות שליש שבניהם פרשו מהתורה, עזבו את הישיבות ויצאו לתרבות רעה.
צריך זכות מיוחדת שבניו יהיו תלמידי חכמים, שלא כל אחד זוכה לה, וגמילות חסד עלית על כולנה, הגומל חסד עם הבריות, מאכיל את הרעבים ומשקה אותם, את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, יש בו ממדת קונו, ואי אפשר לתאר את מעלתו.
חשיבות לימוד התנ"ך
בימים עברו היה לימודם כהוגן, בכתות הראשונות למדו תחלה את כל התנ"ך, עד שהיו פסוקיו נחרתים היטב בלבם של הילדים, וכל שיחתם היתה בלולה בפסוקים.
כיום מתעצלים בכך, מתוך שאינם יודעים כמה גדול כוחו של התנ"ך, מלמדים את הילדים פסוקים בודדים, אחד למעלה ושבע למטה... ועל ידי כך שפתם תפלה וחסרת טעם, ואפילו המורים 'ערבך ערבא צריך', אינם יודעים את הפסוקים היטב.
מכיר אני כמה רבנים אשר בדרשותיהם יודעים בקושי לומר פסוק אחד או חצי פסוק, וגם כשאומרים פסוק מדלגים אותו ואינם יודעים לומר את כולו כהוגן. וזהו גם כן נובע מחוסר ידיעה שלא לימדו אותם בצעירותם, שהרי 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה' (משלי כב, ו)[3].
כך זוכים ליראת שמים
מי שיודע נ"ך על בוריו, זוכה שתהיה לו גם יראת שמים, שהרי כמה מוסר השכל נתן ללמוד מכל פרק ופרק בתנ"ך. אך בפועל מזלזלים בלימוד זה, כדברי הגמרא בברכות (ו : ) על הפסוק (תהלים יב, ט) 'כרום זלות לבני אדם', אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם.
טוב וראוי שכל אחד יקבע לעצמו שעה אחת, ולכל הפחות חצי שעה ללמוד התנ"ך. וכן גם ילמדו תנ"ך בכל בתי הספר, בעיקר בספרי הנביאים הראשונים – יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, שכן יש בו דברים נפלאים דברי אלהים חיים, ומוסר השכל רב על דרך החיים, ועל התנהגות הקב"ה יתברך שמו עם עמו ישראל.
רבים חושבים את הלמוד הזה לביטול זמן, ואינם לומדים נ"ך כלל, אלא רק משנה וגמרא ותו לא. אך לא זו הדרך ולא זו העיר, צריך שיקיימו בעצמם 'טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך כי ירא אלהים יצא את כולם' (קהלת ז, יח).
שיעורו של מרן עם משפחתו
לפני כחמש עשרה שנה קבעתי לבני ונכדי שיעור קבוע, למדנו פעמיים בשבוע שעה אחת פרק אחד עם מדרשי חז"ל וכל ההסבר, ומכך היו מקבלים חכמה ותבונה 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - חיות רוחנית, 'כי אמרתך חיתני' (תהלים קיט, נ).
ומהו 'כי אמרתך חיתני'? מסביר רבנו בחיי כי "אמירה" שייכת בעיקר בתורה שבעל פה, ו"דבור" בתורה שבכתב. והנה בתורה שבכתב (דברים כג, ד) נאמר 'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'', ופרשו רבותינו (עיין יבמות עו: ואילך): עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. בדורו של דוד המלך היו כמה שפסלו אותו מלבוא בקהל, כמו דואג האדומי שטען שדוד יצא מרות המואביה, אך שמואל הרמתי שהיה שקול כמשה ואהרן (ברכות לא: ) הכריע שהוא כשר, באומרו כך קבלתי הלכה למשה מסיני עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ועל כן אמר דוד 'אמרתך חייתני', בזכות הקבלה של חז"ל בתורה שבעל-פה.
ילמד עם אשתו
ומכיון שהתורה מביאה לאדם חיות, גם אם אין לו נכדים וכדומה ילמד עם רעייתו.
הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד באהבתו ללימוד היה שקוע בלימודו במשך היום, ואשתו היתה יושבת ומשתעממת. ראה כך וריחם עליה, אך במקום שידברו שיחה בטלה ופוליטיקה ישב ולמד עמה נ"ך, זו היתה שיחתם, שיחה של תורה ויראת שמים.
כך יכול כל אחד לעשות, יקנה שתי ספרים, 'וכפר בעדו ובעד ביתו', ואף שבמשך היום אשתו עסוקה, תפנה שעה אחת בלילה, ובעלה יסביר לה את כל הפסוקים במתק שפתים, ומוטב שיכין מספר 'ילקוט שמעוני', שמלקט את כל מדרשי רבותינו, וכן מדרש שמואל ומדרש תהלים, ויסביר לה, וכך ימשוך את לבה שלא תמשך אחרי נשים דברניות בעלות לשון הרע ורכילות.
חינוך הבנות בדורותינו
ומה שאמרו רבותינו (סוטה כ.) כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, זהו בתורה שבעל פה, אך בתורה שבכתב לכולי עלמא מותר, כדברי הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות תלמוד תורה (הי"ג): "אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצוה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצוה שעשה אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות".
ובספרי האחרונים הוסיפו שכיום יש חובה ללמד את הבנות תורה, כיון שבדורות הראשונים היו אזניהן קשובות לדברי הוריהן, אך בדורותינו אם לא ילמדו תורה יחציפו פניהן ולא ישמעו בקול ההורים. לכן צריך ללמד את הבנות תורה, והן תלמדנה את בניהן.
וכפי שנאמר 'כה תאמר לבית יעקב' - אלו הנשים (שמות יט, ג, וברש"י). וכן מצינו בגמרא סנהדרין (דף צד: ) בימי חזקיהו מלך יהודה בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טמאה וטהרה, הרי שגם הנשים והתינוקות למדו את התורה.
על ידי התורה אפשר לקרב את עם ישראל ולהעלותם מעלה מעלה. ולהפך - מי שרחוק מהתורה אוי לו ואוי לנפשו, 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי' (תהלים קיט, צב).
מנהג ה'משמרה'
היה פעם מנהג, שנתבטל בזמנינו, ונקרא 'משמרה'.
בכל יום שבת לאחר סעודת שחרית היו באים לבית הכנסת וקוראים לפי הסדר פרקים מהתורה, מהנביאים ומהכתובים, וכך בכל שנה היו משלימים את כל התנ"ך.
כמה טובה יש במנהג זה, על ידי חזרתו על הפסוקים בכל שנה הם שגורים בפיו. אם שנה אחת לא יחזור - ישכח, 'נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד', גזרה על המת שישתכח מן הלב אחר שנים עשר חדש (ברכות נח: ), ולכן חייבים בכל שנה לקרוא את פרשת זכור, לזכור את מחיית עמלק, ולא די שנקרא פרשה זו רק פעם בחיים, היות ולאחר שנים עשר חודש אם לא יחזור ישכח, והפסוק אומר 'זכור לא תשכח'.
וכך בכל דבר שחוזר עליו, צריך לכל הפחות שלא תעבור שנה מבלי לחזור עליו, ועל ידי כך יזכור.
לימוד מקורות הדינים בפסוקים
נכנסתי פעם לבחון תלמידים, הם למדו בגמרא דין שור תם שמשלם חצי נזק, ושור מועד נזק שלם, שאלתי היכן דין זה כתוב בתורה? לא ידעו כלום!
שאלתי היכן כתוב בתורה שהשואל חיב לשלם אפילו באונסין, ושומר חינם חייב רק בפשיעה? אך לא ידעו פסוקים מפורשים בפרשת משפטים, שמפורטים בהם כל דיני שומר חינם ושומר שכר, שוכר ושואל. במקום שתחלה ילמדו עמם את הפסוקים, התחילו תכף ללמוד את הגמרא, ואפשר שגם המורה בעצמו אינו יודע את המקור.
תחלת כל ראוי שכולם יפתחו את החומשים וילמדו את הפסוקים, ורק לאחר מכן יגשו לגמרא, שכן כל הבסיס של התלמוד נשען על התורה שבכתב.
חינוך לקריאה מדוקדקת
תלמודי התורה שמלמדים בהם את הילדים משחר נעוריהם, הם יסוד הלימוד שלנו, כמו שנאמר 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'. ולכן צריך ללמדם את דקדוק התיבות, שידעו לקרוא קריאת שמע כהלכתה בדקדוקיה וטעמיה, ויוכלו לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום כהלכתם.
אמנם עיקר לימודנו בתורה שבעל פה, אך לא משום כך צריך לזלזל בתורה שבכתב.
רום מעלת טעמי המקרא
לטעמי המקרא יש מקום עליון בשמים, כמו שכתב רבנו האר"י ז"ל, כי טנת"א -טעמים, נקודות, תגין, אותיות- הינם כנגד ארבע עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.
"אצילות" זהו עולמו של הקב"ה שבו נמצא כסא הכבוד.
בעולם ה"בריאה" נמצאים המלאכים.
בעולם ה"יצירה" יש את הגלגלים האופנים והמזלות.
ולמטה מהם הוא עולם "העשיה" שבו אנו נמצאים.
הטעמים כנגד עולם האצילות, הנקודות כנגד עולם הבריאה. התגין כנגד עולם היצירה, והאותיות כנגד עולם העשיה.
בספר התורה מותר לכתוב רק תגין ואותיות, אך עולמות האצילות והבריאה שהם עולמות גבוהים מאד אין לנו רשות לכתבם, מפני גובה מעלתם, ולכן אסור לכתוב בספר התורה טעמים ונקודות.
ומכך נבין כמה גדולה חשיבות הטעמים, ואם קורא שנים מקרא ואחד תרגום ואינו קוראן כהוגן, וכל שכן אם משבשם, הינו פוגם בעולמות העליונים.
פעמים רבות אני שומע אנשים העוברים לפני התיבה ואינם יודעים לבטא את שם שמים כהוגן, אומרים אדְני בשוא במקום חולם, אדְני זהו מלשון אֲדָנִים, ככתוב 'וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף', ומסופקני אם מותר לענות אחריהם אמן.
וזהו באשמת מוריהם שעשו מלאכתם רמיה, כמו שאמרו בגמרא (ב"ב כא.), ואמר רבא, הני תרי מקרי דרדקי, חד גריס ולא דייק, וחד דייק ולא גריס, מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא. רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל על, דכתיב כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, כי אתא לקמיה דדוד אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי? אמר ליה דכתיב "תמחה את זָכָר עמלק". אמר ליה והא אנן 'זֵכֶר' קרינן? אמר ליה, אנא זָכָר אקריון. אזל שייליה לרביה, אמר ליה היאך אקריתן? אמר ליה זֵכֶר. שקל ספסירא למקטליה, אמר ליה אמאי? אמר ליה, דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה. א"ל שבקיה לההוא גברא דליקום בארור. א"ל כתיב וארור מונע חרבו מדם. איכא דאמרי קטליה, ואיכא דאמרי לא קטליה. ואמר רבא, מקרי ינוקא, שתלא, טבחא, ואומנא, וסופר מתא, כולן כמותרין ועומדין נינהו[4].
וכן בעולים לתורה המברכים אחת למעלה ושבע למטה, איך אפשר לבטא את שמו של הקב"ה כך? צריך שתאחזנו חיל ורעדה!
זהו עוון חמור להתפלל כך, וכל שכן כשמגיע לשם שמים צריך שיהיה לו מורא, כמו שאמרו בגמרא (ברכות יב.), ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך, וכשהוא זוקף זוקף בשם. אמר שמואל מאי טעמא דרב, דכתיב ה' זוקף כפופים. מיתיבי מפני שמי ניחת הוא? מי כתיב בשמי, מפני שמי כתיב.
חשיבות ידיעת טעמי המקרא
כל הכספים שהאדם לווה עבור מצוות, כתלמוד תורה, שבת וכיוצא בזה, ה' מחזיר לו מ"הכספים היחודיים" שיש עבורו בשמים.
מי שאינו יודע טעמי המקרא יעשה שיעורי בית, ילך אצל תלמיד חכם וילמד אצלו בתשלום, כפי שלומד לפרנסתו בתשלום, כך לימוד זה הינו הפרנסה הרוחנית שלו, שידע נגינת כל טעם וטעם, שופר מהופך וקדמא, פזר גדול ורביע וכן על זה הדרך, וכך יתרגל, אמנם ההתחלה קשה אך לאחר שיתרגל לא יתקשה בכך.
לא יתכן שישאר עם הארץ ללא ידיעת טעמי המקרא, את שתים מקרא ואחד תרגום צריך לקרוא בטעמי המקרא. ה' חנן את כל אחד בדעת, וביכולתו ללמוד בקלות.
ה' מחזיר את הכסף
אם רוצה לקדם את ילדיו שיקלטו יפה את לימודם ויהיו המצטיינים בכתה, ושוכר להם בכסף מלא מורה פרטי שילמד אותם בכל יום שעה-שעתים, כסף זה אינו מהתקציב של האבא, אלא מה'כספים היחודיים' של הקב"ה.
אני לוקח מורים שילמדו את נכדי טעמי המקרא. בחינוך העצמאי לא מלמדים טעמי המקרא, אפלו בתלמודי התורה לא כולם מלמדים טעמים, אך איני מחכה להם עד שיעשו לי טובה וילמדו טעמי המקרא, אלא אני מביא מורה חזן ומשלם לו כסף שילמדם טעמים.
בני, רבי דוד, היה לומד בתלמוד תורה 'יסודי התורה' של החינוך העצמאי בתל-אביב, כל המורים שם אשכנזים אינם יודעים מה זה טעמי המקרא. לפני שהגיע לגיל בר מצוה שכרתי לו חזן כדי שילמדנו טעמי המקרא. כעת הוא קורא בתורה יותר טוב ממני... הוא יודע את כל התורה כולה בעל פה עם טעמיה כנתינתן מסיני.
אמנם זה עלה לי כסף, אך איני מרגיש שהפסדתי כלום, הקב"ה יתברך שמו שילם בחזרה את הכל.
כסף זה אינו מתוך תקציב מזונו של האדם.
וכן בשבת, כל מה שיוציא עבור המזונות, ה' ישלם לו.
בתלמודי התורה שלנו הוריתי שיכניסו חזן מיוחד שעה אחת ביום שישי ללמד את הילדים טעמי המקרא. וזהו נכלל בחומר הלימודים, וגם מקבלים על כך ציון מיוחד בתעודה.
כמה פעמים נוכחתי בכנס תלמידים, והילדים קראו בספר תורה כזו קריאה בקול צלול, לילד בן שתים עשרה-שלש עשרה יש קול נעים יותר ממני... מסלסל תלשא ואזלא גריש, פזר גדול ופזר קטן, בכזה יופי.
הקצין חזר בתשובה
כתב לי קצין אחד שבנו לומד בתלמוד תורה שלנו: בשמחת תורה ביקש ממני בני, אבא בוא להתפלל איתי, ובאתי לבית הכנסת לכבוד בני שהתחנן אלי. בני עלה לתורה וקרא בספר התורה קריאה כזו נפלאה כמו חזן ותיק עד שעיני זלגו דמעות, ואפילו הגדולים התפעלו ממנו, הייתי מאושר שבני לומד אצלכם, ונשבעתי לו שמהיום לא יהיה יום אחד שלא אלך לבית הכנסת, חזר בתשובה לאחר ששמע את בנו קורא בתורה! כך צריך לקרב את האנשים.
בליל חג השבועות או בליל הושענא רבא קוראים את כל משנה תורה, שמעתי כמה אחדים שאינם יודעים טעמים כלל, קוראים כמו שקוראים עתון.
זו בושה וחרפה לקרוא בלי טעמים! בגמרא (מגילה לב.) אמרו: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו נאמר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'.
כמה טוב לגבר שישא עול מנעוריו מקטנותו, מצוה לחנך את הילדים מקטנותם שיקראו שתים מקרא ואחד תרגום, לפחות ביום ששי יקדישו שעה אחת לזה[5].
בילדותי למדנו טעמי המקרא
וכן היה בקטנותי בתלמוד תורה 'בני-ציון' כשהייתי לומד אצל הגאון רבי שלמה עבו עליו השלום מנוחתו בגן עדן, שהיה מורה טוב וצדיק ונפטר ללא ילדים.
בכל יום ששי היתה שעה אחת מוקדשת לקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, כל אחד היה קורא פסוק על הסדר, והרב היה נהנה ושמח.
ביום שבת לא היתה לו חופשה היה מזמין אותנו לביתו בשכונת הבוכרים, איזה מורה היום עושה כך, כל מורה מסתכל על השעון מתי תהיה שעה שתים ילך לביתו, 'ובשתים יעופף'...
היינו מתפללים מנחה, ואחריה היינו יושבים בביתו כמו מלכים, פורס מפה על השלחן 'פורש מפה ומקדש', כל אחד קיבל צלחת או גביע מלאה ממתקים ומגדנות, חומוס בונדוק שקדים לוזים סוכריות ומרמולד, ומי שידע טוב קיבל שני צלחות, כמה פעמים אני קבלתי שני צלחות... לפעמים היה נותן גם שלוש, כמו שנאמר 'שלשה גביעים משוקדים'... זה נשאר חקוק בזכרוני מלפני שמונים שנה כמו עכשיו.
חינוך הקטנים לקריאה בתורה
קטן פחות מבר מצוה שרוצה לעלות לספר תורה, לפי פשט הגמ' עולה ממנין שבעה ויכול לעלות באיזה עליה שירצה, ואין בכך משום כבוד ציבור, כיון שהקטן בר חינוך, ובפרט אם חזר על הקריאה ורוצה לקרוא בעצמו.
אלא שרבינו האר"י כתב שמוטב שיעלה רק למשלים, שהוא מסכם את השבעה.
ולכן במקום שיש צורך להעלות קטן, כגון שעליו לומר קדיש על אביו או אמו, יעלה משלים ויאמר קדיש, והחזן יעשה אשכבה לאביו או לאמו.
הגינת ורדים (או"ח כלל ב' סימן כא), שהיה אב בית הדין במצרים מעיד, שהיו רגילים להעלות בכל שבת ילד או שתים לספר התורה כדי שיהיו חזנים ויתרגלו לקרוא בתורה, בלא שתהיה להם אימת ציבור כשיגדלו, וכך היו להם חזנים לרוב.
אם לא ירגילו את הילדים לכך מקטנותם, לא יהיה להם עוז לקרוא כהוגן בתורה. לצערנו חסרים לנו היום חזנים קוראים בתורה, יש חזן אחד שקורא בארבעה מנינים בכמה מקומות מחוסר חזנים. צריך להרגיל את הקטנים שיהיו חזנים שלנו[6].
פעמים שהצדיק עובר בגיהנם
בקריאת שמע, ובפרט כשמזכיר את שם ה', יתנהל לאטו ולא במהירות, כמו שמובא בגמרא(ברכות טו: ), אמר רבי חמא ברבי חנינא, כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם, שנאמר (תהלים סח, טו) 'בְּפָרֵשׂ שדי מלכים בה תשלג בצלמון', אל תקרי בפרשֹ אלא בפרשׁ. אל תקרי בצלמון אלא בצלמות.
ולכאורה יש להבין ממה נפשך במי מדובר? אם בצדיק, מדוע בכלל עליו ללכת לגיהנם ולקבל שם מיזוג אויר... ואם הוא רשע, היאך תועיל לו הקריאת שמע?
רבנו האר"י מסביר, בכל אדם תלויות נשמות מסכנות שחטאו בחייהן ונכנסו לגיהנם, ולאחר שריצו את עונשן אינן יכולות לעלות לבד עד שיבוא הצדיק שהוא משורש נשמתן שאז הן נאחזות בו ועולות עמו לגן עדן במחיצה הראויה להן.
וכאן מדובר בצדיק שלא עשה בחייו שום עוון, אך עליו לעבור דרך גיהנם שאשו פי ששים מהאש שלנו כדי להוציא את הנשמות התלויות בו.
ואם קרא את קריאת שמע בדקדוק מרחמים עליו ומצננין לו את הגיהנם, כמו שדרשו בפסוק הנ"ל, "בפרש" הינו שמפרש יפה, "שדי" הוא שמו של הקב"ה, כמו שאמר עולא (ברכות יד: ), כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, בתפלין יש את אותיות שדי, ש' בבית של ראש, ד' בעורף, ויו'ד בקשר של יד. "מלכים בה", שהוא תלמיד חכם הנקרא מלך (גיטין סב.), כמו שנאמר 'בי מלכים ימלוכו', ועליו לירד לגיהנם להציל נשמות, "תשלג בצלמון" יהיה לו שלג בצלמות שהוא גיהנם, כשהוא יהיה 'לוקח נפשות חכם' שלא יכווה מאשו.
האדם חם מטבעו ורוצה למהר, אך זה שמושל ביצרו וקורא לאט כדי לדקדק באותיותיה, ואינו נותן לרוחו הנסערה והמשתלהבת לקרוא במהירות, אלא מדעיך את התלהבותו למהר, ממילא גם בשמים עושים עמו כן ומצננים לו את חום הגיהנם.
קריאת שמע בדקדוק ובמתינות
שמעתי כמה חזנים שאומרים 'והיו הדברים האלה' היו'ד בדגש, או בפסוק 'והיה אם שמוע' מדגישים את היו'ד, והרמב"ם (פ"ב מהל' ק"ש ה"ט) כתב: כיצד ידקדק? ישמר שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח. לפיכך צריך ליתן רווח בין הדבקים, בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה.
וכן ידגיש את הד' של הדברים האלה שיש בה דגש חזק, כדי להדגיש את הדבור.
ויש חזנים האומרים בטעות 'וקשרתם אותם לאות על ידֵיכם' במקום על ידְכם, שהמשמעות שצריך להניח תפלין על שתי הידים.
וכן לא יאמר למען תשכרו, כאילו עובד לקבל שכר, אלא יתיז הז', וכן בכל תיבה ותיבה, כדתני רב עובדיה קמיה דרבא (ברכות שם), 'ולמדתם' שיהא למודך תם, שיתן רווח בין הדבקים. עני רבא בתריה כגון על לבבך, על לבבכם, בכל לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ.
כל מלה היא יחוד ה' יתברך. וגם אם הוא ממהר, בקריאת שמע לא יעשה 'הרצים יצאו דחופים', רק בפורים הם יצאו דחופים... אלא יהא מתון מתון שוה ארבע מאות זוז.
לימוד ברכה אחרונה בעל פה
כשהיינו ילדים היו המורים שלנו בוחנים אותנו על כל נוסחי הברכות שנדע אותם בעל-פה, כברכת בורא נפשות וברכת המזון, ברכת על המחיה ועל העץ, וכן מה מברכים על כל דבר.
היינו צריכים לדעת את הכל בעל פה, מי שלא ידע היה מקבל פאלקה...
[1] זוהר ח"ג (דף קכו ע"א): א"ר חזקיה, תונבא ליתי על ההוא בר נש דשבק לאנתתיה דתתחזי משערה דרישה לבר, ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא. ואתתא דאפיקת משערא דרישה לבר לאתתקנא ביה, גרים מסכנותא לביתא, וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא, וגרים מלה אחרא דשריא בביתא. מאן גרים דא? ההוא שערא דאתחזי מרישה לבר. ומה בביתא האי, כל שכן בשוקא, וכ"ש חציפותא אחרא. ובגין כך אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך. אמר ר' יהודה שערא דרישא דאתתא דאתגלייא גרים שערא אחרא לאתגלייא ולאפגמא לה, בגין כך בעיא אתתא דאפילו טסירי דביתא לא יחמון שערא חד מרישא, כ"ש לבר. תא חזי כמה בדכורא שערא הוא חומרא דכלא הכי נמי לנוקבא, פוק חמי כמה פגימו גרים ההוא שערא דאתתא, גרים לעילא גרים לתתא, גרים לבעלה דאתלטייא, גרים מסכנותא, גרים מלה אחרא בביתא, גרים דיסתלק חשיבותא מבנהא, רחמנא לישזבון מחציפו דלהון! ועל דא בעיא אתתא לאתכסייא בזיוותי דביתא, ואי עבדת כן מה כתיב? בניך כשתילי זיתים. מהו כשתילי זיתים, מה זית דא בין בסתווא בין בקייטא לא אתאבידו טרפוי ותדיר אשתכח ביה חשיבות יתיר על שאר אילנין, כך בהא יסתלקון בחשיבו על שאר בני עלמא. ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכלא, בברכאן דלעילא בברכאן דלתתא, בעותרא, בבנין, בבני בנין. הדא הוא דכתיב 'הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'', וכתיב 'יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך וראה בנים לבניך שלום על ישראל'. עכ"ל. [תרגום: א"ר חזקיה, קללה תבוא על אותו אדם שמניח לאשתו שיתגלה משערה לחוץ, וזה הוא אחד מענייני צניעות הבית. ואשה שמוציאה משער ראש לחוץ להתנאות בו, גורמת מסכנות לביתה, וגורמת לבניה שלא יהיו חשובים בדור, וגורמת דבר אחר [טומאה] שתשרה בביתה. ומי גורם זאת? אותו שער שנראה מראשה לחוץ. ואם בביתה כן, כל שכן בשוק, וכל שכן כשעושה חציפות אחרת [כבגדים צמודים וכדו']. ועל כן אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך. א"ר יהודה, שער האשה שמתגלה גורם לשער אחר להתגלות ולפגום בו, על כן צריכה האשה שאפילו קורות ביתה לא יראו שער אחד מראשה, כל שכן בחוץ. בוא וראה כו'. צא וראה כמה פגמים גורם אותו שער האשה, גורם למעלה וגורם למטה, גורם לבעלה שיתקלל, גורם מסכנות, גורם דבר אחר בבית, גורם שתסתלק חשיבות מבניה, ה' יצילנו מהחציפות שלהן. ועל כן צריכה האשה להתכסות בפינות ביתה, ואם עושה כן כו' יעלו בניה בחשיבותם על שאר בני העולם, ולא עוד אלא שבעלה מתברך בכל, בברכות שלמעלה ובברכות שלמטה, בעושר, בבנים, בבני בנים כו'].
[2] שו"ת יביע אומר ח"ה (אה"ע סימן ה, בסוף התשו'): וכל אשה המקבלת עליה לשמור לעשות ככל דברי רבותינו הפוסקים שאסרו הדבר [פאה נכרית] בכל תוקף, ולצאת אך ורק בכובע או מטפחת המכסה את כל ראשה, תתברך בכל הברכות שבתורה, ובמזוני רויחי ובבני סמיכי, ותזכה לראות זרע קודש בנים גדולים בתורה ויראת ה' טהורה, מורי הוראות בישראל. וע"ע במאור ישראל דרושים (עמ' שי), שבזכות הצניעות זוכה לבנים צדיקים.
[3] וכן הוא בענף עץ אבות (עמ' תד).
[4] תרגום: לדעת רבא אם יש שני מלמדי תינוקות, האחד יודע ללמד הרבה, אך לא בצורה מדוייקת, והשני מלמד בצורה מדוייקת אך כמות מועטה, עדיף לקחת את המלמד בעל הכמות, והטעויות יצאו מאליהן מהילדים כשיגדלו. ולדעת רב דימי מעיר נהרדעא, אנו מעדיפים את המלמד הדייקן על פני בעל הכמות, שכן הטעויות של הראשון עלולות להשתרש בלב הילדים ולא לצאת לעולם. וכמעשה שהיה ביואב שר צבא דוד שהרג רק את הזכרים של עמלק והשאיר את הנקבות, ולשאלת דוד ענה שכך כתוב בפסוק תמחה את זָכָר עמלק. תמה דוד שהרי אנו קוראים 'זֵכֶר', ויואב הצטדק שכך לימדו רבו. הלך יואב ושאל לרבו היאך לימדם, וענה כי לימדם שצריך לקרוא זכר כהוגן (ר"ח, רשב"א וריטב"א, ועי' מהרש"א וחת"ס). הוציא יואב את חרבו כדי להורגו. שאל המלמד על מה רצונו להורגו, וענהו על שעשה את מלאכת ה' רמיה, שלא השגיח על הילדים לראות שיקראו כהוגן. התחנן המלמד שלא יהרגנו אלא יסתפק בארור שרובץ עליו, אך יואב השיבו שאם לא יהרגנו גם הוא יהיה בארור. יש אומרים שהרגו ויש אומרים שלא הרגו. ומביאה הגמ' את דברי רבא שישנם כמה בעלי מקצוע שמותר לסלקם ללא התראה אם אינם עובדים כהוגן, ואחד מהם הוא מלמד תנוקות.
[5] וראה בחזון עובדיה שבת א' (עמ' שה) שיש לחנך את הקטנים לקרות בתורה בטעמים.
[6] וכן פסק בחזון עובדיה שבת ב' (עמ' רלט, רנא). עי"ש. ועי' בילקו"י שבת א' ח"ד עמ' שיט.