קודם כל יש כמה ראיות מהפוסקים "שמשחקים מותרים בשבת" ואף לגדול , ואביא ב' דוגמאות שמצינו דשרי
א. בסי' של"ח גבי משחקים דאסרום מצד מקח וממכר , דמשמע כשלא משחק לשם להרויח שרי.
ב. וכן המשחק שמופיע ברמ"א והמ"א משחק עם עצמות דהוא משחק של חכמה וכדנקט הר"א ששון והביאו המ"א, והתיר המ"א לעשותם מכסף לכבוד שבת דלא יהא עובדין דחול.
אלא מאי , מיד יקשו על זה, מהשיבולי הלקט הידוע לגבי "כדור".
ולכן אעלה כאן לת"ח את אשר השיגה ידי בביאור השיבולי הלקט הנ"ל, ונראה ונעלה בס"ד שזה דין מיוחד "בכדור" ושא"א להקישו לשאר משחקים.
דהמעיין בשבלי הלקט בפנים- יראה שני דברים א. בהו"א שלו, דכל הנושא גבי כדור אם הוא מוקצה הוא אך ורק בכדור מעור בלבד, ושאר כדורים אין כלל מח' ולכו"ע שרי וכ"ש שאר משחקים דשרי, ב. גם למסקנתו שכל הכדורים הם מוקצה אף מה שאינו של עור, אעפ"כ זה דין מיוחד רק בכדור ואינו קשור לשאר משחקים, ועתה נביא הדברים במקורם.
והוא בסי' קכ"א- מביא הסוגייא בסנהדרין גבי כדור והאמום וכו' ומביא את רש"י שמבאר דהם עשויים מעור וממלאים אותו בשיער של איל וכן במנעלים.
ולפי המתבאר- דכדור הוא עשוי מעור, מביא הסוגייא בכלים פכ"ג מ"א, גבי טומאה וטהרה דלשיטת רבנן כלי עור כדי שיקראו כלי לקבל טומאה צריכים להיות להם בית קיבול, דכלי עור הוקשו לשק, ובשק יש דין של בית קיבול, וא"כ לפי"ז כיון דכדור הוא מעור וכל תוכו מלא בשיער עולמית א"כ אין לו שם של בית קיבול ולכן לא הוישם כלי ואינו מקבל טומאה, אך לר' אליעזר שם ס"ל דגם כדור מעור שמיה כלי דיש לו בית קיבול ואע"פ שהבית קיבול עשוי בשביל למלאת בו עולמית אפ"ה כן שמיה בית קיבול ומקבל טומאה, וכן נחלקו לגבי כדור שנפתח ועתה רואים את בית קיבולו דבהאי לכו"ע הוי שם בית קיבול ואף רבנן מודו דהוי כלי בכה"ג, אך פליגי לעניין להטבילו אם כדור כזה שנפתח קיבל טומאה האם אפשר להטבילו עם מה שבתוכו או דשמא זה חוצץ.
ומכל זה מוכיח השבלי הלקט- דעל כרחך כדור הוי תורת כלי לעניין טילטולו בשבת משום דכל המחלוקות בין ר' אליעזר לרבנן אי כדור מעור הוא כלי הוא רק לעניין טבילה וטומאה וטהרה בלבד משום דהוקש לעור דעל כרחך דכדור הוא כלי, מזה שנחלקו רק בעניין טומאה, דנראה דזה דין מיוחד בגלל שהוקל לעור דצריך בית קיבול, אך לשאר דברים וכגון לעניין שבת כן הוי שם כלי אף שהוא של עור.
אך מביא את רבינו יהודה [הריבב"ן]- דפליג וסבר דכדור אין לו שם של כלי כמו שרואים בסוגייא של כלים דלרבנן לא נחשב כלי א"כ הה"נ לעניין שבת ולא יעזור מה שחושב עליו לשם משחק אין זה קוראו לשם כלי, ורק בכדור שרואים את חללו אז הוי שם כלי וממש כהסוגייא שם, והיינו שאין חילוק בין עניין טומאה לבין עניין שבת ואי לעניין טומאה לא חשיב כלי הה"נ לעניין שבת.
ולפי מהלך זה- דזה עדיין בהו"א של השבלי הלקט, יוצא- דכל המח' אי להחשיב משחק לכלי, הוא רק בדבר שעשוי מעור, ואין לו בית קיבול, דכיון שעור יש לו דין שייחשב כלי דצריך בית קיבול לעניין טומאה לרבינו יהודה הה"נ לעניין שבת, אך לשבלי הלקט גם בלא בית קיבול הוי שם כלי לעניין שבת אם הוא מיועד למשחק.
אך מסיים השבלי הלקט- דמ"מ כל סוגי הכדורים הם מוקצים אפי' מה שלא עשוי מעור, ואפי' שהם שם של כלי, דאסור לשחק בהם, אלא מאי הרי קיי"ל דאף כלי שנשבר אם ראוי הוא לצור ע"פ צלוחיתו הוא לא מוקצה אלא שאני כדור דגם לא ראוי לצור ע"פ צלוחיתו כי הוא מאוס.
והנה עוד לפני שנמשיך לטעם הדבר- כבר נדקדק מדבריו פה דכדור כן יש לו שם של כלי אע"פ שאסר לטלטלו בשבת מסבה אחרת שיביא אח"כ דהא אם כדור הוא לא מוגדר כלי כי הוא של משחק ואין במשחק שם של כלי ולכן הוא מוקצה, לא מובן מה טענתו של השבלי הלקט שהרי הוא ראוי לצור ע"פ צלוחיתו, ומיישב דהוא מאוס ואינו ראוי, דכלל לא מובן מה הטענה, וכי אבנים הם לא ראויים לצור ע"פ צלוחיתם?, ודאי שכן, אלא מאי כל הכלל דצריך לצור ע"פ צלוחיתו הוא בדבר שיש לו שם של כלי, אלא דנשבר בשבת דעל זה יש תנאי אי ראוי לצור ע"פ צלוחיתו, אך באבנים ושאר מוקצה מחמת גופו שאינם כלים הם מוקצים אף שראויים לצור, אלא א"כ ייחדם ע"י מעשה ייחוד עולמית יעויין בש"ח, וא"כ על כרחך דהשבלי הלקט עדיין בשיטתו דכדור הוא שם כלי כי מייצרים אותו ומכינים אותו לשחק וזהו ייעודו ולא הוי כאבן וכד', אלא דאסר לטלטלו מחמת שאסור לשחוק בו, ובסמוך יאמר הסיבה, ועל זה שואל דאע"פ שאסור לשחק בו שמא יהא מותר לטלטלו לצורך דהא ראוי הוא לצור ע"פ צלוחיתו ועל זה משיב שגם לזה לא ראוי כי הוא מאוס, דעל כרחך הוא- דעדיין מחשיבו לכלי, ובעצם כסברתו בתחילה דהדגיש דהוא כלי ואינו דמי לדין טומאה.
ומסיים השבלי הלקט- דטעם האיסור הוא מפני ששנינו במדרש איכה [ומופיע גם בירושלמי] דטור שמעון חרב מפני ששיחקו בכדור בשבת, והיינו דכיון ששיחקו בכדור דהוא זילותא דשבת דהוא משחק מאוד מאוד של חול צורה של משחק שרצים ובועטים בכדור זהו מאוד מאוד זילותא בשבת וכיון שהמשחק בו אסור בשבת ממילא יוצא שכדור הוא מוקצה בשבת כי אינו ראוי לכלום דאסור לשחק בו וגם לא ראוי אף לצור ע"פ צלוחיתו.
אלא דיש לחלק- דכדורים של ימינו שבבית שהם לא עשויים למשחק של זילותא וכד' אלא הילדים משחקים בבית ולא בצורה של זילותא של בעיטות וכד', דבהאי לא הוי זילותא וא"כ גם הוא לא מוקצה דראוי למשחק שלו עצמו דלא נאסר.
וא"כ העולה למסקנה- דכל הנידון בשבלי הלקט גבי משחקים בשבת, דוודאי חשובים כלי לכל דבר דזהו תשמישם והוו כלים לכל דבר, ואף לרבינו יהודה חשובים כלי, חוץ ממשחקים של עור דצריך בית קיבול לשי', ולשבלי הלקט אף בלא בית קיבול הוו שם כלי ואינו מוקצה, לבר ממשחק של זילותא דהוא מוקצה דאין לו שום תשמיש בשבת כי נאסר לשחק בו וממילא לא ראוי לכלום.
