נהיגת אשה ברכב וגם דעתו של הרב בן ציון אבא שאול בפאה

[ע"ה ס"ט]

סמך עליהם = פסק כמותם (כמובן כשהדבר נצרך, וברוב ככל הפעמים מדובר בדבר נצרך מאוד).

אין ענין להשתמש במילים מכובסות.

אז למה מרן כתב "אם יש צורך בדבר מותר", היה לו דיו מיותר? יכל לכתוב מותר וזהו. (או שגם מרן רצה לכבס מילים... ויש לדון האם מותר לכבס מילים בשבת...).

 

[צדיק נסתר]

לית מאן דפליג שאם אין צורך לאשה לנהוג, אין ראוי שאשה תנהג. לכן גם אותן נשים חרדיות שהוציאו רישיון נהיגה, כאשר הבעל יכול לנהוג - הוא נוהג, והאשה נוהגת רק כאשר אין ברירה.

 

[ע"ה ס"ט]

לית מאן דפליג שאם אין צורך לאשה לנהוג, אין ראוי שאשה תנהג. לכן גם אותן נשים חרדיות שהוציאו רישיון נהיגה, כאשר הבעל יכול לנהוג - הוא נוהג, והאשה נוהגת רק כאשר אין ברירה.

אינך צודק, שו"ת אז נדברו סובר שעדיף שאשה תנהג ברכב מאשר תלך ברגל או תיסע באוטובוסים.
מוספקני האם אתה עיינת בספרים שדיברו בזה או שהינך כותב רק מהרגשות ליבך.

 

[דודצ'ע]

יבוא השלישי ויכריע ביניהם....

כל אחד יעשה כדעת רבותיו, ומי שרוצה יודע את דעת רבותיו, ולפני שנותן לאשתו לנהוג [- אם יכול למנוע ממנה] בודק ומברר.
בהצלחה

 

[אד יעלה]

בשני העניינים הנ"ל
עמדתי פעם ליד חכם יצחק כשאברך שאל אותו אם אשתו יכולה ללמוד נהיגה, ויען לו כי אי אפשר לענות ע"ז באופן כללי ותלוי באשה אם אין לה קלות ראש
ולגבי הפאה נכרית, כמדומה ששמעתי מחכם עובדיה על חכם בן ציון לא כמו שכתבו כאן הידידים, ואחרי מות קדושים אמור

א. כמדומה אני שלא שייך כלל הענין של אחרי מות קדושים אמור כיון שאם נניח שהגרב''ץ התיר [ודלא כמו שכתבו שאשתו היתה חולה וכדומה]וע''ז הגר''ע יצא קצפו כיון ששני גדולי הדור נחלקו בתקיפות אחד על השני אין כאן שום בעיה ומי שמכיר פולמוסים מדורות עברו יודע.
ב. בכלל צריך לדעת האם יש מושג כזה בכלל שאחרי שאדם נפטר צריך להגיד עליו רק שבח וידוע המעשה עם הגרי''ז שהלך עם הרב חייקין מאקסלבן ודיבר איתו בהלוויה של איזה אדם גדול כמה טענות עליו והרב חייקין שהיה מתלמידיו של הח''ח נזדעזע מכך והגרי''ז הרגיש בזה ואמר לו דברים שצריך להגיד מותר להגיד אותם תמיד וכעי''ז הטיול היומי שהיה צריך לבריאותו היה עושה גם ביוהכ''פ כמדומני ואמר דברים שצריכים לעשות עושים תמיד ודברים שלא עושים לא עושים תמיד ואם מישהו שמכיר את העובדא קצת אחרת אם יוכל לכתוב .

 

[פשוט]

א. כמדומה אני שלא שייך כלל הענין של אחרי מות קדושים אמור כיון שאם נניח שהגרב''ץ התיר [ודלא כמו שכתבו שאשתו היתה חולה וכדומה]וע''ז הגר''ע יצא קצפו כיון ששני גדולי הדור נחלקו בתקיפות אחד על השני אין כאן שום בעיה ומי שמכיר פולמוסים מדורות עברו יודע.
ב. בכלל צריך לדעת האם יש מושג כזה בכלל שאחרי שאדם נפטר צריך להגיד עליו רק שבח וידוע המעשה עם הגרי''ז שהלך עם הרב חייקין מאקסלבן ודיבר איתו בהלוויה של איזה אדם גדול כמה טענות עליו והרב חייקין שהיה מתלמידיו של הח''ח נזדעזע מכך והגרי''ז הרגיש בזה ואמר לו דברים שצריך להגיד מותר להגיד אותם תמיד וכעי''ז הטיול היומי שהיה צריך לבריאותו היה עושה גם ביוהכ''פ כמדומני ואמר דברים שצריכים לעשות עושים תמיד ודברים שלא עושים לא עושים תמיד ואם מישהו שמכיר את העובדא קצת אחרת אם יוכל לכתוב .

ואד יעלה מן בריסק...

 

[ע"ה ס"ט]

כיון ששני גדולי הדור נחלקו בתקיפות אחד על השני אין כאן שום בעיה ומי שמכיר פולמוסים מדורות עברו יודע.

חכם בן ציון חלק בזה בתקיפות על מרן זיע"א?!
יש מח' אם בכלל חלק, וגם לסוברים שחלק זה לא היה בתקיפות, אלא היתר.

 

[פשוט]

יש מח' אם בכלל חלק

מה הפשט?

לשאר דבריך שזה לא היה בתקיפות אני מסכים חלקית.
כלומר, דעתו ודבריו היו חדים וברורים, אך דיבר בלשון של כבוד מאוד, לכל דעה שחלק עליה.

 

[ע"ה ס"ט]

מה הפשט?

לשאר דבריך שזה לא היה בתקיפות אני מסכים חלקית.
כלומר, דעתו ודבריו היו חדים וברורים, אך דיבר בלשון של כבוד מאוד, לכל דעה שחלק עליה.

רבים מתלמידיו אומרים שלא התיר מעולם.

וגם אלה שאומרים ש"התיר" לא אומרים שסבר שזה עדיף ממטפחת.

 

[פשוט]

רבים מתלמידיו אומרים שלא התיר מעולם.

וגם אלה שאומרים ש"התיר" לא אומרים שסבר שזה עדיף ממטפחת.

סבור הייתי שהנך מדבר על מחלוקתם בעלמא, ולא גבי פא"נ.

 

[בנימין לוריא]

הנה בשו״ת הראשון לציון ח״ב אבה״ע ס״יג כתב לגבי אם אשה מותר לה ללמוד נהיגה.
ולשונו התם בהתחלה: אשה המקילה ללמוד נהיגה ועושה כן לצורך פרנסתה צריכה להקפיד וכו׳.
ולכאורה מהלשון ״אשה המקילה״ ש״מ שיש חומרא מסוימת בעניין, או שיש פוסקים הכותבים להחמיר ומקילים לצורך פרנסה וע״ז קאי הראשל״צ, אך בין להך פירושא ובין להפך פירוש עדיין תורה אני צריך ללמוד, דאיזה צד חומרא יש בדבר?

היום (מוצ"ש וישב תשפ"ד) מרן הראש"ל שליט"א הזכיר נושא זה לקראת סוף השיעור.

 

[הצעיר ני"ו]

סוף השיעור.

שעוד לא נגמר בשעת כתיבתך.