יצחק משען
Well-known member
שלום. הרפורמה המשפטית הצילה את מדינת ישראל מאסון מחגי הוברמן
[ויאמר יצחק לא חייבים להסכים איתו אבל בהחלט זה מענין]
הקורא מוזמן לדמיין מה היה קורה אילו סינוואר היה ממתין בסבלנות למימוש התוכנית האיראנית המקורית – הסתערות בו זמנית בכל הזירות על ישראל באחד מימי תשפ"ד או תשפ"ה או תשפ"ו
חגי הוברמן
בעוד שנים רבות, כשכותבי העיתים יישבו לסכם את אירועי תשפ"ג-תשפ"ה, הם יגיעו למסקנה המדהימה, שהרפורמה המשפטית הצילה את מדינת ישראל מחורבן. שאלמלא הרפורמה הזו, מדינת ישראל היתה ניצבת על סף סכנה קיומית אמיתית.
כמובן – בהפוך על הפוך על הפוך מכוונות יוזמי הרפורמה המשפטית, אבל הוכחה נוספת לאופן ניהול העולם בידי הקדוש ברוך הוא. מימוש האימרה היהודית העתיקה באידיש: "דער מענטש טראכט און גוט לאכט" – האדם מתכנן והאלוקים צוחק.
לאיראנים היתה תוכנית גאונית: הסתערות בו זמנית לעומק שטח ישראל של כוחות הנוח'בה של החמאס מרצועת עזה לדרום הארץ, כוחות רדואן של חיזבאללה מלבנון לגליל, הסתערות פלשתינית מיו"ש על ההתנחלויות ומרכז הארץ, והתפרעויות של ערביי ישראל כתוספת. כל זה היה צריך להתבצע ברגע שטהרן תיתן את האות. זה היה חזון 'טבעת האש' של קאסם סולימאני אללה ירחמו.
אבל למנהיג חמאס סינוואר לא היתה סבלנות. נלהב מהקרע החברתי בישראל עקב הרפורמה המשפטית, הוא החליט על דעת עצמו לשנות את המזרח התיכון, מתוך מחשבה שעמיתיו שליחי איראן יצטרפו אליו מיידית – ובבוקר שמחת תורה תשפ"ד הנחית עלינו מהלומה כואבת רוויית דמים שעדיין לא התאוששנו ממנה לגמרי. עדיין לא כל החטופים בידינו. אלא שסינוואר לא עידכן את בכירי הארגון בחו"ל, וגם לא את איראן וחיזבאללה במועד הפעולה המתוכננת ואופיה, וכך הפתיע לא רק אותנו אלא גם אותם.
נסראללה המופתע הצטרף לחגיגה רק למחרת – וגם זה באופן חלקי. כוחות רדואן לא חצו את הגבול. אין מי שחולק על כך, שאם חיזבאללה היה ממלא את התפקיד שאיראן הועידה לו, יישובים כמו מטולה, מנרה, קריית שמונה, זרעית ושתולה - היו נכבשים בקלות על ידי כוח רדואן. לא הייתה לישראל באותן שעות שום יכולת לעצור אותם. המעורבות האינטנסיבית של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה והסיוע שהעניק לבשאר אסד, איפשרו לכוחות העילית שלו לצבור ניסיון מבצעי רב, ולרכוש מיומנויות בהפעלת ציוד כבד, ארטילריה, שיריון ומערכות מודיעין מתקדמות. ושוב, לא קשה לדמיין מה היה קורה אם הניסיון הזה היה מופנה כלפינו בשמחת תורה אשתקד.
אבל הסיוע שחיזבאללה הגיש לחמאס היה מוגבל. הוא תקף עמדות של צה"ל וגם יישובים ישראלים לאורך הגבול, אבל במצוות פטרוניו מטהראן נזהר שלא לגלוש למלחמה כוללת. הוא כיוון את האש שלו נגד מטרות צבאיות ונמנע מפגיעה מכוונת באזרחים, מתוך חוסר וודאות לגבי תגובתה של ישראל. ישראל פינתה אמנם את תושבי הצפון מבתיהם וגם ספגה אבדות, אבל מנגד הגיבה בעוצמה רבה מול חיזבאללה. פיצוץ הביפרים, מכשירי הקשר, והחיסולים של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר, מפקד רדואן איברהים עקיל יחד עם כל החבורה שהכינה איתו את תוכנית כיבוש הגליל, וכמובן נסראללה ומחליפו האשם ספי א-דין, יחד עם חיסול התשתית של חיזבאללה בדרום לבנון, מחקו את האירגון ממצבת כוח האדם המסייע לחמאס ברצועה, וכזרוע האיום האיראני מצפון לישראל. חיזבאללה המוכה הסכים להפסקת אש עם ישראל – והפסקת האש הזו דירבנה את המורדים בסוריה להסתער על השלטון, עד להפלת משטר אסד.
וכך, שנה וחודשיים אחרי פרוץ המלחמה, איסמעיל הנייה חוסל, אחמד סינוואר חוסל, חסן נסראללה חוסל, עזה הפכה לעיי חורבות, כפרי דרום לבנון הפכו לחורבות, כוחו הצבאי של החמאס נחלש, וכך גם כוחו של חיזבאללה. ומעל לכל – איראן איבדה חלק גדול משלוחותיה.
ננסה לדמיין בשאלת ה'אילו' – שהיסטוריונים בדרך כלל מתחמקים מלעסוק בה, אבל לעניינינו היא חשובה ביותר – מה היה קורה אלמלא היתה הרפורמה המשפטית. שנת תשפ"ג היתה שנה רגילה של ויכוחים פוליטיים, ואפילו סוערים, אבל לא היינו רואים, מן הסתם, את הרבבות חוסמים את רחובות תל אביב מוצ"ש אחרי מוצ"ש, ובעיקר לא היו גילויי סרבנות מופגנים ופומביים של קצינים בכירים, רובם מחיל האוויר. האיבה והעויינות בין חלקי הציבור הישראלי לא היו נוסקים לגבהים שבהם הטייסים הסרבנים נוהגים לשוטט בימים כתקנם.
וסינוואר היה ממתין בסבלנות למימוש התוכנית האיראנית המקורית – הסתערות בו זמנית בכל הזירות על ישראל באחד מימי תשפ"ד או תשפ"ה או תשפ"ו, בגיבוי איראני, בסיוע של צבא סוריה לחיזבאללה. חמאס היה כובש את יישובי עוטף עזה, חיזבאללה היה כובש את הגליל, אלפי פלשתינים היו חודרים להתנחלויות ומבצעים טבח בתושביהם, וערביי ישראל היו הורגים את שכניהם בערים המעורבות – והכל ביום אחד. אני משאיר לקורא את הדמיון באיזה מצב מדינת ישראל היתה ניצבת במקרה כזה.
ליוזמי הרפורמה המשפטית היו כוונות אחרות לחלוטין – חלקן טובות, חלקן רעות. גם כשכוונותיהם היו רצויות, ההתנהלות היתה קטסטרופה. הקדוש ברוך הוא, כחלק מהתעלולים הקבועים שלו, ניהל כדרכו את העניינים בצורה אחרת לחלוטין.
זו לא הדוגמא היחידה שבה לאסון נוראי, או לפשע לאומי, יש גם תוצאה חיובית נילווית – מבלי להמעיט בחומרת האסון או הפשע. השואה הנוראה היתה זרז משמעותי להקמת המדינה. למעלה מ-40 שנה, מאז הקונגרס הציוני הראשון ועד פרוץ מלחמת העולם השניה, התנועה הציונית התבחששה והתנהלה באיטיות בלי תוחלת מדינית. 3 שנים אחרי שכיבו את המשרפות באושוויץ קמה המדינה. ההתנתקות היתה פשע בל יסולח, שההוגה והיוזם שלה קיבל כדור בראש מידי שמיים (ב"ה לא מידי אדם), אבל עקירת גוש קטיף הניבה שלושה גושי התיישבות חדשים שאלמלא פשע ההתנתקות אותם חבלי ארץ היו נשארים שוממים: איזור ניצן, חבל לכיש והחלוציות בגבול ישראל-מצרים.
[ויאמר יצחק לא חייבים להסכים איתו אבל בהחלט זה מענין]
הקורא מוזמן לדמיין מה היה קורה אילו סינוואר היה ממתין בסבלנות למימוש התוכנית האיראנית המקורית – הסתערות בו זמנית בכל הזירות על ישראל באחד מימי תשפ"ד או תשפ"ה או תשפ"ו
חגי הוברמן
בעוד שנים רבות, כשכותבי העיתים יישבו לסכם את אירועי תשפ"ג-תשפ"ה, הם יגיעו למסקנה המדהימה, שהרפורמה המשפטית הצילה את מדינת ישראל מחורבן. שאלמלא הרפורמה הזו, מדינת ישראל היתה ניצבת על סף סכנה קיומית אמיתית.
כמובן – בהפוך על הפוך על הפוך מכוונות יוזמי הרפורמה המשפטית, אבל הוכחה נוספת לאופן ניהול העולם בידי הקדוש ברוך הוא. מימוש האימרה היהודית העתיקה באידיש: "דער מענטש טראכט און גוט לאכט" – האדם מתכנן והאלוקים צוחק.
לאיראנים היתה תוכנית גאונית: הסתערות בו זמנית לעומק שטח ישראל של כוחות הנוח'בה של החמאס מרצועת עזה לדרום הארץ, כוחות רדואן של חיזבאללה מלבנון לגליל, הסתערות פלשתינית מיו"ש על ההתנחלויות ומרכז הארץ, והתפרעויות של ערביי ישראל כתוספת. כל זה היה צריך להתבצע ברגע שטהרן תיתן את האות. זה היה חזון 'טבעת האש' של קאסם סולימאני אללה ירחמו.
אבל למנהיג חמאס סינוואר לא היתה סבלנות. נלהב מהקרע החברתי בישראל עקב הרפורמה המשפטית, הוא החליט על דעת עצמו לשנות את המזרח התיכון, מתוך מחשבה שעמיתיו שליחי איראן יצטרפו אליו מיידית – ובבוקר שמחת תורה תשפ"ד הנחית עלינו מהלומה כואבת רוויית דמים שעדיין לא התאוששנו ממנה לגמרי. עדיין לא כל החטופים בידינו. אלא שסינוואר לא עידכן את בכירי הארגון בחו"ל, וגם לא את איראן וחיזבאללה במועד הפעולה המתוכננת ואופיה, וכך הפתיע לא רק אותנו אלא גם אותם.
נסראללה המופתע הצטרף לחגיגה רק למחרת – וגם זה באופן חלקי. כוחות רדואן לא חצו את הגבול. אין מי שחולק על כך, שאם חיזבאללה היה ממלא את התפקיד שאיראן הועידה לו, יישובים כמו מטולה, מנרה, קריית שמונה, זרעית ושתולה - היו נכבשים בקלות על ידי כוח רדואן. לא הייתה לישראל באותן שעות שום יכולת לעצור אותם. המעורבות האינטנסיבית של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה והסיוע שהעניק לבשאר אסד, איפשרו לכוחות העילית שלו לצבור ניסיון מבצעי רב, ולרכוש מיומנויות בהפעלת ציוד כבד, ארטילריה, שיריון ומערכות מודיעין מתקדמות. ושוב, לא קשה לדמיין מה היה קורה אם הניסיון הזה היה מופנה כלפינו בשמחת תורה אשתקד.
אבל הסיוע שחיזבאללה הגיש לחמאס היה מוגבל. הוא תקף עמדות של צה"ל וגם יישובים ישראלים לאורך הגבול, אבל במצוות פטרוניו מטהראן נזהר שלא לגלוש למלחמה כוללת. הוא כיוון את האש שלו נגד מטרות צבאיות ונמנע מפגיעה מכוונת באזרחים, מתוך חוסר וודאות לגבי תגובתה של ישראל. ישראל פינתה אמנם את תושבי הצפון מבתיהם וגם ספגה אבדות, אבל מנגד הגיבה בעוצמה רבה מול חיזבאללה. פיצוץ הביפרים, מכשירי הקשר, והחיסולים של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר, מפקד רדואן איברהים עקיל יחד עם כל החבורה שהכינה איתו את תוכנית כיבוש הגליל, וכמובן נסראללה ומחליפו האשם ספי א-דין, יחד עם חיסול התשתית של חיזבאללה בדרום לבנון, מחקו את האירגון ממצבת כוח האדם המסייע לחמאס ברצועה, וכזרוע האיום האיראני מצפון לישראל. חיזבאללה המוכה הסכים להפסקת אש עם ישראל – והפסקת האש הזו דירבנה את המורדים בסוריה להסתער על השלטון, עד להפלת משטר אסד.
וכך, שנה וחודשיים אחרי פרוץ המלחמה, איסמעיל הנייה חוסל, אחמד סינוואר חוסל, חסן נסראללה חוסל, עזה הפכה לעיי חורבות, כפרי דרום לבנון הפכו לחורבות, כוחו הצבאי של החמאס נחלש, וכך גם כוחו של חיזבאללה. ומעל לכל – איראן איבדה חלק גדול משלוחותיה.
ננסה לדמיין בשאלת ה'אילו' – שהיסטוריונים בדרך כלל מתחמקים מלעסוק בה, אבל לעניינינו היא חשובה ביותר – מה היה קורה אלמלא היתה הרפורמה המשפטית. שנת תשפ"ג היתה שנה רגילה של ויכוחים פוליטיים, ואפילו סוערים, אבל לא היינו רואים, מן הסתם, את הרבבות חוסמים את רחובות תל אביב מוצ"ש אחרי מוצ"ש, ובעיקר לא היו גילויי סרבנות מופגנים ופומביים של קצינים בכירים, רובם מחיל האוויר. האיבה והעויינות בין חלקי הציבור הישראלי לא היו נוסקים לגבהים שבהם הטייסים הסרבנים נוהגים לשוטט בימים כתקנם.
וסינוואר היה ממתין בסבלנות למימוש התוכנית האיראנית המקורית – הסתערות בו זמנית בכל הזירות על ישראל באחד מימי תשפ"ד או תשפ"ה או תשפ"ו, בגיבוי איראני, בסיוע של צבא סוריה לחיזבאללה. חמאס היה כובש את יישובי עוטף עזה, חיזבאללה היה כובש את הגליל, אלפי פלשתינים היו חודרים להתנחלויות ומבצעים טבח בתושביהם, וערביי ישראל היו הורגים את שכניהם בערים המעורבות – והכל ביום אחד. אני משאיר לקורא את הדמיון באיזה מצב מדינת ישראל היתה ניצבת במקרה כזה.
ליוזמי הרפורמה המשפטית היו כוונות אחרות לחלוטין – חלקן טובות, חלקן רעות. גם כשכוונותיהם היו רצויות, ההתנהלות היתה קטסטרופה. הקדוש ברוך הוא, כחלק מהתעלולים הקבועים שלו, ניהל כדרכו את העניינים בצורה אחרת לחלוטין.
זו לא הדוגמא היחידה שבה לאסון נוראי, או לפשע לאומי, יש גם תוצאה חיובית נילווית – מבלי להמעיט בחומרת האסון או הפשע. השואה הנוראה היתה זרז משמעותי להקמת המדינה. למעלה מ-40 שנה, מאז הקונגרס הציוני הראשון ועד פרוץ מלחמת העולם השניה, התנועה הציונית התבחששה והתנהלה באיטיות בלי תוחלת מדינית. 3 שנים אחרי שכיבו את המשרפות באושוויץ קמה המדינה. ההתנתקות היתה פשע בל יסולח, שההוגה והיוזם שלה קיבל כדור בראש מידי שמיים (ב"ה לא מידי אדם), אבל עקירת גוש קטיף הניבה שלושה גושי התיישבות חדשים שאלמלא פשע ההתנתקות אותם חבלי ארץ היו נשארים שוממים: איזור ניצן, חבל לכיש והחלוציות בגבול ישראל-מצרים.
