נקטעה ידו של המוסת

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה (יג י)

מבואר בכתוב שהמוסת הוא זה שהורג בידיו את המסית. ובתוס' יום טוב נגעים פי"ד מ"ט כתב להסתפק, האם כשנקטעה יד המוסת פטור המסית ממיתה, כמו שבשאר חייבי מיתות בי"ד שנאמר בהם "יד העדים תהיה בו בראשונה", שאם נקטעה יד העדים פטור, כמבואר בסנהדרין מה: עי"ש. והעיר שברמב"ם בפ"ה מהלכות ע"ז לא נזכר שיהיה פטור בכה"ג. וצריך ביאור מאי שנא נקטעה יד המוסת לגבי המסית, מנקטעה יד העדים בשאר חייבי מיתות בי"ד, ועי' בשיירי כנסת הגדולה ללשונות הרמב"ם שם מש"כ בזה.

ובמשך חכמה כאן ובאור שמח בהלכות ע"ז שם, כתב ליישב, דכיון שאם נקטעה יד העדים קודם גמר דין חייב, כמבואר בגמ' סנהדרין שם שעדים גדמין מעיקרא כשרים והורגים את הנידון אע"פ שאין לעדים יד, ונקט במשך חכמה ד"גידמין מעיקרא" היינו שנקטעה ידם קודם גמר דין, ורק בנקטעה ידם אחר שנגמר דינו פטור. וכיון שכן במסית דקי"ל שאם יצא מבית דין חייב אין מחזירין דינו לזכות אף אם נתברר לבית דין שטעו [כמבואר בסנהדרין לג:], כל שכן אם נקטעה יד המוסת אחר גמר דין דלא מיפטר, ואין מחזירין אותו לזכות, ונסקל, עכ"ד.

והנה מה שנקט במשך חכמה בדברי הגמ' בסנהדרין הנ"ל שדין עדים גדמין מעיקרא תלוי בשעת גמר דין, הנה בגמ' לא מפורש כן, ורבינו חננאל שם כתב דנקטעה "לאחר שהעידו" פטור, משמע דתליא בהגדת העדות לחוד, וכן כתב באור זרוע פסקי סנהדרין סי' פ"ז בשם ר"ת ורבינו יהודה בר נתן.
​

◆ ◆ ◆​

ונראה דזה תלוי בפלוגתת הראשונים, דהנה דין דומה ל"נקטעה יד העדים" מצינו לגבי מצורע שצריך לתת מדם האשם על בהונותיו, ונקטעו בהונותיו, שאם נקטעו אין לו תקנה, אבל אם היה קטע מעיקרא יש לו תקנה, וכמבואר במשנה נגעים פי"ד מ"ט ובפירוש הרע"ב שם. ובתוס' יו"ט שם הביא שנחלקו הראשונים מה נחשב "קטוע מעיקרא" לגבי מצורע, דדעת הר"ש והרא"ש שם שתלוי בשעה שנזקק לטהרה, דהיינו יום הבאת קרבנותיו, דאם נקטעה בהונו לאחר שנזקק לטהרה אין לו תקנה. אבל דעת התוס' בסנהדרין מה: שתלוי בשעה שנזקק לטומאה, דהיינו ביום שנתנגע, ואם נקטע לאחר שנתנגע אין לו תקנה.

וביאור מחלוקתם, דדעת התוס' דתלוי בנקטע לאחר שחל עליו השם, דהיינו שם "מצורע", וזה חל עליו מיד כשנטמא. ודעת הר"ש והרא"ש דתליא בנקטע לאחר שחל עליו הדין שצריך לעשותו עם היד, דהיינו שהמצורע כבר נזקק לטהרה, וחל עליו דין מתן בהונות.

ובתוס' יו"ט שם כתב, דנפק"מ במחלוקתם גם לגבי עדות, דלהר"ש והרא"ש בעינן נקטע לאחר הגדת העדות שחל דין מיתה, ולהתוס' תליא בראיית העדות. אך לכאורה היה נראה דלהר"ש והרא"ש בעינן דוקא נקטע לאחר גמר דין וכמו שכתב המשך חכמה. דבפשטות ביאור מחלוקתם, האם תלוי בנקטע לאחר שחל עליו השם, דהיינו שם "מצורע" או שם "עד", או דתליא בנקטע לאחר שחל עליו הדין שצריך לעשותו עם היד, דהיינו במצורע שכבר נטהר וחל עליו הדין של מתן בהונות, ובעדות שכבר חל חיוב מיתה על הנידון וחל הדין על העדים להמיתו בידיהם, אבל אם הם גידמין מעיקרא לפני שחל אותו הדין, מעיקרא כך חל עליו הדין שאי"צ יד העדים או מתן על הבוהן. והנה לפי"ז נראה באמת, דלהסוברים דתליא בחלות החיוב מיתה על הנידון, לא סגי בעדות העדים, רק תליא בגמר דין, דאז חל החיוב, וכדברי האור שמח.

אמנם מלשון רבינו חננאל והריב"ן נראה להדיא דתלוי בהגדת העדות, ולא בגמר דין. וצריך ביאור, דממה נפשך לא תליא בהגדת העדות, דאם סבירא להו דתלוי בחלות שם עד א"כ יהיה תלוי בשעת הראיה, ואם תלוי בשעת חלות הדין מיתה א"כ יהיה תלוי בשעת גמר דין.

ונראה לומר בפשיטות, דבאמת סבירא להו להנך ראשונים דתליא ב"שם עד" ולא בחלות החיוב מיתה, אבל סבירא להו דלא סגי בשעת ראיה בכדי שיחול עליו שם עד, דלא חל עליהם שם "עד" אלא רק בשעת הגדה [ודלא כמו שכתב בתוס' יו"ט הנ"ל בדעת התוס']. ובאמת הדברים מפורשים בדברי האו"ז שם, דממה שתליא בשעת הגדה ולא בשעת ראיה, הוכיח שאין "שם עדים" בשעת ראיה, ולא נפסל מדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בראיה לחוד. א"כ מפורש יוצא מדבריו דס"ל דתליא בשם עד, אלא שאין שם עדים עליהם אלא בשעת הראיה, [ודלא כמ"ש התוי"ט דלהך צד דתלוי בשם עד מהני שעת ראיה].

ועתה נחזור לדון לגבי מוסת, באיזה שעה יהיה תלוי דין נקטעה יד הניסת. ונראה דלפי מה שנתבאר בדעת הר"ש והרא"ש תליא בשעת גמר דין, כמו לגבי נקטעה יד העדים, דאז חל החיוב מיתה. אבל להתוס' דסוברים דתליא בזמן חלות "שם מוסת", יהיה תלוי בנקטעה מיד לאחר ההסתה, דלאלתר יש עליו שם "מוסת".
​

◆ ◆ ◆​

ובעיקר דברי האו"ש הנ"ל דכיון שאין מחזירים לזכות אע"פ שנקטעה יד העדים לאחר גמר דין לא יחזירוהו לפטור, יש להעיר עוד, דמה שאין מחזירים לזכות, היינו משום שכל זמן שלא חזרו בהם הבית דין ודנו והכריעו לפטור, הרי הפסק הראשון קיים, ואף על פי שאמר אחד יש לי ללמד זכות, לא נתבטל בזה הגמר דין, וא"כ כשהורגין אותו הרי זה כדין על פי פסק בי"ד, ונתחדש רק שאין חוזרים ודנים אותו.

אבל כשנקטעה יד המוסת, הרי הדין הוא שפטור בתורת ודאי, ואיך נהרגנו שלא כדין. ובזה לא שייך אין מחזירין לזכות, דאין צריך לדון ולבטל את הפסק, אלא דקיום הפסק צריך להיות על ידי יד המוסת לעיכובא, והרי אין כאן יד המוסת, א"כ בודאי אין הורגים אותו שלא כדין, ודברי האו"ש צ"ע.
​

◆ ◆ ◆​

ובעצם דין יד המוסת תהיה בו בראשונה ויד כל העם באחרונה, הנה לענין יד העדים בסקילה מפורש במשנה סנהדרין מה. שאחד מן העדים עושה את הדחיה מבית הסקילה הגבוה ב' קומות, והעד השני עושה את הסקילה באבנים. ויש לעיין לענין מוסת, האם הוא עושה גם את הדחיה וגם את הסקילה, או רק את הדחיה לחוד, שהרי באמת נאמר "ויד כל העם באחרונה", וצריך רק שיתחיל המוסת, וא"כ בזה שהתחיל בדחיה סגי.

ויסוד הספק הוא, האם הטעם שלגבי עדים העד השני עושה את הסקילה, הוא משום דבעינן יד שני העדים ולכן הראשון עושה את הדחיה והשני את הסקילה, ולפי"ז במוסת סגי שהתחיל בדחיה לחוד. או דהטעם משום דבעינן שגם הדחיה וגם הסקילה יהיו בראשונה על ידי העדים, משום שכל אחד מהם הוא חלק בפני עצמו של העונש, ולא מהני מה שהתחיל העד בדחיה לגבי הסקילה, ורק לאחר שבסקילה גופא התחיל העד, אז נחשב "באחרונה" ויד כל העם תהיה בו. ולפי צד זה גם במוסת בעינן שיתחיל בין בדחיה ובין בסקילה. ולכאורה פשטיה דקרא שהמוסת סוקלו באבנים ולא רק דוחהו, וכדכתיב "וסקלתו באבנים ומת" וקאי על המוסת, וצ"ע.​

 

[גרינפלד]

וצריך ביאור מאי שנא נקטעה יד המוסת לגבי המסית, מנקטעה יד העדים בשאר חייבי מיתות בי"ד, ועי' בשיירי כנסת הגדולה ללשונות הרמב"ם שם מש"כ בזה.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה יש להסתפק האם במסית שנתחדש שיד המוסת תהיה בו בראשונה, יש מלבד זה גם דין "יד העדים", או שאין בו דין "יד העדים" כלל, ונפק"מ אי נימא דנקטעה יד המוסת ג"כ חייב, או במוסת גידם מעיקרא שלא חל כלל דין יד המוסת, האם אז יחזור הדין של יד העדים תהיה בו בראשונה. ומדברי בעל שיירי כנסת הגדולה שם נראה דהיכא דנקטעה יד המוסת אזי נהרג על ידי יד העדים עי"ש היטב, היינו דאיכא דין יד העדים גם במסית, אלא דהיכא דאיכא מוסת אזי המוסת הוא קודם להעדים.

ובחידושי רבי אליעזר נחום זצ"ל בעל חזון נחום על הספרי שם, מצדד לחדש חידוש גדול יותר, דכל מסית נהרג תחילה על ידי המוסת, ואחר כך על ידי העדים לקיים גם "יד העדים", ורק אחר כך יד כל העם באחרונה. ולכאורה זה חידוש, כי לא משמע כן בלישנא דספרי, אלא שאם לא מת ביד המוסת מיתתו ביד כל אדם, וכמ"ש גם הרא"נ שם, וכ"כ בפשיטות בספר יוסף לקח לרבי חיים אבולעפיה זצ"ל בפרשת מסית, דאי"צ יד העדים מלבד יד הניסת, ועי"ש.

אך יש לומר דכל מה שאין צריך יד העדים, היינו דוקא אם מתקיים יד המוסת, ובטעם הדבר יש לומר, דיד העדים ויד המוסת הוו דברים הסותרים זה את זה, דבשניהם כתיב "בראשונה" ובעינן שתהיה דוקא תחילת המיתה על ידיהם, וכל שכבר היה המוסת בראשונה שוב לא שייך לקיים יד העדים בראשונה, אבל היכא דאין מקיימין יד המוסת בראשונה כגון שנקטעה ידו, אזי שפיר יכולים לקיים דין יד העדים.

ויש לעיין היכא דאיכא כמה מוסתים, ושנים מהן העידו עליו, האם יהיה עדיפות שהמוסתים שהם עדיו ימיתוהו, דבזה יתקיימו שני הדינים, גם דין יד העדים וגם דין יד המוסת, או דכל היכא שמתקיים יד המוסת ליכא דין יד העדים כלל, ורק היכא דאין מתקיים יד המוסת אז איכא דין יד העדים. [ואולי אין בזה נפק"מ, דבעינן שיד כל המוסתים תהיה בו בראשונה, ולא די באחד מן המוסתים, ועי' בחידו"ת ממהרי"ל דיסקין בענין מסית שנדפסו במאסף תורני ביכורים ח"א, שנקט דבעינן יד כל המוסתים, אלא שמחמת שאי אפשר לצמצם וחיישינן שיומת מכח אחד מן המסיתים אי אפשר לקיים דבר זה, עי"ש].

ומלשון המנחת חינוך במצוה תס"ב אות י"ג במהדורת מכון ירושלים נראה נקט שבמסית אין דין יד העדים כלל, ואין עדיפות שהעד שהוא מוסת יהרגהו, אך י"ל דגם כל זה דוקא היכא דמתקיים דין יד המוסת, אך כשאין יד המוסת איכא דין יד העדים, ועי' בכ"ז.​

 

[גרינפלד]

ובעיקר דברי האו"ש הנ"ל דכיון שאין מחזירים לזכות אע"פ שנקטעה יד העדים לאחר גמר דין לא יחזירוהו לפטור, יש להעיר עוד, דמה שאין מחזירים לזכות, היינו משום שכל זמן שלא חזרו בהם הבית דין ודנו והכריעו לפטור, הרי הפסק הראשון קיים, ואף על פי שאמר אחד יש לי ללמד זכות, לא נתבטל בזה הגמר דין, וא"כ כשהורגין אותו הרי זה כדין על פי פסק בי"ד, ונתחדש רק שאין חוזרים ודנים אותו.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ולכאורה היכא שהבית דין טעו בדבר שהצדוקים מודים בו, מחזירין לזכות, כדרך שאמרו בסנהדרין לג: בשאר חייבי מיתות בי"ד שאין מחזירים לחובה, לא שנו אלא שטעה בדבר שאין הצדוקים מודים בו, והרי במסית הכל להיפך כמו שאמרו "וחילופיהן במסית", היינו דכמו שבעלמא אין מחזירים לחובה במסית אין מחזירים לזכות, א"כ גם בזה דוקא בדבר שאין הצדוקים מודים בו, וכ"כ המנ"ח מצוה תס"ב בשם המשנת חכמים, וא"כ אפשר שדין יד העדים הוא דבר שהצדוקים מודים בו שהרי הוא מפורש בתורה, ולא שייך על זה אין מחזירין לחובה. אך י"ל דאין זה ענין לכאן, דהתם מעיקרא כיון שטעו בדבר שהצדוקים מודים בו אין זה דין כלל, וכמ"ש המנ"ח שם, משא"כ הכא שהדין הראשון היה כדין, ופשוט.​

 

[גרינפלד]

ויסוד הספק הוא, האם הטעם שלגבי עדים העד השני עושה את הסקילה, הוא משום דבעינן יד שני העדים ולכן הראשון עושה את הדחיה והשני את הסקילה,​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ולפי"ז יש לדון היכא שהיו ג' עדים, האם בעינן יד כולם, והעד השלישי יהיה קודם לכל אדם אם לא מת באבן הראשונה, ובהגהות פורת יוסף מכות ה: נקט דהעד השלישי ג"כ קודם לכל אדם, עי"ש שהקשה על דברי המשנה למה נאמר על פי שנים עדים או על פי שלשה, אם מתקיימת העדות בשנים למה אמר הכתוב שלשה, דהוה מצי למימר דנפקא מינה שגם העד השלישי קודם לכל אדם [אמנם באמת גם אם נימא דאי"צ יד כל שלשת העדים, מ"מ נפק"מ שיכולים לקיים את הדין יד העדים בהעד שהעיד אחרון, דהחידוש הוא שגם העד שהעיד שלישי נחשב עד, וא"כ יכולים לקיים הדין יד העדים בו ולא בשנים הראשונים, ואולי זו כוונת הפורת יוסף הנ"ל]. ואם נימא כן, מוכח דבעינן יד כל העדים.

אך ממה שאם מת בסקילה לחוד יצא, משמע דסגי ביד של אחד מן העדים, ועי' בערוך לנר סנהדרין שם, ובגבורת ארי מכות ז. מש"כ לענין שלשה עדים שנקטעה יד אחד מהם, ובאפיקי ים שדן בנקטעה ידו של אחד מן העדים, ועי' מנ"ח מצוה תס"ב שנראה דבנקטעה יד אחד מן העדים מתקיים דין יד העדים בעד השני, עי"ש.

[והנה הגמ' בסנהדרין מה: מקשה על הך דינא דנקטעה יד העדים פטור, מהא דתנן כל מקום שיבאו שנים ויעידו על פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני הורגין אותו על פיהם, והרי אין כאן את העדים הראשונים ואי אפשר לקיים יד העדים תהיה בו והו"ל כנקטעה יד העדים, ומשני בהן הן עדיו, עי"ש. ויש להעיר לחידודא, דשפיר משכחת לה שיבאו שנים ויעידו ואין בזה החסרון של יד העדים, כגון שכבר דחהו העד מבית הסקילה ולא מת בדחיה וברח, ועכשיו יכולים עדים להעיד בו בכל מקום שהוא שנתחייב מיתה ויהרגוהו, ויד העדים הראשונים נתקיימה כבר, וא"כ הוי מצי לאוקמה למתני' בכה"ג.

ולפי הנ"ל ניחא, דאע"פ שנתקיימה בו הדחיה, הרי עדיין צריך לקיים בו סקילה ביד העדים, דבין הדחיה ובין הסקילה צריכה יד העדים לעיכובא. ולאוקמי כגון שברח לאחר שכבר נתנו עליו אבן אחת ולא מת, זה אי אפשר שהרי אמרינן בסנהדרין שם מעולם לא שנה בה אדם].​