ב"ה
פרשת ויקהל
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' "לַעֲשֹׂת אֹתָם". שֵׁשֶׁת יָמִים "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.
בפסוקים אלו חוזר המושג "עשיה" פעמיים ביחס לשבת, ועלינו להבין במה מתבטאת עשיית השבת? ובפרט שלכאורה בשבת אנו יותר שובתים מעשיה מאשר אנו עושים בפועל, ומדוע אם כן נוקטת התורה בלשון זו?
ביתר שאת מתעצמת שאלה זו בפסוק שקראנו בשבוע שעבר (שמות לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת "לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. ושוב פעם חוזר הביטוי של העשיה על השבת עצמה, ועלינו להבין איזו עשיה שייכת בעצם השבת?
אכן בנושא זה נאמרו תירוצים רבים, שלאחר שנדע אותם נוכל להתייחס אל המתנה שקיבלנו מה' ביום השבת בצורה אחרת, מרוממת ונעלית יותר, ולקוצר המקום אביא כאן חלק מהתירוצים.
רבינו האור החיים הקדוש בפרשת כי תשא כתב לבאר בארבע עשרה אופנים את העשיה של יום השבת, ונביא כאן חלק מדבריו, ומאוד מומלץ ללמוד את כל דבריו הנפלאים שם.
א. יש דין שמי שאינו יודע מתי חל יום השבת [כגון שטעה במדבר בישימון דרך וכדו'] צריך לשמור יום אחד כיום השבת [ויש בזה כמה פרטי דינים], ולכאורה הרי יום זה אינו יום השבת באמת? אלא על ידי שלא ייפסק הרצף של זכירת יום השבת לא ישתכח ממנו יום השבת כשיחזור לישוב, וזהו "עשיית השבת" בעצם זכירת היום.
ב. עוד ביאור נפלא, "לצוות שלא יהיה השבת כדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ, אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון וחפץ בדבר, ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא"! והיינו שחלילה להביט על יום השבת כנטל וקושי, אלא לשמוח ולחכות מתי יבוא יום זה, ומוסיף עוד שהמטרה באהבת השבת צריכה להיות לא מצד המאכלים הטעימים והמכובדים ושאר ההנאות שיש לנו, אלא מצד הרוחניות והקדושה שאנו משיגים ביום השבת. וכיבוד והרגשות אלה הם "עשיית השבת"!
ג. ביאור נוסף מבאר האוה"ח שעל ידי התוספת מחול על הקודש נחשב שאנו "עושים" את השבת במו ידינו, שהרי בעצם זהו יום חול בזמן התוספת, ואנו מקדשים אותו והופכים אותו לקודש, וגם הקב"ה מסכים עמנו בתוספת קדושה זו!
ד. ביאור נוסף, שהשבת היתה כביכול עם חסרון שלא היה לה בן זוג, ובשמירת השבת אנו נחשבים כבן זוגה, ונמצא שבכך אנו מתקנים את החיסרון של יום השבת "ועושים" אותה למושלמת יותר על ידי שמירתה.
ה. ביאור נוסף, "שצריך לשמור את השבת לבל יהיה בו דבר חול, בין ממנו בין מהזולת, ולא יאמר אדם די לי במה שנשמור עצמו מחללו, ואם יתחלל מהזולת מה בכך? אלא צריך שיהיה שומר אותו לבל יתחלל, כמו ששומר גנו ופרדסו! ובכלל גדר זה שישתדל לשמור לבל יבא לידו דבר שוגג שיתחלל בו שבת".
ו. ביאור נוסף, שהרי בשבת אנו נמנעים ממלאכות רבות שביום יום אנו עושים אותם כחלק מהשיגרה, ומחדש האוה"ח שבכל פעם שאנו נמנעים ממלאכה כזו נחשב לנו הדבר כאילו עשינו ממש את השבת!
ז. האוה"ח מוסיף לבאר באופנים נוספים, ובין דבריו מתבאר שעל ידי שמירת השבת אנו זוכים לקבל חלק בעולם הבא שנקרא "שבת", ובעצם זהו סוד הנשמה היתרה שכבר בעולם הזה אנו מקבלים חלק מעולם הבא, כדי שכשנגיע לשם יהיה לנו כבר קשר מוכן והסתגלות לחיי העוה"ב, ונמצא שבשמירת השבת אנו ממש מייצרים לעצמינו את חלקנו בעוה"ב.
ח. ובספר פרדס יוסף כתב, שעשיית השבת מתבטאת על ידי לימוד הלכות שבת, שכן כל עוד האדם אינו לומר הלכות שבת אין לו שום שייכות אל מצוות יום השבת, שהרי אינו יודע כיצד להתנהג מה מותר ומה אסור, ורק לאחר שילמד וידע את ההלכות ייחשב לו שהוא "עשה את יום השבת" וקנהו בקנין לעצמו בכך שהוא יודע את ההלכות.
ט. ביאור נוסף כתב רבינו אליהו הכהן האיתמרי מח"ס שבט מוסר בספרו "חוט של חסד", שהטעם שנסמך הפסוק "כי קרן עור פניו" לפרשת ויקהל בציווי השבת, לומר שצריך לתקן את עצמו בבגדים נאים וחשובים באופן שיהיה לו קירון פנים מחמת תואר המלבושים. והיינו שהעשייה של השבת מתבטאת על ידי הלבוש הנאה והמכובד והפנים הקורנות שצריך להיות עמם בשבת.
י. ונסיים את דברינו בסוד המופלא שמגלה לנו רבינו האוה"ח כאן, לאנשים רבים ששואלים מדוע אנו עובדים כל השבוע ולא רואים ברכה בעמלנו? "כי לא יקומו ששת ימים במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות אלא אם יום השביעי יהיה לכם קדש, אבל אם לא ישמרו שבת לא יהיו הששת ימים, כי שבת הוא נפש קיום העולם!"
והיינו שבשמירת השבת אנו עוזרים לעצמנו להתברך גם במעשי החולין שאנו עושים בששת ימי המעשה.
יעזור ה' שנזכה "לעשות את השבת" לשמרה ולקיימה בכל פרטי דקדוקיה. אכי"ר.
פרשת ויקהל
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' "לַעֲשֹׂת אֹתָם". שֵׁשֶׁת יָמִים "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.
בפסוקים אלו חוזר המושג "עשיה" פעמיים ביחס לשבת, ועלינו להבין במה מתבטאת עשיית השבת? ובפרט שלכאורה בשבת אנו יותר שובתים מעשיה מאשר אנו עושים בפועל, ומדוע אם כן נוקטת התורה בלשון זו?
ביתר שאת מתעצמת שאלה זו בפסוק שקראנו בשבוע שעבר (שמות לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת "לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. ושוב פעם חוזר הביטוי של העשיה על השבת עצמה, ועלינו להבין איזו עשיה שייכת בעצם השבת?
אכן בנושא זה נאמרו תירוצים רבים, שלאחר שנדע אותם נוכל להתייחס אל המתנה שקיבלנו מה' ביום השבת בצורה אחרת, מרוממת ונעלית יותר, ולקוצר המקום אביא כאן חלק מהתירוצים.
רבינו האור החיים הקדוש בפרשת כי תשא כתב לבאר בארבע עשרה אופנים את העשיה של יום השבת, ונביא כאן חלק מדבריו, ומאוד מומלץ ללמוד את כל דבריו הנפלאים שם.
א. יש דין שמי שאינו יודע מתי חל יום השבת [כגון שטעה במדבר בישימון דרך וכדו'] צריך לשמור יום אחד כיום השבת [ויש בזה כמה פרטי דינים], ולכאורה הרי יום זה אינו יום השבת באמת? אלא על ידי שלא ייפסק הרצף של זכירת יום השבת לא ישתכח ממנו יום השבת כשיחזור לישוב, וזהו "עשיית השבת" בעצם זכירת היום.
ב. עוד ביאור נפלא, "לצוות שלא יהיה השבת כדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ, אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון וחפץ בדבר, ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא"! והיינו שחלילה להביט על יום השבת כנטל וקושי, אלא לשמוח ולחכות מתי יבוא יום זה, ומוסיף עוד שהמטרה באהבת השבת צריכה להיות לא מצד המאכלים הטעימים והמכובדים ושאר ההנאות שיש לנו, אלא מצד הרוחניות והקדושה שאנו משיגים ביום השבת. וכיבוד והרגשות אלה הם "עשיית השבת"!
ג. ביאור נוסף מבאר האוה"ח שעל ידי התוספת מחול על הקודש נחשב שאנו "עושים" את השבת במו ידינו, שהרי בעצם זהו יום חול בזמן התוספת, ואנו מקדשים אותו והופכים אותו לקודש, וגם הקב"ה מסכים עמנו בתוספת קדושה זו!
ד. ביאור נוסף, שהשבת היתה כביכול עם חסרון שלא היה לה בן זוג, ובשמירת השבת אנו נחשבים כבן זוגה, ונמצא שבכך אנו מתקנים את החיסרון של יום השבת "ועושים" אותה למושלמת יותר על ידי שמירתה.
ה. ביאור נוסף, "שצריך לשמור את השבת לבל יהיה בו דבר חול, בין ממנו בין מהזולת, ולא יאמר אדם די לי במה שנשמור עצמו מחללו, ואם יתחלל מהזולת מה בכך? אלא צריך שיהיה שומר אותו לבל יתחלל, כמו ששומר גנו ופרדסו! ובכלל גדר זה שישתדל לשמור לבל יבא לידו דבר שוגג שיתחלל בו שבת".
ו. ביאור נוסף, שהרי בשבת אנו נמנעים ממלאכות רבות שביום יום אנו עושים אותם כחלק מהשיגרה, ומחדש האוה"ח שבכל פעם שאנו נמנעים ממלאכה כזו נחשב לנו הדבר כאילו עשינו ממש את השבת!
ז. האוה"ח מוסיף לבאר באופנים נוספים, ובין דבריו מתבאר שעל ידי שמירת השבת אנו זוכים לקבל חלק בעולם הבא שנקרא "שבת", ובעצם זהו סוד הנשמה היתרה שכבר בעולם הזה אנו מקבלים חלק מעולם הבא, כדי שכשנגיע לשם יהיה לנו כבר קשר מוכן והסתגלות לחיי העוה"ב, ונמצא שבשמירת השבת אנו ממש מייצרים לעצמינו את חלקנו בעוה"ב.
ח. ובספר פרדס יוסף כתב, שעשיית השבת מתבטאת על ידי לימוד הלכות שבת, שכן כל עוד האדם אינו לומר הלכות שבת אין לו שום שייכות אל מצוות יום השבת, שהרי אינו יודע כיצד להתנהג מה מותר ומה אסור, ורק לאחר שילמד וידע את ההלכות ייחשב לו שהוא "עשה את יום השבת" וקנהו בקנין לעצמו בכך שהוא יודע את ההלכות.
ט. ביאור נוסף כתב רבינו אליהו הכהן האיתמרי מח"ס שבט מוסר בספרו "חוט של חסד", שהטעם שנסמך הפסוק "כי קרן עור פניו" לפרשת ויקהל בציווי השבת, לומר שצריך לתקן את עצמו בבגדים נאים וחשובים באופן שיהיה לו קירון פנים מחמת תואר המלבושים. והיינו שהעשייה של השבת מתבטאת על ידי הלבוש הנאה והמכובד והפנים הקורנות שצריך להיות עמם בשבת.
י. ונסיים את דברינו בסוד המופלא שמגלה לנו רבינו האוה"ח כאן, לאנשים רבים ששואלים מדוע אנו עובדים כל השבוע ולא רואים ברכה בעמלנו? "כי לא יקומו ששת ימים במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות אלא אם יום השביעי יהיה לכם קדש, אבל אם לא ישמרו שבת לא יהיו הששת ימים, כי שבת הוא נפש קיום העולם!"
והיינו שבשמירת השבת אנו עוזרים לעצמנו להתברך גם במעשי החולין שאנו עושים בששת ימי המעשה.
יעזור ה' שנזכה "לעשות את השבת" לשמרה ולקיימה בכל פרטי דקדוקיה. אכי"ר.
