חיבורו של האור החיים "פרי תואר" ועדות גאון עוזנו החיד"א מעלייתו של האוה"ח על קבר הרב פרי חדש
הגאון בעל "פרי חדש" רבי חזקיה די סילוא היה תקיף בדעתו וגאון עצום, והיה חולק בראיותיו על מרן ועל הרמב"ם כדבר איש אל רעהו. מספרים, ביתו היה מלא ספרים, ופעמים הסולם לא היה תחת ידו וכדי להביא ספר היה עולה על הספריה ברגליו ומביא את הספר. אמרו לו תלמידיו, רבינו, מותר לעלות כך על הספרים? אמר, גם אני ספר... כך היה תקיף בדעתו.
לבסוף עלה לו הדבר ביוקר ומיררו את חייו על כך. כשנסע למצרים, רבי אברהם הלוי בעל גנת ורדים יחד עם חכמי מצרים החרימו את ספרו "פרי חדש" למרות גדולתו בתורה יותר מהם, כיון שחששו שמא ממנו יראו וכן יעשו, ויתרגלו לחלוק על מרן והרמב"ם, ונמצא הכלל של קבלת הוראות מרן בטל. וכל מי שהיה לו את הספר פרי חדש היה צריך לגנזו ולשרפו. ורק לאחר פטירתו של הרב, חזרו ונועדו יחדיו להתיר את החרם והתירו ללמוד בפרי חדש.
וכותב החיד"א, בוא וראה מפלאות אל תמים דעים, שהרב שישב על כסאו של רבי אברהם הלוי אחרי פטירתו, היה רב גדול אחד שכל פסקיו היו על פי הפרי חדש, הגם שקודמו היה מגדולי המתנגדים לשיטת הרב פרי חדש.
וכאמור הפרי חדש היה תקיף מאוד בדעתו, ובפרט בענייני איסור והיתר, והדבר חרה מאוד להגאון רבינו חיים בן עטר בעל "אור החיים", אשר קדוש ייאמר לו, ולא ישא פנים לאיש. הוא אמנם לא חפץ להטיל חרם על הספר פרי חדש, שהרי כך דרכה של תורה, אלא חיבר ספר וקראו "פרי תואר", ולימים הדפיסו את הפרי חדש והפרי תואר ביחד וקראו לספר "פירות גינוסר". ועיקר מגמתו של הפרי תואר היא לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס את כל קושיותיו של הפרי חדש, ולקיים את דברי הרמב"ם ומרן. ותהי כתיבת ספרו זה בעודו בחוצה לארץ. והוא לא האריך ימים, כי לקחו האלקים בעודו באיבו בגיל ארבעים ושמונה.
ביום הראשון לבואו ארצה, עלה תחילה לקברו של הפרי חדש ונשתטח על יד הקבר, והיו רואים שעיניו זולגות דמעות ושפתיו לוחשות, והבינו כולם שהוא מבקש מחילה מהרב פרי חדש, וכי יודע הוא את גדולתו ורום ערכו. ולא היתה כוונתו לסתור את דבריו, אלא שתורה היא, ובא לקיים את דברי הראשונים באשר כל כוונתו היתה לשם שמים ולא חלילה ליטול שם עטרת תפארת לעצמו.
וברוך ה', הוראותיו של מרן נתקבלו גם בענייני איסור והיתר אפילו במקומות שהרב פרי חדש חלק על מרן. ורק במקום שמרן לא גילה את דעתו, מתחשבים מאוד בסברת הפרי חדש, כמו שכתב בשו"ת נחפה בכסף, וכ"כ בערך השלחן שכל סברותיו של הפרי חדש סולת נקיה, ובלבד שאינו חולק על מרן.
דבריו של האור החיים הקדוש על המצערים ודוחקים את רגלי התלמידי חכמים
"דתניא אמר רבן שמעון בן גמליאל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני" (חגיגה ה: ). אדם שעובר על דברי חכמים בשאט בנפש, ואינו מתחשב בדבריהם, עונשו חלילה או במיתה או בעוני. לכן צריך להזהר ביותר בכבוד החכמים, "והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש" (אבות פ"ב מי"א). לפעמים יש להם קפידא שיכולה להגיע לנשמת הפוגע בהם, ה' יצילנו מקפידא של חכמים!
הקב"ה רחום וחנון ארך אפים, גם לרשעים. ובאידרא[1] אמרו, הקב"ה מאריך אפו למי שפוגע במצוותיו, אך מי שפוגע בחכמים זהו הרבה יותר חמור, שהרי ירבעם בן נבט היה עובד עבודה זרה, חטא והחטיא את ישראל. והקב"ה יתברך שמו מאריך אפים אף לחוטאים, לא פגע בו ולא עשה לו מאומה. היה שם מזבח שנבנה לעבודה זרה, ובא עדו הנביא והתנבא 'ויקרא על המזבח בדבר ה' ויאמר, מזבח מזבח! כה אמר ה' הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את כהני הבמות המקטרים עליך, ועצמות אדם ישרפו עליך' (מלכים א' יג, ב), ובאומרו "עצמות אדם ישרפו עליך" נתכוין לעצמותיו של ירבעם. וכששמע ירבעם את דבריו 'וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו! ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכל להשיבה אליו'. הקב"ה מקנא את קנאת החכמים יותר מכבודו! עם כל מעשיו של ירבעם האריך הקב"ה את אפו, 'ויש רשע מאריך ברעתו' (דברים יז, יא), אך כשקם נגד הנביא מיד נתייבשה ידו ולא יכל להשיבה, עד שהתחנן לפני הנביא 'ויען המלך ויאמר אל איש האלהים חל נא את פני ה' אלהיך והתפלל בעדי ותשב ידי אלי. ויחל איש האלהים את פני ה', ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה'.
והכי איתא בברכות יט (ע"א): "אמר רב פפא, חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל, ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה. שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה". אחרי פטירתו של שמואל היו מדברים עליו סרה. כידוע, אין חכם שאין לו שונאים, כמו שכתב האור החיים הקדוש בפרשת כי תבוא (דברים כו, ז), "ואת לחצנו, כי כל הנסמך לתורה רבו לוחציו". וכך העיד הגאון רבי חיים פלאג'י[2] על עצמו, שבצעירותו היו רבים רודפים אותו, ולאחר שגדל הניחו לו. והוא מעיד על עצמו ואומר, יודע אני שעיסוקי במלאכת הקודש הוא לשם שמים ועל כן יש לי מקנאים, ומעתיק דברי האור החיים הנ"ל.
וכך היה שמואל האמורא צדיק וישר, ובעודם הולכים אחר מטתו קם נבל אחד והתחיל מדבר וכי זהו חכם וכיו"ב, וטרם סיים את דבריו נפל קנה קטן מהגג, רוצץ את מוחו ומת במקום, "שאני צורבא מדרבנן דקוב"ה תבע ביקריה"! לכן צריך מאוד להזהר בדבר.
התגלות האוה"ח בחלומו של הגאון רבי חיים פלאג'י לסומכו ולעודדו מכל לוחציו
[א"ה. דברי הגרח"ף הינם בספרו "נפש כל חי" מע' ת אות פ (ונזכר ג"כ בסוף לב חיים ח"ב דף קנג ע"ג בהשמטות לס' סמיכה לחיים דס"א ע"ג), וזו לשונו: תלמידי חכמים. קבלתי מפי מר אהובינו הרב ח"ק [-חסידא קדישא] כמוה"ר נסים זרחיה אזולאי ז"ל, בן בנו מהרב הגדול חיד"א ז"ל, שהיה לו קבלה מהרב מר זקנו הנזכר, כי כל תלמיד חכם שהוא גדול בתורה רודפים אחריו ורבים קמים עליו על לא חמס בכפיו, וזה יהיה כונת הכתוב בסדר בשלח 'ונחנו מה כי תלינו עלינו'. וזה למעלה מארבעים שנה כשזכיתי להוציא לאור ספרי "סמיכה לחיים" חלמתי בו בפרק בלילה דבא אלי הרב הקדוש מוהר"ר חיים בן עטאר ז"ל בעל ספר פרי תואר ואור החיים וחפץ ה' וראשון לציון, וכה אמר אלי, אתה נסמך מהרב מר זקנך ז"ל [בעל חקרי לב], אל תירא ואל תחת כי אנכי שומר על פתחך. וזאת שנית, כי מה שאירע לי בספר פרי תואר שעשיר אחד ממקום אחר נתן בלבו לתת מתנה להדפיס ספר התורה הזה, אירע לך. ואת השלשה ל'ו בא, אתה תראה מה שכתבתי בספרי "אור החיים" על פסוק 'ואת לחצינו'. זה תוכן דבריו. והצצתי בספרו אור החיים סדר תבא בפי' הכתוב 'ואת לחצינו', שם כתב הרב ז"ל כל המשך הכתובים על התלמידי חכמים העוסקים בתורה, ובכלל פירש ואת לחצנו, "כי כל הנסמך בתורה רבו לוחציו ועיני הכל אליו ישברו", זהו תורף אמרי קדוש זי"ע אכי"ר (עיין בקונטרס צו"מ [צוואה מחיים אות לד]). ובספר המידות למוהר"ן ז"ל ערך צדיק אות קלו כתב, אין לך צדיק שאין עליו מחלוקת ומחקרים. ע"כ. וראה בצואה מחיים (אות טו"ב) איך חרד למחול ולסלוח לכל אלה שציערוהו. ואודות הצער שהיה מנת חלקו עי' בחקות החיים (סי' צא, דף קלד ע"ג ואילך), ובהקדמתו לספר חיי וחמרא (עמ' יח בנד"מ) בקצרה, ובספר תולדות החבי"ף, ואמ"א.]
עדותו של מרן החיד"א על מעשה נורא ששמע מפי האור החיים הקדוש
הספר האחרון שחיבר החיד"א בסוף ימיו הוא ספר מראית העין, נפטר בי"א באדר שנת תקס"ו מתוך מחלה קשה, ואעפ"כ לא חדל מלכתוב עד יומו האחרון, וחוזר על מעשה אחד לא פחות מחמש פעמים דבר שלכאו' לא היה רגיל לעשות כך, וכל פעם מפרש בו פירוש אחר.
ומספר שזכה ללמוד אצל ר' חיים בן עטר שנים אחדות, בתחילה היה ר' חיים בן עטר במרוקו בסאלי, ואח"כ בא לליוורנו, שם החזיקו בו והדפיסו את ספריו ראשון־לציון פרי־תואר ועלה עם תלמידיו לארץ ישראל, ויסד בירושלים את ישיבת האור החיים שקיימת שם עד היום ברחוב הארמנים בעיר העתיקה, ישב בה כשנתיים, ובשנת תק"ג נפטר בקיצור ימים ושנים בן 48. ובשנתיים האלה למד ממנו הרבה, היה לו עיון מבעית, בחריפותו היה תופס מיד את הסוגיא באופן מפליא, תלמידיו היו תלמידי חכמים גדולים, והיו נבהלים איך תכף מקשה מכאן ומתרץ מכאן, דברים שלא חשבו עליהם, היו נבהלים כי לבו היה מבעית, כמו שכתב הרמב"ם על הר"י מיגאש.
הרב החיד"א מספר עליו כמה פעמים בספריו. אחד הסיפורים: כשהייתי צעיר לימים ישבתי ללמוד בביהכנ"ס שהיו בה ספרים, לעומתי בקרן זוית אחרת ישב ת"ח אחד צורבא מרבנן צדיק וישר עוסק בתורה בשקידה, 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', אהוב למעלה ונחמד למטה. כנראה שהוא לקח איזה ספר ולא החזיר תכף, והגבאי היה איש שחצן גס רוח ריק ופוחז שפל ובזוי לא יודע בין ימינו לשמאלו מה זה כבוד התורה וראה שהספר לא הוחזר, התנפל עליו בצעקות המטיר עליו אש וגופרית חירופים וגידופים וצעקות, לבי התפלץ ודמי נסער בתוכי, פחדתי לדבר שלא תעבור גם עלי כוס התרעלה, וגם הת"ח ההוא ישב בשקט ולא הגיב כלום 'לך דומיה אלקים'.
אחרי שיצא הגבאי הזה 'והמן נדחף אל ביתו' הליכה בלא חזרה, התקרבתי אל אותו ת"ח ופייסתי אותו, "אל תיעלב אל תקפיד עליו".
אמר לו: ידידי הטוב, אל תשחת את דבריך בחינם, מימי לא חשבתי להשיב בלבי, תאמין לי בכל החירופים והגידופים שהיה אומר מיד הייתי סולח ומייחל שלא ייענש,
אמר לו, בזוה"ק אמרו שהעושה עבירה מכביד את כנפי השכינה, השכינה חופפת על ישראל 'כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף', שומרת עלינו מכל צרה וצוקה מכל אומות העולם שמתנכלים אלינו יום יום בגזירות קשות ורעות והיא מגינה עלינו. והעבירות של ישראל מכבידים את כנפיה שאינה יכולה להתרומם כאילו יש עליהם משא כבד, ואילו המצוות נותנים לה כח 'תנו עז לאלהים' והיא מתרוממת ומשפיעה עליהם שפע טוב, ולהיפך העבירות.
כשהוא בא נגדי הוא עשה עבירה של אונאה ושפיכות דמים, וכי בגללי השכינה צריכה לסבול?! לכן תכף סלחתי לו כדי שהשכינה לא תצטער על אף שהוא לא ראוי לכך, אלא שעל ידי שסלחתי לא יהיה צער לשכינה. עשיתי זאת מתוך חרדתי לצער השכינה.
עמד רבינו חיים בן עטר ונשקו על ראשו.
ועל פי מעשה זה מבאר החיד"א כמה פסוקים ועניינים.
כשהוא בא נגדי הוא עשה עבירה של אונאה ושפיכות דמים, וכי בגללי השכינה צריכה לסבול?! לכן תכף סלחתי לו כדי שהשכינה לא תצטער על אף שהוא לא ראוי לכך, אלא שעל ידי שסלחתי לא יהיה צער לשכינה. עשיתי זאת מתוך חרדתי לצער השכינה.
עמד רבינו חיים בן עטר ונשקו על ראשו.
ועל פי מעשה זה מבאר החיד"א כמה פסוקים ועניינים.
המלצתו של מרן זיע"א לעלות לקברו של האור החיים הקדוש יותר מכל קברי הצדיקים שבחוץ לארץ, ודעתו של מרן באופן כללי על העליה לבתי הקברות
בבית הקברות יש מעט קדושה, מעין בית הכנסת, אין אוכלים ואין שותים בו. ובכל זאת אפילו אדם טהור שבטהורים מוטב שימנע מללכת לבית הקברות, כיון שיש שם שליטת החיצונים והם נדבקים בו.
אפילו ביום פטירת אבי או אמי עליהם השלום אינני הולך לבית הקברות, והגר"א מוילנא כותב שההולך לבית הקברות מביא על עצמו צרה צרורה!
אמרו פעם לגר"א יהיה לאמך נחת רוח אם תלך לבקר בקברה. ענה להם אמנם יהיה לה נחת רוח, אך אני אפסיד הרבה מכך (כתר ראש הנד"מ, מילואים עמ' קלח)! יש אנשים החושבים שזו מצוה גדולה לילך ליד קבר אמם, בוכים ומספידים, ובאמת כל אלה דברים מיותרים בלי טעם וריח, מוטב שבמקום שיאבד זמן עד שילך ויבוא, שישב וילמד ויקרא כמה פרקי תהלים ויאמר לעלוי נשמת אמו, ובזה יהיה לה יותר נחת רוח מכל הדברים האלה. מי שנוהג ללכת שילך, אינני אומר שהדבר אסור אלא שאין בו צורך.
וכן ההליכה לקברי צדיקים, אם הוא כבר נמצא שם יכנס, אך לילך בכונה לשם אין בזה שום מצוה, כמו שכתב בספר 'שדה הארץ' (ח"ג אה"ע סימן יא)[3] אודות אדם שנדר להשתטח על קברות צדיקים אם יכול לעשות התרה לנדרו, בפרט בזמנם שהתחבורה היתה קשה מאוד, וכדי להגיע לקברות הצדיקים בצפת ברכיבה על חמורים וסוסים היה הדבר לוקח זמן זמנים טובא. והעלה לדינא דאע"פ שאין מתירים נדר של מצוה, זהו דוקא במצוה ממשית עם יסוד מהתורה או מהתלמוד, אך לא מצאנו שום מצוה שאדם ישתטח על קברות צדיקים[4], ולכן מותר לעשות התרה לנדרו.
ויש אשר בכל פעם שיש להם צרה עולים עם מנין על קברי הצדיקים ומתפללים מנחה וערבית, וכל זה בלי ריח וטעם! איני בא לערער עליהם, אך יש לנו את דברי הפוסקים ולמה נחוש למעשיהם של אחרים. רבי יצחק אלפיה ע"ה התחיל להנהיג ללכת להר הזיתים לעשות סליחות ומנחה, וכל זה מיותר, ובפרט שיש אומרים שהמתפלל מנחה על יד הקברות נקרא לועג לרש. אמנם לגבי אמירת הסליחות אפשר שיש לכך יסוד בגמ' תענית טז ע"א יוצאים לבית הקברות כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים.
ואם נזדמן לעבור שם ילך להשתטח על קברו של רבי פינחס בן יאיר או רבי שמעון בר יוחאי וכדו', אך המבטל את זמנו ונוסע למירון וכיו"ב יצא שכרו בהפסדו, 'כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי', 'ותלמוד תורה כנגד כולם', אם ילמד כפי מה שביכולתו הרי זה עדיף מכל דברים אלה.
האנשים חושבים כי יש בזה סגולה, או שיש נחת רוח לצדיקים שבאים לקבריהם. ובאמת הסגולה הכי גדולה היא ללמוד תורה! 'כי הם חיינו ואורך ימינו', ומה הנחת רוח אם הולכים למירון בל"ג בעומר ויש שם אנשים ונשים בערבוביא, איזה מצוה יש בזה? הצנועים מושכים את ידיהם לא ילכו כלל[5], רק בזמנים אחרים שאין שם בני אדם והוא נמצא כבר באזור בלי לבטל תורה, וגם ברכב לומד כפי השגתו - יכול ללכת. אך כשיש ביטול תורה, יצא שכרו בהפסדו.
יש אנשים 'ממרחק תביא לחמה', נוסעים לחוץ לארץ עבור איזה קבר, בשביל מה לעזוב את התנאים הקדושים האלה וללכת עד חו"ל? יש לנו כאן גדולי עולם! בירושלם קבור שמעון הצדיק, צדיק יסוד עולם גדול מכל התנאים, 'ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם', כך אומר רבי יוחנן על עצמו! 'ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר'! רבי יוחנן היה מגדולי האמוראים, חיבר את התלמוד הירושלמי עם תלמידיו רבי ירמיה, רבי זירא, רבי אבין, רבי אמי, רבי אסי, והוא אומר כן. 'הראשונים כמלאכים' היינו רבי עקיבא בן יוסף, ובינו לשמעון הצדיק היו ארבע מאות שנה! היתכן לעזוב את שמעון הצדיק וללכת לרב גדול ככל שיהיה בחוץ לארץ? ועוד להשקיע ממון וגוף וגם תורתו בגלות אינה כמו בארץ, לא חבל?
עם כל הכבוד לחסידים, איני פוגע חלילה וחס בכבודם, אך האדם יראה נכוחה את האמת, וכי יש כמו רבי פינחס בן יאיר הקבור בשיפולי בית הקברות בצפת, כל חייו הוא לא נהנה משום אדם, וגם אחרי מותו אינו רוצה ליהנות משום אדם, ולכן אם עושים לו מצבה מוצאים למחרת את הכל הרוס גל של אבנים. ושם נמצא קברו של מרן הבית יוסף, רבי משה קורדובירו, רבינו האר"י ועוד גדולי עולם מלפני ארבע מאות שנה! קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה ידוע שיש בו סגולה לאדם שלא זכה לישא אשה, שילך ישתטח על הקבר פעם ושתיים ושלוש והקב"ה יעזרהו למצוא בת זוג ולבנות בית נאמן בישראל. במירון קבור רשב"י אחד מגדולי התנאים, למה ללכת לחוץ לארץ? ילך לצפת או טבריה או ירושלים ושאר גדולי עולם שקבורים בהר הזיתים כמו רבינו חיים בן עטר ושאר גדולים שאנו שותים את מימיהם.
דבריו של האוה"ח הקדוש על השכר המצפה לעשיר המסייע ותומך ביד תלמידי חכמים, ולאשה העוזרת ביד בעלה בלימוד התורה
יש אנשים ששואלים, אם נלך לכולל תהיה לנו פרנסה פחות או יותר, שמא יותר טוב שנלך לעבוד חצי יום ונתפרנס לבד במקום שנקבל מהמחזיק בנו, וכמו שאמרו (ברכות ח.) גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, דכתיב 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'.
בשאלה כזו נשאל ר' חיים מוולאז'ין, תלמידו של הגר"א מוילנא, כמובא בספר 'מעשה רב', וכן בספר 'כתר ראש'. אחד אמר לו, אני יודע שאם בא נדיב ומחזיק בי הוא לוקח חצי הלימוד, כמו שהיו יששכר וזבולון, ואיני רוצה ליהנות מבשר ודם, אעבוד חצי או שליש יום כפי הענין ואלמד במשך היום.
ענהו הרב, דע לך כי כשאדם לומד הוא עושה נחת רוח לבורא יתברך, וכשעוסק לפרנסתו זהו גם כן טוב אם אינו מרמה, אך הלומד תורה גורם נחת רוח ביותר. אם יכול ללמוד כל היום ולגרום נחת רוח לה' כל היום, אינו דומה לאדם שלומד חצי יום או רבע יום! וכי עיניך צרה שיהיה עוד אחד שותף עמך? יבוא הטוב מכל מקום, מיני ומיניה יתקלס עילאה (עפ"י סוטה מ.), למה לך למנוע טוב מבעליו? לכן תקבל מהמחזיק וגם תלמד כל היום, ותהיה נחת רוח לשניכם.
לפי האמת שניהם מקבלים בשוה
וכל תשובה זו היא לפי דעתו של השואל, שהרב לא רצה להתפלמס עמו. אך באמת כשאנו מעיינים בספרי האחרונים, לדוגמא ר' חיים בן עטר כותב בספרו 'אור החיים' פרשת כי תשא בפסוק 'זה יתנו כל העובר על הפקודים', דהנה שקל של תורה כפול היה, לא כמו שקל של חולין. ומסביר הרב את הרמז בזה, שמא יעלה על לבו של אדם שכשיש מי שמחזיק בו ממילא הקב"ה נותן חצי למחזיק וחצי לתלמיד חכם, ואם כן הוא מפסיד משכרו. זוהי טעות והבל! לא עושים סחר-מכר בתורה, 'אני ה'' - נאמן לשלם שכר (רש"י שמות ו, ב. ועוד). ואם כן זה שלומד תורה אף שקיבל החזקה מאחר, הוא מקבל שכרו משלם, וגם המחזיק מקבל שכר שלם, ולא שהם מתחלקים בשכר. וזה הרמז 'שקל הקודש כפול היה'. וכי מגברא דלית ליה בעינן? לא חסרים לקב"ה אוצרות, שהרי בלי המחזיק לא היה יכול התלמיד חכם ללמוד תורה.
גם רבינו החיד"א מביא בשם הרב המג"ן - רבי משה גלנטי שהיה מהרהר בזה, שבגמרא סוטה כא (ע"א) מובא שנשותיהם של תלמידי חכמים חולקות עם בעליהן בתורה כיון שמעודדות אותם ללמוד תורה, אם האשה לא תתן לבעלה ללמוד תורה ותעשה לו מוות בעינים הוא יעזוב את לימודו, סוף סוף הוא בשר ודם, אם כל יום תעשה לו קטטות "תלך אתה והישיבה שלך, אני לא צריכה את המאתיים דולר שלך", 'יום ולילה כמו דלילה' תדלדל את כוחו, הוא לא יוכל לסבול, ורק הודות לכך שהן מעודדות את הבעל ללמוד תורה יכול הבעל ללמוד, ואם כן אומר ר' משה גלנטי, מסכן התלמיד חכם שעוסק בתורה, אשתו לוקחת חצי משכרו והמחזיק יקח חצי שכרו, והוא יצא בשן ועין... אמנם החיד"א ב'מדבר קדמות' כותב, כל זה נכון לפי המחשבה שה' מנכה משכר התלמיד חכם. ולא היא! הת"ח מקבל שכר מושלם, ומה שאמרו פלגן בהדייהו הוא ממקור הברכות שלא חסר לקב"ה ליתן שכר.
בקשתי ממי שיש לו!
וכמו שהגמרא בתענית (כה. עי"ש כמה הוספות) מספרת, ר' אלעזר בן פדת היה עני מרוד לומד תורה מתוך דוחק ועוני. פעם אחת לא היה לו מה לאכול והיה כמה ימים בצום, ראה ראש שום בארץ, לא יכל להבליג מצץ אותו ונתעלף מרוב חריפותו ורעבונו. תכף ומיד באו חכמים לעזרתו. והנה בתחילה ראו שהוא מוריד דמעות, ואחר כך צוחק, וכל זה מתוך אובדן ההכרה, ויצא כמו ניצוץ של אש ממצחו והתעורר.
שאלו אותו מה זה שצחקת ובכית? אמר, בשעה שאיבד את הכרתו ראה את הקב"ה, - רבונו של עולם, עד מתי אצטער בעולם הזה? עד מתי אהיה עני מרוד? אמר לי, בני ר' אלעזר, בוא וראה מה מצפה לך בעולם הבא. באותה שעה שהיה שוטח בקשתו לפני הקב"ה ראוהו בוכה. הראהו הקב"ה שלשה עשר נהרות של אפרסמון זך, דברים רוחניים שיש בעולם הבא. אמרתי לו, רבונו של עולם, רק זה שכרי ולא יותר?! אמר, ולחבריך מה אתן? אמרתי לו, וכי מגברא דלית ליה קא בעינא?! מהקב"ה אני מבקש שיש לו הרבה אוצרות! אמר גירי בעינך, נתן לו מכה על המצח, וזה הניצוץ שיצא ממצחו. בתחילה היה בוכה, ואחר כך כשהראהו את השכר היה שמח.
לא חסר שכר
כעין זה אנו אומרים כאן, אטו מגברא דלית ליה בעינן?! הלא אי אפשר לתאר מה התענוג של גן עדן, כמה שהמחזיק יתן לתלמיד חכם אין זה שוה כלום לעומת שעה אחת בעולם הבא, 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם-הזה מכל חיי העולם-הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם-הבא מכל חיי העולם-הזה' (אבות ד, יז), אין לשכרו תחליף, ואין זה מנכה משכרו של התלמיד חכם, וכן האשה שעוזרת לבעלה שילמד תורה, היא תקבל את שכרה בכל הכבוד, אך לא ינכו משכרו של בעלה.
כל זאת כותבים האור החיים והחיד"א והגאון ההפלאה, אף אחד מהם לא ראה את דברי חבירו, וכולם בדיעה אחת שהתלמיד חכם יקבל את שכרו משלם, 'כי פועל אדם ישלם לו' (איוב לד, יא), וגם למחזיק ישאר.
לך ללמוד!
מכח הדברים האלה, אדם שיבא לשאול האם אלך ללמוד חצי יום ואתפרנס מיגיע כפי, או שאלך ללמוד תורה יום שלם ואדם אחר יחזיק בי? פשוט שמשיבים לו, לך תלמד תורה יום שלם!
הודעה חשובה ונחוצה!
בהכנת המאמרים המתפרסמים כאן באתר הושקעו מאמצים רבים, בליקוט החומר, בשיכתוב ההקלטות, בעריכת הדברים ובהדפסתם, והדברים מפורסמים כאן על דעת שלא להעתיק מהם בשום פנים ואופן ללא רשות העורך והמסדר, והעובר על כך גזל בידו, ושארית ישראל לא יעשו עוולה
החפץ לפרסם ממאמרים אלו יוכל לפנות אלינו ובשמחה רבה נסייע בידו בפרסום הדברים לפי התנאים המתבקשים
לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושאים אלו ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
בהכנת המאמרים המתפרסמים כאן באתר הושקעו מאמצים רבים, בליקוט החומר, בשיכתוב ההקלטות, בעריכת הדברים ובהדפסתם, והדברים מפורסמים כאן על דעת שלא להעתיק מהם בשום פנים ואופן ללא רשות העורך והמסדר, והעובר על כך גזל בידו, ושארית ישראל לא יעשו עוולה
החפץ לפרסם ממאמרים אלו יוכל לפנות אלינו ובשמחה רבה נסייע בידו בפרסום הדברים לפי התנאים המתבקשים
לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושאים אלו ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
[1] זוה"ק ח"ג דף רפח ע"א. וכן הוא בח"ב דף סד ע"א. ובמדרש תנחומא (תולדות פי"ב, כי תשא פ"ו) ועוד.
[2]
[3] ומן הראוי לצטט חלק מלשונו, האקטואלית ביותר גם בימינו: "באופן שאם קיבל ללכת לזייאר"ס [קברות צדיקים], אין לו תורת נדר, כמו שהאריך מהרי"ט כנז"ל באותה תשובה. אמנם, אם יכול יקיים נדרו, ואף שלא קיבל יקיימנו, יען כי מצוה היא. ומיהו כל זה דכתיבנא הוא אם אינו מתבטל באותם הימים עבודת ה' ושום דבר מן המצוות, אבל אם מתבטל איזה מצוה ממנו בסיבת ההליכה, אזי ודאי כי מצוותיו קודמין ועבודת בוראו, לא כן רבים כשהולכים לזייארה אחת יבטלו כמה ימים מהתפילה ועבודת הבורא וכמה מצוות, ובפרט אם הוא תלמיד חכם ומתבטל מלימודו, היא מצות והגית בו יומם ולילה או חדש או ימים, ולענד"ן דלא יפה הם עושים, וה' הטוב יכפר בעד, וגם שלא יהיה דרך מסוכן, דאם איכא סכנה - אפילו לעלות לא"י עצמו פטור, כמ"ש מרן הב"י שם וכו'". וראה במה שהוסיף על זה בשדי חמד חלק ו' (אסיפת דינים מע' א"י סימן א')
[4] ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ד (יו"ד סימן לה אות ו-ז), ובחזון עובדיה ד' תעניות (עמ' שצא), ובשלחן המערכת ח"ב (מע' ה אות תמד). ואמנם בשנים האחרונות לחייו ביקר מרן זיע"א בכמה מקבריהם של אבות העולם וגדולי ישראל, כקבר רחל אמנו, קבר החיד"א ועוד, ואף הביע את רצונו לבקר בקבר יהושע בן נון, באומרו ברגש: "הרי הוא תלמיד של משה רבינו שקיבל את התורה"! אלא שהדבר לא התאפשר מסיבות בטחוניות. ובשנים יותר קודמות אף שהה בצפון כשבוע ימים וביקר בקברות הצדיקים שם, ובפרט בקבר מרן הבית יוסף (וראה בספר "פוסק הדור" עמ' 40, 69). אך אלו הם מקרים בודדים היוצאים מן הכלל. וע"ע בילקו"י שבת א' הנד"מ (ח"ג עמ' קלא).
[5] וכפי שהזהיר מרן זיע"א על כך במעדני המלך ח"א (עמ' ע"ר).
[2]
[3] ומן הראוי לצטט חלק מלשונו, האקטואלית ביותר גם בימינו: "באופן שאם קיבל ללכת לזייאר"ס [קברות צדיקים], אין לו תורת נדר, כמו שהאריך מהרי"ט כנז"ל באותה תשובה. אמנם, אם יכול יקיים נדרו, ואף שלא קיבל יקיימנו, יען כי מצוה היא. ומיהו כל זה דכתיבנא הוא אם אינו מתבטל באותם הימים עבודת ה' ושום דבר מן המצוות, אבל אם מתבטל איזה מצוה ממנו בסיבת ההליכה, אזי ודאי כי מצוותיו קודמין ועבודת בוראו, לא כן רבים כשהולכים לזייארה אחת יבטלו כמה ימים מהתפילה ועבודת הבורא וכמה מצוות, ובפרט אם הוא תלמיד חכם ומתבטל מלימודו, היא מצות והגית בו יומם ולילה או חדש או ימים, ולענד"ן דלא יפה הם עושים, וה' הטוב יכפר בעד, וגם שלא יהיה דרך מסוכן, דאם איכא סכנה - אפילו לעלות לא"י עצמו פטור, כמ"ש מרן הב"י שם וכו'". וראה במה שהוסיף על זה בשדי חמד חלק ו' (אסיפת דינים מע' א"י סימן א')
[4] ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ד (יו"ד סימן לה אות ו-ז), ובחזון עובדיה ד' תעניות (עמ' שצא), ובשלחן המערכת ח"ב (מע' ה אות תמד). ואמנם בשנים האחרונות לחייו ביקר מרן זיע"א בכמה מקבריהם של אבות העולם וגדולי ישראל, כקבר רחל אמנו, קבר החיד"א ועוד, ואף הביע את רצונו לבקר בקבר יהושע בן נון, באומרו ברגש: "הרי הוא תלמיד של משה רבינו שקיבל את התורה"! אלא שהדבר לא התאפשר מסיבות בטחוניות. ובשנים יותר קודמות אף שהה בצפון כשבוע ימים וביקר בקברות הצדיקים שם, ובפרט בקבר מרן הבית יוסף (וראה בספר "פוסק הדור" עמ' 40, 69). אך אלו הם מקרים בודדים היוצאים מן הכלל. וע"ע בילקו"י שבת א' הנד"מ (ח"ג עמ' קלא).
[5] וכפי שהזהיר מרן זיע"א על כך במעדני המלך ח"א (עמ' ע"ר).
