בשיעור השבועי הרב חלק על אחיו ר' יעקב זצ"ל שרוב תשמישו זה על מה שהשתמשו באותו דבר, כגון אם רוב תשמישו לא לחמץ ומיעוט לחמץ, והרב סבר ש"רוב תשמישו" היינו רק בכדי לדעת באיזו דרך להכשיר אותו, אך לא בכדי לדעת האם צריך להכשיר אותו.
איך זה עונה לשאלה?
אין בעיה השתמש בחמץ. אבל למה צריך הכשר קשה אם רוב הפעמים היו ללחם קר.
כי אפי' פעם אחת בתחילת השנה שהשתמשו בחמץ, צריך הכשרה.
עכשיו צריך לדעת האם הגעלה או ליבון וכו', וזה לך אחר רוב תשמישו.
למה הגעלה? למה לא שטיפה בקר?
כבולעו כך פולטו. אם בלע בחם, גם נפלט בחם.
סתם סכין ללחם קר כלל לא צריכה הכשר, זה כאילו לא השתמשו בה כלל בחמץ. אם פעם אחת השתמשו בזה בחמץ חם, אז זה נחשב כאילו השתמשו בחמץ וצריך הגעלה.
כעת ראיתי שבדיוק הסעיף שהבאת זה הסעיף שמדבר על מה שהרב דיבר בשיעור, לכן: אם רוב תשמישו להיתר (כגון לא חמץ או חמץ קר, אינו צריך הכשרה והגעלה, ואם אפי' פעם אחת השתמשו בו בחמץ חם, צריך הכשר - הגעלה או ליבון ע"פ רוב תשמישו.
אטו בגלל שישתמשו בו גם כמה פעמים בקר יהיה יותר קל מאשר ישתמשו רק פעם אחת בחם?!
אז למה בכוסות שתייה שלפעמים השתמשו בחם יהיה צריך רק שטיפה למרות שלפעמים השתמשו בחמץ חם?
אתה מדבר על כוסות זכוכית? כי הם כלל לא צריכים הגעלה! גם אם השתמשת בהם בחמץ גמור חם.
לא צריך להתחכם. מדבר על כוסות רגילות. לא זכוכית.
הרב @מורשת מרן יוכל לבדוק לנו את השאלה הזו עם מרן שליט"א או עם אחד התלמידים המקורבים.
כי לכאורה צונן זה גם סוג של הכשרה, ואם רוב השנה השתמשו בצונן סגי בצונן אפילו שפעם אחת חתכו פיצה חמה.
הלכה ובאגדה פסח עמ' 121 לגבי צונן:
וכן הסברא נותנת.
וכן הסברא נותנת.
הש"ע סותר את הדברים שלך:
"כל כלי השתיה בין צלוחיות בין כוסות מותרים בשטיפה בין שהם של זכוכית בין שהם של עץ בין שהם של מתכת בין שהם של חרס ואף על פי שלפעמים נותנים בהם לחם חם כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו"
בעניין השיש מהספר פסקי משה:
הלכות הגעלת כלים לפסח
תחילה וראש יש לדון האם יש לשיש "גרניט" "קיסר" או "חברון" דין של כלי חרס דלא מהני להם הגעלה, וראיתי שכבר האריך בזה הרה"ג ר' לוי יצחק הלפרין שליט"א בתשובה והיא ל'ו נדפסה בקובץ בית הלל (שנה א' גליון ג' אדר ב' תש"ס עמוד פז) ואסיפא דמילתא העלה שמה שכלי חרס אין מועילה להם הגעלה הוא משום שהבליעה שלה היא מרובה וגם יש להם תכונה של ספיחה, ותכונת הספיחה קיימת רק בכלי חרס שנצטרפו בכבשן, לאפוקי מאלו שיובשו, ותכונת הספיחה הנ"ל אינה קיימת גם בדבק הפלסטיק המדביק את כל האבן ליחידה אחת, והביא שם דעת המומחים בזה, עש"ב. גם הרב ר' יוסף יצחק בלינוב (ראש כוללי "פעמי יעקב") כתב תשובה בזה ונדפסה בקובץ פעמי יעקב (ניסן תשס"ג) והוכיח ששיש גרניט, קיסר, וחברון מהניא להו הגעלה, ושאף לדבק מהני הגעלה, ואף האומרים דאין הגעלה מפליט מחומרים שאינם מפורשים בחז"ל דמועלת להם הגעלה (עיין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סימן צ"ב, ובשו"ת קנין תורה בהלכה סימן פ"ד ושו"ת להורות נתן ח"ו סימן סט), יודו בנ"ד, ע"ש.
ועתה הבוא נבוא לענין הכשרתם, הנה רוב השימוש בשיש הינו בדברים צוננים וקרים, ואע"פ שפעמים מניחים בהם חמץ חם, מכל מקום הא קי"ל שכל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו, וכבר נתבאר לעיל בהערה 76 שמ"ש מרן ז"ל בש"ע (שם סעיף כה) בזה"ל: כלי השתיה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס, ואף על פי שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו, עכ"ל. מיירי התם שמשתמשים בהם בחמץ צונן ומשו"ה יש להקל ע"י שטיפה, שגם שטיפה מיקרי הכשר ובזה כתב מרן ז"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו ופשוט. ולפ"ז יוצא איפוא שאפשר להכשירו על ידי שטיפה והדחה. ושכן מבואר מדברי החזו"א (הלכות פסח, סימן קיט ס"ק טו), ע"ש. ומ"מ נהגו לערות עליו מים מכלי ראשון. ומ"ש מרן הראש"ל נר"ו בחזון עובדיה (פסח, עמוד קס) שאבן השיש שעל המטבח יערה עליה רותחים, חומרא בעלמא הוא ולרווחא דמילתא. בפרט שבדרך כלל החמץ החם שמונח על השיש הינו יבש וקי"ל שגוש הוי ככלי שני. וכן העלה בשו"ת אור לציון ח"ג (פ"י יא) שמעיקר הדין אין השיש צריך הכשר כלל ורק מצד המנהג יש לערות מים חמים מכלי ראשון על השיש, והוא מהטעמים שכתבנו לעיל בס"ד, וסיים שם שהאשכנזים נהגו לערות את המים תוך כדי העברת אבן מלובנת על השיש, מפני שחששו לשיטת הרמ"א שחושש למיעוט תשמיש ולשיטת הרש"ל שגוש בכלי שני אוסר ככלי ראשון (ועיין להרמ"א בהגה יו"ד סימן צד ס"ז). והוסיף שקודם העירוי יש להקפיד לייבש את השיש כדי שלא יצטננו המים הרותחים, אלא אם כן שופכים מדוד רותח על כל השיש בבת אחת, עיין שם. וכן העלה בקובץ פעמי יעקב הנ"ל. ועיין בקובץ הלכתא מבית דינא (ניסן, תשס"ו עמוד קפ) בתשובת הרב רובין נר"ו שהחמיר בזה ועיקר סמיכתו ממ"ש המשנה ברורה (סימן תנא ס"ק קיד) בשם מהרי"ו (סימן קצ"ג) שפסק דלא מהני עירוי מפני שלפעמים משים עליו פשטיד"א חם והוי כאלו נשתמש בכלי ראשון אלא יכשירם ע"י אבן מלובן וישפוך עליו רותחין ויגלגל למקום אחר וישפוך עליו כדי שילכו הרותחין בכולו, ואז מותר להניח עליהם אפילו מצה חמה, ע"ש. ולפי האמור יש להשיב על דבריו. ובפרט בימינו שאין מניחים דברי מאכל על השיש אלא באמצעות קדירה וכדומה, ונמצא שאין בליעה בחם ואפילו בגוש.
הלכות הגעלת כלים לפסח
תחילה וראש יש לדון האם יש לשיש "גרניט" "קיסר" או "חברון" דין של כלי חרס דלא מהני להם הגעלה, וראיתי שכבר האריך בזה הרה"ג ר' לוי יצחק הלפרין שליט"א בתשובה והיא ל'ו נדפסה בקובץ בית הלל (שנה א' גליון ג' אדר ב' תש"ס עמוד פז) ואסיפא דמילתא העלה שמה שכלי חרס אין מועילה להם הגעלה הוא משום שהבליעה שלה היא מרובה וגם יש להם תכונה של ספיחה, ותכונת הספיחה קיימת רק בכלי חרס שנצטרפו בכבשן, לאפוקי מאלו שיובשו, ותכונת הספיחה הנ"ל אינה קיימת גם בדבק הפלסטיק המדביק את כל האבן ליחידה אחת, והביא שם דעת המומחים בזה, עש"ב. גם הרב ר' יוסף יצחק בלינוב (ראש כוללי "פעמי יעקב") כתב תשובה בזה ונדפסה בקובץ פעמי יעקב (ניסן תשס"ג) והוכיח ששיש גרניט, קיסר, וחברון מהניא להו הגעלה, ושאף לדבק מהני הגעלה, ואף האומרים דאין הגעלה מפליט מחומרים שאינם מפורשים בחז"ל דמועלת להם הגעלה (עיין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סימן צ"ב, ובשו"ת קנין תורה בהלכה סימן פ"ד ושו"ת להורות נתן ח"ו סימן סט), יודו בנ"ד, ע"ש.
ועתה הבוא נבוא לענין הכשרתם, הנה רוב השימוש בשיש הינו בדברים צוננים וקרים, ואע"פ שפעמים מניחים בהם חמץ חם, מכל מקום הא קי"ל שכל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו, וכבר נתבאר לעיל בהערה 76 שמ"ש מרן ז"ל בש"ע (שם סעיף כה) בזה"ל: כלי השתיה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס, ואף על פי שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו, עכ"ל. מיירי התם שמשתמשים בהם בחמץ צונן ומשו"ה יש להקל ע"י שטיפה, שגם שטיפה מיקרי הכשר ובזה כתב מרן ז"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו ופשוט. ולפ"ז יוצא איפוא שאפשר להכשירו על ידי שטיפה והדחה. ושכן מבואר מדברי החזו"א (הלכות פסח, סימן קיט ס"ק טו), ע"ש. ומ"מ נהגו לערות עליו מים מכלי ראשון. ומ"ש מרן הראש"ל נר"ו בחזון עובדיה (פסח, עמוד קס) שאבן השיש שעל המטבח יערה עליה רותחים, חומרא בעלמא הוא ולרווחא דמילתא. בפרט שבדרך כלל החמץ החם שמונח על השיש הינו יבש וקי"ל שגוש הוי ככלי שני. וכן העלה בשו"ת אור לציון ח"ג (פ"י יא) שמעיקר הדין אין השיש צריך הכשר כלל ורק מצד המנהג יש לערות מים חמים מכלי ראשון על השיש, והוא מהטעמים שכתבנו לעיל בס"ד, וסיים שם שהאשכנזים נהגו לערות את המים תוך כדי העברת אבן מלובנת על השיש, מפני שחששו לשיטת הרמ"א שחושש למיעוט תשמיש ולשיטת הרש"ל שגוש בכלי שני אוסר ככלי ראשון (ועיין להרמ"א בהגה יו"ד סימן צד ס"ז). והוסיף שקודם העירוי יש להקפיד לייבש את השיש כדי שלא יצטננו המים הרותחים, אלא אם כן שופכים מדוד רותח על כל השיש בבת אחת, עיין שם. וכן העלה בקובץ פעמי יעקב הנ"ל. ועיין בקובץ הלכתא מבית דינא (ניסן, תשס"ו עמוד קפ) בתשובת הרב רובין נר"ו שהחמיר בזה ועיקר סמיכתו ממ"ש המשנה ברורה (סימן תנא ס"ק קיד) בשם מהרי"ו (סימן קצ"ג) שפסק דלא מהני עירוי מפני שלפעמים משים עליו פשטיד"א חם והוי כאלו נשתמש בכלי ראשון אלא יכשירם ע"י אבן מלובן וישפוך עליו רותחין ויגלגל למקום אחר וישפוך עליו כדי שילכו הרותחין בכולו, ואז מותר להניח עליהם אפילו מצה חמה, ע"ש. ולפי האמור יש להשיב על דבריו. ובפרט בימינו שאין מניחים דברי מאכל על השיש אלא באמצעות קדירה וכדומה, ונמצא שאין בליעה בחם ואפילו בגוש.
ומרן שליט"א בעצמו כתב את הש"ע הנ"ל, בהערה להלכה עם סכין הפיצה החמה והעוגה החמה:
והוכחנו כן ממ״ש מרן בשלחן ערוך )או״ח סימן תנא סעיף כה( וז״ל: כל כלי השתיה בין
צלוחיות בין כוסות מותרים בשטיפה בין שה ם של זכוכית בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת,
ילקוט סימן תנא - דיני הגעלת כלים יוסף שמא 341 בין שהם של חרס, ואף על פי שלפעמים נותני ם בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו. ע״כ. וממ״ש הטעם שהוא משו ם שמשתמשים בהם רוב פעמים בצונן, ולא כתב הטעם משום שעל פי רוב אין משתמשים בכלי זה בחמץ, ורוב תשמישו אינו בלחם, משמ ע דלענין אופן השימוש בזה אנו הולכין אחר רוב תשמישו, אבל לעצם בליעת חמץ אפילו אם רוב בליעתו אינו בחמץ, אפילו הכי בעי הכשר. וע״ ש בבית יוסף שהביא מקור לזה מחשד הרשב״ א בח״א )סימן שעב(, שנשאל, בכוסות או טאסים ש ל מתכות שמשתמשין בהן כל השנה, ורוצה להשתמש בהן בפסח, אם יספיק בהן הדח ה בעלמא, כמו ששנינו, דברים שמשתמשין בהן בצונן, כגון הכוסות והצלוחיות, שמדיחן ומטבילן והן טהורין. או נחוש כי לפעמים בימות החור ף מניחין אותן על האש לחמם בהם את היין, ונותנין שם חמץ, ויצטרכו הגעלה, והשיב, משורת הדין נדאה שאינו צדיך אלא הדחה, כמו ששנינ ו בברייתא. שאף על פי שפעמים עושין כן, כמו שאמרו כל שאינו בן יומו מותר, ולפיכ׳ לא הלכ ו בהן חכמים אלא אחר עיקר תשמיש. שאם אי ן אתה אומר כן, לא אמרו בלוקח כלים ישנים מן הגוי שאין הכוסות והצלוחיות צדיכים אלא הדחה . וכי נשתנה תשמישן של כוסות מאותו זמן לזמנינו, עולם כמנהגו נוהג. אלא שלא הלכו בהכש ד הכלים אלא אחד עיקד תשמישן. ומכל מקום עכשיו נהגו בפסח להגעיל את הכל משום חומרו של חמץ. ע״כ. ודאה עוד בתשר הרשב״א ח״ א )סימן תתיז( ובח״ג )סימן רעט(. ]יחכ״א מב״ב התעקש לומר, כי מרן השלחן ערוך דיבר בכלי שתייה שרוב תשמישן בחמץ. אולם איני יודע למה מעמיד אוקימתא בדברי השלחן ערוך במה שלא נראה כלל, וזה ודאי אינו, דכלי שתיה אין רוב השימוש בהם בחמץ. ואיך אפשר לדחוק ולהעמיד אוקימתא לדחות דבר הבא מכח סברא כאשר יבואר. ופשוט[. והסברא בזה, דהנה מה שהולכים בכל כלי אח ר רוב תשמישו הוא, ואין אנו מתחשבי ם במיעוט, לכאורה טעמא בעי, הא כלי זה בלע פעם אחת ביבש, ואם כן מה לי בזה שרוב פעמי ם משתמשים בו ברוטב, לכאורה נצטרך ליבון. אל א צ״ל דבכלי שאינו בן יומו ]דסתם כלים אינן בני יומן[ הטעם הבלוע בו הוא נותן טעם לפגם , ואיסורו הוא מדרבנן משום גזירה אטו כלי בן יומו, ולכן כשאנו באים להכשיר כלי שבלע איסור הקילו חכמים לילך בו אחר רוב תשמישו, היא ך בלע. ובכלי שרוב תשמישו בצונן, אף שפעם אח ת בלע חמץ ברותח, אין צריך הכשר, כיון דסת ם כלים לאו בני יומן, לא החמירו חכמים בכלי שרוב תשמישו אינו אלא בצונן. שהרי על פי רוב ישתמש בזה בפסח בצונן. ואם ישתמש בזה בחמין, כיון שרוב בליעתו בצונן הקילו בסתם כלים. מה שאין כן בכלי שרוב תשמישו בחמין , אף על פי שרק פעם אחת בלע חמץ, לא הקילו , והצריכו לו הכשר אחר שרוב בליעתו בחמין , ומסתמא ישתמש בזה בפסח בחמין.
והוכחנו כן ממ״ש מרן בשלחן ערוך )או״ח סימן תנא סעיף כה( וז״ל: כל כלי השתיה בין
צלוחיות בין כוסות מותרים בשטיפה בין שה ם של זכוכית בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת,
ילקוט סימן תנא - דיני הגעלת כלים יוסף שמא 341 בין שהם של חרס, ואף על פי שלפעמים נותני ם בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו. ע״כ. וממ״ש הטעם שהוא משו ם שמשתמשים בהם רוב פעמים בצונן, ולא כתב הטעם משום שעל פי רוב אין משתמשים בכלי זה בחמץ, ורוב תשמישו אינו בלחם, משמ ע דלענין אופן השימוש בזה אנו הולכין אחר רוב תשמישו, אבל לעצם בליעת חמץ אפילו אם רוב בליעתו אינו בחמץ, אפילו הכי בעי הכשר. וע״ ש בבית יוסף שהביא מקור לזה מחשד הרשב״ א בח״א )סימן שעב(, שנשאל, בכוסות או טאסים ש ל מתכות שמשתמשין בהן כל השנה, ורוצה להשתמש בהן בפסח, אם יספיק בהן הדח ה בעלמא, כמו ששנינו, דברים שמשתמשין בהן בצונן, כגון הכוסות והצלוחיות, שמדיחן ומטבילן והן טהורין. או נחוש כי לפעמים בימות החור ף מניחין אותן על האש לחמם בהם את היין, ונותנין שם חמץ, ויצטרכו הגעלה, והשיב, משורת הדין נדאה שאינו צדיך אלא הדחה, כמו ששנינ ו בברייתא. שאף על פי שפעמים עושין כן, כמו שאמרו כל שאינו בן יומו מותר, ולפיכ׳ לא הלכ ו בהן חכמים אלא אחר עיקר תשמיש. שאם אי ן אתה אומר כן, לא אמרו בלוקח כלים ישנים מן הגוי שאין הכוסות והצלוחיות צדיכים אלא הדחה . וכי נשתנה תשמישן של כוסות מאותו זמן לזמנינו, עולם כמנהגו נוהג. אלא שלא הלכו בהכש ד הכלים אלא אחד עיקד תשמישן. ומכל מקום עכשיו נהגו בפסח להגעיל את הכל משום חומרו של חמץ. ע״כ. ודאה עוד בתשר הרשב״א ח״ א )סימן תתיז( ובח״ג )סימן רעט(. ]יחכ״א מב״ב התעקש לומר, כי מרן השלחן ערוך דיבר בכלי שתייה שרוב תשמישן בחמץ. אולם איני יודע למה מעמיד אוקימתא בדברי השלחן ערוך במה שלא נראה כלל, וזה ודאי אינו, דכלי שתיה אין רוב השימוש בהם בחמץ. ואיך אפשר לדחוק ולהעמיד אוקימתא לדחות דבר הבא מכח סברא כאשר יבואר. ופשוט[. והסברא בזה, דהנה מה שהולכים בכל כלי אח ר רוב תשמישו הוא, ואין אנו מתחשבי ם במיעוט, לכאורה טעמא בעי, הא כלי זה בלע פעם אחת ביבש, ואם כן מה לי בזה שרוב פעמי ם משתמשים בו ברוטב, לכאורה נצטרך ליבון. אל א צ״ל דבכלי שאינו בן יומו ]דסתם כלים אינן בני יומן[ הטעם הבלוע בו הוא נותן טעם לפגם , ואיסורו הוא מדרבנן משום גזירה אטו כלי בן יומו, ולכן כשאנו באים להכשיר כלי שבלע איסור הקילו חכמים לילך בו אחר רוב תשמישו, היא ך בלע. ובכלי שרוב תשמישו בצונן, אף שפעם אח ת בלע חמץ ברותח, אין צריך הכשר, כיון דסת ם כלים לאו בני יומן, לא החמירו חכמים בכלי שרוב תשמישו אינו אלא בצונן. שהרי על פי רוב ישתמש בזה בפסח בצונן. ואם ישתמש בזה בחמין, כיון שרוב בליעתו בצונן הקילו בסתם כלים. מה שאין כן בכלי שרוב תשמישו בחמין , אף על פי שרק פעם אחת בלע חמץ, לא הקילו , והצריכו לו הכשר אחר שרוב בליעתו בחמין , ומסתמא ישתמש בזה בפסח בחמין.
וכן מרן שליט"א בעמ' שצ"ח:
כלי כסף וזהב, וכלים שמשתמשים בהם בצונן, כגון כוסות, ביץ מתכת ביץ חרס וניילון, היכשרם על ידי שטיפה והדחה בלבד, אף שפעמים נותנים בהם חמץ רותח. כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן, ולא הלכו בכלי אלא אחר רוב תשמישו. ואם נשתמש בהם בחמץ חם בתוך מעת לעת, יש להחמיר ולהכשירם בחמין, כדרך תשמישם בחמין. ודוקא כשאינם בני יומן יש להתירם בשטיפה והדחה בצונן. כט(
ובהערה:
עיין להרי״צ אבן גיאת במאה שערים )עם ׳ פח(. ובטור ושלחן ערוך )סימן תנא סעיף כה(. ומה שכתבנו שאם נשתמש בהם חמץ וכו׳, כ״ה בשו״ת הרשב״א )ח״א סימן שעב(, ובטור ושלחן ערוך )סימן תנא ס״ו(. ואף על פי שהמרדכי פסחי ם )פ״ב סימן תקעד( כתב בשם ראבי״ה, כוסות של כסף שרוב תשמישן בצונן, מכל מקום יש לחוש שפעמים מרתיחים בהם יין ובשמים אצל האור , ולכן צריך להגעיל בכלי ראשון. ע״ש. וכן משמ ע בתוס׳ )ע״ז עד
. מכל מקום אנן בדירן נקטינן כדע ת הרשב״א שלא הלכו בכלים אלא אחר עיקר תשמישן. תדע, דהא קיימא לן )ע״ז עה הלוק ח כלים ישנים מעכו״ם, דברים שנשתמש בה ם בצונן, כגון כוסות וצלוחיות מדיחן ומטבילן וה ם טהורים, ולא חיישינן שמא נשתמש בהם לפעמי ם בחמין. ש״מ שלא הלכו בהכשר כלים אלא אח ר עיקר תשמישן. ע״ש. וכ״כ הר״ן )סוף ע״ז( שאף על פי שאמרו בירושלמ י דדוקא סכין קטנה סגי לה בהגעלה, אב ל גדולה צריכה ליבון, ולא משתריא בהגעלה, לפי שלפעמים צולים בה בשר והויא כדין שפוד שצריך ליבון.
אולם דעת רש״י ורוב המפרשים שאין לסמוך על דברי הירושלמי הזה, דס״ל שהגמ׳ שלנו חולקת עליו, דאנן בכל כלי אזלינן בתר רוב תשמישו, שהרי כוסות וצלוחיות אמרינן בגמ׳ , מדיחן והן טהורים, וא״א שלעתים רחוקות ל א השתמש בהן בחמין, ואף על פי כן די לה ם בהדחה. וה״נ סכין גדולה די לה בהגעלה אף על פי שלפעמים משתמשים בה על ידי האור, מכ ל מקום רוב תשמישה אינו כך, ומשום הכי מסקינ ן )פסחים ל, והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ולא חילקו בין סכין גדולה לקטנה . עכת״ד. וזוהי דעת מרן בשלחן ערוך. והרמ״ א )בהגה סעיף ו( כתב, שנוהגים להחמיר כד׳ ראבי״ה. ואף שגם הרשב״א בתשובה שם סיים, שעכשיו נהגו בפסח להגעיל את הכל משום חומרא דחמץ , אנו אין לנו אלא דברי מרן להלכה ולמעשה . ]חזון עובדיה פסח עמוד עז
כלי כסף וזהב, וכלים שמשתמשים בהם בצונן, כגון כוסות, ביץ מתכת ביץ חרס וניילון, היכשרם על ידי שטיפה והדחה בלבד, אף שפעמים נותנים בהם חמץ רותח. כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן, ולא הלכו בכלי אלא אחר רוב תשמישו. ואם נשתמש בהם בחמץ חם בתוך מעת לעת, יש להחמיר ולהכשירם בחמין, כדרך תשמישם בחמין. ודוקא כשאינם בני יומן יש להתירם בשטיפה והדחה בצונן. כט(
ובהערה:
עיין להרי״צ אבן גיאת במאה שערים )עם ׳ פח(. ובטור ושלחן ערוך )סימן תנא סעיף כה(. ומה שכתבנו שאם נשתמש בהם חמץ וכו׳, כ״ה בשו״ת הרשב״א )ח״א סימן שעב(, ובטור ושלחן ערוך )סימן תנא ס״ו(. ואף על פי שהמרדכי פסחי ם )פ״ב סימן תקעד( כתב בשם ראבי״ה, כוסות של כסף שרוב תשמישן בצונן, מכל מקום יש לחוש שפעמים מרתיחים בהם יין ובשמים אצל האור , ולכן צריך להגעיל בכלי ראשון. ע״ש. וכן משמ ע בתוס׳ )ע״ז עד
. מכל מקום אנן בדירן נקטינן כדע ת הרשב״א שלא הלכו בכלים אלא אחר עיקר תשמישן. תדע, דהא קיימא לן )ע״ז עה הלוק ח כלים ישנים מעכו״ם, דברים שנשתמש בה ם בצונן, כגון כוסות וצלוחיות מדיחן ומטבילן וה ם טהורים, ולא חיישינן שמא נשתמש בהם לפעמי ם בחמין. ש״מ שלא הלכו בהכשר כלים אלא אח ר עיקר תשמישן. ע״ש. וכ״כ הר״ן )סוף ע״ז( שאף על פי שאמרו בירושלמ י דדוקא סכין קטנה סגי לה בהגעלה, אב ל גדולה צריכה ליבון, ולא משתריא בהגעלה, לפי שלפעמים צולים בה בשר והויא כדין שפוד שצריך ליבון.אולם דעת רש״י ורוב המפרשים שאין לסמוך על דברי הירושלמי הזה, דס״ל שהגמ׳ שלנו חולקת עליו, דאנן בכל כלי אזלינן בתר רוב תשמישו, שהרי כוסות וצלוחיות אמרינן בגמ׳ , מדיחן והן טהורים, וא״א שלעתים רחוקות ל א השתמש בהן בחמין, ואף על פי כן די לה ם בהדחה. וה״נ סכין גדולה די לה בהגעלה אף על פי שלפעמים משתמשים בה על ידי האור, מכ ל מקום רוב תשמישה אינו כך, ומשום הכי מסקינ ן )פסחים ל
, והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ולא חילקו בין סכין גדולה לקטנה . עכת״ד. וזוהי דעת מרן בשלחן ערוך. והרמ״ א )בהגה סעיף ו( כתב, שנוהגים להחמיר כד׳ ראבי״ה. ואף שגם הרשב״א בתשובה שם סיים, שעכשיו נהגו בפסח להגעיל את הכל משום חומרא דחמץ , אנו אין לנו אלא דברי מרן להלכה ולמעשה . ]חזון עובדיה פסח עמוד עז
זעיר אנפין
Active member
דלמא משום דוחקא דסכינא חשיב כבן יומו ואינו נטל”פ, ולא אזלינן בתר רוב תשמישו אלא באינו בן יומא כמבואר בב’’י מהרשב”א ובעוד פוסקים (משום דאינו אסור אלא מדרבנן ולא גזרו אלא ברוב תשמישו)
דוחקא דסכין בקר?
זעיר אנפין
Active member
הא מיירי שהשתמשו בה פעם אחת לחתוך עוגה חמה