יש שתי בעיות בלחמניות מזונות:
1. קביעת סעודה: אנו יוצאים מנקודת הנחה שקביעת סעודה האמורה בפת הבאה בכסנין היא אותו שיעור כמו קביעת סעודה בדיני עירוב - ולא היא!
בדיני עירוב בסי' שס"ח כתב מרן: "מזון שתי סעודות", ובסי' ת"ט כתב: "שתי סעודות בינוניות". לעומת זאת, בפת הבאה בכיסנין (סי' קס"ח) כתב: "ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו... ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו...". לענ"ד השיעורים אינם זהים. א. מזון שתי סעודות - ייתכן שמדובר על כל המזון שבשתי בסעודות, כולל את המזון הנוסף ללחם, ואילו שיעור שרגילים לקבוע עליו זהו שיעור הלחם שרגילים לקבוע עליו סעודה, ובנוסף לו אוכלים עוד מזון. ב. "שיעור שרגילים לקבוע" הכוונה שזה נורמלי לקבוע על שיעור כזה, ובפרט מדויק מהלשון "שיעור שאחרים אין קובעים עליו" - כלומר שזה לא רגיל לקבוע. כוונתהשו"ע היא שיש טווח מסויים שפחות ממנו - אינו נחשב קביעת סעודה אף אם האדם שבע - "אחרים אין קובעים עליו", ומעבר לו גם מי שלא קבע יחשב לו כאילו קבע עליו. (לדוגמה: פחות משתי פרוסות לחם בוודאי אינו קביעות סעודה לשום אדם, ולעומת זאת שמונה פרוסות זה בוודאי שיעור שרגילים לקבוע עליו).
2. בלי קשר לדיון על שיעור קביעת סעודה, עצם ההגדרה של לחמניה מתוקה כ"מזונות" היא בעייתית מאוד!
א. הרי בפסח כולנו מברכים על מצה "המוציא" אף ללא קביעת סעודה, למרות שהיא נכססת. לא ניתן לומר שזה בגלל שאין לחם אחר - הרי יש מצות רכות! הסיבה לכך היא שאנו רגילים להשתמש במצה כלחם, ולא כקרקר. אם כך, מה ההבדל בינה ל"לחמניית מזונות"? הרי גם בה אנו משתמשים כלחם! יותר מכך, במצה משתמשים כלחם רק בפסח, ואילו בלחמניה משתמשים כלחם כל הזנה. שימו לב! אם אזמין סעודה באולם, וכמה שעות לפני האירוע יודיע בעל האולם שיש לו רק לחמניות מתוקות, אפשר להסתדר עם זה, אבל מה יקרה אם יודיע לי שאין לו לחמניות ובמקום זה יביא מצות? מי יסכים לדבר כזה?
ב. מרן הבית יוסף עצמו (בסי' קס"ח) הסביר שבאמת פת הבאה בכסנין היא לחם, אלא שחז"ל לא תקנו נטילת ידיים, המוציא וברכת המזון אלא על לחם שרגילים לקבוע עליו סעודה, ולכן פת שיש בה תבלין ברכתה מזונות. אם כך, כאשר עינינו רואות שרגילים לקבוע על לחמניה מתוקה ואף על חלה מתוקה בסעודת שבת - מה הטעם להחשיב אותן כפת הבאה בכסנין?
ויותר מזה, הרי לחמניות ופיתות רבות יש סוכר, ולא ניתן לומר שאינו מורגש, כיוון שכל סוכר מורגש (אחרת לא היו שמים אותו...), יותר מכך - הרמב"ם כתב "תבלין", ואם כך, גם מלח נחשב תבלין! אלא פשוט שכוונת הרמב"ם כפי שהסביר הבית יוסף - מדובר בתוספת תבלין שבגללה לא רגילים לקבוע לע הלחם סעודה בד"כ.
ג. פרפרת נוספת: ידעה השאלה כיצד פסק מרן את שלוש השיטות לקולא? לפחות היה מצריך נטילת ידיים מספק... מה עוד שאם אדם אכל לחם שנכסס (קרקר) ולחם מתוק - הרי שלכל השיטות היה צריך ליטול ידיים!
אלא יש להסביר שבאמת להלכה אין מחלוקת בין השיטות מהי "פת הבאה בכסנין" - אלא כל פת שלא רגילים לקבוע עליה סעודה (קרקר, עוגה וכד') נחשבת פה"ב. אם כך, לחם שרגילים לבוע עליו סעודה, ותמיד כשמביאים אותו זה ממש במקום לחם רגיל - אינו פת הבאה בכסנין.
ד. סיכום: אין דבר כזה כלל "לחמניית מזונו", כפי שבפסח המצה הנכססת אינה "מזונות".
