אם זה מחלוקת בין החכמים שביררו את הנושא אז יש את הכלל בדאורייתא הלך אחר המחמיר, ובפרט בתכלת שהמיקילים לא משתווים בטעמיהם.
כל עוף למינהו
Member
כהמשך להודעות לעיל, מצורף בזה ליקוט של מקורות מדברי חכמי הטבע המעידים והמדווחים על התופעה המוכרת של "אכילה מחיים" של בשר בני מינם בכמה וכמה מיני עופות ביתיים: (א) תרנגולות מטילות, (ב) תרנגולי הודו, (ג) פסיונים, (ד) חוגלות, (ה) שלווים, (ו) ברווזים [מזן פקין], (ז) ברווזי מוסקובי, (ח) ואווזים. התופעה נודעה כבר לפני למעלה ממאה שנה, ומאז נחקרת ונבדקת ע"י חוקרי העופות כדי לעמוד על סיבותיה ושורשה. לא מדובר כאן על פציעה או תלישה הנעשית בפה, אלא באכילה גמורה של העור והבשר של חבירו בעודו חי, וגם לא מדובר רק בניקור נוצות בלבד, שהוא סוג נפרד הנקרא "ניקור נוצות חמור", שבו תולשים ואוכלים את הנוצות, אלא מדובר באכילת העור והבשר עצמם. בדרך כלל, אכילה זו מתרחשת לאחר שניקרו ואכלו את כל הנוצות, או במקומות פצועים ומדממים, או באיזורים שונים שבגוף החשופים ללא נוצות מלכתחילה.
איך הדברים מתאימים לשיטת רבינו תם בגדר דריסה, שפירש גדרה "דורס ואוכל מחיים"?
התשובה בקצרה היא שר"ת לא בא לעקור המושג "דורס" ממשמעותו, שהיא מתייחסת לפעולה הנעשית ברגלו [בנעיצת צפורן או עכ"פ בצידה ברגליו], שאם לא כן היה נקרא בשם "דורס", שמלה זו משמשת בכל מקום בחז"ל לתיאור פעולה הנעשית ברגל [כמו בהל' טריפות: "דרוסה"], אלא ר"ת בא לבאר רק את המלה השניה המוזכרת בברייתא: "דורס ואוכל", שהמלה "ואוכל" באה ללמד דלא סגי לן במה שידרוס ברגלו אלא בעינן נמי שיאכל מיד בעוד הטרף חי ולא ימתין עד שימות, אבל דבר פשוט הוא שאכילה בפה לבדה לא נחשבת כדריסה בשום צד.
והדברים מבוארים להדיא בדברי הרא"ה (בבדק הבית ובחידושיו על מס' חולין) בדעת ר"ת, וכן מבואר בכמה וכמה ראשונים ז"ל שהדגישו פרט זה בדבריהם [המגיד משנה באריכות לשונו: "דורס את החי, ואוכלו חי" שחזר על עצמו ב' פעמים, הרשב"א בתוה"ב ובחידושיו והר"ן: "שדורס ואוכל חי", האשכול: "שדורס וצד ואוכל מחיים", ועוד], וכן מוכח בדעת הרבה ראשונים הסוברים כר"ת בגדר דריסה ואפ"ה סמכו על סימן הגאונים שכל עוף שיש לו כף רגל רחבה בידוע שאינו דורס [אפי' בלי חרטום רחב], וכן נקטו הרש"ש והשערי ציון [רבה של בילסק, אחד מן המסכימים לחיבור המשנה ברורה], וכן מבואר בשו"ת צמח צדק (מליובאוויטש יו"ד סי' ס'), ובאמת הדברים מבוארים היטב במקור הדברים בספר הישר לר"ת, עיי"ש, וכמשנ"ת בקונטרסי כל עוף למינהו (סי' ג', אות ב').
ומה שהרבה ראשונים לא הזכירו ענין זה אלא כתבו סתם "אכילה מחיים", הוא מרוב פשיטותו, מג' צדדים: (א) מצד מקור הדברים, שהרי בעופות דורסים ומכים בצפרניהם תמיד עסקינן, ותכונה זו כסימן טומאה נלמדת מן הנשר, וא"כ פשוט שמדובר בדריסה אמיתית כמנהג הנשר שצד ונועץ צפורניו בטרף כידוע ומפורסם לכל, ולא העלו על דעתם שיסבור מאן דהוא שבניקור בפה בעופות פצועים ייחשב כדורס כנשר, (ב) מצד הלשון, שפעולה הנעשית בפה בלבד לא תיקרא בשם "דורס" כלל אלא רק "טורף" או "מכה", (ג) מצד המציאות, שהרי כמעט בלתי אפשרי לעוף לאכול את טרפו בעודו חי בלי לצוד ולתפוס אותו [ולא העלו על דעתם שיסברו שתכונת הדריסה תימצא בטרף הגוסס או הנלכד בקרן זווית שאי אפשר לו להימלט], וגם לא שייך לומר הלשון המובא בתוס' והרא"ש ושאר הראשונים בשם ר"ת: "ואינו ממתין עד שימות", שאם אינו צד את הטרף תחילה ברגליו, א"כ איך יוכל להמתין ולמה ימתין קודם אכילתו, ואם ימתין הלא הטרף החי עלול להאריך ימים יותר מהטורף, אלא פשיטא דמיירי באופן כזה שהוא ניצוד ברגליו [מלבד מה שקיצרו מאד בענין זה, כי בזמנינו אין כ"כ נפק"מ בדבר, משום דבלא"ה אין אנו אוכלים שום עוף בלי מסורת ואין אנו בקיאים בסימן הדריסה, ולפי רוב הפוסקים שנקטו שכל שיש לו ג' סימני טהרה הרי"ז טהור בודאי, הרי לעולם לא יימצא דורס].
ועכ"פ לאחר גילוי המציאות שתופעה זו של אכילת בשר בעודם חיים מצויה בהרבה מן המינים הביתיים המוחזקים כטהורים מאז ומעולם, כל בעל שכל ישר יודה שבלי ספק אין להחשיב דבר כזה בשום צד ל"דריסה" [ובפרט שהתנהגות כזו של "קניבליזם" אינה חלק מטבע אכילתם הרגיל של העופות הנ"ל, שהרי לעולם אפשר במקרים רבים שהתנהגות כזו לא תפרוץ בעדרים מסויימים במשך כל חייהם ואולי אפי' במשך כמה דורות, והרי דבר פשוט הוא שתכונת הדריסה היא תכונה יסודית בבעל חי כחלק מהתנהגותו הרגילה עכ"פ בתדירות מסויימת, וגם בודאי יש שיעור לבדיקת הדריסה מעיקר הדין].
ועוד יש לשים לב שבעל השיטה של "דורס ואוכל מחיים" הוא ר"ת, וא"כ מלבד מה שר"ת עצמו סובר כרמב"י שבג' סימני טהרה בלבד הרי"ז טהור בודאי ובידוע שאינו דורס, וא"כ אי אפשר כלל לומר שכל המינים הנ"ל הם טמאים לשיטתו, הלא גדולה מזו ר"ת בעצמו בספר הישר נוקט שהנשר הוא היחיד מבין העופות הטמאים שהוא דורס, ומטעם זה היה צריך להרחיק ולהוסיף בתנאי הדריסה, שהרי מפורש בחולין שיש עוד עופות טמאים העושים את הטרף ל"דרוסה", ולכן הוכרח ר"ת להקשות תנאי הדריסה ולצמצמו ולומר שלא נקרא דורס כסימן טומאה אא"כ "דורס ואוכל" דהיינו שבנוסף לכך אינו ממתין עד שימות, וכבר נדחק המאירי מן החוש כנגד ר"ת, שהרי אנו רואים בחוש שיש כמה וכמה עופות הנוהגים במנהג של "דורס ואוכל" מלבד הנשר, וז"ל: "ולשיטה זו, אתה צריך לפרש על העופות הדורסים כגון נץ וגם הנקרא פאלקו וכן מילא וגירפאלק והדומים להם שהם ממיני העורב וממיני הנשר, ואעפ"י שהן כדברי נבואות, מיני העופות מרובים כל כך שאין להרחיק דבר זה כל כך", עכ"ל, ומ"מ כל בעל שכל ישר יודה שאף אם נרחיב שם "נשר" לכלול בו כל המינים הנ"ל, עכ"פ אי אפשר בשום אופן לומר שכל המינים הביתיים הנ"ל - הלא המה התרנגולות המטילות וההודו והחוגלות והפסיונים והשליו והרבווזים - שהם כולם באמת ג"כ ממיני הנשר (!), ואילו שאר העופות הטורפים והנועצים צפרניהם בטרפם אלא שממתינים עד שהטרף ימות קודם אכילתם לא נקראים בשם "דורסים".
איך הדברים מתאימים לשיטת רבינו תם בגדר דריסה, שפירש גדרה "דורס ואוכל מחיים"?
התשובה בקצרה היא שר"ת לא בא לעקור המושג "דורס" ממשמעותו, שהיא מתייחסת לפעולה הנעשית ברגלו [בנעיצת צפורן או עכ"פ בצידה ברגליו], שאם לא כן היה נקרא בשם "דורס", שמלה זו משמשת בכל מקום בחז"ל לתיאור פעולה הנעשית ברגל [כמו בהל' טריפות: "דרוסה"], אלא ר"ת בא לבאר רק את המלה השניה המוזכרת בברייתא: "דורס ואוכל", שהמלה "ואוכל" באה ללמד דלא סגי לן במה שידרוס ברגלו אלא בעינן נמי שיאכל מיד בעוד הטרף חי ולא ימתין עד שימות, אבל דבר פשוט הוא שאכילה בפה לבדה לא נחשבת כדריסה בשום צד.
והדברים מבוארים להדיא בדברי הרא"ה (בבדק הבית ובחידושיו על מס' חולין) בדעת ר"ת, וכן מבואר בכמה וכמה ראשונים ז"ל שהדגישו פרט זה בדבריהם [המגיד משנה באריכות לשונו: "דורס את החי, ואוכלו חי" שחזר על עצמו ב' פעמים, הרשב"א בתוה"ב ובחידושיו והר"ן: "שדורס ואוכל חי", האשכול: "שדורס וצד ואוכל מחיים", ועוד], וכן מוכח בדעת הרבה ראשונים הסוברים כר"ת בגדר דריסה ואפ"ה סמכו על סימן הגאונים שכל עוף שיש לו כף רגל רחבה בידוע שאינו דורס [אפי' בלי חרטום רחב], וכן נקטו הרש"ש והשערי ציון [רבה של בילסק, אחד מן המסכימים לחיבור המשנה ברורה], וכן מבואר בשו"ת צמח צדק (מליובאוויטש יו"ד סי' ס'), ובאמת הדברים מבוארים היטב במקור הדברים בספר הישר לר"ת, עיי"ש, וכמשנ"ת בקונטרסי כל עוף למינהו (סי' ג', אות ב').
ומה שהרבה ראשונים לא הזכירו ענין זה אלא כתבו סתם "אכילה מחיים", הוא מרוב פשיטותו, מג' צדדים: (א) מצד מקור הדברים, שהרי בעופות דורסים ומכים בצפרניהם תמיד עסקינן, ותכונה זו כסימן טומאה נלמדת מן הנשר, וא"כ פשוט שמדובר בדריסה אמיתית כמנהג הנשר שצד ונועץ צפורניו בטרף כידוע ומפורסם לכל, ולא העלו על דעתם שיסבור מאן דהוא שבניקור בפה בעופות פצועים ייחשב כדורס כנשר, (ב) מצד הלשון, שפעולה הנעשית בפה בלבד לא תיקרא בשם "דורס" כלל אלא רק "טורף" או "מכה", (ג) מצד המציאות, שהרי כמעט בלתי אפשרי לעוף לאכול את טרפו בעודו חי בלי לצוד ולתפוס אותו [ולא העלו על דעתם שיסברו שתכונת הדריסה תימצא בטרף הגוסס או הנלכד בקרן זווית שאי אפשר לו להימלט], וגם לא שייך לומר הלשון המובא בתוס' והרא"ש ושאר הראשונים בשם ר"ת: "ואינו ממתין עד שימות", שאם אינו צד את הטרף תחילה ברגליו, א"כ איך יוכל להמתין ולמה ימתין קודם אכילתו, ואם ימתין הלא הטרף החי עלול להאריך ימים יותר מהטורף, אלא פשיטא דמיירי באופן כזה שהוא ניצוד ברגליו [מלבד מה שקיצרו מאד בענין זה, כי בזמנינו אין כ"כ נפק"מ בדבר, משום דבלא"ה אין אנו אוכלים שום עוף בלי מסורת ואין אנו בקיאים בסימן הדריסה, ולפי רוב הפוסקים שנקטו שכל שיש לו ג' סימני טהרה הרי"ז טהור בודאי, הרי לעולם לא יימצא דורס].
ועכ"פ לאחר גילוי המציאות שתופעה זו של אכילת בשר בעודם חיים מצויה בהרבה מן המינים הביתיים המוחזקים כטהורים מאז ומעולם, כל בעל שכל ישר יודה שבלי ספק אין להחשיב דבר כזה בשום צד ל"דריסה" [ובפרט שהתנהגות כזו של "קניבליזם" אינה חלק מטבע אכילתם הרגיל של העופות הנ"ל, שהרי לעולם אפשר במקרים רבים שהתנהגות כזו לא תפרוץ בעדרים מסויימים במשך כל חייהם ואולי אפי' במשך כמה דורות, והרי דבר פשוט הוא שתכונת הדריסה היא תכונה יסודית בבעל חי כחלק מהתנהגותו הרגילה עכ"פ בתדירות מסויימת, וגם בודאי יש שיעור לבדיקת הדריסה מעיקר הדין].
ועוד יש לשים לב שבעל השיטה של "דורס ואוכל מחיים" הוא ר"ת, וא"כ מלבד מה שר"ת עצמו סובר כרמב"י שבג' סימני טהרה בלבד הרי"ז טהור בודאי ובידוע שאינו דורס, וא"כ אי אפשר כלל לומר שכל המינים הנ"ל הם טמאים לשיטתו, הלא גדולה מזו ר"ת בעצמו בספר הישר נוקט שהנשר הוא היחיד מבין העופות הטמאים שהוא דורס, ומטעם זה היה צריך להרחיק ולהוסיף בתנאי הדריסה, שהרי מפורש בחולין שיש עוד עופות טמאים העושים את הטרף ל"דרוסה", ולכן הוכרח ר"ת להקשות תנאי הדריסה ולצמצמו ולומר שלא נקרא דורס כסימן טומאה אא"כ "דורס ואוכל" דהיינו שבנוסף לכך אינו ממתין עד שימות, וכבר נדחק המאירי מן החוש כנגד ר"ת, שהרי אנו רואים בחוש שיש כמה וכמה עופות הנוהגים במנהג של "דורס ואוכל" מלבד הנשר, וז"ל: "ולשיטה זו, אתה צריך לפרש על העופות הדורסים כגון נץ וגם הנקרא פאלקו וכן מילא וגירפאלק והדומים להם שהם ממיני העורב וממיני הנשר, ואעפ"י שהן כדברי נבואות, מיני העופות מרובים כל כך שאין להרחיק דבר זה כל כך", עכ"ל, ומ"מ כל בעל שכל ישר יודה שאף אם נרחיב שם "נשר" לכלול בו כל המינים הנ"ל, עכ"פ אי אפשר בשום אופן לומר שכל המינים הביתיים הנ"ל - הלא המה התרנגולות המטילות וההודו והחוגלות והפסיונים והשליו והרבווזים - שהם כולם באמת ג"כ ממיני הנשר (!), ואילו שאר העופות הטורפים והנועצים צפרניהם בטרפם אלא שממתינים עד שהטרף ימות קודם אכילתם לא נקראים בשם "דורסים".
קבצים מצורפים
כל עוף למינהו
Member
וכאן מצורפות בס"ד תמונות של ארבע ביצים שונות של היונה הטהורה המצויה בא"י [שנזדמנו לי במרפסת ביתי בחודש אייר תשפ"ד], שהן כולן בצורת כד כד, וכפי שכתבתי בקונטרס "כל עוף למינהו" עמ' ק"ח ובהערה צ"א, וכפי שמצוי כן בימינו במינים רבים של יונים ותורים, כגון "יונת הסלע", "תור צוחק", "יונת הענק", ו"צוצלת" [ע' במאירי חולין ס"ב ע"א שהזכיר כמה ממינים אלו בלשון ערב].
הביצים הונחו בקו ישר וצולמו מלמעלה מזווית ישרה [בלי חצובה]. על מנת להראות ולהוכיח שהן כד כד, יצרתי צורה של אליפסה מושלמת [השווה בשני צדדיה ב100% שהיא כד כד באופן מוחלט], והנחתי צורה זו ליד הביצים וגם הלבשתי אותה עם רקע שקוף על גביהן, כדי להראות את ההפרש ביניהם, ונמצא כי הביצים כמעט ואינן חורגות מצורת האליפסה המושלמת [ויתכן שאם בודקים לפי העין בלבד, אפשר שהצל עלול להטעות קצת שצד אחד ייראה יותר חד], ואחת מהן כד כד כמעט בדקדוק גמור, כפי שתחזינה עיני המעיינים בקובץ המצורף.
לשם השוואה, הוספתי והראיתי בדרך זו גם ביחס לביצה "כד חד" של תרנגול הודו, וגם ביצה "כד כד" של ינשוף [שהוא דורס גמור הנועץ צפרניו בטרף ואוכלו בעודו חי] ושל נשר [הנקרא ”עיט זהוב“ או ”עיט נשרי“, שהוא דורס גמור], ונמצא כי ביצי היונה הם יותר "כד כד" אף מהן.
הביצים הונחו בקו ישר וצולמו מלמעלה מזווית ישרה [בלי חצובה]. על מנת להראות ולהוכיח שהן כד כד, יצרתי צורה של אליפסה מושלמת [השווה בשני צדדיה ב100% שהיא כד כד באופן מוחלט], והנחתי צורה זו ליד הביצים וגם הלבשתי אותה עם רקע שקוף על גביהן, כדי להראות את ההפרש ביניהם, ונמצא כי הביצים כמעט ואינן חורגות מצורת האליפסה המושלמת [ויתכן שאם בודקים לפי העין בלבד, אפשר שהצל עלול להטעות קצת שצד אחד ייראה יותר חד], ואחת מהן כד כד כמעט בדקדוק גמור, כפי שתחזינה עיני המעיינים בקובץ המצורף.
לשם השוואה, הוספתי והראיתי בדרך זו גם ביחס לביצה "כד חד" של תרנגול הודו, וגם ביצה "כד כד" של ינשוף [שהוא דורס גמור הנועץ צפרניו בטרף ואוכלו בעודו חי] ושל נשר [הנקרא ”עיט זהוב“ או ”עיט נשרי“, שהוא דורס גמור], ונמצא כי ביצי היונה הם יותר "כד כד" אף מהן.
קבצים מצורפים
עדיין תמוה כיון שרוב האחרונים לא נקטו כן, איך יתכן שלא נתעוררו על זה במשך הרבה דורות, מזה מוכח שזה תופעה חדשה בגלל הצפיפות וכדומהאיך הדברים מתאימים לשיטת רבינו תם בגדר דריסה, שפירש גדרה "דורס ואוכל מחיים"?
התשובה בקצרה היא שר"ת לא בא לעקור המושג "דורס" ממשמעותו, שהיא מתייחסת לפעולה הנעשית ברגלו
זה פעם ראשונה שנמצא ביצי יונה במרפסת שלך, או פעם ראשונה שנמצא כד כד וצילמת?וכאן מצורפות בס"ד תמונות של ארבע ביצים שונות של היונה הטהורה המצויה בא"י [שנזדמנו לי במרפסת ביתי בחודש אייר תשפ"ד], שהן כולן בצורת כד כד, וכפי שכתבתי בקונטרס "כל עוף למינהו" עמ' ק"ח ובהערה צ"א, וכפי שמצוי כן בימינו במינים רבים של יונים ותורים, כגון "יונת הסלע", "תור צוחק", "יונת הענק", ו"צוצלת" [ע' במאירי חולין ס"ב ע"א שהזכיר כמה ממינים אלו בלשון ערב].
הביצים הונחו בקו ישר וצולמו מלמעלה מזווית ישרה [בלי חצובה]. על מנת להראות ולהוכיח שהן כד כד, יצרתי צורה של אליפסה מושלמת [השווה בשני צדדיה ב100% שהיא כד כד באופן מוחלט], והנחתי צורה זו ליד הביצים וגם הלבשתי אותה עם רקע שקוף על גביהן, כדי להראות את ההפרש ביניהם, ונמצא כי הביצים כמעט ואינן חורגות מצורת האליפסה המושלמת [ויתכן שאם בודקים לפי העין בלבד, אפשר שהצל עלול להטעות קצת שצד אחד ייראה יותר חד], ואחת מהן כד כד כמעט בדקדוק גמור, כפי שתחזינה עיני המעיינים בקובץ המצורף.
לשם השוואה, הוספתי והראיתי בדרך זו גם ביחס לביצה "כד חד" של תרנגול הודו, וגם ביצה "כד כד" של ינשוף [שהוא דורס גמור הנועץ צפרניו בטרף ואוכלו בעודו חי] ושל נשר [הנקרא ”עיט זהוב“ או ”עיט נשרי“, שהוא דורס גמור], ונמצא כי ביצי היונה הם יותר "כד כד" אף מהן.
כל עוף למינהו
Member
עדיין תמוה כיון שרוב האחרונים לא נקטו כן, איך יתכן שלא נתעוררו על זה במשך הרבה דורות, מזה מוכח שזה תופעה חדשה בגלל הצפיפות וכדומה
לא נראה לומר שהצפיפות גורמת את התופעה אלא רק מגבירה ומחמירה אותה [והיא מצויה אף בעופות הגדלים בשטחים גדולים יחסית], ולכן כנראה היתה קיימת מאז ומעולם, ובאמת כבר לפני יותר ממאה שנה העיד הרב רבי יוסף אהרן טאראן ז"ל שתופעה זו היתה ידועה ומפורסמת שהיא קיימת בתרנגולים ובברווזים ובאווזים ובתרנגולי הודו.
אין שום תמיה וקושי כלל במה שתופעה זו לא נידונה במשך הדורות האחרונים [ורק לפני כמאה שנה נתעורר לראשונה נידון זה בפולמוס על כשרות ה"ברווז המוסקובי" שהיה עוף חדש ושונה מהברווז הרגיל], הן משום שמדובר בעופות מפורסמים המוחזקים כטהורים בלי פקפוק בכל העולם, והן משום שדבר פשוט הוא מסברא שאין מקום להחשיב ניקור של בן מינו משעמום או בפצעים כדריסה.
ואף בברווז המוסקובי שנתעורר נידון זה, מדובר היה באכילה גמורה מחיים של אפרוחים שלמים חיים ולא בניקור בעלמא כנ"ל, וגם בנידון העוף הנ"ל, רבים מגדולי הדור התירוהו [כגון הגר"ש מסאלנט והגרצ"פ פרנק] ולא השגיחו בתופעה זו, וגם רוב האוסרים לא אסרו אלא רק מחמת העדר מסורת ולא משום שסברו שהוא עוף דורס מעיקר הדין, ועכ"פ בימינו שנתברר שהוא "שכן ונדמה" ממש עם הברווזים הרגילים הטהורים בשטחים פתוחים ורחבים ואף מזדווגים זה עם זה מרצון אפי' כשיש להם מבני מינם לרוב, א"כ ע"כ אף הברווז המוסקובי הוא טהור, דאל"כ אלא נאמר שהברווז המוסקובי הוא דורס טמא, א"כ עכ"פ לחומרא נצטרך לאסור אף את הברווזים הטהורים [דלכו"ע אמרינן "שכן ונדמה לטמא" לחומרא].
כל עוף למינהו
Member
זה פעם ראשונה שנמצא ביצי יונה במרפסת שלך, או פעם ראשונה שנמצא כד כד וצילמת?
במשך שש השנים האחרונות [מאז שהתחלתי לעסוק בסוגיא זו ולשים לב], כמדומה שארבע או חמש פעמים, יונים הצליחו לבנות קן מאחורי מנוע המזגן במרפסת שלי ולהטיל שם ביצים. מדובר כנראה בסה"כ כחמש עשרה ביצים שהתבוננתי בהן, ובכולן מעולם לא ראיתי אפי' באחת מהם שהיתה נראית כד חד, אך לא טרחתי לצלם או למדוד אלא סמכתי על הבחנתי וגם הראיתי כמה מהן לבעל עין חדה שהסכים עמי [כפי שציינתי כבר בקונטרסי בהערה צ"א]. כשנה לאחר הוצאת הקונטרס, כמה פקפקו על אמינות הבחנתי הנ"ל, ולאחרונה בחודש שעבר, בס"ד נזדמנו לי ארבע ביצים, ולכן החלטתי לצלם ולמדוד את כולן באופן מדוייק, ונתאמתו דברי אף יותר ממה ששיערתי תחילה. יש לציין שהשבוע נוספו לי שתי ביצים נוספות, ואף הן כד כד כמעט בדקדוק גמור.
מוזר למה אצלך קורים דברים כאלה מוזרים, כל הביצים שראיתי ושחברי ראו היו כד חד בערך כמו של העוף הלגהורן, רק אחד מתוך חמש שראיתי הייתי צריך להתבונן היטב כדי להבחין בהבדל.במשך שש השנים האחרונות [מאז שהתחלתי לעסוק בסוגיא זו ולשים לב], כמדומה שארבע או חמש פעמים, יונים הצליחו לבנות קן מאחורי מנוע המזגן במרפסת שלי ולהטיל שם ביצים. מדובר כנראה בסה"כ כחמש עשרה ביצים שהתבוננתי בהן, ובכולן מעולם לא ראיתי אפי' באחת מהם שהיתה נראית כד חד, אך לא טרחתי לצלם או למדוד אלא סמכתי על הבחנתי וגם הראיתי כמה מהן לבעל עין חדה שהסכים עמי [כפי שציינתי כבר בקונטרסי בהערה צ"א]. כשנה לאחר הוצאת הקונטרס, כמה פקפקו על אמינות הבחנתי הנ"ל, ולאחרונה בחודש שעבר, בס"ד נזדמנו לי ארבע ביצים, ולכן החלטתי לצלם ולמדוד את כולן באופן מדוייק, ונתאמתו דברי אף יותר ממה ששיערתי תחילה. יש לציין שהשבוע נוספו לי שתי ביצים נוספות, ואף הן כד כד כמעט בדקדוק גמור.
אין לך דבר יותר תמוה מזהאין שום תמיה וקושי כלל במה שתופעה זו לא נידונה במשך הדורות האחרונים
מרפסן איגרי
Well-known member
תורה של מרן
New member
האם הגרי"ח יכול להשיב על הטענות שנטענו פה שגם בביצי יונה מצינו כן, וכן התשובה הנפלאה של הרב אליעזר גורא שליט"א שכתב להשיב יפה על הטענות לאסור עוף פטם
יוסף חיים כהן
Member
שלום רב
לגבי הטענה לענין ביצי היונה, כבר כתבתי אודות טענה זו בקונטרס עוף פטם (עמ' עח), וראה גם בדברים דלהלן.
והדבר ברור ופשוט שאין כל משמעות לתמונות ביצים, כיון שבצילום אין אפשרות לאבחן באופן מדוייק, ובפרט בדברים דקים הצריכים התבוננות כדבעי. וכל שכן השתא שהרב פורטמן כותב שביצי היונה שראה, הם כד כד "כמעט" בדקדוק גמור, נמצא שמודה הוא שיש הפרש מועט הניכר לעין בין שני הצדדים, וממילא כבר אין כל משמעות לצילומים ועדויות אלו, אחר שמבואר בספר היראים שכל שרואים הפרש כלשהו, אפשר להחשיב ביצה זו לכד חד.
להלן תשובה לדברי הרב אליעזר גורא:
ראיתי את מאמרו של הרב אליעזר גורא, בענין עופות הפטם, ואם כי רוב הדברים הנזכרים במאמרו, כבר הבאתים בקונטרס עוף פטם, ועמדתי לברר כל דבר לאשורו, ולא נותר בידי שום סמך הגון שיהא אפשר להתיר על ידו את העופות, אך מכל מקום כיון שהוסיף בדבריו עוד מעט דברים, הריני להעיר כמה הערות על דבריו.
ראשית להוי ידוע כי הרב הנזכר, הורה הלכה בנדון זה בניגוד להוראת השלחן ערוך, שהרי השלחן ערוך הורה (יו"ד פב ס"ב) שאפילו עוף שיש לו שלשה סימני טהרה, אין לאוכלו, אלא אם כן יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא עוף טהור. וגם הרמ"א אחז בדעת מרן, וכתב שם (יו"ד פב ס"ג) שאין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור. ואילו הרב הנזכר בא ומורה להתיר באכילה עופות בלא מסורת, על פי הזיווג, נמצא שהוראתו היא נגד דעת השלחן ערוך והרמ"א.
ודברי מרן והרמ"א מיוסדים על אדני פז, כמו שכתב עמוד ההוראה הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' לב) 'דע כי אין לסמוך על שום חכם שיתיר עוף וכו' אלא דוקא על ידי מסורה שמקובלין מאבותיהם שאכלו אותו'. וגם רש"י (חולין סב:) כתב 'אין עוף נאכל לנו אלא במסורת'. וכן כתבו הנמוקי יוסף (חולין סב:) והאגודה (חולין נט.) והרי"ד (בפסקיו לחולין ס.) ועוד ראשונים. ועל פי זה הורו מרן והרמ"א שאין להתיר עוף שאין לו מסורת.
ואין כל חדש תחת השמש, כי כבר כתב הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד קמא) בזה הלשון, 'מה שמביאין המתירין ראיה ממה שמתעברין מעופות שלנו, אני אומר דלדידן דקיימא לן דאין אוכלין רק במסורת, לא מהני שום סימן אם אין לנו מסורת'. וכן כתב בשו"ת גורן דוד (ח"ב סי' יא) וזה לשונו, 'המעיין בטור ובבית יוסף וכן בהגהות מיימוני, יראה דכולם העתיקו לשונו של רש"י דאין לסמוך ולאכול כל עוף אלא במסורת שמסרו לנו אבותינו, וכן הוא לשונו של מחבר ורמ"א ודרכי משה, ואין שום אחד מכל מחברים אחרי השלחן ערוך, גם לפניהם, אשר ישערו היתר זה, שאם עוף שאין עליו מסורת מתחבר ומוליד מעוף הנאכל במסורת, שיהיה מותר גם זה שאין עליו מסורה'. גם בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' מח) כתב על טענה זו של העיבור, 'סוף דבר אין בידינו לחלוק על הרשב"א והרא"ש והטור ורבינו ירוחם ואיסור והיתר והאגור ורמ"א ז"ל, שאין לאכול בשום טענה רק במסורת'. וכתב עוד בתשובה אחרת (יו"ד ח"ב סי' מה) 'בודאי אין נאכל שום עוף בלא מסורה, וכאשר לדינא פסק כן הרא"ש וכמה ראשונים כמבואר בטור, וכן אנו נוהגים מעולם, והעושה נגד זה אוכל ממש עוף טמא וכו', ולכן יטול מה שחידש, ובלא מסורה לא נאכל שום עוף'. וכעין זה כתב בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד צח) על מי שרצה להתיר עוף בלא מסורת מטעם אחר, וזה לשונו 'וכן מוכח מטור ושלחן ערוך שלא הביאו כלל זה, ואם כן גם על זה אין לסמוך, ואין לנו אלא מסורת'.
וכבר ידוע ומפורסם הפולמוס הגדול אשר היה באירופה לפני כמאה וחמישים שנה, כשהביאו לשם את מיני התרנגולים מהמזרח הרחוק, כגון הקוצ'ין והבראמא, והתרנגולים החדשים היו מתערבים הרבה הרבה עם הישנים, והולידו בני תערובת רבים, עד שבמשך הזמן נעשו כולם משפחה אחת וכבר היה קשה להכיר התרנגולים הישנים. וכמה וכמה מגדולי ישראל אסרו התרנגולים החדשים, כמו שהבאתי בארוכה בקונטרס עוף פטם (אות י' וי"א), ובודאי ידעו מדברי התלמוד בבבא מציעא, ועם זאת לא התירום, נמצא שדעתם אינה מסכמת עם הרב הנזכר. [ואף המתירים את הקוצ'ין נסמכו בעיקר על המסורת של הקובריצר, באמרם שהקוצין הוא הקובריצר עצמו, אבל לא התירו עוף באכילה על סמך הזיווג, מלבד דעות יחידאי שהזכירו את ענין הזיווג כצירוף נוסף להתיר, נמצא שדעת רוב ככל הפוסקים שאין בדבר זה טעם להתיר].
וכל זה אפילו אם היו כל הבדיקות של ההכלאות והתולדות, נעשים בידי יהודים כשרים, וגם היו בני סמכא אשר מדקדקים לבדוק הדברים כהוגן באופן שיהיה אפשר לסמוך עליו לדינא, ואילו כאן הרב הנזכר רוצה לסמוך על בליל של עדויות מגויי הארצות, שאין אנו יודעים כלל מי מהם בר סמכא שיודע לבדוק את הדברים בצורה נכונה ומדוייקת, אם כן ודאי שהוא דבר מקפוקפק לסמוך עליו. ובפרט שעיקר הסמך של הרב הנזכר הוא בכך "שכל ההכלאות שהצליחו הם מתרנגולים שמזדווגים בקלות עם מיני תרנגולים אחרים ואינם מבחינים בין מינם לשאינם מינם", שזה הוא דבר מורכב לבירור בכל מין ומין אם כאשר נזקק לשאינו מינו באותו הזמן היה מינו לפניו, או שלא היה לפניו, ומי הוא זה בגויי הארצות שטרח לדקדק לבדוק דבר זה באופן שנתבאר בבבא מציעא, ומילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה אפילו אי הוה מהימן. וכל שכן כאשר קיימים מאות ואלפי סוגי תרנגולים, ומי יוכל לומר שדקדק וחקר דבר זה בכולם אחד לאחד עד לאחרון שבהם, באופן המדוייק כפי שנזכר בבא מציעא. אשר על כן מי יבוא לסמוך על הדברים הללו להקל באיסורי תורה החמורים של אכילת עופות טמאים, שמלבד הטמטום שהוזכר בדברי חז"ל, מבואר בזוהר (פר' שמיני דף מא:) שהאוכל עופות טמאים מאבד את עולמו, ואין לנשמתו תקנה, אלא אחר פטירתו נשמתו הולכת לסטרא אחרא ואין רפואה למכתו לעולמים.
וביותר יש להפליא פלא על הרב הנזכר שהרהיב עוז לכתוב כלשון הזו "ויש להוסיף שבדקו את העופות המלאי והאסיל וכל העופות המשונים שמוזכרים במחקר שהכליאו אותם וראו שיש בהם ארבע סימני טהרה", וזהו דבר פלא גמור, דבשלמא שלשה סימני טהרה שבגופו, ניתן לומר ששחטו ובדקו, אבל הסימן הרביעי שאינו דורס, היאך יוכל לומר שבדקו, הלא אפילו בתקופת הראשונים דהוו בקיאי מינן, כבר כתב רש"י (חולין סב:) שאין אנו בקיאין לברר אם העוף דורס או לא, וכן הביא הבית יוסף (יו"ד סי' פב) את דברי המרדכי (חולין סי' תרמו) שכתב 'ונהי דלא חזינן דדריס, דלמא לאחר מכאן ידרוס, דעוף הדורס לאו כל שעה הוא דורס'. וכן הוא בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (פראג, סי' תריד). גם בפסקי הרי"ד (חולין ס.) כתב 'אף על גב דחזינן ליה דלא דריס ואכיל, וכל עוף טמא דורס ואוכל, אין זה סימן מובהק לסמוך עליו, דחיישינן דילמא למחר וליומא אוחרא יבוא לידרוס, כי ההיא תרנגולתא דאגמא שהיו מוחזקין בה בחזקת טהרה, ולבסוף חזיוה דדרסה ואכלה'. וכעין זה כתב הרשב"א במשמרת הבית (ב"ג ש"א, סד:) 'דאיכא דלא דריס מיד, אף על פי שהוא עוף הדורס, כתרנגולתא דאגמא דנהגו בה היתר ולאחר זמן ראו אותה דורסת'. וכן כתב הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' כ) 'אין לסמוך על עופות על בדיקת סימני טהרה. וכן מצינו בחכמי התלמוד (חולין סב:), שהיו אוכלין עוף והיו סבורין שהוא טהור, כי מצאו לו סימני טהרה, ואחר כך אסרוהו, וכל שכן בדורות הללו, שאין לסמוך על בדיקת עופות'. והאי עובדא דאדכר הרא"ש, היינו עובדא דתרנגולתא דאגמא דשרייה רב פפא, ולבתר הכי חזיוה דדרסה ואכלה, ומכח מעשה זה כתב רש"י דאין אנו יכולים לסמוך על בדיקתינו אם העוף דורס או לא, והרא"ש כתב על דורו בלשון "וכל שכן בדורות הללו", ואם כן היאך יוכל הרב הנזכר בדור זה של אחרוני האחרונים, לומר שבדק העופות ונתברר לו שאינם דורסים.
והפלא היותר גדול על דבריו, שהרי הפטמים עצמם אוכלים מחיים, כאשר יש לפנינו כמה עדויות של יהודים יראי שמים שראו הדבר בעיניהם, וגם יש צילומים המעידים על כך, ולדעת רוב הראשונים אכילה מחיים זו דריסה, אם כן היאך יבוא להתהדר ולומר שהעופות שמהם הוכלאו הפטמים אין בהם כל חשש, כי אינם דורסים, הלא חוכא ואטלולא הוא [ואף שהביא אחר כך בהמשך דבריו צד קולא על פי דברי מיעוט הפוסקים (שיטת הרש"ש), אך מכל מקום כבר לא יוכל לומר שנבדקו ונמצא שאינם דורסים, דכיון שהדבר שנוי במחלוקת אין בידו בירור מוחלט, וכל שכן השתא דלדעת רוב הפוסקים דורסים הם].
ומה שכתב עוד שם, "שאין לחוש בתרנגולים שהוכלאו בפטם שמא אחד מהם הוא תרנגול ברא, שבוודאי שגם תרנגול ברא אינו מזדווג עם תרנגול רגיל, שהרי הוא מין אחר בדין תורה, והדין שנאמר בבבא מציעא הוא שכל שני מינים שהם כלאים זה עם זה אינם מזדווגים זה עם זה", יש להעיר על דבריו מלשון השלחן ערוך שכתב בהלכות כלאים (יו"ד רצז ס"ז השני) 'מין שיש בו מדברי וישובי, כגון שור הבר עם השור, והרמך עם הסוס, מותרים זה עם זה. אבל האווז עם אווז הבר, כלאים זה בזה, מפני שהאווז ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ, מכלל שהם שני מינים'. הא קמן דכייל כללא, דבכל בעלי החיים, מלבד אווז ואווז הבר, הישובי והבר הם ממין אחד, ואם כן אף תרנגול הבר הטמא הוא ממין תרנגול היישוב, ואינם כלאים זה בזה.
עוד כתב הרב הנזכר "והנה יש טוענים לאסור, כיון שהביצים של האסיל הם כד כד, אמנם הקושיה הזו אינה רק על פטם, כיון שגם ביצי יונים נראים כד כד יותר מאשר ביצי הפטם, ואם כן יש כאן קושיה בסוגיא, ואי אפשר ללמוד מזה לענין פטם".
ובטרם נבוא לברר אם דבריו נכונים במציאות אם לאו, יש להתבונן בדבר זה, דהנה הרב הנזכר פתח באסיל וסיים בפטם, ולא נתבררו דבריו. ומכל מקום על כרחין כוונתו לומר דהאסיל גם הוא עוף טהור אף שביציו כד כד, שאם יודה שהאסיל טמא, ממילא נפל בבירא עמיקתא כל היסוד שנסמך עליו להתיר הפטם.
נמצא שהרב הנזכר דן לגבי תרנגול האסיל, אשר אין עליו כל שמץ של מסורת, וכל ביציו הם כד וכד [וגם לא כתב שום טענה על העדויות שביצי האסיל כד כד, שנמדדו אותם ביצים בכלי ונמצא ביניהם הפרש], ועם זאת מורה הרב הנזכר שהעוף טהור ולא טמא. וכאן הפריז על מדתו לעקור דין מן השלחן ערוך, בטענה "שיש כאן קושיה בסוגיא", שהרי מפורש בשלחן ערוך (יו"ד פו ס"א) "אם שני ראשיה כדין בידוע שהיא ביצת עוף טמא", והרב הנזכר סובר שהאסיל אשר כל ביציו כד וכד הוא עוף טהור.
ועתה נבוא לברר האם צדקו דברי הרב במציאות, כי לפי טענתו ביצי יונים נראים כד כד יותר מאשר ביצי הפטם, והנה מלבד מה שמבואר בתלמוד (חולין סד.) שביצי היונים הם כד וחד, כבר הבאתי בקונטרס עוף פטם (עמ' עח) שדיברתי בזה עם יהודי ירא שמים, אשר עוסק שנים רבות בגידול כמה וכמה מיני עופות, וגם בגידול כמה וכמה מיני יונים, ואמר לי כי בביצי היונים אף שהכד והחד אינו יפה כל כך כמו בתרנגולי הודו וכדומה, מכל מקום יש בהם הבדל מועט הניכר לעין. ומאידך גיסא לגבי הפטמים כבר הבאתי בקונטרס עוף פטם (עמ' סט) שיש בהם אחוזים מסויימים שאפילו עובדי המדגרות אשר תפקידם הוא להבדיל בין הצד הכד לצד החד [כדי לסדר את הביצים במדגרה כשהצד הכד, אשר בו שוכן ראש האפרוח, כלפי מעלה], והם מומחים מאד בענין זה, אינם מצליחים לראות הבדל בין שני צדדי הביצה [ונזקקים לעשות שיקוף באור כדי לזהות היכן הוא הכיס אויר, העומד בצד הכד, כידוע לעוסקים בתחום זה]. נמצא שאף לענין המציאות לא נתבררו לנו דברי הרב הנזכר.
ומה שכתב עוד הרב הנזכר לדון להקל מצד הבדל מועט הניכר במדידה, כבר הארכתי להביא בקונטרס עוף פטם, דמלבד זה שעיקר הדבר שנוי במחלוקת אם מועיל הבדל שאינו ניכר לעין אלא רק במדידה בכלי, בלאו הכי, אף לדעת המתירים במדידה, דעת רוב האחרונים שלא להתיר בזה בביצה שבאה מגוי, וממילא בפטמים שנקנים מהגוים שעסקו במלאכת הרכבת העופות, אין להקל בשינוי שאינו נראה לעין אלא במדידה.
ומה שכתב שם "ללמוד מביצי היונים שהעיקר כדברי הלק"ט", הנה כבר נתבאר שביונים יש הבדל מועט הניכר לעין, ואינו ענין למחלוקת הלק"ט והמהרש"ק בענין הפרש שאינו ניכר לעין אלא רק במדידה בכלי.
ומה שכתב עוד הרב הנזכר שם [בשם הרב יהודה שטרן] "דהא דאמרו חכמים שני ראשיה כדין ודאי טמאה, אין הכוונה שברור שהיא טמאה, אלא שלהלכה תופסים שהיא טמאה". מלבד הדוחק בלשון, דבתלמוד אמרו ודאי טמאה, ואיהו קאמר דלא ודאי, בלאו הכי לא נוכל להעמיד דבריו, שהרי לדבריו יתכן שעוף טהור יטיל ביצה שהיא כד וכד, והלא כתב הרשב"א (חולין סד.) 'דליכא טהורה דאית לה כהאי גוונא', וגם הרמב"ן (חולין סד.) כתב 'דאין בשל טהורים דומים לטמאים', והמאירי (חולין סד.) כתב 'שכל הטהורים אינם אלא כתכונה זו' [כלומר כד וחד]. וכן מבואר מדברי שאר הראשונים שהבאתי בקונטרס עוף פטם (עמ' עב). וגם רבותינו האחרונים התנבאו בסגנון הזה, שהרי כתב הפרי חדש (יו"ד פו סק"א) 'דאף שהוא מוחזק בכשרות ויאמר זהו העוף ואלו ביציו, אינו נאמן, לפי שהוא מכחיש התורה', ולדברי הרב הנזכר למה הוא מכחיש התורה, הרי גם לפי התורה יתכן שעוף טהור יטיל ביצה שהיא כד וכד, ולמה נקראהו "מכחיש התורה". אלא על כרחך דעל פי אמת תורתינו הקדושה לא יתכן דבר זה, ולכך מי שאומר שעוף טהור הטיל ביצה כד וכד הוא מכחיש התורה. וכן מבואר מלשון הערוך השלחן (פו ס"א) שכתב 'לפי שמשקר, שאי אפשר להיות כן'. וכן מבואר מלשון החכמת אדם (כלל לט אות ב) שכתב 'ואפילו העידו עליו מאה עדים שהוא טהור, לא יועיל, דבודאי משקרים', וכן מבואר מלשונות שאר האחרונים שהבאתי באורך בקונטרס עוף פטם (עמ' עד).
ומתוך הדברים הללו שהרב הנזכר מעמיד ביאור לדברי הראשונים והאחרונים, בלא שבדק כהוגן האם הביאור מתיישב עם לשונות הראשונים והאחרונים שאותם הוא מנסה לבאר, עלה בלבי חשש שמא הרב הנזכר התאמץ להצליח למצוא איזה ביאור כדי להתיר את העופות, וכשבא לידו איזה ביאור קיים בעצמו "אחזתיו ולא ארפנו", מבלי לבדוק כהוגן אם שפת אמת היא, אם לאו. ועצתי לרב הנזכר שיבדוק בעצמו אם אכן כך הוא, והיה אם אמת נכון הדבר, לעניות דעתי לא זו הדרך, ולא זו העיר, שאין אנו צריכים להתאמץ להצליח למצוא היתר לעופות, אלא להתאמץ להצליח למצוא את האמת, ואם האמת היא שהעופות אסורים, ודאי עדיף שיתגלה הדבר כאן בעולם הזה שיוכל אדם לתקן מעשיו, ולא שיתגלה הדבר בבואו לבית דין של מעלה, כאשר כבר אינו יכול לתקן הדבר, ושגגת תלמוד עולה זדון.
ומה שהביא שם משם הרב פורטמן לענין ביצי האסיל, הנה ידידי הרב פורטמן אינו מגדל בעצמו עופות, וכל דבריו מיוסדים על מה שראה בכתבי הגוים המפורסמים ברשות הרבים, ועדותו של הרב אלעזר אהרון פרידמאן בענין ביצי האסיל, מסתמכת גם היא על כתבי אנשי המקצוע הגויים. אם כן לא הביא הרב דבר שיש בו כח לדחות. ואפילו אם נאמר שיש תרנגולי אסיל שכל ביציהם כד וכד, ויש שאינם כן [כפי שרמז הרב הנזכר בדבריו שם], עדיין לא יועיל זה לרב הנזכר, דכיון שאותם תרנגולי האסיל שביציהם כד וכד טמאים הם, והם פרים ורבים בברכה מלאה עם התרנגולים האחרים, ממילא נתברר שאין ממש בטענת הרב הנזכר שכל התרנגולים שפרים ורבים זה עם זה טהורים. ובלאו הכי אין כל כח בטענת הרב הנזכר, דהלא מלבד האסיל, גם המלאי כל ביציו כד וכד, ואף הקורניש השחור ביציו הם כד וכד כמו שהעיד הרב אלעזר אהרון פרידמאן אשר גידל תרנגולים אלו בחצר ביתו, אם כן ודאי שמעורבים בפטם עופות שיש בהם סימן טומאה בביצים.
ומה שכתב עוד הרב הנזכר שהמציאות של אכילה מחיים קיימת גם בתרנגולי הודו וגם בתרנגולי בלאדי, ניכר מדבריו שאינו בקי בתרנגולי הודו די הצורך, ונסמך על מידע חלקי ומטעה. ולהוי ידוע לו, כי ישנם כמה מינים של תרנגולי הודו, ואותו התרנגול הודו אשר היה נאכל בקהילות ישראל מאות שנים, הוא ההודו השחור/אדום, ואילו תרנגולי ההודו התעשייתי הנמכרים כיום, הם תרנגולי הודו לבן. ובין שני מינים אלו יש שינוי מרחיק לכת בהתנהגות, כי בהודו השחור כבר העידו הערוגות הבושם ושאר האחרונים שדנו בו, כי לא נמצא בו שום חשש דריסה כלל, וגם העיד בפני הרב צדוק ישורון [מבית שמש], אשר מגדל זמנים טובא את תרנגולי ההודו השחור, כי אף כשהיו בחצירו תרנגולים פצועים ומדממים [שהוא הגורם העיקרי לניקור של אכילה], מעולם לא אכלו מהם שאר תרנגולי ההודו השחור [ואין בהם תופעת הניקור אלא בדרך מלחמה, ולא בדרך אכילה]. ואילו ההודו התעשייתי הלבן, כבר הגיעו לפני כמה וכמה עדויות על אכילה מחיים שקיימת בו. ומעתה אם כוונת הרב הנזכר לתרנגולי ההודו שאכלו אבותינו בחזקת טהורים, אם כן טעה במציאות, שהרי אין בהם אכילה מחיים. ואם כוונתו היתה לתרנגולי ההודו התעשייתי, אם כן ערבך ערבא צריך, שהרי אין אלו התרנגולים שנאכלו בקהילות ישראל בחזקת כשרות [ובלאו הכי הדעה הרווחת בפוסקים שכל תרנגולי ההודו, אף השחור, אין להם מסורת טהרה, אלא שהאחרונים כתבו טעמים להתירם בלא מסורת, ויש לדון בדבריהם, ואם כן ודאי שמתרנגולי ההודו לא ניתן להביא ראיה להקל בדבר שמבואר בפוסקים שהוא אסור].
ומה שהזכיר מתרנגולי הבלאדי, אפשר שלא ידע הרב כי תרנגול בלאדי אינו זן מסויים של תרנגול, אלא תערובת של כמה וכמה מינים בכמה צבעים ובגדלים שונים שכולם נקראים בלאדי. ובנוסף ידוע שבזמנינו אחר שהובאו מהמזרח הרחוק ומשאר מדינות, כמה וכמה מיני תרנגולים שאין עליהם מסורת, וחלקם אף יש בהם סימני טומאה, ורוב בני אדם שמגדלים תרנגולים מחזיקים בלול אחד כמה וכמה מינים מעורבים זה עם זה, והתרנגולים פרים ורבים זה עם זה, והוולדות חלקם דומים לאב וחלקם לאם, ולא ניתן לדעת לפי מראה התרנגול מי היא אמו ואם אמו, ויוכל לבוא לפנינו תרנגול הנראה כמראה הבלאדי, ואביו בלאדי ואמו קורניש, או אם אמו תרנגול הג'ונגל האדום, ואין איתנו יודע עד מה, אמור מעתה דאף אם לא נחמיר לחוש לאסור סתם עוף בלאדי שבא לפנינו, מכל מקום פשוט וברור שאם נראה אותו אוכל מחיים, לא נוכל להביא ממנו ראיה להתיר חלילה אכילה מחיים, כאשר הכריעו הפוסקים שאכילה מחיים אוסרת את העוף באכילה.
ומה שהביא מההיא דברכות גבי תרנגול שנסקל בירושלים, הלא כמה מיני תרנגולים טמאים יש לפנינו, ואין כל ראיה שהיה זה תרנגול טהור. ומה שהוסיף וכתב שם "שאין כמה סוגי תרנגולים, אלא שיש עופות שדומים לתרנגולים, אבל כאן שהגמרא אומרת שהוא תרנגול, אם זה היה דריסה היה צריך לאסור את כל התרנגולים", דברים תמוהים הם, שהרי אף תרנגול ברא שהוא עוף טמא נקרא בתלמוד (נדה נ:) תרנגול, ואף תרנגול האגם שהוא עוף טמא נקרא בתלמוד (חולין סב:) תרנגול, וגם תרנגולת האגם שהיא עוף דורס, נקראת בתלמוד (חולין סב:) תרנגולת, ואם כן איזו גריעות יש בדבר לומר שהתרנגול שנזכר בברכות הוא מהתרנגולים הטמאים. ובלאו הכי הלא אף התרנגול אשר מברכים על קול קריאתו בבוקר הנותן לשכוי בינה, ואמרו עליו בתלמוד "כד שמע קל תרנגולא", כתב הפרי מגדים (באגרות, אגרת ה', אות ג. ובקצרה בסימן מז, א"א יג) שהוא תרנגול הבר, אשר הוא מהעופות הטמאים שמנתה התורה. ומקורו ברוך מדברי הראשונים, כמו שהבאתי באורך בקונטרס עוף פטם (עמ' נד). הרי שהתלמוד [ברכות פ"ט] קרא בשם תרנגול, לתרנגול הבר הטמא.
ומה שהוסיף וכתב 'שתופעת האכילה מחיים מצויה גם בעופות אחרים שיש עליהם מסורת, כמו הברווזים והשלווים, ובהם בודאי אין הכלאות', כאן הרי הוא טועה ומטעה, ואם כי יש לדון אותו לכף זכות שכתב דבריו מחמת חוסר בקיאות במיני העופות, ובמסורות טהרתם, ובהנהגתם זה עם זה, ולא בא בדעת מכוונת להטעות את הציבור, אך מכל מקום אין לסמוך על דבריו, וכמו שאבאר.
וכפי הנראה מקור דבריו הוא ממה שפירסם הרב פורטמן דברים מעין אלו, שראה בכתבי הגויים כי תופעת הניקור קיימת בברווזים ובשלווים, ועל פי זה בא לבטל הכרעת הפוסקים שאכילה מחיים אוסרת העוף. ושוגה הוא בזה בשלשה דברים.
השגגה הראשונה: הגויים מעידים באופן כללי על ברווזים, וכן שלווים, ואינם מבחינים בין ברווזים ושלווים שיש להם מסורת טהרה, לבין אותם שאין להם. דהלא כמה וכמה מיני ברווזים יש לפנינו, ויש מהם שאין להם מסורת טהרה, כדוגמת מה שכתב החתם סופר (יו"ד ח"ב עד) על ברווז הבר "אנו נזהרים מלאכלם מפני שאין לנו מסורת", ויש ברווזים חמורים מהם, שדלעת כמה פוסקים הם עופות טמאים, כפי הנודע בשערים הנדון ההלכתי בענין הברווז המוסקובי [ברווז ברבר] שבולע אפרוחים חיים, והרב מבריסק וכן רבי חיים ברלין ועוד פוסקים אסרו אותו באכילה. ומאידך יש ברווזים טהורים. והגויים אין דעתם משגת להבדיל בין זה לזה. וכן לענין השלווים, השליו היחיד שיש לו מסורת טהרה, הוא השליו הנודד, אבל שאר זני השליו [המקסיקני, פרעה, ועוד] אין עליהם מסורת טהרה, וכמה טרחו הפוסקים (ראה שו"ת בנין אב ח"ד מ, ושו"ת שבט מיהודה ח"ב יו"ד ו, ועוד) כדי להתיר את השליו היפני מכיון שהוא זהה לגמרי לשליו הנודד, אבל שאר השלווים אין עליהם מסורת טהרה. והגוים אין בהם הבנה להבדיל בין שליו שיש לו מסורת טהרה, לבין אשר אין לו, אלא אומרים בכללות שיש בברווזים ובשלווים תופעת הניקור, ולא טרחו לבדוק אם היה זה באותם שיש להם מסורת טהרה, או במינים אחרים, דלא אכפת להו בין אלו לאלו, והרב הנזכר נמשך אחר זה בלא להבין ולהבחין בין המינים שיש להם מסורת טהרה ובין אותם שאין להם.
השגגה השניה: הגויים קוראים בשם כללי לכל סוגי הניקור בשם "תופעת הניקור" או "קניבליזים", ואינם מבחינים בין סוגי הניקור השונים, אשר יש ביניהם הבדלים לפי דין תורתינו הקדושה. כי הנה ישנם שני סוגי ניקור עיקריים, ניקור בדרך מלחמה, וניקור בדרך אכילה. הניקור בדרך מלחמה, הוא דבר המצוי באופן כללי בעופות, גם הטהורים שבהם, במלחמה על טריטוריה [שבזה נכלל לתקוף זר המגיע חדש ללול], או במלחמות זכרים על שליטה בלהקה, וכדומה. ניקור זה ניכר בעיקר על ידי התוקפנות והאגרסיביות המלווה אותו, וניכר לעין שיש כאן התקפה במטרה להזיק. ומאידך עומד הסוג השני, ניקור בדרך אכילה, שאינו מתבצע בתוקפנות יתירה ובאגרסיביות, אלא באכילה לתאבון, ובדרך כלל ברוגע ובשלווה, והדבר ניכר למתבונן מהצד שאין כאן לוחמה או התקפה, אלא אכילה לתיאבון. והגויים שחוקרים את תופעת הניקור, כל כוונתם למנוע את נזקי התמותה המתרחשים בלולים מחמת הניקור, ואין בעיניהם חשיבות להבדיל בין ניקור למטרת אכילה, לבין ניקור בדרך מלחמה. אבל לפי דין תורתינו הקדושה יש הבדל מהותי בין שני דברים הללו, כי רבינו תם פירש שדריסה היינו "שאוכל" מחיים, ולפי זה דוקא ניקור למטרת אכילה הוא סימן לעוף טמא, אבל ניקור בדרך מלחמה, שאין בו אכילה, אינו אוסר את העוף. כמו כן התואר "קניבליזים" הנזכר בדברי חכמי הטבע, אין בו הבחנה בין אכילה מחיים ובין אכילה לאחר מיתה, ואילו בדברי רבינו תם מבואר שדוקא אכילה מחיים היא סימן לעוף טמא, אבל אכילה לאחר מיתה אין בה גריעותא. והרב הנזכר נמשך אחר מה שכתבו אנשי המקצוע שתופעת הניקור קיימת בברווזים ובשלווים, מבלי להבחין ולהבדיל בין סוגי הניקור המעידים על עוף טמא, לבין אלו שאינם מעידים על כך.
ועל זאת יכולני להעיד מתוך מה שאני רואה בחצרי, שאני מגדל שלווים יפניים, וכמה פעמים ראיתי אצלם ניקור במלחמות בין הזכרים, וכן ניקור במלחמה על טריטוריה, וכמה פעמים נפצעו שלווים ממלחמות אלו, אך מעולם לא ראיתי אצלם אכילה מחיים, כי אף כשהיו שלווים פצועים ומדממים [או ממלחמות או מפציעות אחרות], לא באו חבריהם לאכול את בשרם. ואם כן המציאות היא ששלווים מזן שיש לו מסורת טהרה, אינם אוכלים את חבריהם מחיים, ודלא כמו שטעה לומר הרב הנזכר.
השגגה השלישית: כאשר הכריעו הפוסקים שעוף שאוכל מחיים אסור לאוכלו (פמ"ג פב מש"ז סק"א, ופר"ת פב סק"ג, ונשמת חיים יו"ד סג, וזב"צ פב סק"ז, וכה"ח פב סק"ו וסקי"א), ובפרט כאשר הוסיפו ופירשו שאפילו עוף שיש לו מסורת טהרה והוחזק אצלינו לעוף טהור, אם נראה בו סימן דריסה, אוסרים את העוף באכילה (ש"ך פב סק"ב, ופמ"ג פב מש"ז סק"א, וכה"ח פב אות יא), ממילא אם נראה ברווז או שליו שאוכל מחיים, עלינו לאסור את אותו זן באכילה כדברי הפוסקים, ולא לבטל דברי הפוסקים ולהתיר מעתה ואילך כל עוף אחר שנראה אותו אוכל מחיים, כפי שרוצה הרב הנזכר לטעון שאם נמצאה אכילה מחיים בברווז או בשליו, יש להתיר אף פטמים שאוכלים מחיים.
ומה שכתב עוד הרב הנזכר שהבית יוסף כתב שפירוש הר"ן הוא הנכון, לא כן הוא הדבר, אלא הבית יוסף הביא "שכתב הר"ן שהוא הנכון", כלומר הר"ן כתב שהוא הפירוש הנכון, ולא הבית יוסף כתב כן.
ומה שהביא מדברי הרש"ש דבעי הכאה בצפרניים, והוסיף וכתב על זה 'אמנם יש הרבה ראשונים שלא משמע מדבריהם כך בפירוש דברי רבינו תם, והם הטור, והרא"ש, ועוד ראשונים, שכתבו שדורס טמא הכוונה שאוכל מיד ואינו ממתין שימות, ומשמע שזה לבד שאוכל מחיים נחשב לדריסה. ונראה שגם לדעות אלו יש לדייק מהלשון אינו ממתין, שהוא דורס עליהם, כי אם אינו דורס אין שייך הלשון ממתין'. עד כאן לשונו. לא ידעתי היאך יכול הוא לומר שהטור כתב "שאינו ממתין עד שימות", שהרי הטור לא כתב אלא שאוכל מחיים ותו לא. וגם הרמב"ן (חולין נט.) כתב 'ורבינו תם ז"ל פירש שהוא האוכל עוף כשהוא חי', ולא הזכיר ההמתנה. גם הסמ"ק (סי' רז) כתב 'כל הדורס טמא, פירוש שאוכל העוף בעודנו חי'. ולא הזכיר ההמתנה. גם הנמוקי יוסף (חולין נט.) כתב 'ואינו דורס, שאינו אוכל שום עוף בעודנו חי', ולא הזכיר ההמתנה. וכן כתב באהל מועד (שער או"ה ד"א נ"ג) 'ורבינו תם אומר שהעוף האוכל עוף כשהוא חי הוא הנקרא דורס'. וכן כתב הצדה לדרך (מאמר ב' כ"ב פ"ו) וזה לשונו, 'חז"ל נתנו ארבעה סימנים, האחד שאינו אוכל העוף מחיים, וזה פירוש אינו דורס'. נמצא שדבריו אינם נכונים בביאור דברי הראשונים.
זאת ועוד שכבר הבאתי בקונטרס עוף פטם (אות ל) באורך, את דברי הגר"ח מבריסק והגר"ח ברלין ועוד פוסקים, שכתבו דאכילה מחיים לחודא אוסרת, בלא שום דבר אחר, וייסדו דבריהם על פי דברי הראשונים, נמצא שאף דבריהם סותרים דברי הרב הנזכר.
ותמה אני שהרב הנזכר לא שת ליבו ללשונות הראשונים אשר הוא בא לפרש דבריהם, וגם קיים בעצמו "פעמים שאתה מתעלם", בדברי רוב האחרונים שאסרו אכילה מחיים לחוד, ומכל זה נראה שכל עצמו לא בא אלא להתאמץ למצוא טענה להתיר את עופות הפטם, וכבר כתבתי לעיל שהדבר אשר יש לנו להתאמץ להשיגו, הוא בירור האמת על פי דין התורה, תהא אשר תהא.
ובלאו הכי עיקר הדקדוק שעליו נשען הרב הנזכר, אין בו כח, דאפשר שיכה העוף במקורו עד שימות בלא הכאה בצפרניים, כפי שמצוי בעופות.
נמצא שכל טענותיו של הרב הנזכר, אין בהם דבר שיש בו ממש לסמוך עליו להתיר את העופות, אדרבה יש לפנינו שלשה סיבות שכל אחת מהם יש בה כדי לאסור את העופות, הן מחמת חסרון המסורת, והן מחמת סימן הטומאה באכילה מחיים, והן מחמת סימן הטומאה שיש בביצים.
והחס על נשמתו, ונשמות בני ביתו, יתגבר על תאוות אכילת עופות פטם דוקא, וישביע את יצרו באכילת שאר מטעמים של היתר.
לגבי הטענה לענין ביצי היונה, כבר כתבתי אודות טענה זו בקונטרס עוף פטם (עמ' עח), וראה גם בדברים דלהלן.
והדבר ברור ופשוט שאין כל משמעות לתמונות ביצים, כיון שבצילום אין אפשרות לאבחן באופן מדוייק, ובפרט בדברים דקים הצריכים התבוננות כדבעי. וכל שכן השתא שהרב פורטמן כותב שביצי היונה שראה, הם כד כד "כמעט" בדקדוק גמור, נמצא שמודה הוא שיש הפרש מועט הניכר לעין בין שני הצדדים, וממילא כבר אין כל משמעות לצילומים ועדויות אלו, אחר שמבואר בספר היראים שכל שרואים הפרש כלשהו, אפשר להחשיב ביצה זו לכד חד.
להלן תשובה לדברי הרב אליעזר גורא:
ראיתי את מאמרו של הרב אליעזר גורא, בענין עופות הפטם, ואם כי רוב הדברים הנזכרים במאמרו, כבר הבאתים בקונטרס עוף פטם, ועמדתי לברר כל דבר לאשורו, ולא נותר בידי שום סמך הגון שיהא אפשר להתיר על ידו את העופות, אך מכל מקום כיון שהוסיף בדבריו עוד מעט דברים, הריני להעיר כמה הערות על דבריו.
ראשית להוי ידוע כי הרב הנזכר, הורה הלכה בנדון זה בניגוד להוראת השלחן ערוך, שהרי השלחן ערוך הורה (יו"ד פב ס"ב) שאפילו עוף שיש לו שלשה סימני טהרה, אין לאוכלו, אלא אם כן יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא עוף טהור. וגם הרמ"א אחז בדעת מרן, וכתב שם (יו"ד פב ס"ג) שאין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור. ואילו הרב הנזכר בא ומורה להתיר באכילה עופות בלא מסורת, על פי הזיווג, נמצא שהוראתו היא נגד דעת השלחן ערוך והרמ"א.
ודברי מרן והרמ"א מיוסדים על אדני פז, כמו שכתב עמוד ההוראה הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' לב) 'דע כי אין לסמוך על שום חכם שיתיר עוף וכו' אלא דוקא על ידי מסורה שמקובלין מאבותיהם שאכלו אותו'. וגם רש"י (חולין סב:) כתב 'אין עוף נאכל לנו אלא במסורת'. וכן כתבו הנמוקי יוסף (חולין סב:) והאגודה (חולין נט.) והרי"ד (בפסקיו לחולין ס.) ועוד ראשונים. ועל פי זה הורו מרן והרמ"א שאין להתיר עוף שאין לו מסורת.
ואין כל חדש תחת השמש, כי כבר כתב הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד קמא) בזה הלשון, 'מה שמביאין המתירין ראיה ממה שמתעברין מעופות שלנו, אני אומר דלדידן דקיימא לן דאין אוכלין רק במסורת, לא מהני שום סימן אם אין לנו מסורת'. וכן כתב בשו"ת גורן דוד (ח"ב סי' יא) וזה לשונו, 'המעיין בטור ובבית יוסף וכן בהגהות מיימוני, יראה דכולם העתיקו לשונו של רש"י דאין לסמוך ולאכול כל עוף אלא במסורת שמסרו לנו אבותינו, וכן הוא לשונו של מחבר ורמ"א ודרכי משה, ואין שום אחד מכל מחברים אחרי השלחן ערוך, גם לפניהם, אשר ישערו היתר זה, שאם עוף שאין עליו מסורת מתחבר ומוליד מעוף הנאכל במסורת, שיהיה מותר גם זה שאין עליו מסורה'. גם בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' מח) כתב על טענה זו של העיבור, 'סוף דבר אין בידינו לחלוק על הרשב"א והרא"ש והטור ורבינו ירוחם ואיסור והיתר והאגור ורמ"א ז"ל, שאין לאכול בשום טענה רק במסורת'. וכתב עוד בתשובה אחרת (יו"ד ח"ב סי' מה) 'בודאי אין נאכל שום עוף בלא מסורה, וכאשר לדינא פסק כן הרא"ש וכמה ראשונים כמבואר בטור, וכן אנו נוהגים מעולם, והעושה נגד זה אוכל ממש עוף טמא וכו', ולכן יטול מה שחידש, ובלא מסורה לא נאכל שום עוף'. וכעין זה כתב בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד צח) על מי שרצה להתיר עוף בלא מסורת מטעם אחר, וזה לשונו 'וכן מוכח מטור ושלחן ערוך שלא הביאו כלל זה, ואם כן גם על זה אין לסמוך, ואין לנו אלא מסורת'.
וכבר ידוע ומפורסם הפולמוס הגדול אשר היה באירופה לפני כמאה וחמישים שנה, כשהביאו לשם את מיני התרנגולים מהמזרח הרחוק, כגון הקוצ'ין והבראמא, והתרנגולים החדשים היו מתערבים הרבה הרבה עם הישנים, והולידו בני תערובת רבים, עד שבמשך הזמן נעשו כולם משפחה אחת וכבר היה קשה להכיר התרנגולים הישנים. וכמה וכמה מגדולי ישראל אסרו התרנגולים החדשים, כמו שהבאתי בארוכה בקונטרס עוף פטם (אות י' וי"א), ובודאי ידעו מדברי התלמוד בבבא מציעא, ועם זאת לא התירום, נמצא שדעתם אינה מסכמת עם הרב הנזכר. [ואף המתירים את הקוצ'ין נסמכו בעיקר על המסורת של הקובריצר, באמרם שהקוצין הוא הקובריצר עצמו, אבל לא התירו עוף באכילה על סמך הזיווג, מלבד דעות יחידאי שהזכירו את ענין הזיווג כצירוף נוסף להתיר, נמצא שדעת רוב ככל הפוסקים שאין בדבר זה טעם להתיר].
וכל זה אפילו אם היו כל הבדיקות של ההכלאות והתולדות, נעשים בידי יהודים כשרים, וגם היו בני סמכא אשר מדקדקים לבדוק הדברים כהוגן באופן שיהיה אפשר לסמוך עליו לדינא, ואילו כאן הרב הנזכר רוצה לסמוך על בליל של עדויות מגויי הארצות, שאין אנו יודעים כלל מי מהם בר סמכא שיודע לבדוק את הדברים בצורה נכונה ומדוייקת, אם כן ודאי שהוא דבר מקפוקפק לסמוך עליו. ובפרט שעיקר הסמך של הרב הנזכר הוא בכך "שכל ההכלאות שהצליחו הם מתרנגולים שמזדווגים בקלות עם מיני תרנגולים אחרים ואינם מבחינים בין מינם לשאינם מינם", שזה הוא דבר מורכב לבירור בכל מין ומין אם כאשר נזקק לשאינו מינו באותו הזמן היה מינו לפניו, או שלא היה לפניו, ומי הוא זה בגויי הארצות שטרח לדקדק לבדוק דבר זה באופן שנתבאר בבבא מציעא, ומילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה אפילו אי הוה מהימן. וכל שכן כאשר קיימים מאות ואלפי סוגי תרנגולים, ומי יוכל לומר שדקדק וחקר דבר זה בכולם אחד לאחד עד לאחרון שבהם, באופן המדוייק כפי שנזכר בבא מציעא. אשר על כן מי יבוא לסמוך על הדברים הללו להקל באיסורי תורה החמורים של אכילת עופות טמאים, שמלבד הטמטום שהוזכר בדברי חז"ל, מבואר בזוהר (פר' שמיני דף מא:) שהאוכל עופות טמאים מאבד את עולמו, ואין לנשמתו תקנה, אלא אחר פטירתו נשמתו הולכת לסטרא אחרא ואין רפואה למכתו לעולמים.
וביותר יש להפליא פלא על הרב הנזכר שהרהיב עוז לכתוב כלשון הזו "ויש להוסיף שבדקו את העופות המלאי והאסיל וכל העופות המשונים שמוזכרים במחקר שהכליאו אותם וראו שיש בהם ארבע סימני טהרה", וזהו דבר פלא גמור, דבשלמא שלשה סימני טהרה שבגופו, ניתן לומר ששחטו ובדקו, אבל הסימן הרביעי שאינו דורס, היאך יוכל לומר שבדקו, הלא אפילו בתקופת הראשונים דהוו בקיאי מינן, כבר כתב רש"י (חולין סב:) שאין אנו בקיאין לברר אם העוף דורס או לא, וכן הביא הבית יוסף (יו"ד סי' פב) את דברי המרדכי (חולין סי' תרמו) שכתב 'ונהי דלא חזינן דדריס, דלמא לאחר מכאן ידרוס, דעוף הדורס לאו כל שעה הוא דורס'. וכן הוא בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (פראג, סי' תריד). גם בפסקי הרי"ד (חולין ס.) כתב 'אף על גב דחזינן ליה דלא דריס ואכיל, וכל עוף טמא דורס ואוכל, אין זה סימן מובהק לסמוך עליו, דחיישינן דילמא למחר וליומא אוחרא יבוא לידרוס, כי ההיא תרנגולתא דאגמא שהיו מוחזקין בה בחזקת טהרה, ולבסוף חזיוה דדרסה ואכלה'. וכעין זה כתב הרשב"א במשמרת הבית (ב"ג ש"א, סד:) 'דאיכא דלא דריס מיד, אף על פי שהוא עוף הדורס, כתרנגולתא דאגמא דנהגו בה היתר ולאחר זמן ראו אותה דורסת'. וכן כתב הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' כ) 'אין לסמוך על עופות על בדיקת סימני טהרה. וכן מצינו בחכמי התלמוד (חולין סב:), שהיו אוכלין עוף והיו סבורין שהוא טהור, כי מצאו לו סימני טהרה, ואחר כך אסרוהו, וכל שכן בדורות הללו, שאין לסמוך על בדיקת עופות'. והאי עובדא דאדכר הרא"ש, היינו עובדא דתרנגולתא דאגמא דשרייה רב פפא, ולבתר הכי חזיוה דדרסה ואכלה, ומכח מעשה זה כתב רש"י דאין אנו יכולים לסמוך על בדיקתינו אם העוף דורס או לא, והרא"ש כתב על דורו בלשון "וכל שכן בדורות הללו", ואם כן היאך יוכל הרב הנזכר בדור זה של אחרוני האחרונים, לומר שבדק העופות ונתברר לו שאינם דורסים.
והפלא היותר גדול על דבריו, שהרי הפטמים עצמם אוכלים מחיים, כאשר יש לפנינו כמה עדויות של יהודים יראי שמים שראו הדבר בעיניהם, וגם יש צילומים המעידים על כך, ולדעת רוב הראשונים אכילה מחיים זו דריסה, אם כן היאך יבוא להתהדר ולומר שהעופות שמהם הוכלאו הפטמים אין בהם כל חשש, כי אינם דורסים, הלא חוכא ואטלולא הוא [ואף שהביא אחר כך בהמשך דבריו צד קולא על פי דברי מיעוט הפוסקים (שיטת הרש"ש), אך מכל מקום כבר לא יוכל לומר שנבדקו ונמצא שאינם דורסים, דכיון שהדבר שנוי במחלוקת אין בידו בירור מוחלט, וכל שכן השתא דלדעת רוב הפוסקים דורסים הם].
ומה שכתב עוד שם, "שאין לחוש בתרנגולים שהוכלאו בפטם שמא אחד מהם הוא תרנגול ברא, שבוודאי שגם תרנגול ברא אינו מזדווג עם תרנגול רגיל, שהרי הוא מין אחר בדין תורה, והדין שנאמר בבבא מציעא הוא שכל שני מינים שהם כלאים זה עם זה אינם מזדווגים זה עם זה", יש להעיר על דבריו מלשון השלחן ערוך שכתב בהלכות כלאים (יו"ד רצז ס"ז השני) 'מין שיש בו מדברי וישובי, כגון שור הבר עם השור, והרמך עם הסוס, מותרים זה עם זה. אבל האווז עם אווז הבר, כלאים זה בזה, מפני שהאווז ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ, מכלל שהם שני מינים'. הא קמן דכייל כללא, דבכל בעלי החיים, מלבד אווז ואווז הבר, הישובי והבר הם ממין אחד, ואם כן אף תרנגול הבר הטמא הוא ממין תרנגול היישוב, ואינם כלאים זה בזה.
עוד כתב הרב הנזכר "והנה יש טוענים לאסור, כיון שהביצים של האסיל הם כד כד, אמנם הקושיה הזו אינה רק על פטם, כיון שגם ביצי יונים נראים כד כד יותר מאשר ביצי הפטם, ואם כן יש כאן קושיה בסוגיא, ואי אפשר ללמוד מזה לענין פטם".
ובטרם נבוא לברר אם דבריו נכונים במציאות אם לאו, יש להתבונן בדבר זה, דהנה הרב הנזכר פתח באסיל וסיים בפטם, ולא נתבררו דבריו. ומכל מקום על כרחין כוונתו לומר דהאסיל גם הוא עוף טהור אף שביציו כד כד, שאם יודה שהאסיל טמא, ממילא נפל בבירא עמיקתא כל היסוד שנסמך עליו להתיר הפטם.
נמצא שהרב הנזכר דן לגבי תרנגול האסיל, אשר אין עליו כל שמץ של מסורת, וכל ביציו הם כד וכד [וגם לא כתב שום טענה על העדויות שביצי האסיל כד כד, שנמדדו אותם ביצים בכלי ונמצא ביניהם הפרש], ועם זאת מורה הרב הנזכר שהעוף טהור ולא טמא. וכאן הפריז על מדתו לעקור דין מן השלחן ערוך, בטענה "שיש כאן קושיה בסוגיא", שהרי מפורש בשלחן ערוך (יו"ד פו ס"א) "אם שני ראשיה כדין בידוע שהיא ביצת עוף טמא", והרב הנזכר סובר שהאסיל אשר כל ביציו כד וכד הוא עוף טהור.
ועתה נבוא לברר האם צדקו דברי הרב במציאות, כי לפי טענתו ביצי יונים נראים כד כד יותר מאשר ביצי הפטם, והנה מלבד מה שמבואר בתלמוד (חולין סד.) שביצי היונים הם כד וחד, כבר הבאתי בקונטרס עוף פטם (עמ' עח) שדיברתי בזה עם יהודי ירא שמים, אשר עוסק שנים רבות בגידול כמה וכמה מיני עופות, וגם בגידול כמה וכמה מיני יונים, ואמר לי כי בביצי היונים אף שהכד והחד אינו יפה כל כך כמו בתרנגולי הודו וכדומה, מכל מקום יש בהם הבדל מועט הניכר לעין. ומאידך גיסא לגבי הפטמים כבר הבאתי בקונטרס עוף פטם (עמ' סט) שיש בהם אחוזים מסויימים שאפילו עובדי המדגרות אשר תפקידם הוא להבדיל בין הצד הכד לצד החד [כדי לסדר את הביצים במדגרה כשהצד הכד, אשר בו שוכן ראש האפרוח, כלפי מעלה], והם מומחים מאד בענין זה, אינם מצליחים לראות הבדל בין שני צדדי הביצה [ונזקקים לעשות שיקוף באור כדי לזהות היכן הוא הכיס אויר, העומד בצד הכד, כידוע לעוסקים בתחום זה]. נמצא שאף לענין המציאות לא נתבררו לנו דברי הרב הנזכר.
ומה שכתב עוד הרב הנזכר לדון להקל מצד הבדל מועט הניכר במדידה, כבר הארכתי להביא בקונטרס עוף פטם, דמלבד זה שעיקר הדבר שנוי במחלוקת אם מועיל הבדל שאינו ניכר לעין אלא רק במדידה בכלי, בלאו הכי, אף לדעת המתירים במדידה, דעת רוב האחרונים שלא להתיר בזה בביצה שבאה מגוי, וממילא בפטמים שנקנים מהגוים שעסקו במלאכת הרכבת העופות, אין להקל בשינוי שאינו נראה לעין אלא במדידה.
ומה שכתב שם "ללמוד מביצי היונים שהעיקר כדברי הלק"ט", הנה כבר נתבאר שביונים יש הבדל מועט הניכר לעין, ואינו ענין למחלוקת הלק"ט והמהרש"ק בענין הפרש שאינו ניכר לעין אלא רק במדידה בכלי.
ומה שכתב עוד הרב הנזכר שם [בשם הרב יהודה שטרן] "דהא דאמרו חכמים שני ראשיה כדין ודאי טמאה, אין הכוונה שברור שהיא טמאה, אלא שלהלכה תופסים שהיא טמאה". מלבד הדוחק בלשון, דבתלמוד אמרו ודאי טמאה, ואיהו קאמר דלא ודאי, בלאו הכי לא נוכל להעמיד דבריו, שהרי לדבריו יתכן שעוף טהור יטיל ביצה שהיא כד וכד, והלא כתב הרשב"א (חולין סד.) 'דליכא טהורה דאית לה כהאי גוונא', וגם הרמב"ן (חולין סד.) כתב 'דאין בשל טהורים דומים לטמאים', והמאירי (חולין סד.) כתב 'שכל הטהורים אינם אלא כתכונה זו' [כלומר כד וחד]. וכן מבואר מדברי שאר הראשונים שהבאתי בקונטרס עוף פטם (עמ' עב). וגם רבותינו האחרונים התנבאו בסגנון הזה, שהרי כתב הפרי חדש (יו"ד פו סק"א) 'דאף שהוא מוחזק בכשרות ויאמר זהו העוף ואלו ביציו, אינו נאמן, לפי שהוא מכחיש התורה', ולדברי הרב הנזכר למה הוא מכחיש התורה, הרי גם לפי התורה יתכן שעוף טהור יטיל ביצה שהיא כד וכד, ולמה נקראהו "מכחיש התורה". אלא על כרחך דעל פי אמת תורתינו הקדושה לא יתכן דבר זה, ולכך מי שאומר שעוף טהור הטיל ביצה כד וכד הוא מכחיש התורה. וכן מבואר מלשון הערוך השלחן (פו ס"א) שכתב 'לפי שמשקר, שאי אפשר להיות כן'. וכן מבואר מלשון החכמת אדם (כלל לט אות ב) שכתב 'ואפילו העידו עליו מאה עדים שהוא טהור, לא יועיל, דבודאי משקרים', וכן מבואר מלשונות שאר האחרונים שהבאתי באורך בקונטרס עוף פטם (עמ' עד).
ומתוך הדברים הללו שהרב הנזכר מעמיד ביאור לדברי הראשונים והאחרונים, בלא שבדק כהוגן האם הביאור מתיישב עם לשונות הראשונים והאחרונים שאותם הוא מנסה לבאר, עלה בלבי חשש שמא הרב הנזכר התאמץ להצליח למצוא איזה ביאור כדי להתיר את העופות, וכשבא לידו איזה ביאור קיים בעצמו "אחזתיו ולא ארפנו", מבלי לבדוק כהוגן אם שפת אמת היא, אם לאו. ועצתי לרב הנזכר שיבדוק בעצמו אם אכן כך הוא, והיה אם אמת נכון הדבר, לעניות דעתי לא זו הדרך, ולא זו העיר, שאין אנו צריכים להתאמץ להצליח למצוא היתר לעופות, אלא להתאמץ להצליח למצוא את האמת, ואם האמת היא שהעופות אסורים, ודאי עדיף שיתגלה הדבר כאן בעולם הזה שיוכל אדם לתקן מעשיו, ולא שיתגלה הדבר בבואו לבית דין של מעלה, כאשר כבר אינו יכול לתקן הדבר, ושגגת תלמוד עולה זדון.
ומה שהביא שם משם הרב פורטמן לענין ביצי האסיל, הנה ידידי הרב פורטמן אינו מגדל בעצמו עופות, וכל דבריו מיוסדים על מה שראה בכתבי הגוים המפורסמים ברשות הרבים, ועדותו של הרב אלעזר אהרון פרידמאן בענין ביצי האסיל, מסתמכת גם היא על כתבי אנשי המקצוע הגויים. אם כן לא הביא הרב דבר שיש בו כח לדחות. ואפילו אם נאמר שיש תרנגולי אסיל שכל ביציהם כד וכד, ויש שאינם כן [כפי שרמז הרב הנזכר בדבריו שם], עדיין לא יועיל זה לרב הנזכר, דכיון שאותם תרנגולי האסיל שביציהם כד וכד טמאים הם, והם פרים ורבים בברכה מלאה עם התרנגולים האחרים, ממילא נתברר שאין ממש בטענת הרב הנזכר שכל התרנגולים שפרים ורבים זה עם זה טהורים. ובלאו הכי אין כל כח בטענת הרב הנזכר, דהלא מלבד האסיל, גם המלאי כל ביציו כד וכד, ואף הקורניש השחור ביציו הם כד וכד כמו שהעיד הרב אלעזר אהרון פרידמאן אשר גידל תרנגולים אלו בחצר ביתו, אם כן ודאי שמעורבים בפטם עופות שיש בהם סימן טומאה בביצים.
ומה שכתב עוד הרב הנזכר שהמציאות של אכילה מחיים קיימת גם בתרנגולי הודו וגם בתרנגולי בלאדי, ניכר מדבריו שאינו בקי בתרנגולי הודו די הצורך, ונסמך על מידע חלקי ומטעה. ולהוי ידוע לו, כי ישנם כמה מינים של תרנגולי הודו, ואותו התרנגול הודו אשר היה נאכל בקהילות ישראל מאות שנים, הוא ההודו השחור/אדום, ואילו תרנגולי ההודו התעשייתי הנמכרים כיום, הם תרנגולי הודו לבן. ובין שני מינים אלו יש שינוי מרחיק לכת בהתנהגות, כי בהודו השחור כבר העידו הערוגות הבושם ושאר האחרונים שדנו בו, כי לא נמצא בו שום חשש דריסה כלל, וגם העיד בפני הרב צדוק ישורון [מבית שמש], אשר מגדל זמנים טובא את תרנגולי ההודו השחור, כי אף כשהיו בחצירו תרנגולים פצועים ומדממים [שהוא הגורם העיקרי לניקור של אכילה], מעולם לא אכלו מהם שאר תרנגולי ההודו השחור [ואין בהם תופעת הניקור אלא בדרך מלחמה, ולא בדרך אכילה]. ואילו ההודו התעשייתי הלבן, כבר הגיעו לפני כמה וכמה עדויות על אכילה מחיים שקיימת בו. ומעתה אם כוונת הרב הנזכר לתרנגולי ההודו שאכלו אבותינו בחזקת טהורים, אם כן טעה במציאות, שהרי אין בהם אכילה מחיים. ואם כוונתו היתה לתרנגולי ההודו התעשייתי, אם כן ערבך ערבא צריך, שהרי אין אלו התרנגולים שנאכלו בקהילות ישראל בחזקת כשרות [ובלאו הכי הדעה הרווחת בפוסקים שכל תרנגולי ההודו, אף השחור, אין להם מסורת טהרה, אלא שהאחרונים כתבו טעמים להתירם בלא מסורת, ויש לדון בדבריהם, ואם כן ודאי שמתרנגולי ההודו לא ניתן להביא ראיה להקל בדבר שמבואר בפוסקים שהוא אסור].
ומה שהזכיר מתרנגולי הבלאדי, אפשר שלא ידע הרב כי תרנגול בלאדי אינו זן מסויים של תרנגול, אלא תערובת של כמה וכמה מינים בכמה צבעים ובגדלים שונים שכולם נקראים בלאדי. ובנוסף ידוע שבזמנינו אחר שהובאו מהמזרח הרחוק ומשאר מדינות, כמה וכמה מיני תרנגולים שאין עליהם מסורת, וחלקם אף יש בהם סימני טומאה, ורוב בני אדם שמגדלים תרנגולים מחזיקים בלול אחד כמה וכמה מינים מעורבים זה עם זה, והתרנגולים פרים ורבים זה עם זה, והוולדות חלקם דומים לאב וחלקם לאם, ולא ניתן לדעת לפי מראה התרנגול מי היא אמו ואם אמו, ויוכל לבוא לפנינו תרנגול הנראה כמראה הבלאדי, ואביו בלאדי ואמו קורניש, או אם אמו תרנגול הג'ונגל האדום, ואין איתנו יודע עד מה, אמור מעתה דאף אם לא נחמיר לחוש לאסור סתם עוף בלאדי שבא לפנינו, מכל מקום פשוט וברור שאם נראה אותו אוכל מחיים, לא נוכל להביא ממנו ראיה להתיר חלילה אכילה מחיים, כאשר הכריעו הפוסקים שאכילה מחיים אוסרת את העוף באכילה.
ומה שהביא מההיא דברכות גבי תרנגול שנסקל בירושלים, הלא כמה מיני תרנגולים טמאים יש לפנינו, ואין כל ראיה שהיה זה תרנגול טהור. ומה שהוסיף וכתב שם "שאין כמה סוגי תרנגולים, אלא שיש עופות שדומים לתרנגולים, אבל כאן שהגמרא אומרת שהוא תרנגול, אם זה היה דריסה היה צריך לאסור את כל התרנגולים", דברים תמוהים הם, שהרי אף תרנגול ברא שהוא עוף טמא נקרא בתלמוד (נדה נ:) תרנגול, ואף תרנגול האגם שהוא עוף טמא נקרא בתלמוד (חולין סב:) תרנגול, וגם תרנגולת האגם שהיא עוף דורס, נקראת בתלמוד (חולין סב:) תרנגולת, ואם כן איזו גריעות יש בדבר לומר שהתרנגול שנזכר בברכות הוא מהתרנגולים הטמאים. ובלאו הכי הלא אף התרנגול אשר מברכים על קול קריאתו בבוקר הנותן לשכוי בינה, ואמרו עליו בתלמוד "כד שמע קל תרנגולא", כתב הפרי מגדים (באגרות, אגרת ה', אות ג. ובקצרה בסימן מז, א"א יג) שהוא תרנגול הבר, אשר הוא מהעופות הטמאים שמנתה התורה. ומקורו ברוך מדברי הראשונים, כמו שהבאתי באורך בקונטרס עוף פטם (עמ' נד). הרי שהתלמוד [ברכות פ"ט] קרא בשם תרנגול, לתרנגול הבר הטמא.
ומה שהוסיף וכתב 'שתופעת האכילה מחיים מצויה גם בעופות אחרים שיש עליהם מסורת, כמו הברווזים והשלווים, ובהם בודאי אין הכלאות', כאן הרי הוא טועה ומטעה, ואם כי יש לדון אותו לכף זכות שכתב דבריו מחמת חוסר בקיאות במיני העופות, ובמסורות טהרתם, ובהנהגתם זה עם זה, ולא בא בדעת מכוונת להטעות את הציבור, אך מכל מקום אין לסמוך על דבריו, וכמו שאבאר.
וכפי הנראה מקור דבריו הוא ממה שפירסם הרב פורטמן דברים מעין אלו, שראה בכתבי הגויים כי תופעת הניקור קיימת בברווזים ובשלווים, ועל פי זה בא לבטל הכרעת הפוסקים שאכילה מחיים אוסרת העוף. ושוגה הוא בזה בשלשה דברים.
השגגה הראשונה: הגויים מעידים באופן כללי על ברווזים, וכן שלווים, ואינם מבחינים בין ברווזים ושלווים שיש להם מסורת טהרה, לבין אותם שאין להם. דהלא כמה וכמה מיני ברווזים יש לפנינו, ויש מהם שאין להם מסורת טהרה, כדוגמת מה שכתב החתם סופר (יו"ד ח"ב עד) על ברווז הבר "אנו נזהרים מלאכלם מפני שאין לנו מסורת", ויש ברווזים חמורים מהם, שדלעת כמה פוסקים הם עופות טמאים, כפי הנודע בשערים הנדון ההלכתי בענין הברווז המוסקובי [ברווז ברבר] שבולע אפרוחים חיים, והרב מבריסק וכן רבי חיים ברלין ועוד פוסקים אסרו אותו באכילה. ומאידך יש ברווזים טהורים. והגויים אין דעתם משגת להבדיל בין זה לזה. וכן לענין השלווים, השליו היחיד שיש לו מסורת טהרה, הוא השליו הנודד, אבל שאר זני השליו [המקסיקני, פרעה, ועוד] אין עליהם מסורת טהרה, וכמה טרחו הפוסקים (ראה שו"ת בנין אב ח"ד מ, ושו"ת שבט מיהודה ח"ב יו"ד ו, ועוד) כדי להתיר את השליו היפני מכיון שהוא זהה לגמרי לשליו הנודד, אבל שאר השלווים אין עליהם מסורת טהרה. והגוים אין בהם הבנה להבדיל בין שליו שיש לו מסורת טהרה, לבין אשר אין לו, אלא אומרים בכללות שיש בברווזים ובשלווים תופעת הניקור, ולא טרחו לבדוק אם היה זה באותם שיש להם מסורת טהרה, או במינים אחרים, דלא אכפת להו בין אלו לאלו, והרב הנזכר נמשך אחר זה בלא להבין ולהבחין בין המינים שיש להם מסורת טהרה ובין אותם שאין להם.
השגגה השניה: הגויים קוראים בשם כללי לכל סוגי הניקור בשם "תופעת הניקור" או "קניבליזים", ואינם מבחינים בין סוגי הניקור השונים, אשר יש ביניהם הבדלים לפי דין תורתינו הקדושה. כי הנה ישנם שני סוגי ניקור עיקריים, ניקור בדרך מלחמה, וניקור בדרך אכילה. הניקור בדרך מלחמה, הוא דבר המצוי באופן כללי בעופות, גם הטהורים שבהם, במלחמה על טריטוריה [שבזה נכלל לתקוף זר המגיע חדש ללול], או במלחמות זכרים על שליטה בלהקה, וכדומה. ניקור זה ניכר בעיקר על ידי התוקפנות והאגרסיביות המלווה אותו, וניכר לעין שיש כאן התקפה במטרה להזיק. ומאידך עומד הסוג השני, ניקור בדרך אכילה, שאינו מתבצע בתוקפנות יתירה ובאגרסיביות, אלא באכילה לתאבון, ובדרך כלל ברוגע ובשלווה, והדבר ניכר למתבונן מהצד שאין כאן לוחמה או התקפה, אלא אכילה לתיאבון. והגויים שחוקרים את תופעת הניקור, כל כוונתם למנוע את נזקי התמותה המתרחשים בלולים מחמת הניקור, ואין בעיניהם חשיבות להבדיל בין ניקור למטרת אכילה, לבין ניקור בדרך מלחמה. אבל לפי דין תורתינו הקדושה יש הבדל מהותי בין שני דברים הללו, כי רבינו תם פירש שדריסה היינו "שאוכל" מחיים, ולפי זה דוקא ניקור למטרת אכילה הוא סימן לעוף טמא, אבל ניקור בדרך מלחמה, שאין בו אכילה, אינו אוסר את העוף. כמו כן התואר "קניבליזים" הנזכר בדברי חכמי הטבע, אין בו הבחנה בין אכילה מחיים ובין אכילה לאחר מיתה, ואילו בדברי רבינו תם מבואר שדוקא אכילה מחיים היא סימן לעוף טמא, אבל אכילה לאחר מיתה אין בה גריעותא. והרב הנזכר נמשך אחר מה שכתבו אנשי המקצוע שתופעת הניקור קיימת בברווזים ובשלווים, מבלי להבחין ולהבדיל בין סוגי הניקור המעידים על עוף טמא, לבין אלו שאינם מעידים על כך.
ועל זאת יכולני להעיד מתוך מה שאני רואה בחצרי, שאני מגדל שלווים יפניים, וכמה פעמים ראיתי אצלם ניקור במלחמות בין הזכרים, וכן ניקור במלחמה על טריטוריה, וכמה פעמים נפצעו שלווים ממלחמות אלו, אך מעולם לא ראיתי אצלם אכילה מחיים, כי אף כשהיו שלווים פצועים ומדממים [או ממלחמות או מפציעות אחרות], לא באו חבריהם לאכול את בשרם. ואם כן המציאות היא ששלווים מזן שיש לו מסורת טהרה, אינם אוכלים את חבריהם מחיים, ודלא כמו שטעה לומר הרב הנזכר.
השגגה השלישית: כאשר הכריעו הפוסקים שעוף שאוכל מחיים אסור לאוכלו (פמ"ג פב מש"ז סק"א, ופר"ת פב סק"ג, ונשמת חיים יו"ד סג, וזב"צ פב סק"ז, וכה"ח פב סק"ו וסקי"א), ובפרט כאשר הוסיפו ופירשו שאפילו עוף שיש לו מסורת טהרה והוחזק אצלינו לעוף טהור, אם נראה בו סימן דריסה, אוסרים את העוף באכילה (ש"ך פב סק"ב, ופמ"ג פב מש"ז סק"א, וכה"ח פב אות יא), ממילא אם נראה ברווז או שליו שאוכל מחיים, עלינו לאסור את אותו זן באכילה כדברי הפוסקים, ולא לבטל דברי הפוסקים ולהתיר מעתה ואילך כל עוף אחר שנראה אותו אוכל מחיים, כפי שרוצה הרב הנזכר לטעון שאם נמצאה אכילה מחיים בברווז או בשליו, יש להתיר אף פטמים שאוכלים מחיים.
ומה שכתב עוד הרב הנזכר שהבית יוסף כתב שפירוש הר"ן הוא הנכון, לא כן הוא הדבר, אלא הבית יוסף הביא "שכתב הר"ן שהוא הנכון", כלומר הר"ן כתב שהוא הפירוש הנכון, ולא הבית יוסף כתב כן.
ומה שהביא מדברי הרש"ש דבעי הכאה בצפרניים, והוסיף וכתב על זה 'אמנם יש הרבה ראשונים שלא משמע מדבריהם כך בפירוש דברי רבינו תם, והם הטור, והרא"ש, ועוד ראשונים, שכתבו שדורס טמא הכוונה שאוכל מיד ואינו ממתין שימות, ומשמע שזה לבד שאוכל מחיים נחשב לדריסה. ונראה שגם לדעות אלו יש לדייק מהלשון אינו ממתין, שהוא דורס עליהם, כי אם אינו דורס אין שייך הלשון ממתין'. עד כאן לשונו. לא ידעתי היאך יכול הוא לומר שהטור כתב "שאינו ממתין עד שימות", שהרי הטור לא כתב אלא שאוכל מחיים ותו לא. וגם הרמב"ן (חולין נט.) כתב 'ורבינו תם ז"ל פירש שהוא האוכל עוף כשהוא חי', ולא הזכיר ההמתנה. גם הסמ"ק (סי' רז) כתב 'כל הדורס טמא, פירוש שאוכל העוף בעודנו חי'. ולא הזכיר ההמתנה. גם הנמוקי יוסף (חולין נט.) כתב 'ואינו דורס, שאינו אוכל שום עוף בעודנו חי', ולא הזכיר ההמתנה. וכן כתב באהל מועד (שער או"ה ד"א נ"ג) 'ורבינו תם אומר שהעוף האוכל עוף כשהוא חי הוא הנקרא דורס'. וכן כתב הצדה לדרך (מאמר ב' כ"ב פ"ו) וזה לשונו, 'חז"ל נתנו ארבעה סימנים, האחד שאינו אוכל העוף מחיים, וזה פירוש אינו דורס'. נמצא שדבריו אינם נכונים בביאור דברי הראשונים.
זאת ועוד שכבר הבאתי בקונטרס עוף פטם (אות ל) באורך, את דברי הגר"ח מבריסק והגר"ח ברלין ועוד פוסקים, שכתבו דאכילה מחיים לחודא אוסרת, בלא שום דבר אחר, וייסדו דבריהם על פי דברי הראשונים, נמצא שאף דבריהם סותרים דברי הרב הנזכר.
ותמה אני שהרב הנזכר לא שת ליבו ללשונות הראשונים אשר הוא בא לפרש דבריהם, וגם קיים בעצמו "פעמים שאתה מתעלם", בדברי רוב האחרונים שאסרו אכילה מחיים לחוד, ומכל זה נראה שכל עצמו לא בא אלא להתאמץ למצוא טענה להתיר את עופות הפטם, וכבר כתבתי לעיל שהדבר אשר יש לנו להתאמץ להשיגו, הוא בירור האמת על פי דין התורה, תהא אשר תהא.
ובלאו הכי עיקר הדקדוק שעליו נשען הרב הנזכר, אין בו כח, דאפשר שיכה העוף במקורו עד שימות בלא הכאה בצפרניים, כפי שמצוי בעופות.
נמצא שכל טענותיו של הרב הנזכר, אין בהם דבר שיש בו ממש לסמוך עליו להתיר את העופות, אדרבה יש לפנינו שלשה סיבות שכל אחת מהם יש בה כדי לאסור את העופות, הן מחמת חסרון המסורת, והן מחמת סימן הטומאה באכילה מחיים, והן מחמת סימן הטומאה שיש בביצים.
והחס על נשמתו, ונשמות בני ביתו, יתגבר על תאוות אכילת עופות פטם דוקא, וישביע את יצרו באכילת שאר מטעמים של היתר.
נערך לאחרונה:
לאסוקי שמעתתא
Member
נכון גדול"י אכלו פטם, אבל גם בתקופת הגמ' אכלו תרנגותא דאגמא, כל גדול"י, ומיד כשראו שהיא דורסת אסורוה אע"ם שכל גדול"י אכלו, אז לא למהר לפסול דעות ללא הוחכות בפוסקים, מי שיש לו את הכח לשבת ללמוד את הסוגיא כמעט ברור שלכל הפחות יחשוש לאיסור תורה ויפסיק לפחות לעצמו, אני מכיר עשרות של משפחות בני תורה מהציבור הספרדי שהפסיקו לאכול עופות בעשור האחרון, ישנו קונטרס בשם עוף פטם שמקיף את כל הנושא בביהירות רבה, מומלץ.
תורה של מרן
New member
של הרב הנזכר הכא - הרב יוסף חיים כהן.ישנו קונטרס בשם עוף פטם שמקיף את כל הנושא בביהירות רבה, מומלץ