לא קראתי את הספר המדובר.
אבל אני מכיר כמה וכמה מגדולי ישראל (אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים)
שמשפחתם הקרובה מכירה אותם בצורה שונה לחלוטין מהדמות המוצגת בציבור.
בין השאר,
בדברים שהזכרת, תקשורת, תרבות ופנאי, 'בילויים' וכיו"ב.
יש שתי שאלות:
1. השאלה העובדתית. לדוגמא: האם הרבנית ראתה טלוויזיה בצורה חופשית?
2. השאלה הציבורית. האם נכון לספר על כך?
נקודה נוספת. שלא קשורה לקודמת.
אצל הרבה רבנים (מהדור הקודם, דהיינו אלו שכיום רובם כבר לא איתנו וכיהנו בעשורים האחרונים)
אני רואה תופעה מעניינת.
הם עצמם נחשבים ע"י תלמידיהם לחרדים,
אך בניהם קרובים לציונות דתית ולפעמים ממש שייכים לאותו זרם.
והדבר בולט עוד יותר אצל בנות אותן רבנים שלא התחנכו בישיבות,
ויותר נסחפו באוירה הכללית והקלילה של הציבור,
כפי שהיה בעשורים הראשונים של הקמת המדינה..
גם אצל מרן זיע"א, בנו הגדול רבי יעקב היה מאוד קרוב לציבור הד"ל, וכידוע,
רבי אברהם ג"כ היה רב צבאי במשך שנים רבות,
ולפי הבנתי במשך שנים רבות לא היה כ"כ חי בתוך הציבור החרדי הרגיל.
יתכן מאוד שהיתה השפעה רבה לאוירה הישיבתית,
שהכניסו שלושת הבנים רבי יצחק רבי דוד ורבי משה, שלמדו בישיבת חברון,
שהית מיוחדת בכך שהיה בה אווירה חברתית ורוח ישיבתית חזקה וסוחפת,
ולעומת זאת, הבנות לא קבלו מאותה רוח.