רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג
הלכה ד
כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלש ברכות ואלו הן: בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר שלחנוכה בא"י אל' מ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בא"י אל' מ"ה שהחיינו וקיימ' והגי' לזמן הזה,
וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתים, שעשה נסים לאבותינו ושהחיינו, ובשאר הלילות המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת שאין מברכין שהחיינו אלא בלילה הראשון.
מגיד משנה הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ד
והמדליק אותה וכו'. שם מימרא מבוארת ואמרו בה הרואה מברך שתים. ופירש רבינו הרואה אותו ולא בירך דעתו ז"ל
שאע"פ שיצא מן המצוה כגון שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך וזה דעת קצת הגאונים ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב
מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק הלילה הא לא"ה אינו צריך לברך דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה. ויש מרבוותא דפירשו אף על פי שמדליקין עליו בתוך הבית צריך לברך על הראיה ואין להם על מה שיסמוכו עכ"ל. וכן ראיתי לבעל העיטור שכתב ורואה דוקא שעומד בקרון או בספינה שלא הדליק בביתו וכן פירשו מפרשים אחרים ולשון הגמרא שהזכירו רואה סתם יותר נאות לדעת רבינו:
הרי שלדעת הרמב"ם אם הוא לא היה בהדלקה הוא צריך לברך כשיראה א"כ הברכה היא מדין שומע כעונה וא"כ אשתו לא תוכל לענות אמן שהרי היא צריכה לצאת בברכת שעשה ניסים שלו מדין שומע כעונה
מיהו דעת הרשב"א לא ברורה כוונתו במה שכתב
דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה -דאפשר לפרש כוונתו שאינו יוצא מדין שומע כעונה אלא מדין נר איש וביתו וא"כ יכולה לענות אמן כיון שמוציא אותה אפילו אם תהיה בסוף העולם ובכלל לא תשמע את הברכה
מיהו אפשר לפרש שאינו חולק על הרמב"ם שיוצא ידי חובה מדין שומע כעונה אלא דאעפ"כ סוף סוף כיון שכבר יצא ידי חובה שוב לא יכול לברך על המצוה וא"כ גם לדעתו לא תוכל האשה לענות אמן ולכאורה משמע טפי כפי' הראשון וצ"ע
שוב בינותי, שא"כ היתה עונה ברוך הוא וברוך שמו.
אה"נ לדעת הרשב"א אפשר יכולה לענות ברוך הוא וברוך שמו כיון שמוציא אותה מדין נר איש וביתו
ודו"ק
דברי ירמיהו הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ד
והנה בלתי מובן כיון שהדליקו בעבורו ויצא כבר דיהיה מה שמוציאין זה לזה מטעם שליחות או כמ"ש ברא"ש מטעם ערבות מ"מ הוי כאלו עשה בעצמו המצוה אף דמצוה בו ביותר מבשלוחו מ"מ למה יברך עוד על הראיה וכמ"ש בהמ"מ בשם הרשב"א דלא מצינו יוצא מהמצוה וחוזר ומברך עיין שם:
ונראה דהנה יש להעיר למ"ש בתוס' רי"ד דלא שייך שליחות במצוה שבגופו וא"כ האיך שייך שליחות על הברכה דלא שייך שליחות על ק"ש ותפילה דהוי שבגופו. ונראה דעיקר השליחות על המצוה וברכה נגרר להעושה המצוה וא"צ שליחות לזה. ועל הדבר בעצמה ההדלקה וכיו"ב שייך שליחות. אמנם בלתי מובן כיון דהברכה על הדבר ולא על העושה השליח וא"כ למה הרואה מברך הרי אינו עושה הדלקה והברכה אינה אלא הדלקה ועל כרחך מזה הברכה שעשה ניסים אינה על המעשה הדלקה אלא חל עליו ולא שייך שליחות וערבות בזה וכיו"ב כתב בטו"ז בשו"ע יו"ד סי' א' ס"ק י"ז בברכת אירוסין וכיו"ב שאינה על הדבר אלא שקבעו אותה בשנעשה המעשה עיין שם. וכמו כן ברכת שעשה וכו' דהוי עליו ודוקא ברואה הדלקה נקבע וא"כ מזה יש לומר שפיר אף שהוציאוהו אחרים מברך ברואה שעשה ניסים וכו' כיון דלא שייך שיוציאו בברכה זאת דהוי מצוה שבגופו ומובן דעת רבינו לפמ"ש הה"מ ולמ"ש הפר"ח בלתי מוכרע ודיוק לשון רבינו שכתב ולא בירך ולא כתב ולא הדליק ובברכת נהנין שמוציאו בברכה משום שומע כעונה וגדול העונה וכו':
